עולמה של הביבליותרפיסטית הטמון בטקסט הספרותי הנבחר על ידה לטיפול

עולמה של הביבליותרפיסטית הטמון בטקסט הספרותי הנבחר על ידה לטיפול

לפני כשבועיים התקיים במכללת דוד ילין יום העיון השנתי של המסלול לתואר שני בביבליותרפיה. נושאו של יום העיון המרתק היה: "הגדר החיה בטקסט ובנפש" – על האופן שבו מפגשים טיפוליים מעוררי קונפליקט משרתים את הטיפול או מקשים עליו. אני דיברתי ביום העיון על עולמה של הביבליותרפיסטית הטמון בטקסט הספרותי הנבחר על ידה לטיפול ועל השאלות העולות מכך, כגון שאלת בחירת טקסט בעל קרבה רגשית עמוקה לעולמה של המטפלת (כשדרגת הקרבה הגבוהה ביותר היא טקסט שנכתב על-ידי המטפלת עצמה); שאלת טשטוש הגבולות האפשרי בין המטפלת למטופלת הפוגשות זו את זו במרחב הטקסט – הסכנות הטמונות בכך לצד התרומה האפשרית לברית הטיפולית. עד כמה על המטפלת לשאוף ליצירת "גדר הפרדה" בינה לבין המטופלת בטקסטים שהיא בוחרת או האם דווקא נוכחותה הסובייקטיבית בטקסט עשויה לתרום להפיכת האינטראקציה הטיפולית לפגישה חיה בין המטופלת למטפלת והן בין כל אחת מהן ונפשה שלה?
אני מצרפת כאן את ההרצאה הכתובה במלואה, וכן בסוף הטקסט קישור להרצאה המצולמת.

Continue reading

ואיך אצלך? – שיריה של חוה אלברשטיין כטיפול אינטימי

ואיך אצלך? – שיריה של חוה אלברשטיין כטיפול אינטימי

                       

כשהייתי נערה היה לי מנהג להעתיק למחברות שירים שנגעו לליבי, שהזדהיתי איתם ברגע מסוים, שדיברו את הקול שלי, שנתנו לי כוח. מבלי ששמעתי אז על המושג "ביבליותרפיה" כבר עשיתי  לעצמי ביבליותרפיה בבלי דעת.

רבים מהשירים שהעתקתי למחברות שלי ושהאזנתי להם שוב ושוב היו שיריה של חוה אלברשטיין, שהרגשתי שמדברים את הנפש שלי באופן עמוק. הייתי נוהגת לבקר ב"אוזן השלישית" ולקנות תקליטים ישנים שלה, להתיישב על הרצפה סמוך לפטיפון ולהאזין להם שעות ארוכות, יודעת את מילות כל השירים על-פה. לכל מצב רגשי היה שיר שהתאים. ישנם שירים שהולכים אתי מאז כל השנים, תמיד, נישאים בתיק הנפש שלי כמרפא מצטלצל: "שיר מגרש את החושך בלילה/שיר מחזק את הלב בימים קשים"; ושורות מתוך השיר "גם אתה תעבור": "כשהחושך יורד והפחד גובר/ אל תצעק 'כמה חושך'/ בוא תדליק איזה נר" – שתמיד מזכירים לי את הכוחות שתמיד טמונים בתוכנו, לעשות משהו, להדליק נר, גם כשנדמה שאפל ממש.

Continue reading

הדרך הביתה סלולה באהבה – על ספרה החדש של נורית זרחי "נינה בורחת"

הדרך הביתה סלולה באהבה – על ספרה החדש של נורית זרחי "נינה בורחת"

הספר החדש והיפהפה של נורית זרחי נינה בורחת ( הקיבוץ המאוחד, 2016. איורים: הילה חבקין) עוסק בילדה שבורחת מביתה לחפש אהבה ברגע שבו אמא שלה נותנת תשומת לב לַכלבה ובכך מעוררת את קנאתה ואת תחושתה שהיא לא אהובה. כך נפתח הספר:  "אל תזרקי על שושי קוביות," אומרת אמא לנינה. את לא מבינה שכואב לה?" "לא כואב לה, היא לא בן אדם," אומרת נינה. "נכון, אבל עדיין כואב לה." "אז שהיא תרד מיד מהברכים שלךְ. אם את רוצה שהיא תהיה הילדה שלך אני הולכת."

