הבימאית והתסריטאית רתם קידר, בקריאה אישית, אינטימית ונוגעת ללב בשירו של גיא פרל חושפת את הרגעים מלאי החסד שבהם שיר של אחר יכול לדבר אותנו, רגשות והלכי נפש שהיו בתוכנו עוד מבלי שידענו לקרוא להם בשם, מבלי שידענו שנולדו בתוכנו. רגעי החסד האלה הם רגעים שבהם השיר הופך להיות בן-ברית שלנו בעולם, או במילותיה של רתם קידר: "העולם שסביבי הופך שוב למקום מוכר ".

______________________________________________________________

יום אחד, לפני כמה שבועות, השיר הזה הציל את חיי.

אני כותבת ומוחקת את שורת הפתיחה הדרמטית הזו, מודעת להגזמה, מדמיינת את הפאתוס שמתלווה לקריאה, ולא מצליחה למצוא לה תחליף.

אנסה לנסח מחדש: יום אחד, ברגע שבו הייתי הכי צריכה את זה, השיר הזה הניח לי יד גדולה ורכה על הלחי ואמר לי (אני נשבעת): "את לא לבד."

היום הזה התרחש ב"תקופת מעבר". אני אוהבת מעברים, וכבר עשיתי כמה שינויים בחיי:   עברתי דירות, מסגרות ומקומות עבודה, אבל אף פעם לא עשיתי את זה ככה. לא לבד, לא הכל בבת אחת. הילדים הגדולים נסעו לאבא שלהם ואני קבעתי עם האקסית הטרייה והזאטוט המתוק בתבל, סופשבוע משותף בביתה המקסים של חברה אהובה, בקיבוץ רבדים. חשבתי שהבית הנעים והקיבוץ האהוב והמוכר יאפשרו לנו להניח לרגע לכל העניינים הבוערים, להיפרד באיטיות הראויה, להתרגל ביחד לחיים לבד.

ביום שישי הבועה הזו עוד היתה הגיונית. בשבת בבוקר התעוררתי בבהלה קיומית.

קמתי הפוכה, לא רגועה, נושמת כמו בהתקף חרדה. לא הצלחתי למצוא את מקומי. לא בתוך הבית האהוב והמוכר ולא מחוצה לו. יצאתי החוצה ונכנסתי בחזרה, עשיתי יוגה, שתיתי עוד קפה, אפילו עישנתי סיגריה, וכלום – דופק מהיר, נשימה שטוחה, בכי קטוע ולא מספק.

אחרי דקות ארוכות כאלה הלכתי לארון הספרים ומצאתי את ״יש נקודה מעל הראש שלך״, ספר שאני מאד אוהבת, שקניתי לחברתי, בעלתי הבית, לכבוד אחד מימי ההולדת שלה. התחלתי לקרוא בו ותוך כדי המפגש עם השורות המוכרות – נרגעתי. חזרתי לנשום. חזרתי להרגיש רצויה בעולם. ואז, כאילו לראשונה, נתקלתי ב״הקראת שירה״.

קראתי בנונשלנטיות את שתי השורות הראשונות של השיר:

"אני דיברתי אותי לפני שנולדתי".

נשמתי עם הרווח שאחריהן, כמו שלימדה אותי המורה שלי לספרות בתיכון,  ורק אז המשכתי לשורה הבאה:

"בעבר הקראתי שירה לפני שכתבתי אותה,"

היא כבר תפסה אותי בבטן, השורה הזאת. תפסה אותי בול במקלעת השמש. החזירה אותי לעצמי, עם פלונטר בבטן, ״קוראת״ ממחברת ריקה חיבור שהייתי אמורה לכתוב כשיעורי בית. יודעת ששוב אני לא בסדר. הייתי אז בת תשע או עשר, אבל זה לא באמת משנה. לא הגיל ואפילו לא הסיטואציה, אלא רק התחושה שככה, עם הקריאה בשיר, בהינף משפט , חזרתי לעצמי.

"כך שתמיד הייתי מאחר להגיע והשורות התפזרו".

השורות מתפזרות, השורות מצטברות, ובשבילי זהו תיאור מדויק של הקצב שמבדיל אותי משאר העולם, שעורר בי בעיקר ביקורת כלפי עצמי ממש עד לרגע הזה, מול השיר.

"הרביתי לְחַיֵךְ".

ברור  שלְחַיֵךְ. זו הדרך הכי סבירה להעלים ממי שאפשר את הפגם הזה בייצור, ולהקסים את מי שכבר קלט, שלא יסגיר אותנו.

עם תיאור ההעתקה מהלוח, הביס מהסנדוויץ׳ שנשאר בפה והמורה הנכנסת, אני צוללת עמוק אל תוך השיר, שמתאר באופן מדויק ומלא חמלה את הפגם שלי.

הצורך להתאים את הקצב שלי לקצב העולם מלווה אותי כבר שנים. הניסיון להסתיר את הפער הזה מהסביבה גרם לי הרבה אי-דיוקים מכאיבים, ועם השיר צללתי לתהומות של אי הדיוקים האלה.

"חזרתי הביתה לאט".

השורה הזאת מחזירה אותי הביתה ברגע, בלי קישוטים, אל הסוף הנהדר:

"גם היום אני מספיק להגיע רק אל זנב השורה. עִקרה כבר פָּרח -  נאמר ואיננו".

הי, אני אומרת לעצמי, גם הוא לא הצליח לתקן את הפגם הזה,  אבל כמה יפה הוא מנסח אותו:

"למדתי לנחש את המילים שחסרות לי  כדי להרגיש".

ואז, רק אז הגיע הבכי, כמו שבכי צריך להיות – ארוך, עמוק ומשחרר.

האפשרות להתבונן אחרת על הקצב שלי, הפכה את הבוקר והיום ההוא למשהו שהיה שווה לחיות אותו. הפכה שוב את העולם שסביבי למקום מוכר, שיש בו עוד יצורים כמוני, שמדברים בשפה שלי, שבאו מאותו כוכב.

________________________________________

* תודה לאפרת שטיגליץ.

   ________________________________________

רתם קידר היא בימאית ותסריטאית, אמא, מלמדת קולנוע ועורכת תסריטים. קוראת שירה באובססיביות מגיל 14.

