"הַדָּבָר הֲכִי מְסֻכָּן הוּא הָרֶוַח" – על תנועת האחיזה ואימת ההיפרדות

"הַדָּבָר הֲכִי מְסֻכָּן הוּא הָרֶוַח" – על תנועת האחיזה ואימת ההיפרדות

 הסיפור "עוד נמשכת השלשלת" – עוד אחד מסיפוריה הנפלאים של נורית זרחי על המכשפה תנינה – נפתח במילותיה של תנינה אל החתול שלה, קורקבן: "קורקבן!! שוב עזבת את הבית?"; וקורקבן עונה: "אני לא עזבתי את הבית, אני סתם הלכתי לי". על כך משיבה תנינה: "זה מה שאתה אומר, אבל אם לא היית עוזב היית נשאר לשבת פה, כי מי שלא עוזב יושב". כלומר, ההליכה של קורקבן שהיתה הליכה סתמית להנאתו מפורשת על-ידי תנינה כעזיבה, כאילו ישנן באמת שתי אפשרויות בלבד: הישארות או עזיבה; אי-אפשר סתם ללכת.

Continue reading

לְהַתְחִיל מִיָּשָן – מחשבות על התחלות וסיומים

לְהַתְחִיל מִיָּשָן – מחשבות על התחלות וסיומים

לקראת השנה החדשה שאנו ניצבים בפתחה מתמלאים המרחב הוירטואלי ומרחב השיח היומיומי באיחולי שנה טובה, שכל-כך הרבה מושׂם עליה: להיות אחרת לגמרי, שונה לחלוטין מהשנה שעברה, טובה באמת הפעם, באמת-באמת, מאושרת, מופלאה, נטולת אכזבות, כזאת שבה הכל יתגשם. ואיכשהו בדרך-כלל התקוות האלה, אעפס, לא ממש מתמלאות. כלומר, בחלקן כן, בוודאי, הלוואי, אבל זה לא שמִקָצֶה לְקָצֶה, שפתאום הכל נהיה שונה ונהדר וורוד וקסום. חלק משתנה, חלק מתבהר, וחלק – מגיח לו ישן ומוכר ופחות רצוי –  שאנחנו כבר מכירים היטב היטב – ואנו מקבלים את פניו: ב"שוב אתה? אתה עוד פה? לרגע קיוויתי שהלכת…".   וכך אנחנו מגיעים לשנה הבאה, ושוב: מקווים, מאחלים, שאולי הפעם – הפעם הפעם – נגיע לעמוד הזה כבר בסיפור, העמוד של "באושר ועושר עד עצם היום ההוא", עמוד של התחלות חדשות, נקיות, חלקות.Continue reading

"בִּגְלַל דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁמוֹת" –           שירה כמדברת את הבלתי ניתן לתמלול:     הרצאה לערב השקת ספרו של גיא פרל – לשאת את הנפש במהופך

"בִּגְלַל דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁמוֹת" – שירה כמדברת את הבלתי ניתן לתמלול: הרצאה לערב השקת ספרו של גיא פרל – לשאת את הנפש במהופך

 

 

 [בגלל הלילה/ בגללו/ אני כעת יושבת/ ולא נלקחת./ בגלל החושך/ בגללו/ אני נדמית לךָ/ חולמת או משתעשעת.// אינני נלקחת לשום מקום,/ בכיתי בגלל דברים שאין להם שמות/ ובגללך למשל בכיתי רק לרגע/ מפני שהיו בי דִּמְעוֹת פתאום./ לא בכיתי כי שתלך/ רציתי להחליף את המלים./ בקשתי ללכת מעט אחריך,/ חשבתי שתלך בצעדים קטנים.(תרצה אתר)]

(לשמיעת הקטע לחצו על הלינק והורידו את הקובץ)

https://drive.google.com/file/d/0BzoCVe-CeDNAbEFvQWJqaU16QW9vNzM0Y1plam00Y2lIdG9N/view?usp=sharing

 *

בְּלילה אחד את יושבת, משוררת, ומחפשת להחליף אֶת המלים. הלילה סמיך וחשוך; את יושבת אבל אינך מוצאת מנוחה. אינך נלקחת לשום-מקום. הלילה הזה איננו מקום, הוא חושך. משהו מנקר בתוכך, לא שקט, מבעבע, מתרוצץ, אין לך שֵם לזה. המלים לא עוטפות אותך, לא מצליחות לתחום. את מרגישה אֶת גוש המועקה בחזה, הולך ומטפס לגרון, הולך ומטפס לעיניים שלך, פורץ מתוכך בצורה של דמעות. הבכי מחליף לך את המלים, הוא עמוק ורחב ובלתי נשלט בדיוק כמו הדבר הזה, הדבר הגעשי שבתוכך שאין לך שם בשבילו, שאין אף מילה שיכולה להיות הוא בדיוק.