נינ1

Continue reading

עוצמת את עיני אבל השמש היא בפנים

עוצמת את עיני אבל השמש היא בפנים

הספר "איך לתפוס כוכב" מאת אוליבר ג'פרס (הוצאת כתר,2006) הוא ספר על ילד חולם. חלומו הגדול של הילד הוא ש"יום אחד יהיה לו כוכב משלו". הספר נפתח בשורה הזאת: "פעם היה ילד שאהב מאוד כוכבים". לכל אורכו של הספר שמו של הילד לא נאמר, משל הילד מייצג את הילד שבכל אחד מאיתנו, זה שמאפשר לעצמו לחלום. התקווה העמוקה של הילד נוגעת ללב: הוא עומד כל לילה בחלון חדרו, מביט בכוכבים ומתפלל לכוכב משלו שיהיה לו חבר.

כוכב 1

Continue reading

לא נולדתי אשה, נעשיתי

לא נולדתי אשה, נעשיתי

 

לפני כמה חודשים נתקלו עיני בקול קורא לאנתולוגיה חדשה – בעריכת המשוררת ריקי כהן – ששְׁמה: "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה", בהתבסס על הציטוט הידוע של סימון דה בובואר. הקול הקורא קרא למשוררות ולצלמות לשלוח שירים וצילומים לאנתולוגיה בהשראת המשפט הזה. התיישבתי לכתוב. "לא נולדתי אשה, נעשיתי", היה המשפט הראשון שעלה בראשי, בגוף ראשון, ומתוכו נולד השיר שכתבתי במשך כמה ימים.

Continue reading

על רגרסיה והתקדמות בתהליך הטיפולי – קריאה בספרה של נורית זרחי "התרנגולת שהלכה אחורה"

על רגרסיה והתקדמות בתהליך הטיפולי – קריאה בספרה של נורית זרחי "התרנגולת שהלכה אחורה"

ספרה של נורית זרחי "התרנגולת שהלכה אחורה" ("עם עובד", 2012. איורים: הילה חבקין) נפתח בתיאור של ילדה הנכנסת לביתה ורואה תרנגולת מסתובבת במטבח. כשהילדה שואלת אותה "מה העניינים?" (בסגנון הדיבורי, הבלתי אמצעי ושובה הלב של זרחי) משיבה התרנגולת: "עשיתי טעות שנכנסתי לבית שלךְ. המקום שהייתי בו קודם היה הרבה יותר טוב". כשהילדה אומרת: "את יכולה לעזוב אם את רוצה", אומרת התרנגולת: "בטח, אמנם איבדתי את הכתובת, אבל יש לי שיטה". והילדה רואה שהיא מסתובבת והולכת אחורה עם הזנב קדימה.

Continue reading

הקסם הזה של בלתי מסוים – נשים כותבות

הקסם הזה של בלתי מסוים – נשים כותבות

 

אז היה לה - לאה גולדברג

כאשר אני קוראת את השיר הזה של לאה גולדברג עוטפת אותי תחושה של אפשר, של תקוה, של היכולת לגלף מתוך הקיים את האפשרי שטמון בו וממתין להיוולד.

אני חושבת על אשה שטמונים בה ריח הים והצדפים וקליפות התפוזים – ריחות של אהבה, של געגוע, של תשוקה. כל אלו ממתינים להתגלות, להינגע, לצאת אל האור, כמו קסם שקיים תמיד, חבוי, ורק זקוק לכך שמישהו יקסום אותו כדי להתרחש.

אור וים מקיפים את האשה הזאת, סובבים סביבה בטעם הערגה המלוחה, עד שמשהו מתוכה עתיד לפרוץ מתוך מאת החישוקים, לעמוד ברור וזקוף, לדבר את עצמו.Continue reading

שְׁלַח אוֹתִי לְחָפְשִׁי  – על כבלים וחרות

שְׁלַח אוֹתִי לְחָפְשִׁי – על כבלים וחרות

"ערמת הבגדים מתגבהת על כסא/ ואינני מוצאת בתוכה את חולצתי השחורה/ זאת החולצה שרציתי ללבוש/ בכדי לקנות את לבךָ./ אני לא מכירה את כל שמלותי/ וגם לא ממש זוכרת אותךָ./ לילה אחד עשינו שמות/ בי ובךָ./Continue reading