האנליטיקאי והמשורר גיא פרל נוגע – באמצעות קריאה בשיר 'לְמה הדבר דומה' מאת לי ממן –  בתנועת הרצוא והשוב האינהרטית לפעולת הכתיבה בין פרימת המלים ואריגתן מחדש (ושוב פרימתן) – " עַד שֶׁתַּגִּיעַ לָעִקָּר".

____________________________________________________________________________

השיר 'למה הדבר דומה' פותח את ספרה של לי ממן ששמו כשם השיר (ידיעות ספרים, 2017).

קריאות רבות אפשריות בשיר הנפלא הזה, ואנסה להציג אחת מהן, זו שממנה ניתן ללמוד על אחד האופנים באמצעותו מחוללת השירה תהליכי התפתחות נפשית. בהמשך, אנסה להדגים את הדברים על שיר נוסף מאותו הספר.

מַעֲשֶׂה בִּי שֶׁמָּאַסְתִּי בַּמִּלִּים וְחָזַרְתִּי אֶל הַדְּבָרִים. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?

לְמִי שֶׁנָּתְנוּ אֲרִיג פִּשְׁתָּן בְּיָדוֹ וְאָמְרוּ לוֹ: לֵךְ וּפְרֹם עַד שֶׁתַּגִּיעַ לָעִקָּר.

נִמְצָא פְּשׁוּט־יָדַיִם וּפְקָעוֹת שֶׁל חוּטֵי צִבְעוֹנִין מִלְּפָנָיו

וְהֵם מְמָאֲנִים לַחֲבֹר זֶה אֶל זֶה.

מִשֶּׁנִּמְצָא כּוֹפֵר בָּעִקָּר, אָמְרוּ לוֹ: טֹל וְהָבִיאָם לִכְדֵי אָרִיג.

כֵּיוָן שֶׁאֵין הַמְּלָאכָה מְצוּיָה בְּיָדוֹ, נִמְצָא מְשׁוֹטֵט

וּפַקְעוֹת הַחוּטִין מִשְׁתַּלְשְׁלוֹת אַחֲרָיו כְּמִי שֶׁנִּטְרְפָה עָלָיו דַּעְתּוֹ,

וּפְלוֹנִי וְאַלְמוֹנִי שֶׁהָיוּ עוֹבְרִים בְּדַרְכּוֹ, הָיָה עוֹצְרָם וְשׁוֹאֲלָם:

לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה,

לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה.

בלשון אופיינית לספרות המדרש או למעשיות חסידיות, טווה הדוברת מדרש הממוקד בה. שתי תנועות נפשיות מתוארות בשיר – זו של הפרימה וזו של נסיון האריגה מחדש. תנועת הפרימה נועדה להגיע אל המשמעות אשר השפה והמילים מתקשה לתאר. הדוברת מבקשת לגעת בלשד הדברים, ולשם כך עליה לפרום את אריג המילים המכסה ומסתיר. אולם, מסתבר כי אין די בפרוק בלבד. עתה, כדי לגעת במשמעות, עליה לנסות ולארוג את האריג מחדש. את מלאכת האריגה מחדש אני משווה למלאכת השירה – מלאכה שמתקיים בה מתח בין הנסיון לעשות שימוש במילים המתארות את המציאות מהן הורכב האריג המקורי, לבין ויתור מוחלט על השפה –  ויתור הנחווה גם כפרימה, פרוק ושגעון. השירה, כך אני מבין את השיר, מתקיימת בתווך הזה ולפיכך יש בה יסוד טראגי – מחד, מרגע שיצאה למסע החיפוש אחר לשד הדברים לא תוכל הדוברת לשוב אל המילים שבהן מאסה ומאידך, לשד הדברים נועד להישאר מופשט וחמקמק. אולם, לצד היסוד הטראגי, מאפשר המשך החיפוש התקרבות אל המשמעות. שלא כמו האריג המקורי, דווקא האריג המפורק, הפושט ולובש צורות, מקרב אותה אל המהות שאחריה היא מחפשת. באריג המפורק – אריג השפה השירית – יש תנועה, חיפוש והתקרבות אל לשד הדברים דווקא משום שאין הוא מסתפק בשיומם.

מעניין להבחין במקום המרכזי שיש לקשר עם "פלוני ואלמוני" המייצגים לתפיסתי את הזולת, הקורא/ת ואולי את המטפל/ת – דווקא הפרימה והתנועתיות של אריג השירה הופכת אותם לשותפים פעילים במסע החיפוש. המשוררת מציגה בפני הקוראים את אריגיה הפרומים ושואלת אותם – למה הדבר דומה? דומה כי תשובתם תקרב אותה אל המשמעות, ולא פחות מכך – תקרב אותם. קריאה ארס-פואטית זו רלוונטית לשיר זה כשיר הפותח את הספר. חשתי שהמשוררת פורסת בפני הקורא את הכוחות העומדים ביסוד שירתה והיא מזמינה אותו להיות אותו "פלוני אלמוני" משמעותי, שבאמצעות קריאתו תוכל להתקרב צעד נוסף אל "הדברים".

אנסה להדגים את תנועת האריגה מחדש כפי שהיא מתקיימת בשיר 'ילדות' (עמ' 58)

כְּשֶׁהָיְתָה אִמִּי חוֹזֶרֶת אֵלֵינוּ מִדֵּי יוֹם
לֹא הָיָה שְׂרִיד עָפָר עַל בְּגָדֶיהָ וּבְפָנֶיהָ לֹא הָיָה זֵכֶר
לַמִּלְחָמוֹת הַנּוֹרָאוֹת שֶׁשָּׁבָה מֵהֶן
וְרַק כֶּלֶב הָאֵבֶל שֶׁלָּנוּ קִדֵּם אֶת פָּנֶיהָ.
בְּמַבָּט עָיֵף הָיְתָה מְשַׁלַּחַת אוֹתוֹ מֵעָלֶיהָ
שֶׁיֵּלֵךְ לַחְגֹּג אֶת בְּתוּלָיו בַּגְּבָעוֹת
וְהָיְתָה עוֹרֶכֶת לְפָנֵינוּ שֻׁלְחָן עִם חֲבִיתוֹת יֶרֶק רַכּוֹת
שֶׁבְּטַעֲמָן לֹא הָיָה זֵכֶר לְכַעֲסָהּ עַל מוֹתוֹ הַמֻּקְדָּם מִדַּי שֶׁל אָבִי
וְכָל הֲמֻלַּת בֵּיתֵנוּ וְכָל דּוּמִיּוֹתָיו הָיוּ לְהַפְנָיַת עָרְפָּהּ לֵאלֹהִים
שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁלֹּא סָלְחָה לוֹ, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִדְבְּרָה עִמּוֹ
וְלֹא בִּקְּשָׁה טוֹבוֹת
לֹא אָז וְלֹא עַתָּה