מבחוץ זה יכול להיראות כמו שעשוע: אשה יושבת ולוקחת דבר, מן רגש או כּמָה ומנסה להחליף במילה, אולי כמו משחק לוטו של ילדים – מנסים למצוא התאמה בין תמונות, ואת – כאילו גם, מנסה להתאים בין תמונת הרגש שלך למילה. וכשלא מצליחה – את בוכה, כאילו הבכי יחליף לך את המילה החסרה, יחליף לך את הרגש. מה את עושה, לכי לישון, כבר לילה, מה את משחקת בלוטו עכשיו.

Continue reading

עולמה של הביבליותרפיסטית הטמון בטקסט הספרותי הנבחר על ידה לטיפול

עולמה של הביבליותרפיסטית הטמון בטקסט הספרותי הנבחר על ידה לטיפול

לפני כשבועיים התקיים במכללת דוד ילין יום העיון השנתי של המסלול לתואר שני בביבליותרפיה. נושאו של יום העיון המרתק היה: "הגדר החיה בטקסט ובנפש" – על האופן שבו מפגשים טיפוליים מעוררי קונפליקט משרתים את הטיפול או מקשים עליו. אני דיברתי ביום העיון על עולמה של הביבליותרפיסטית הטמון בטקסט הספרותי הנבחר על ידה לטיפול ועל השאלות העולות מכך, כגון שאלת בחירת טקסט בעל קרבה רגשית עמוקה לעולמה של המטפלת (כשדרגת הקרבה הגבוהה ביותר היא טקסט שנכתב על-ידי המטפלת עצמה); שאלת טשטוש הגבולות האפשרי בין המטפלת למטופלת הפוגשות זו את זו במרחב הטקסט – הסכנות הטמונות בכך לצד התרומה האפשרית לברית הטיפולית. עד כמה על המטפלת לשאוף ליצירת "גדר הפרדה" בינה לבין המטופלת בטקסטים שהיא בוחרת או האם דווקא נוכחותה הסובייקטיבית בטקסט עשויה לתרום להפיכת האינטראקציה הטיפולית לפגישה חיה בין המטופלת למטפלת והן בין כל אחת מהן ונפשה שלה?
אני מצרפת כאן את ההרצאה הכתובה במלואה, וכן בסוף הטקסט קישור להרצאה המצולמת.

Continue reading

ואיך אצלך? – שיריה של חוה אלברשטיין כטיפול אינטימי

ואיך אצלך? – שיריה של חוה אלברשטיין כטיפול אינטימי

                       

כשהייתי נערה היה לי מנהג להעתיק למחברות שירים שנגעו לליבי, שהזדהיתי איתם ברגע מסוים, שדיברו את הקול שלי, שנתנו לי כוח. מבלי ששמעתי אז על המושג "ביבליותרפיה" כבר עשיתי  לעצמי ביבליותרפיה בבלי דעת.

רבים מהשירים שהעתקתי למחברות שלי ושהאזנתי להם שוב ושוב היו שיריה של חוה אלברשטיין, שהרגשתי שמדברים את הנפש שלי באופן עמוק. הייתי נוהגת לבקר ב"אוזן השלישית" ולקנות תקליטים ישנים שלה, להתיישב על הרצפה סמוך לפטיפון ולהאזין להם שעות ארוכות, יודעת את מילות כל השירים על-פה. לכל מצב רגשי היה שיר שהתאים. ישנם שירים שהולכים אתי מאז כל השנים, תמיד, נישאים בתיק הנפש שלי כמרפא מצטלצל: "שיר מגרש את החושך בלילה/שיר מחזק את הלב בימים קשים"; ושורות מתוך השיר "גם אתה תעבור": "כשהחושך יורד והפחד גובר/ אל תצעק 'כמה חושך'/ בוא תדליק איזה נר" – שתמיד מזכירים לי את הכוחות שתמיד טמונים בתוכנו, לעשות משהו, להדליק נר, גם כשנדמה שאפל ממש.