זמן ושירה – סדנת כתיבה לנשים

זמן ושירה – סדנת כתיבה לנשים

שלוש לפנות בוקר. היא מתהפכת במיטה, לא נרדמת. כבר כיבסה ותלתה, סידרה את המטבח, קראה עוד פרק בספר החדש, ניגשה שלוש פעמים לחדר של הילדות, היטיבה את השמיכות, נישקה אותן בשנתן. היא פותחת את המחשב, נכנסת לפייסבוק. עיניה גוללות מאליהן תמונות צוחקות של אנשים עם ילדיהם המחייכים, מחאות פוליטיות, הפגנות, שירים. קמה, מוזגת כוס יין, שותה לאט. חוזרת למחשב, סוגרת את הפייסבוק, פותחת קובץ וורד, נקי, חדש. היא רוצה לכתוב. אולי תחזור לכתוב, סוף סוף תחזור לכתוב. אבל מה? היא מרגישה שהמוח שלה ריק, המחשבות שלה לא ממוקדות, עפות, חומקות לה, הנה עוד כמה שעות בוקר, וצריך לארגן את התיק לטיול לקטנה ולגהץ חולצה לגדולה ולעבור שוב על המצגת שהכינה לדיון של מחר ולא לשכוח לקפוץ לסופר לקנות מצרכים לעוגה לחברים שיבואו בערב; על מה תכתוב עכשיו, אין לה דקה של שקט, דקה של פנאי, ופתאום גם היא חומקת לעצמה, מי זאת ההיא שפעם כתבה, שפעם היה לה חיבור קל כזה בין הפנים והחוץ, בין הנפש שלה לבין הדף, בין רגשות ועולמות חבויים בתוכה ובין העולם. כאילו גם ההיא אבדה ברבות השנים. המוח שלה ריק. אבל משהו מציק לה, מציק, לא נותן לישון.

Continue reading

ילדה מאושרת מאד

ילדה מאושרת מאד

"כמו שאני אומרת,/ היא היתה תמיד ילדה/ מאושרת מאד, היתה תמיד/ ילדה קטנה, מאושרת/ ואם היה קיץ,/ שמנו אותה בגינה/ על האדמה, מתחת לעצים/ על השטיח/ והיתה לה רצועת כלב מכאן/ ורצועת כלב מכאן/ ורוח אלוהים היתה מרחפת בגינה/ וכבשים בני שנה שוטטו מכל צד ופינה.// כמו שאני אומרת, היא היתה תמיד ילדה מאושרת/ כמה היתה ילדה מאושרת./ ילדה עם דרך-ארץ/ שלא גורמת דאגה/ ילדה חושבת, מתחשבת, מאוזנת/ אחראית. לפעמים היתה יושבת בזוית,/ עיניה עצומות, ומחיכת/ והיה ערב והיה בוקר,/ כל דבר ודבר היה בְּרוך/ באהבה./ תאר לעצמך ילדה תמה ונקיה/ משחקת על הארץ/ וכל הארץ שרה על-ידה./ כמו שאני אומרת,/ היא היתה תמיד ילדה מאושרת./ ילדה מיוחדת במינה./ חיונית, לבבית ואפילו יפה./ היה לה לב זהב, כלומר,/ כל-כך קלה לשינויים./ מעולם לא בכתה, כלומר/ כשהיתה עם אחרים./ לא קלקלה צעצועים./ רק פעם אחת. או שתים.// ולא דיברה דברים מעורפלים./ לא, לא נראה/ שהייתי חסרה לה./ טוב, אז לא./ למרות שאני אמא שלה/ ולמרות שהיא היתה, תמיד,/ הבת הקטנה שלי./ אולי לא הכרתי אותה/ אבל תמיד הייתי הגונה אליה./ טוב,לא כל כך קרובה/ אבל היה לי אכפת מה קורה.// זו ההתחלה./ זה הרקע./ אלו הפרטים/ אלה העובדות./ היא היתה כל מה שציפינו וקיוינו:/ ילדה מאושרת. מאד. " (חדוה הרכבי/ ילדה מאושרת מאד).

Continue reading