השיר עוסק באבל ובמשפחה שאישה אבלה במרכזה, ובכל זאת, האבל מופיע רק פעם אחת בשיר הכואב הזה, וגם אז – ככלב. בכל זאת, לתפיסתי, האבל הוא 'הדבר' אותו מבקשת הדוברת לתאר, אך אל לשדו היא מגיעה באמצעות האריג הפרום של השפה השירית. רוב רובו של השיר עוסק במבנה העומק של האבל במשפחה המתוארת, מבנה של התרוקנות ושלילה – לא שריד, לא זכר, לא המולה ולא דומיה, לא כעס, לא סליחה, לא הידברות, לא בקשת טובות, לא אז ולא עתה. גם הכלב, שייתכן כי מייצג דווקא מפגש רגשי עם ההיעדר, מסולק מיד למקום אחר, ועמו מסולקת החיות הגלומה בו – חיות הכרוכה ביצירת מגע רגשי מלא. ממן פורמת את אריג האבל על מנת להתבונן במבנה העומק שלו.

כמתואר בשיר הפותח את הספר, היא מבקשת לרפא את פרימת המשמעות דווקא באמצעות פרימה נוספת והיא שואלת – לְמה דומה האבל? האבל דומה לשלילה והתרוקנות מתמשכת, הוא דומה לכלב מלא בכאב אך גם באפשרות לחיים המסולקת מן הבית, וגם – הוא דומה לחביתות ירק רכות שאמורות להתייצב אל מול האַיִן הגדול הזה כאשר מגישה אותן האם לילדיה.

__________________________________________________________________________________________________________________

גיא פרל הוא אנליטיקאי יונגיאני, משורר, מורה באוניברסיטת תל-אביב ובבית הספר לאומנויות המילה ודוקטורנט באוניברסיטת חיפה.

וכמה בדידות מייצר הכורח להסתיר ולשתוק ואיזה כובד מטען מייצרת הבושה.

הביבליותרפיסטית והמשוררת חלי טל שלם כותבת על המפגש שלה עם השיר "גולם" מאת המשוררת אנה הרמן, ששוחח עמה שיחה נשית אינטימית, קשובה, רואה, פתוחה ומאווררת דווקא באזורי הסוד ההם. שיר שהיה עבורה גילוי מפעים, בזכות האפשרות לדבר אֶת שאולץ להסתתר: דיבור של מתן רשות, כמו שיחת לב פתוחה בין שתי חברות שמביטות עמוק בעיניים ואומרות: "מותר".

____________________________________________________________________________________________________________________ 

"הָעוֹלָם קָדוֹש! הַנֶּפֶש קָדוֹש! הַעוֹר קָדוֹש! הַחֹטֶם קָדוֹש!

הַלָשוֹן וְהַזַּיִן וְכַף הַיָד וְחוֹר הַתַּחַת קָדוֹש!"

אלן גינסברג

הָיִיתִי בַּת אַחַת עֶשְֹרֵה, יָשַבְתִּי בָּאַמְבָּט

וְלֹא יָכֹלְתִּי לְהַבִּיט, גּוּפִי צָעַק: "אַתְּ בַּת

אַחַת עֶשְרֵה עַכְשָו", וְהִתְכַּסֵּיתִי בְּשֻמָן.

יָשַָבְתִּי בָּאַמְבָּט כְּמוֹ בְּמִדְבָּר שֶאֵין בּוֹ מָן.

הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה, נוּרִית עָמְדָה שָׁם. "אַל תָּצִיצִי!"

צָוַחְתִּי. הִיא הִבִּיטָה, וְאָמְרָה: "כְּבָר יֵש לָךְ צִיצִי",

בשנת 2001  נפתחה לי דלת.

עיניי פגשו בשיר "גולם" של אנה הרמן במוסף תרבות וספרות של "הארץ". החיבור היה דומה למכת ברק  - מידי ומחשמל. הזדהות חורכת. או נכון יותר כמו שכתבתי מספר שנים לאחר מכן, במסגרת לימודי הביבליותרפיה בעבודת הקורס תעודת זהות טקסטואלית – "רציתי לפגוש בכותבת כי הרגשתי שאפגש עם עצמי שלא מעזה להתריס עד כדי כך".

הרגשתי שהרמן הציצה לי לחדר האמבטיה, אחרת כיצד ייתכן שהיא מתארת סיטואציה שקרתה רק לי? אמנם "נורית" שלי היתה בני-ילד-רע,  אבל זה קרה – הדלת נפתחה ומן החרך הציצו עיניים חקרניות. ואף אחת לא תארה במדויק כל כך מה שעבר עליי באותן שנות התבגרות איומות ונהדרות.

הַשֶּקֶר צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם, שְנֵי שְקָרִים קְטַנִים -

חָזִי גִּדֵּל פַּקְעוֹת כְּאֵב שֶגָּחוּ מִבִּפְנִים,

וְצִפָּרְנַיִם שֶל דֶּמוֹן חָרְטוּ בְּעֶרְוָתִי

קַוֵּי תַּחְרִיט שֶל שְׂעָרוֹת, כְּתַב חַרְטֻמִּים פְּרָטִי.

