על הכאב

על הכאב

"ממש כאילו חייבת להיות בי

כמוּת כזאת של כְּאֵב,

אם לא בנפש הרי בגוף,

אם לא ברגל הרי בצלע,

אם לא מתחת ללב הרי בברכים.

החולשה חיה בי בגבורה

ונאבקת על קיומה.

אולי היא ברירה שמעולם לא נוסתה,

אופן אחר של חיים, שברוב יעילותנו

הִשְׁחַתְנוּ והשלכנו הַצִּדָּה,

אׂרַח קיוּם עדִין, רגיש,

אשר בוכֶה בתוכנו."

בשיר הזה קוראת המשוררת אֵוָה קִיְלפִּי לתת מקום לכאב אשר קיים בתוכנו. זה יכול להיות כאב פיזי – ברגל, בצלע, בגרון, בבטן –  או כאב נפשי.

בדרך כלל כשכואב לנו הנטייה הטבעית היא לרצות לסלק את הכאב: אנחנו לוקחים משככי כאבים, מנסים לעשות כל שביכולתנו כדי להיפטר מן האורח הבלתי רצוי. כאשר סוף-סוף עובר הכאב אנחנו מעריכים את האפשרות שנראתה לנו קודם כטבעית ומובנת מאליה, לחיות ללא כאב: לבלוע בלי כאב גרון, ללכת ללא כאבי ברכיים, לנשום ללא כאבים בחזה.

Continue reading

משהו אחר – קבוצה רגשית לילדים באמצעות סיפור – הצצה לביבליותרפיה עם ילדים בגן רווה

משהו אחר – קבוצה רגשית לילדים באמצעות סיפור – הצצה לביבליותרפיה עם ילדים בגן רווה

רשימה זו, המביאה הצצה לפעילות טיפולית שלי באמצעות ביבליותרפיה בקבוצות ילדים בבית ספר בגן רווה, פורסמה בירחון התכנית החודשית של עובדים סוציאליים של מחוז תל-אביב לחודשים מרץ-אפריל 2018

"על גבעה שטופת רוחות, /לבדו,/ בלי אף אחד שיוכל להיות חבר שלו,/ גר משהו אחר" (קֵייב, קתרין (1994) [1999]. משהו אחר. אור יהודה: הוצאת הד ארצי ושבא. איורים: כריס רידל).

במלים אלו נפתח הספר: "משהו אחר" המגולל את סיפורו של "משהו אחר", יצור ש"ידע שהוא אחר כי כך אמרו לו כולם" (שם). הספר מתאר בפנינו את ניסיונותיו של משהו אחר להתחבר ולהשתייך, את הדחייה שסופג מן החברה, את האופן שהוא מפנים את הדחייה החברתית ונוקט גם הוא באופן פעולה זהה כלפי "מישהו" – יצור שנראה לו "בכלל לא כמוני" – ואת החברוּת המיוחדת שהוא מצליח לבסוף ליצור עם "מישהו".

   מי מאיתנו לא מרגיש לפעמים "משהו אחר"? מי מאיתנו לא חווה תחושות של חוסר שייכות לקבוצה? מי מאיתנו לא נדחה או לא דחה? – הספר פוגש אותנו באזורים הנפשיים האלו: של הצורך להשתייך, של הצורך בקבלה, חברות ואהבה, של הקושי להתיידד והקושי לקבל את מי ששונים מאיתנו ואת התקווה שאלו בכל זאת אפשריים.

   עבור ילדים נושאי השייכות והחברות, המיקום בהיררכיה החברתית, קבלה ודחייה – הם נושאים המהווים נדבך מרכזי בעיסוק שלהם, בתחושת ה- well being שלהם בבית הספר ובמסגרות חברתיות וכן באופן שבו הם בונים לעצמם את הדימוי העצמי שלהם.

Continue reading

שיר פעמיים ביום

שיר פעמיים ביום

בשנים האחרונות הייתי עסוקה בכתיבת עבודת דוקטורט על הנושא הקרוב ללבי מאד: "כיצד מרפאת הביבליותרפיה"?

מה קורה במפגש בין הטקסט לנפש? איך משפיעים על הנפש טקסטים מז'אנרים שונים? אלו תהליכים ייחודיים הם מחוללים בה? כיצד ניתן לבחור בקליניקה טקסט מז'אנר שיתכתב עם מצבו הרגשי של המטופל, יהדהד אותו וידבר אותו? אלו איכויות תרפויטיות ייחודיות מאפיינות טקסטים מז'אנרים שונים?