Continue reading

הדרך הביתה סלולה באהבה – על ספרה החדש של נורית זרחי "נינה בורחת"

הדרך הביתה סלולה באהבה – על ספרה החדש של נורית זרחי "נינה בורחת"

הספר החדש והיפהפה של נורית זרחי נינה בורחת ( הקיבוץ המאוחד, 2016. איורים: הילה חבקין) עוסק בילדה שבורחת מביתה לחפש אהבה ברגע שבו אמא שלה נותנת תשומת לב לַכלבה ובכך מעוררת את קנאתה ואת תחושתה שהיא לא אהובה. כך נפתח הספר:  "אל תזרקי על שושי קוביות," אומרת אמא לנינה. את לא מבינה שכואב לה?" "לא כואב לה, היא לא בן אדם," אומרת נינה. "נכון, אבל עדיין כואב לה." "אז שהיא תרד מיד מהברכים שלךְ. אם את רוצה שהיא תהיה הילדה שלך אני הולכת."

נינ1

Continue reading

עוצמת את עיני אבל השמש היא בפנים

עוצמת את עיני אבל השמש היא בפנים

הספר "איך לתפוס כוכב" מאת אוליבר ג'פרס (הוצאת כתר,2006) הוא ספר על ילד חולם. חלומו הגדול של הילד הוא ש"יום אחד יהיה לו כוכב משלו". הספר נפתח בשורה הזאת: "פעם היה ילד שאהב מאוד כוכבים". לכל אורכו של הספר שמו של הילד לא נאמר, משל הילד מייצג את הילד שבכל אחד מאיתנו, זה שמאפשר לעצמו לחלום. התקווה העמוקה של הילד נוגעת ללב: הוא עומד כל לילה בחלון חדרו, מביט בכוכבים ומתפלל לכוכב משלו שיהיה לו חבר.

כוכב 1

Continue reading

לא נולדתי אשה, נעשיתי

לא נולדתי אשה, נעשיתי

 

לפני כמה חודשים נתקלו עיני בקול קורא לאנתולוגיה חדשה – בעריכת המשוררת ריקי כהן – ששְׁמה: "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה", בהתבסס על הציטוט הידוע של סימון דה בובואר. הקול הקורא קרא למשוררות ולצלמות לשלוח שירים וצילומים לאנתולוגיה בהשראת המשפט הזה. התיישבתי לכתוב. "לא נולדתי אשה, נעשיתי", היה המשפט הראשון שעלה בראשי, בגוף ראשון, ומתוכו נולד השיר שכתבתי במשך כמה ימים.

Continue reading

על רגרסיה והתקדמות בתהליך הטיפולי – קריאה בספרה של נורית זרחי "התרנגולת שהלכה אחורה"

על רגרסיה והתקדמות בתהליך הטיפולי – קריאה בספרה של נורית זרחי "התרנגולת שהלכה אחורה"

ספרה של נורית זרחי "התרנגולת שהלכה אחורה" ("עם עובד", 2012. איורים: הילה חבקין) נפתח בתיאור של ילדה הנכנסת לביתה ורואה תרנגולת מסתובבת במטבח. כשהילדה שואלת אותה "מה העניינים?" (בסגנון הדיבורי, הבלתי אמצעי ושובה הלב של זרחי) משיבה התרנגולת: "עשיתי טעות שנכנסתי לבית שלךְ. המקום שהייתי בו קודם היה הרבה יותר טוב". כשהילדה אומרת: "את יכולה לעזוב אם את רוצה", אומרת התרנגולת: "בטח, אמנם איבדתי את הכתובת, אבל יש לי שיטה". והילדה רואה שהיא מסתובבת והולכת אחורה עם הזנב קדימה.

Continue reading

הקסם הזה של בלתי מסוים – נשים כותבות

הקסם הזה של בלתי מסוים – נשים כותבות

 

אז היה לה - לאה גולדברג

כאשר אני קוראת את השיר הזה של לאה גולדברג עוטפת אותי תחושה של אפשר, של תקוה, של היכולת לגלף מתוך הקיים את האפשרי שטמון בו וממתין להיוולד.

אני חושבת על אשה שטמונים בה ריח הים והצדפים וקליפות התפוזים – ריחות של אהבה, של געגוע, של תשוקה. כל אלו ממתינים להתגלות, להינגע, לצאת אל האור, כמו קסם שקיים תמיד, חבוי, ורק זקוק לכך שמישהו יקסום אותו כדי להתרחש.

אור וים מקיפים את האשה הזאת, סובבים סביבה בטעם הערגה המלוחה, עד שמשהו מתוכה עתיד לפרוץ מתוך מאת החישוקים, לעמוד ברור וזקוף, לדבר את עצמו.Continue reading