מהספר "כיצד באים ילדים לעולם" הבנתי שאם מתחבקים ממש חזק ורוצים, ויש גם ענין עם פין ופות (שלא היה לי מושג מהם) הם באים. "מ12-16" ומעריב לנוער היו הדבר הכי קרוב להסברים על גיל ההתבגרות. אף אחת לא כתבה על אשמה, מבוכה, תחושות. על גאות ושפל, על הלבנה במילואה והשפעתה. לתחבושת לא היו כנפיים. הטמפונים היו אימתניים וגמלוניים. גביעונית היה שם בדיוני שהזכיר את פעמונית של האחים גרים. ושיר כמו גולם לא פגשתי עד לאותו הרגע. שיר שאמר אותי. שאמר יופי. שאמר קודש:

וְכַעֲבֹר שָנָה הִרְגַּשְתִּי אֵיךְ רַחְמִי נִפְתָּח

כְּמוֹ פֶּרַח אַרְגָּמָן בְּתוֹך הַגוּף הַמְפֻתָּח,

כֱּמוֹ אֶצְבָּעוֹת שֶנִפְתָּחוֹת מִתוֹךְ אֶגְרוֹף שָחֹר,

יָרַד לִי דָּם וְקִיּוּמוֹ שֶל פֶּצַע וְשֶל חוֹר

שקרים, הסתרות, התפתחות. דם מטפטף בכל מקום. טומאה. תחבושות נעטפות בנייר-טואלט גס. נשכחות במקומות אסורים ולא מקובלים. איך מסתירים דבר מסורבל כל כך? איך מסגלים מדי חודש התנהלות מיומנת של כיסויים החלפות והסתרות?

הַדָּם הִמְשִיך לָרֶדֶת וְעָטַפְתִּי בִּשְכָבוֹת

רָבּוֹת אֶת מַה שֶבֵּין הַיְרֵכַיִם הֶעָבוֹת,

וְהַפִּיג'ָמָה הֻכְתְּמָה מִתַּחַת לַבְּגָדִים.

הָלַכְתִּי וְהֶחְוַרְתִּי וְסוֹדִי הַמַּאְדִּים

[...]

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת צִלּוּם הַרֶנְטְגֶן הַלָבָן

שֶל אוֹר  הַשַּחַר שֶחָשַף אֶת עֹמֶק כְּאֵבָן

שֶל יְלָדוֹת בְּּנוֹת שְתֵּים-עֶשְרֵה שֶמִתְבַּיְּשוֹת לַחְשֹף

אֵיךְ מִתְפַּתֵּחַ בָּן כּוֹכַב הַמַּאְדִים, אַךְ סוֹף

הַנְּעָרוֹת לְהִתָּפֵס;

והיתה גם אמא. אמא שבכל כוחה רצתה למחות זכרונות חוויותיה הרעות מהפעם ההיא הראשונה, כשהיא קיבלה ולא יכלה לשתף את אמא שלה. ממנה למדתי שלמחזור יש שם נרדף "מחמיא" -"התחרבנתי". לפעמים מרוב מאמץ יתר לתקן ולעשות אחרת – בעיקר אם לא נעשה עיבוד מכבד קודם לכן – זה עלול להתעקם ולצאת באופן שונה-אבל-דומה. ומי ידעה אז על קיומו של "האהל האדום"?

וְלֹא יָדַעְתִּי אִם הַדָּם יוֹרֵד בִּגְלַל מַבַּט

עֵינֶיהָ הַמַצְלִיף בִּי אוֹ מִפְּנֵי שֶאֲנִי בַּת.

צָעַדְתִּי בְּבֶגֶד-יָם שָחֹר עַל הַאַסְפַלְט

עַד שֶהִיא צָעֲקָה: "תַּגִּידִי, מַה קָּרָה, קִבַּלְתְּ

מַכָּה בַּיְרֵכַיִם, מָה אַתְּ לֹא רוֹאָה שֶיֵּש

לָךְ דָּם בֵּין הָרַגְלַיִם? אַתְּ צְרִיכָה לְהִתְבַּיֵּש".

הִיא דָּחֲפָה אוֹתִי עַד שֶנָּפַלְתִּי, וּשְלוּלִית

קְטַנָּה שֶל דָּם נוֹתְרָה עַל הָאַסְפַלְט כְּדֵי לְהַבְלִיט

בִּפְנֵי הָאֲנָשִים שֶהִתְאַסְּפוּ כַּמָּה מֵבִיש

הַפֶּצַע שֶחָשַפְתִּי כְּשֶנָּפַַלְתִּי עַל הַכְּבִיש.

במהרה רכשתי את ספרה של הרמן "חד-קרן" וגיליתי כי גם את שאר שיריה מכתים הצבע האדום. פצעים פעורים חבושים במשקל מדויק ושורות משורטטות. תחושות שחשתי לעיתים יותר, לעיתים פחות. אבל אף אחת לא אמרה לי אותן כך, בצורה כה ישירה והיטיבה לתאר סיטואציות התבגרות מבישות.

וּבְקוּמִי מֵהַכִּסֵא יָכְלוּ כֻּלָם לִרְאוֹת

כֵּיצַד שָעַט הַדָּם דַּרְכִּי לַמְרוֹת הַהַשְבָּעוֹת,

כֵּיצַד דָּהַר מִבַּעַד לַתַּחְבֹּשֶת וּלְבַד

הַתַּחְתּוֹנִים וּבְעוֹדִי יוֹשֶבֶת שָם לְבַד

את כבר לא לבד – חשתי בשנת 2001, כשעיני ולבי פגשו בשיר "גולם" של אנה הרמן. אחרות לבד איתך. או כמו ששהרה בלאו אמרה בהשקה של ספרה השלישי של הרמן התאומה הנראית – "רובנו כאן מזדהות ומרגישות מעין תאומות שלה". ומשהו בפקעת הגרון השתחרר. השירים הללו היוו כתב חרטומים פרטי עבורנו. ד"ר רחל אלבק גדרון הגדירה אותו כקשב רדיקאלי – "השירה של אנה הרמן, עם הקשב הרדיקאלי שלה לכאבים נשיים, לכאבים סודיים, מצליחה שוב להניע את רוח הרפאים של הבורגני ההוא בקרב האני-הקורא שלנו. הנה כאב שלא היה נושא לשירה ולאמנות בכלל, מעולם: כאב המחזור החודשי הנשי. בואו נחשוב אותו רגע, בורגנים יקרים. יש לו מקום. הוא חשוב. הוא כאן. הוא חלק מהדבר שהנשים חשות כחיים וכחוויה. יש בו מן המפחיד, מן הדם הגלוי, מן החיים עצמם, ללא אבסטרקציה. בואו נתבונן בהם, בחיים אלה, היטב: הם שם, הם כואבים לגוף. הקשב הרדיקאלי של האמנות יכול להצביע אותם, מבעדם, דרכם, ועליהם".  (ציטוט מתוך גיליון "הו" האחרון).