בימים האחרונים הגשתי את העבודה, וחבריי הנהדרים נתן ואסנת קנו לי לכבוד ההגשה את המתנה של הגברת הזאת שבתמונה: רופאה חמורת סבר, אוחזת ספר בידה, שיערה אסוף בקפידה ומשקפיים לעיניה. התמונה שעשעה אותי מאד, ובמקום שבו אמורים להיות כתובים מרשמי התרופות – הכנסתי פתק: "שיר פעמיים ביום!".Continue reading

הִנֵּה אַתְּ כָּאן – מלים לתרצה אתר במלאות 40 שנה למותה

הִנֵּה אַתְּ כָּאן – מלים לתרצה אתר במלאות 40 שנה למותה

הערב התקיים בבית ביאליק ערב מרגש לציון 40 שנה לפטירתה של תרצה אתר, תרצה מרעידת-הלב והיפה.

תרצה, ששיריה זורמים בעורקי, שאֶת עבודת התזה שלי כתבתי על החרדה המכוננת את חווית הבית כהיעדר בשירתה.

אני מעלה לכאן את המלים שכתבתי לפני כמה ימים לתרצה וקראתי הערב: מלים שמורכבות מערבוב מילותיה של תרצה, שורות שירתה, לתוך מילותי שלי; משום שכזאת שירתה: מותכת בנפש, מתערבלת עם חומריה הסמיכים ונוגעת במעמקיהם.

* אֶת תמונת הנושא של הפוסט צילמתי לפני כמה ימים בניו-יורק, בקפה שעל גדות ההדסון, שעליו כתבה תרצה אתר: "אני לא שכחתי את נסיוניתיךָ לנחם".

הנה.

Continue reading

אורפאוס ואורידיקה מאושרים

אורפאוס ואורידיקה מאושרים

המיתולוגיה מספרת את סיפור אהבתם הטרגי של אורפאוס ואורידיקה שהמוות הפריד ביניהם באמצעות נחש שהכיש את אורידיקה. אורפאוס שלא יכול היה לחיות בלעדי אורידיקה עשה את דרכו אל השאול כדי להשיב אליו את אהובתו.

בזכות נגינתו שובת האוזן והלב ניתנה בידו ההזדמנות להיכנס אל השאול, להוציא את אורידיקה משם ולהשיבה לארץ החיים, אך זאת בתנאי אחד: בזמן לכתם תפסע אורידיקה בדממה מאחוריו ולאורפאוס אסור יהיה להסב את מבטו לאחור.

Continue reading

בחיים אחרים ושדות התות

בחיים אחרים ושדות התות

                                      בחיים אחרים

                                                                                                                                                               חיה לוי

*

Continue reading

"הַדָּבָר הֲכִי מְסֻכָּן הוּא הָרֶוַח" – על תנועת האחיזה ואימת ההיפרדות

"הַדָּבָר הֲכִי מְסֻכָּן הוּא הָרֶוַח" – על תנועת האחיזה ואימת ההיפרדות

 הסיפור "עוד נמשכת השלשלת" – עוד אחד מסיפוריה הנפלאים של נורית זרחי על המכשפה תנינה – נפתח במילותיה של תנינה אל החתול שלה, קורקבן: "קורקבן!! שוב עזבת את הבית?"; וקורקבן עונה: "אני לא עזבתי את הבית, אני סתם הלכתי לי". על כך משיבה תנינה: "זה מה שאתה אומר, אבל אם לא היית עוזב היית נשאר לשבת פה, כי מי שלא עוזב יושב". כלומר, ההליכה של קורקבן שהיתה הליכה סתמית להנאתו מפורשת על-ידי תנינה כעזיבה, כאילו ישנן באמת שתי אפשרויות בלבד: הישארות או עזיבה; אי-אפשר סתם ללכת.

Continue reading

לְהַתְחִיל מִיָּשָן – מחשבות על התחלות וסיומים

לְהַתְחִיל מִיָּשָן – מחשבות על התחלות וסיומים

לקראת השנה החדשה שאנו ניצבים בפתחה מתמלאים המרחב הוירטואלי ומרחב השיח היומיומי באיחולי שנה טובה, שכל-כך הרבה מושׂם עליה: להיות אחרת לגמרי, שונה לחלוטין מהשנה שעברה, טובה באמת הפעם, באמת-באמת, מאושרת, מופלאה, נטולת אכזבות, כזאת שבה הכל יתגשם. ואיכשהו בדרך-כלל התקוות האלה, אעפס, לא ממש מתמלאות. כלומר, בחלקן כן, בוודאי, הלוואי, אבל זה לא שמִקָצֶה לְקָצֶה, שפתאום הכל נהיה שונה ונהדר וורוד וקסום. חלק משתנה, חלק מתבהר, וחלק – מגיח לו ישן ומוכר ופחות רצוי –  שאנחנו כבר מכירים היטב היטב – ואנו מקבלים את פניו: ב"שוב אתה? אתה עוד פה? לרגע קיוויתי שהלכת…".   וכך אנחנו מגיעים לשנה הבאה, ושוב: מקווים, מאחלים, שאולי הפעם – הפעם הפעם – נגיע לעמוד הזה כבר בסיפור, העמוד של "באושר ועושר עד עצם היום ההוא", עמוד של התחלות חדשות, נקיות, חלקות.Continue reading

