לכתוב את הקולות

לכתוב את הקולות

כשהייתי ילדה היה לנו בבית את הספר של חגית בנזימן "כשאמא היתה קטנה". אהבתי לקרוא בו. אני זוכרת מתוכו שיר שמדבר על ביקור של ילד בגן חדש לקראת השנה החדשה:

"הלכתי עם אמא להכיר את הגן/ ואת הגננת בת שבע /אמא סיפרה שאני בן שלוש/ (היא בכלל שכחה את ורבע)/ אמא אמרה עוד מילים של גדולים/ אמרה: "ילד נוח וקל"/ ראיתי שם טרקטור וסתם גלגלים/ וקטר (אבל קצת מקולקל)// ואחר-כך שמעתי/ "הוא קצת מתבייש"/ ושיש לנו כתובת,/ וטלפון יש./ אבל דבר אחד חשוב/ אמא לא אמרה./ ובגללו אני עכשו/ עצוב נורא נורא/ שסבתא קוראת לי יותמי,/ ואמא קוראת לי צ'יצ'ון/ ואבא קורא לי חמודי,/ ואומר שאני מוקיון.// אז אם אלך מחר לשם,/ היא תקרא לי סתם/ יותם."

הדבר החשוב שאמא שכחה לומר הוא השמות הייחודיים שבני המשפחה קוראים בהם לילד, שמות של אהבה, כאלו שהופכים אותו להיות שייך ומיוחד, לא "סתם יותם".

אני חושבת על השמות שקוראים לנו בהם לאורך הילדוּת שלנו, ולא רק שמות קונקרטיים אלא גם מסרים שמעבירים לנו על האופן שבו אנחנו נתפשים בעיני האחרים המשמעותיים לנו.

Continue reading

אִלּוּ יָכֹלְתִּי לְהַגִּיד לָךְ דְּבָרִים שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אַגִּיד

אִלּוּ יָכֹלְתִּי לְהַגִּיד לָךְ דְּבָרִים שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אַגִּיד

המשוררת חדוה הרכבי כותבת במחזור שירים מתוך הספר "ראנא" את הפרגמנט: "אילו יכולתי להגיד לך דברים שלעולם לא אגיד" – ולאחריו פרגמנט של סימני ניקוד ופיסוק ללא אותיות, כמו אומרת שככה נראית חוסר הבנה: הדברים ש"אילו יכולתי להגיד לךְ" לא נאמרים והשפה מתרסקת לתוך תבנית שהכל יכול להיאמר בה, אבל למעשה לא נאמר בה דבר.

מה זה מה שאי אפשר להגיד אותו? – אותו בלתי ניתן לתמלול?  – - -

Continue reading

כמו חצב

כמו חצב

כמו חצב להתבצר/  במעבה האדמה/  ולחכות לסיומה/ של העונה הכי חמה/  ואחר כך להיתמר/ וכעמוד עשן לבן/  שמועה טובה להעביר/ שהחגים כבר באוויר// וכמו ענן להתגשם/ מעל חלקת שָׂדֶה ריקה/ ולהביא לרגבים/ אֶת הבשורה הירוקה// שוברי הרוח מנסים/ לשמור עלי מן הבאות/ במעבה הפרדסים – / אִמרו מתי קץ הפלאות/ אִמרו מתי קץ הימים/ הלא מדבריות שלמים/ יש לעבור בניד עפעף/  שבין הקיץ והסתיו// ציפור השיר הפעוטה/ שהסופה אותה גרשה/ ובלבלה את מסלולה/ מיבשה ליבשה/ ציפור טסה, נעלסה/ על תורן של ספינת משא/ בהגיעך עדֵי אובד/ לַמְדִי אותי להישרד".  (כמו חצב/ נעמי שמר).

Continue reading

על הכאב

על הכאב

"ממש כאילו חייבת להיות בי

כמוּת כזאת של כְּאֵב,

אם לא בנפש הרי בגוף,

אם לא ברגל הרי בצלע,

אם לא מתחת ללב הרי בברכים.