כֻּלָּם יָכְלוּ לִרְאוֹת כֵּיצַד כָּשַלְתִּי, מְנַסָה עִם

מִיץ פֶּטֶל שֶשָּפַכְתִּי עַל הַכֶּתֶם וְעִם סְוֶדֶר

סְבִיב הַמָּתְנַיִם לְהוֹכִיחַ שֶהַכֹּל בְּסֵדֶר.

הכל לא היה בסדר, ושום מיץ ממותק לא עזר לטעם המר. (פתאום תוך כדי כתיבה, חושבת על כך ש"מיץ פטל" אינו רק תרכיז אדום אלא ספר – ילדים שמהותו סוד). אבל יכולתי ללוש את החומרים, כי הרמן שמה בפי את המילים. ולא סתם – אלא בתבנית מסותתת מחורזת, והמילים הלמו בפעימתן וכבר היה קל יותר להרדם כך. או להחליף תחבושת.

עַל סְתַו שְנַָתִי הַשְּלֹֹש-עֶשְרֵה עֲדַיִן מְכַסֶּה

הַכֶּתֶם הַדָּלוּחַ שֶהוֹתַרְתִּי עַל כִּסֵא

הכתם יישאר. עוד כתמים באו ויבואו אחריו. והכל בסדר, אפשר לומר. הסדר נשמט ונשמר. ועוד מעט ספר – כמעט עשרים שנים אחרי. שירים שכתבתי ואנה הרמן ערכה – קראה במילותיי והטעימה כל פעימה. לימדה אותי בעדינות ובקשב מסגור אסתטי, במיוחד במקומות בהם גדשתי על גדותיי. תוך כדי עבודת עריכה דיאלוגית, נכחתי בביבליותרפיה המתרחשת. סגירת מעגל מרגשת עד מאד מאד.

_______________________________________________________________________________________________________________________

חלי טל שלם היא ביבליותרפיסטית ומשוררת. מלווה תהליכי כתיבה של סיפורי חיים ואחרים. ספרה "עץ טרבל" – על אהבת הטבע האדם והשפה ראה אור לפני שלוש שנים. ספר שיריה "תעבירי את הסכין" בעריכת אנה הרמן בהוצאת פרדס, יראה אור בעוד כמה חודשים.

היא נוגעת בעצב ובגעגוע הנובעים מן החֶסר אך גם במפגש הפנימי האינטימי והנוכח עם אביה שמאפשר ניגונו של השיר בתוכה.

___________________________________________________________________

טקסט מרפא עבורי הוא טקסט כזה המעלה למודעות את הרגשות המודחקים, מעסה אותם, מתיידד איתם. אותם רגשות הכואבים מדי מכדי להופיע במחשבות היום-יומיות. למשל, געגוע כואב לאדם אהוב שלא נמצא.

בשירה של תרצה אתר "שיר לערב חג" מתארת המשוררת את העיר בערב החג ואת געגועיה לאביה שנפטר זמן קצר לפני כתיבת השיר. ככל שהעיר חגיגית יותר, כך הגעגוע למי שאינו כאן (אביה) גדול יותר.

בשנים הראשונות לאחר פטירתו של אבי נהגתי להקשיב לשיר הזה לעתים קרובות. הוא היה בפלייליסט הצמוד שלי (אז על גבי דיסק) ובכל פעם שהרגשתי את כאב הגעגוע חנוק בתוכי, לא מצליח להשתחרר, הייתי מאזינה ל "עיר חמה ושוקקת/ ריבועי זהביה מדלקת/ ולפתע צמרותיה שמטה/ כי אתה/ לא איתה". הו אז סכר הדמעות היה מתפרץ בדרכי לעבודה, בעיר הסואנת.

ראש השנה בפתח. העיר (המושב במקרה שלי) תתקשט לכבוד החג, ולו רק מטאפורית. הבית ילבש לבן, ובלילה, בשקט של המושב, כשנשב במרפסת בבית אמי מול "קרן ירח דומע" אני יודעת כי השיר ימשיך ללוות אותי. "וכל נשמתי רק אליך/ לדעת שאלה חייך/ שעודך/ שאולי".

בתחילת שנות ה-70 כתבה תרצה אתר את "שיר לערב חג", אולי כהתמודדות עם האבל האישי שלה על מות אביה, נתן אלתרמן. כך אני מדמיינת. כשלושים שנה אחרי, מאז 2004, השיר מלווה אותי. הוא הדיאלוג שלי עם אבי בערבי חג, ולעתים גם בימי חול. דרכו אני פוגשת את העיניים הבורקות של אבי כמו זיקוקים וירח המאירים את העיר. דרכו אני מחכה לצעדיו של אבי, דרכו אני נותנת לעצב מקום בדקות שלפני כניסת החג.

כמטפלת במוסיקה, "כאילו מישהו כתב עלי שירים", כפי שליאור כתבה, הוא מוטיב משמעותי בחיי, ואני מאמינה שבחיי כולנו. לרוב, השירים ש"נכתבו ממש עלי" גם מולחנים והשילוב של המילים והלחן, כאשר אני שרה אותם, חזק כפליים. ובהאזנה לביצוע אחד לעומת ביצוע אחר המילים יכולות לקבל משמעות  שונה לגמרי.  כששיר בוחר אותך, מגיע אליך, אתה יודע זאת וכל קריאה (שירה, האזנה) נוספת בו מעט מטלטלת אך גם עושה אותך מעט יותר "שלם ועמוק ויודע".

—————————————————————————————————————-

דגנית דיאמנט אנגלברג – מטפלת במוסיקה מקיבוץ גרופית שבערבה.

מטפלת בילדים ונוער ומדריכת הורים.  לאתר של דגנית .

ואיך להיות?