"בִּגְלַל דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁמוֹת" –           שירה כמדברת את הבלתי ניתן לתמלול:     הרצאה לערב השקת ספרו של גיא פרל – לשאת את הנפש במהופך

"בִּגְלַל דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁמוֹת" – שירה כמדברת את הבלתי ניתן לתמלול: הרצאה לערב השקת ספרו של גיא פרל – לשאת את הנפש במהופך

 

 

 [בגלל הלילה/ בגללו/ אני כעת יושבת/ ולא נלקחת./ בגלל החושך/ בגללו/ אני נדמית לךָ/ חולמת או משתעשעת.// אינני נלקחת לשום מקום,/ בכיתי בגלל דברים שאין להם שמות/ ובגללך למשל בכיתי רק לרגע/ מפני שהיו בי דִּמְעוֹת פתאום./ לא בכיתי כי שתלך/ רציתי להחליף את המלים./ בקשתי ללכת מעט אחריך,/ חשבתי שתלך בצעדים קטנים.(תרצה אתר)]

(לשמיעת הקטע לחצו על הלינק והורידו את הקובץ)

https://drive.google.com/file/d/0BzoCVe-CeDNAbEFvQWJqaU16QW9vNzM0Y1plam00Y2lIdG9N/view?usp=sharing

 *

בְּלילה אחד את יושבת, משוררת, ומחפשת להחליף אֶת המלים. הלילה סמיך וחשוך; את יושבת אבל אינך מוצאת מנוחה. אינך נלקחת לשום-מקום. הלילה הזה איננו מקום, הוא חושך. משהו מנקר בתוכך, לא שקט, מבעבע, מתרוצץ, אין לך שֵם לזה. המלים לא עוטפות אותך, לא מצליחות לתחום. את מרגישה אֶת גוש המועקה בחזה, הולך ומטפס לגרון, הולך ומטפס לעיניים שלך, פורץ מתוכך בצורה של דמעות. הבכי מחליף לך את המלים, הוא עמוק ורחב ובלתי נשלט בדיוק כמו הדבר הזה, הדבר הגעשי שבתוכך שאין לך שם בשבילו, שאין אף מילה שיכולה להיות הוא בדיוק.

מבחוץ זה יכול להיראות כמו שעשוע: אשה יושבת ולוקחת דבר, מן רגש או כּמָה ומנסה להחליף במילה, אולי כמו משחק לוטו של ילדים – מנסים למצוא התאמה בין תמונות, ואת – כאילו גם, מנסה להתאים בין תמונת הרגש שלך למילה. וכשלא מצליחה – את בוכה, כאילו הבכי יחליף לך את המילה החסרה, יחליף לך את הרגש. מה את עושה, לכי לישון, כבר לילה, מה את משחקת בלוטו עכשיו.

Continue reading

עולמה של הביבליותרפיסטית הטמון בטקסט הספרותי הנבחר על ידה לטיפול

עולמה של הביבליותרפיסטית הטמון בטקסט הספרותי הנבחר על ידה לטיפול

לפני כשבועיים התקיים במכללת דוד ילין יום העיון השנתי של המסלול לתואר שני בביבליותרפיה. נושאו של יום העיון המרתק היה: "הגדר החיה בטקסט ובנפש" – על האופן שבו מפגשים טיפוליים מעוררי קונפליקט משרתים את הטיפול או מקשים עליו. אני דיברתי ביום העיון על עולמה של הביבליותרפיסטית הטמון בטקסט הספרותי הנבחר על ידה לטיפול ועל השאלות העולות מכך, כגון שאלת בחירת טקסט בעל קרבה רגשית עמוקה לעולמה של המטפלת (כשדרגת הקרבה הגבוהה ביותר היא טקסט שנכתב על-ידי המטפלת עצמה); שאלת טשטוש הגבולות האפשרי בין המטפלת למטופלת הפוגשות זו את זו במרחב הטקסט – הסכנות הטמונות בכך לצד התרומה האפשרית לברית הטיפולית. עד כמה על המטפלת לשאוף ליצירת "גדר הפרדה" בינה לבין המטופלת בטקסטים שהיא בוחרת או האם דווקא נוכחותה הסובייקטיבית בטקסט עשויה לתרום להפיכת האינטראקציה הטיפולית לפגישה חיה בין המטופלת למטפלת והן בין כל אחת מהן ונפשה שלה?
אני מצרפת כאן את ההרצאה הכתובה במלואה, וכן בסוף הטקסט קישור להרצאה המצולמת.

Continue reading