החולשה חיה בי בגבורה

ונאבקת על קיומה.

אולי היא ברירה שמעולם לא נוסתה,

אופן אחר של חיים, שברוב יעילותנו

הִשְׁחַתְנוּ והשלכנו הַצִּדָּה,

אׂרַח קיוּם עדִין, רגיש,

אשר בוכֶה בתוכנו."

בשיר הזה קוראת המשוררת אֵוָה קִיְלפִּי לתת מקום לכאב אשר קיים בתוכנו. זה יכול להיות כאב פיזי – ברגל, בצלע, בגרון, בבטן –  או כאב נפשי.

בדרך כלל כשכואב לנו הנטייה הטבעית היא לרצות לסלק את הכאב: אנחנו לוקחים משככי כאבים, מנסים לעשות כל שביכולתנו כדי להיפטר מן האורח הבלתי רצוי. כאשר סוף-סוף עובר הכאב אנחנו מעריכים את האפשרות שנראתה לנו קודם כטבעית ומובנת מאליה, לחיות ללא כאב: לבלוע בלי כאב גרון, ללכת ללא כאבי ברכיים, לנשום ללא כאבים בחזה.

Continue reading

משהו אחר – קבוצה רגשית לילדים באמצעות סיפור – הצצה לביבליותרפיה עם ילדים בגן רווה

משהו אחר – קבוצה רגשית לילדים באמצעות סיפור – הצצה לביבליותרפיה עם ילדים בגן רווה

רשימה זו, המביאה הצצה לפעילות טיפולית שלי באמצעות ביבליותרפיה בקבוצות ילדים בבית ספר בגן רווה, פורסמה בירחון התכנית החודשית של עובדים סוציאליים של מחוז תל-אביב לחודשים מרץ-אפריל 2018

"על גבעה שטופת רוחות, /לבדו,/ בלי אף אחד שיוכל להיות חבר שלו,/ גר משהו אחר" (קֵייב, קתרין (1994) [1999]. משהו אחר. אור יהודה: הוצאת הד ארצי ושבא. איורים: כריס רידל).

במלים אלו נפתח הספר: "משהו אחר" המגולל את סיפורו של "משהו אחר", יצור ש"ידע שהוא אחר כי כך אמרו לו כולם" (שם). הספר מתאר בפנינו את ניסיונותיו של משהו אחר להתחבר ולהשתייך, את הדחייה שסופג מן החברה, את האופן שהוא מפנים את הדחייה החברתית ונוקט גם הוא באופן פעולה זהה כלפי "מישהו" – יצור שנראה לו "בכלל לא כמוני" – ואת החברוּת המיוחדת שהוא מצליח לבסוף ליצור עם "מישהו".

   מי מאיתנו לא מרגיש לפעמים "משהו אחר"? מי מאיתנו לא חווה תחושות של חוסר שייכות לקבוצה? מי מאיתנו לא נדחה או לא דחה? – הספר פוגש אותנו באזורים הנפשיים האלו: של הצורך להשתייך, של הצורך בקבלה, חברות ואהבה, של הקושי להתיידד והקושי לקבל את מי ששונים מאיתנו ואת התקווה שאלו בכל זאת אפשריים.

   עבור ילדים נושאי השייכות והחברות, המיקום בהיררכיה החברתית, קבלה ודחייה – הם נושאים המהווים נדבך מרכזי בעיסוק שלהם, בתחושת ה- well being שלהם בבית הספר ובמסגרות חברתיות וכן באופן שבו הם בונים לעצמם את הדימוי העצמי שלהם.

Continue reading

שיר פעמיים ביום

שיר פעמיים ביום

בשנים האחרונות הייתי עסוקה בכתיבת עבודת דוקטורט על הנושא הקרוב ללבי מאד: "כיצד מרפאת הביבליותרפיה"?

מה קורה במפגש בין הטקסט לנפש? איך משפיעים על הנפש טקסטים מז'אנרים שונים? אלו תהליכים ייחודיים הם מחוללים בה? כיצד ניתן לבחור בקליניקה טקסט מז'אנר שיתכתב עם מצבו הרגשי של המטופל, יהדהד אותו וידבר אותו? אלו איכויות תרפויטיות ייחודיות מאפיינות טקסטים מז'אנרים שונים?