הלילה נמתח לאורך ולרוחב, כמו שמיכת פוך סינטטי עבה וכבדה של פעם. מדי פעם הציצה בשעון ולאכזבתה ראתה שרק שלוש לפנות בוקר, ואז ארבע וחמש. היא חיכתה לפסי האור הראשונים של היום, אבל נזכרה ששוב דיברו על ערפל. כשכבר הצליחה לעצום עיניים ולישון מעט, הרגישה בכובד המונח על רגליה ועל ביטנה. מתיקות בת ארבע, עם שלפוחית מלאה וקוצר רוח להתחיל את היום החדש. היא ניסתה להתהפך לצד השני ולבקש שיחזור לישון, אבל ידעה שאין לזה סיכוי. עדיף לקום ולארגן ולקחת לגן. אחר כך תנסה לנשום.

היא מילאה את כל מטלות הבוקר ולרגע נדבקה בשמחת הקטן ללכת לגן ודנה אתו בכובד ראש בשאלה האם ילכו ברגל או ירכבו באופניים. כמעט שכחה את תלאות הלילה ואת מאורעות האתמול. עוד מעט, אמרה לעצמה. עוד מעט אוכל לנבול. שורות ריחפו בראשה, עוד ספירה, עוד עונה, עוד מעט. כמו מנטרה, שאם רק תחשוב אותה שוב ושוב ייברא לה מקום בתוכה. אחר כך, בדרך חזרה מהגן, היא תיזכר. תרצה אתר. וכמו תמיד כשהיא נזכרת בה ובעיר הירח שלה, חשבה כמה יפה ומדויק היא ידעה לתאר את הכאבים הכי חדים. הלוואי שהייתה יכולה לשוחח עמה.

כשהגיעה הביתה, נאבקה ברצון לחזור למיטה. ניסתה לדבוק בהחלטתה מליל אמש. כי כך אי אפשר עוד. היא מחליטה להדליק את המחשב ומיד מופיע לפניה האתר ששמרה אתמול, לפני שהלכה לישון והייתה כל כך בטוחה שהיום תצליח. ההתחלה קלה – המחשב סורק את הרשתית ומודיע שזהותה אומתה. ואז השאלות הקשות יותר, עם מי תרצי לדבר – גבר או אישה, צעיר או מבוגר, מהאסכולה הישנה או החדשה, על כמה שורות שיחה תרצי לשלם, מה הבעיה.

מה הבעיה, היא חשבה. שאלת מיליון הדולר. אילו הייתה יודעת, אולי לא הייתה צריכה לדבר עם מכונה. האתר דווקא ניסה לעזור לה לענות: אהבה, זוגיות, עבודה, אחר?

כן, אחר. זו הבעיה שלה, שתמיד היא אחרת. גם אם כלפי חוץ נראתה כמו כולם. גם אם מילאה בהצלחה את כל המשימות שכולם ממלאים בשלב זה של החיים. היא אמא של, אישה של, אחראית על, וחברה של. אבל רק היא יודעת שהיא אחרת. פעם חשבה שכולם כמוה, נשרטים שוב ושוב מבפנים. אחר כך חשבה שאולי בסופו של דבר היא תהיה כמו כולם. אף פעם לא שאלה את  עצמה מי זו הישות הזה שנקראת כולם. כמה כולם יש. מה הם חושבים הכולם האלה. איך הם מרגישים.

היא ענתה למטפל האלקטרוני שהמתין בסבלנות, אחר. אנא פרטי, הגיב. איך להיות, כתבה. האם התכוונת לאיך להיות שמחה, איך להיות בריאה, איך להתחתן, איך להיות אמא טובה. איך להיות, ענתה לו. שאלתך אינה מזוהה במערכת. האם תרצי לנסח אותה מחדש? לא, ענתה. האם תרצי לשוחח עם הנציג האלקטרוני שלנו ולהסביר לו את סוג הבעיה? לידיעתך, שיחות כאלו מותנות בתשלום של ארבע שורות שיחה וקיומן אינו מבטיח מציאת מענה לשאלתך. האם אני רוצה, תהתה. אפילו מחשב אינו מבין מה אני רוצה, אולי אני באמת כל כך מוזרה. כן, ענתה לו. אקח את הסיכון שגם אתה לא תבין. קול גברי בעל גוון מתכתי נשמע באוזניה.

שלום, אני דונלד, במה אוכל לעזור?

התלבטתי מאוד אם לפנות אליכם. לא טוב לי, כבר שנים. מרגישה שאני נקרעת מבפנים. בזמן האחרון המצב החמיר ואני לא יודעת מה לעשות.

האם תוכלי לומר עוד על המילה נקרעת?

כן, הרגשה שכל דבר קטן מכאיב לי. למשל אתמול…

מילים צהובות הבהבו על המסך – אם ברצונך להמשיך את השיחה, עלייך לשלם על ארבע שורות נוספות. האם ברצוני להמשיך את השיחה, שאלה את המחשב. תשובה בלתי מזוהה. האם ברצונך להמשיך את השיחה? האם תרצי להגדיר מחדש את הבעיה? האם תרצי לצאת מהמערכת? לצאת מהמערכת, ענתה. תשובה אינה מזוהה. אנא חזרי על המשפט המתאים.

היא נשמה עמוק והחליטה לנסות שוב. חזרה על המשפט שיגבה ממנה עוד כמה עשרות שקלים ושבה אל הנציג החביב. היא ציפתה לשאלתו אך הבינה שהוא ממתין לדבריה.

אני כבר לא זוכרת איפה היינו, אמרה. לא בטוחה שאני בכלל רוצה לפנות לעזרה. חוששת שגם אתה לא תוכל להבין ותחשוב שאני מוזרה.

האם את חושבת שאת מוזרה.

כן, לא. לא יודעת. חשבתי שאולי אתה תדע.

המילים הצהובות חזרו להבהב. הנציג עדיין אינו מזהה מה הבעיה. האם תרצה לשלם תמורת שורות נוספות? כן, ענתה. ולנציג השירות אמרה, אינני טובה דיי. שורה אדומה הופיעה. הנציג הצליח לזהות את הבעיה – איך להיות אם טובה דיה. לאחר שתעני על השאלון למיפוי הנפש, תוכלי להחליט אם לבחור במסלול הקצר לפתרון או במסלול הארוך. לידיעתך, עלות המסלול אינה נקבעת על פי אורכו.

היא הניחה את ראשה על השולחן ועצמה את עיניה. ראתה מולה בית קפה קטן, שולחן בודד עומד בחצר, ערוך לשניים, צופה לעבר חוף הים. יד מונחת על כתפה ברכות. היא פוקחת את עיניה, ותרצה, יפה במקטורן לבן, שערה מתבדר מעט ברוח, אומרת את שמהדהד בתוכה כבר מזמן.

לָדַעַת מַה מַּשְׁמָע

לִהְיוֹת,

וְלֹא לִחְיוֹת,

לִהְיוֹת, לִזְמַן-מָה, אוּלַי לִשְׁנִיָּה,

לֹא כְלוּם,

רַק הַכֹּל,

רַק אֲדָמָה.

* השורות של תרצה אתר מתוך "מחשבות על ראש הגבעה", עיר הירח הוצ' הקיבוץ המאוחד, עמוד 63

——————————————————————————————————-

מיכל פרי היא עובדת סוציאלית וביבליותרפיסטית מירושלים. מטפלת בילדים ובמבוגרים ומדריכת הורים.

אני חושבת פעמים רבות על טקסטים ספרותיים לא רק כבעלי אפשרות לרפא אלא כמצילי חיים ממש: כאלו המאפשרים לנו למצוא משענת וכוחות, תקווה, אפשרויות התבוננות חדשות על מצבי חיים ועל הלכי נפש וכאלו הסוללים לנו נתיבי נפש לגילוי עצמנו.

לאה גולדברג כתבה:

"אֲנִי הָלַכְתִּי אָז

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ אוֹהֵב אוֹתִי מְאֹד (…)

אֲנִי הָלַכְתִּי אָז

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ חָלַם אוֹתִי יָפָה.

עַל פְּנֵי הַלַּיְלָה לִבְלְבוּ תְהוֹמוֹת

וּרְאִי הַיָּם צִיֵר לִי אֶת פָּנַי

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ כָּתַב עָלַי שִׁירִים (…)"

                                                        (מתוך השיר: "אני הלכתי אז").

לפעמים אנחנו מרגישים שיש טקסטים שנכתבו במיוחד בשבילנו, במיוחד עלינו, כמו מתנה פרטית מאד.

כש"מישהו כותב עלינו שירים" אנחנו משתקפים, קיימים בעולם, מאפשרים לנו לראות את הצטיירות פנינו שלנו בראי הטקסט ולזכות להד לקולנו הפנימי שאולי אפילו לא היינו מודעים לחלקים ומנעדים בתוכו.

בשיר אחר כתבה לאה גולדברג:

"אֲנִי הוֹלֶכֶת אֵלַי

בְּפָנִים שֶׁבִּקַּשְתָּ לַשּׁוְא

כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֵלֶיךָ".

                                                                    (מתוך השיר: "אֵלַי")

לעתים מאפשרים לנו טקסטים שנוגעים במעמקי נפשנו גילוי רבדי עומק בעולמנו הנפשי, מפגש עם זיכרונות, הרהורי נפש שעדיין לא זכו לשֵם, אֶת ההליכה אלינו.

במדור החדש שאני פותחת כעת באתר אני מזמינה כותבים אורחים לכתוב על טקסט – של משורר/ת או סופר/ת –  שהיתה לו השפעה מרפאת עבורם או כזה שיש לו בעיניהם השפעה כזאת בכלל.

בכך ניגע בביבליותרפיה לא רק כפי שהיא מתבטאת בחדר הטיפול אלא במפגש האינטימי המרפא שבין הקוראים ובין הטקסטים האהובים עליהם.

הכתיבה יכולה להיות פרועה, משחקת, כזאת המממשת בתוכה שיח עם הטקסט הנבחר – באיזו דרך שיבחרו הכותבים; מעין טיול פרטי של שעת בין ערביים – של הליכה אֵלַי, אליכם, אל אזורי ראי הים, לבלוב התהומות, האזורים שבהם נכתבים שירים, נרקמים חלומות, נסללות דרכים, שבהם מתאפשרת לנפש מנוחת-מה של מרפא, של מרגוע, של גילוי.

*

יהודית רביץ שרה את "אני הלכתי אז" בצירוף מלים של דן תורן. לטקסט החדש קראו: "אמבולנס האהבה".

                                                                         *

כותבים וכותבות המעוניינים לשתף בטקסט שהוא בעיניהם או עבורם "מרפא" ובמחשבות שלהם על אודותיו – מוזמנים/ות לכתוב לי למייל: lior.granot@gmail.com

היא נותנת לנו יד ולוקחת אותנו לשיטוט בין בתים על עץ, תותי פטל, ידיים כואבות, מיץ תות כחול, מֶתֶק ואיוּם, שדות ילדוּת של פעם.

———————————————————————————————————————————————————————–

תותי פטל / יעל גרינפלד

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֵיךְ הָיָה עֶרֶב

וְהָלַכְנוּ עַל הַכְּבִישׁ לְדַבֵּר עַל

כֻּלָּם וְלִצְחוֹק עֲלֵיהֶם.

אָהַבְנוּ לִקְטֹף תּוּתֵי פֶּטֶל

שֶׁהָיוּ כִּמְעַט בַּחֹשֶׁךְ

וְקָטַפְנוּ וְקָטַפְנוּ וְאָכַלְנוּ הֲמוֹן

וְהַיָּדַיִם הָיוּ כּוֹאֲבוֹת וּמְלֵאוֹת קוֹצִים

וְהַמִּיץ שֶׁל הַתּוּת הָיָה כָּחֹל

יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נֵלֵךְ מִכָּאן

שֶׁלֹּא נִהְיֶה כָּאן הַרְבֵּה

זְמַן.

כָּל הַיְלָדִים יְשֵׁנִים

רַק הַמִּטּוֹת שֶׁלָּנוּ הָיוּ

רֵיקוֹת. בַּלַּיְלָה הָיָה קָשֶׁה

לְהֵרָדֵם.