בימים האחרונים הגשתי את העבודה, וחבריי הנהדרים נתן ואסנת קנו לי לכבוד ההגשה את המתנה של הגברת הזאת שבתמונה: רופאה חמורת סבר, אוחזת ספר בידה, שיערה אסוף בקפידה ומשקפיים לעיניה. התמונה שעשעה אותי מאד, ובמקום שבו אמורים להיות כתובים מרשמי התרופות – הכנסתי פתק: "שיר פעמיים ביום!".Continue reading

הִנֵּה אַתְּ כָּאן – מלים לתרצה אתר במלאות 40 שנה למותה

הִנֵּה אַתְּ כָּאן – מלים לתרצה אתר במלאות 40 שנה למותה

הערב התקיים בבית ביאליק ערב מרגש לציון 40 שנה לפטירתה של תרצה אתר, תרצה מרעידת-הלב והיפה.

תרצה, ששיריה זורמים בעורקי, שאֶת עבודת התזה שלי כתבתי על החרדה המכוננת את חווית הבית כהיעדר בשירתה.

אני מעלה לכאן את המלים שכתבתי לפני כמה ימים לתרצה וקראתי הערב: מלים שמורכבות מערבוב מילותיה של תרצה, שורות שירתה, לתוך מילותי שלי; משום שכזאת שירתה: מותכת בנפש, מתערבלת עם חומריה הסמיכים ונוגעת במעמקיהם.

* אֶת תמונת הנושא של הפוסט צילמתי לפני כמה ימים בניו-יורק, בקפה שעל גדות ההדסון, שעליו כתבה תרצה אתר: "אני לא שכחתי את נסיוניתיךָ לנחם".

הנה.

Continue reading

אורפאוס ואורידיקה מאושרים

אורפאוס ואורידיקה מאושרים

המיתולוגיה מספרת את סיפור אהבתם הטרגי של אורפאוס ואורידיקה שהמוות הפריד ביניהם באמצעות נחש שהכיש את אורידיקה. אורפאוס שלא יכול היה לחיות בלעדי אורידיקה עשה את דרכו אל השאול כדי להשיב אליו את אהובתו.

בזכות נגינתו שובת האוזן והלב ניתנה בידו ההזדמנות להיכנס אל השאול, להוציא את אורידיקה משם ולהשיבה לארץ החיים, אך זאת בתנאי אחד: בזמן לכתם תפסע אורידיקה בדממה מאחוריו ולאורפאוס אסור יהיה להסב את מבטו לאחור.

Continue reading

בחיים אחרים ושדות התות

בחיים אחרים ושדות התות

                                      בחיים אחרים

                                                                                                                                                               חיה לוי

*

Continue reading

"הַדָּבָר הֲכִי מְסֻכָּן הוּא הָרֶוַח" – על תנועת האחיזה ואימת ההיפרדות

"הַדָּבָר הֲכִי מְסֻכָּן הוּא הָרֶוַח" – על תנועת האחיזה ואימת ההיפרדות

 הסיפור "עוד נמשכת השלשלת" – עוד אחד מסיפוריה הנפלאים של נורית זרחי על המכשפה תנינה – נפתח במילותיה של תנינה אל החתול שלה, קורקבן: "קורקבן!! שוב עזבת את הבית?"; וקורקבן עונה: "אני לא עזבתי את הבית, אני סתם הלכתי לי". על כך משיבה תנינה: "זה מה שאתה אומר, אבל אם לא היית עוזב היית נשאר לשבת פה, כי מי שלא עוזב יושב". כלומר, ההליכה של קורקבן שהיתה הליכה סתמית להנאתו מפורשת על-ידי תנינה כעזיבה, כאילו ישנן באמת שתי אפשרויות בלבד: הישארות או עזיבה; אי-אפשר סתם ללכת.

Continue reading