רָצִינוּ לְהִשָּׁאֵר עוֹד וָעוֹד

בְּיַחַד וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה בִּכְלָל

בֹּקֶר וְגֶשֶׁם שֶׁלֹּא יֵרֵד

וְיַהֲרֹס לָנוּ אֶת הַבָּתִּים

שֶׁבָּנִינוּ עַל הָעֵצִים.

כשאני קוראת בשירים שלה מתעופפת בחדר רוחן של נשים עדינות ונועזות, כמו מרגרט אטווד, או אליס מונרו, שכותבות לכאורה על דברים בנליים, אך חודרות למעמקי הנפש.

השיר "תותי פטל" מתחיל באידיליה, "אני זוכרת איך היה ערב/ והלכנו על הכביש לדבר על / כולם ולצחוק עליהם". משובות נעורים. צחוקים קלילים. ערב קליל. אך כבר חיתוך השורה השניה מאיים – "לדבר על" מופרד מ"כולם", שגלשה לשורה שאחרי כן.

השיר מתחיל בערב. בבית השני, בו אוכלים תותי פטל שחורים, שמלכלכים בכחול, כבר חושך, והשיר מסתיים בלילה. "כָּל הַיְלָדִים יְשֵׁנִים / רַק הַמִּטּוֹת שֶׁלָּנוּ הָיוּ / רֵיקוֹת. בַּלַּיְלָה הָיָה קָשֶׁה / לְהֵרָדֵם." מי אלו שהמיטות שלהם ריקות? למה המיטות שלהם ריקות? איפה הם? ולמה בלילה היה קשה להירדם? והפחד שלא ייהרסו בתים. איזה בתים? בתים על עץ, מסתבר שורה אחרי כן, שהם בנו, שלא ייהרסו מהגשם. אה, אז הכל ברור, אפשר להירגע. זהו שלא.

זהו שיר מתוק ולא תמים. המתיקות של תותי הפטל מעורבת בקוצים ובידיעה שכל זה קצר-ימים וייעלם בקרוב: "יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נֵלֵךְ מִכָּאן / שֶׁלֹּא נִהְיֶה כָּאן הַרְבֵּה /זְמַן." הניגוד בין מלים פשוטות, פרוזאיות, לבין חיתוכי שורות חדים ואלימים, יוצרים מוסיקה חרישית ומפתיעה, שעולה מידי פעם לצלילים צורמים.

השיר אינו מרפה ממני. המלים נמשכות בי זמן רב אחרי שפתחתי את הספר בספריה האוניברסיטאית בהר-הצופים. ידי נמשכה אל ספר צנום, מיושן, נשכח על המדפים. "תותי פטל", שנת ייצור 1969. הוצאת "עכשיו".

למשוררת אין זכר – לא באינטרנט ולא בקטלוגים של ספריות.

או השיר "סביב מים":

סביב מים / יעל גרינפלד

אִשָּׁה זְקֵנָה אָמְרָה לִי לָלֶכֶת סְבִיב מַיִם.

סָבִיב וְסָבִיב.

וְהַחֹרֶף חֹרֶף מָלֵא

עֵצִים מְבֻשָׂמִים הֲפוּכִים. בְּתֵל אָבִיב.

כמה קצר וכמה חזק. פערים. מה הם המים? שלוליות? ים? לא מוסבר. מי זו האישה הזקנה? מה פירוש חורף מלא? ואולי החורף מלא עצים מבושמים הפוכים? מה הם עצים מבושמים? ומה הם עצים הפוכים? אני מכירה עץ, שנראה שהוא הפוך, הענפים שלו דומים לשרשים. זהו עץ הבאובב. ולא נראה לי שהכוונה כאן אליו. ומה כל כך חשוב שהשיר הזה מתרחש בתל אביב? שמקבלת כאן מקום חשוב. אלו שתי המלים האחרונות של השיר. בשורה האחרונה, ואחרי נקודה.

מבלי שאדע לענות על השאלות האלו במודע, בחשיבה, אין שום צרימה בשיר הזה, שזורם באופן טבעי. אמרו לכותבת להיזהר, ללכת מסביב, לא להיכנס למים, מה שלא יהיו. ואנחנו בחורף, העצים נותנים ריחם, אבל הם הפוכים (אולי היא שוכבת על ספסל בשדרות רוטשילד ורואה הכל הפוך?). האשה הזקנה אמרה לה ללכת סביב וסביב, הליכה נמשכת, אינסופית אולי. וגם העין רוצה לחזור שוב ושוב אל השיר ועל השיר הזה. אנחנו בלופ, מבלי אפשרות (וגם לא רוצים) לצאת מן השיר, לסיים את הקריאה.

או ניקח למשל את השיר הבא, ללא כותרת:

* / יעל גרינפלד

תְּכֵלֶת חַדְרֵי מִגְדְּלֵי הַמַּיִם

בַּגִּבְעָה

הַכְּבֵדָה.

כָּל הַיְלָדִים קָטְפוּ כַּלָּנִיוֹת אֲדֻמּוֹת, אַחַר כָּךְ פִּזְּרוּ עַל הָאֲדָמָה

וְדָרְכוּ עֲלֵיהֶם.

וְאַחַר כָּךְ אָכְלוּ תַּפּוּחֵי חֹרֶף.

אתחיל הפעם, ראשית, עם הרגשות שהשיר מעורר בי: אהבה שקטה, געגוע, היזכרות נעימה, צער על ימים שנגמרו (שתואם את ההרגשה בשיר הראשון שהבאתי, "תותי פטל").

בשיר מבנים מוכרים חביבים באוירה של מסתורין ('תכלת חדרי מגדלי המים'), זכרון חמים של משחקי ילדים, ילדים בטבע, פשטות וגעגועים לתקופה יפה. זה שיר של פעם. פעם, לפני שהצלחנו להגן על פרחי הבר, קטפו כלניות ורמסו אותן, לא חשבו על הבזבוז. ותפוחים היו רק בחורף, לא כל השנה, כמו עתה, שאין עונה לפרי או ירק כלשהו.

אני לא יודעת מי זו יעל גרינפלד.

מי שלא תהיי: יעל, אם את כאן, אנא חזרי אלינו.

_____________________________________________________________________________-

דורית ויסמן היא משוררת, מתרגמת ועורכת. ממקימי "מקום לשירה" בירושלים.

לרשימת ספריה של דורית ויסמן.