לא נולדתי אשה, נעשיתי

לא נולדתי אשה, נעשיתי

 

לפני כמה חודשים נתקלו עיני בקול קורא לאנתולוגיה חדשה – בעריכת המשוררת ריקי כהן – ששְׁמה: "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה", בהתבסס על הציטוט הידוע של סימון דה בובואר. הקול הקורא קרא למשוררות ולצלמות לשלוח שירים וצילומים לאנתולוגיה בהשראת המשפט הזה. התיישבתי לכתוב. "לא נולדתי אשה, נעשיתי", היה המשפט הראשון שעלה בראשי, בגוף ראשון, ומתוכו נולד השיר שכתבתי במשך כמה ימים.

Continue reading

על רגרסיה והתקדמות בתהליך הטיפולי – קריאה בספרה של נורית זרחי "התרנגולת שהלכה אחורה"

על רגרסיה והתקדמות בתהליך הטיפולי – קריאה בספרה של נורית זרחי "התרנגולת שהלכה אחורה"

ספרה של נורית זרחי "התרנגולת שהלכה אחורה" ("עם עובד", 2012. איורים: הילה חבקין) נפתח בתיאור של ילדה הנכנסת לביתה ורואה תרנגולת מסתובבת במטבח. כשהילדה שואלת אותה "מה העניינים?" (בסגנון הדיבורי, הבלתי אמצעי ושובה הלב של זרחי) משיבה התרנגולת: "עשיתי טעות שנכנסתי לבית שלךְ. המקום שהייתי בו קודם היה הרבה יותר טוב". כשהילדה אומרת: "את יכולה לעזוב אם את רוצה", אומרת התרנגולת: "בטח, אמנם איבדתי את הכתובת, אבל יש לי שיטה". והילדה רואה שהיא מסתובבת והולכת אחורה עם הזנב קדימה.

Continue reading

הקסם הזה של בלתי מסוים – נשים כותבות

הקסם הזה של בלתי מסוים – נשים כותבות

 

אז היה לה - לאה גולדברג

כאשר אני קוראת את השיר הזה של לאה גולדברג עוטפת אותי תחושה של אפשר, של תקוה, של היכולת לגלף מתוך הקיים את האפשרי שטמון בו וממתין להיוולד.

אני חושבת על אשה שטמונים בה ריח הים והצדפים וקליפות התפוזים – ריחות של אהבה, של געגוע, של תשוקה. כל אלו ממתינים להתגלות, להינגע, לצאת אל האור, כמו קסם שקיים תמיד, חבוי, ורק זקוק לכך שמישהו יקסום אותו כדי להתרחש.

אור וים מקיפים את האשה הזאת, סובבים סביבה בטעם הערגה המלוחה, עד שמשהו מתוכה עתיד לפרוץ מתוך מאת החישוקים, לעמוד ברור וזקוף, לדבר את עצמו.Continue reading

שְׁלַח אוֹתִי לְחָפְשִׁי  – על כבלים וחרות

שְׁלַח אוֹתִי לְחָפְשִׁי – על כבלים וחרות

"ערמת הבגדים מתגבהת על כסא/ ואינני מוצאת בתוכה את חולצתי השחורה/ זאת החולצה שרציתי ללבוש/ בכדי לקנות את לבךָ./ אני לא מכירה את כל שמלותי/ וגם לא ממש זוכרת אותךָ./ לילה אחד עשינו שמות/ בי ובךָ./Continue reading

זמן ושירה – סדנת כתיבה לנשים

זמן ושירה – סדנת כתיבה לנשים

שלוש לפנות בוקר. היא מתהפכת במיטה, לא נרדמת. כבר כיבסה ותלתה, סידרה את המטבח, קראה עוד פרק בספר החדש, ניגשה שלוש פעמים לחדר של הילדות, היטיבה את השמיכות, נישקה אותן בשנתן. היא פותחת את המחשב, נכנסת לפייסבוק. עיניה גוללות מאליהן תמונות צוחקות של אנשים עם ילדיהם המחייכים, מחאות פוליטיות, הפגנות, שירים. קמה, מוזגת כוס יין, שותה לאט. חוזרת למחשב, סוגרת את הפייסבוק, פותחת קובץ וורד, נקי, חדש. היא רוצה לכתוב. אולי תחזור לכתוב, סוף סוף תחזור לכתוב. אבל מה? היא מרגישה שהמוח שלה ריק, המחשבות שלה לא ממוקדות, עפות, חומקות לה, הנה עוד כמה שעות בוקר, וצריך לארגן את התיק לטיול לקטנה ולגהץ חולצה לגדולה ולעבור שוב על המצגת שהכינה לדיון של מחר ולא לשכוח לקפוץ לסופר לקנות מצרכים לעוגה לחברים שיבואו בערב; על מה תכתוב עכשיו, אין לה דקה של שקט, דקה של פנאי, ופתאום גם היא חומקת לעצמה, מי זאת ההיא שפעם כתבה, שפעם היה לה חיבור קל כזה בין הפנים והחוץ, בין הנפש שלה לבין הדף, בין רגשות ועולמות חבויים בתוכה ובין העולם. כאילו גם ההיא אבדה ברבות השנים. המוח שלה ריק. אבל משהו מציק לה, מציק, לא נותן לישון.

Continue reading

ילדה מאושרת מאד

ילדה מאושרת מאד

"כמו שאני אומרת,/ היא היתה תמיד ילדה/ מאושרת מאד, היתה תמיד/ ילדה קטנה, מאושרת/ ואם היה קיץ,/ שמנו אותה בגינה/ על האדמה, מתחת לעצים/ על השטיח/ והיתה לה רצועת כלב מכאן/ ורצועת כלב מכאן/ ורוח אלוהים היתה מרחפת בגינה/ וכבשים בני שנה שוטטו מכל צד ופינה.// כמו שאני אומרת, היא היתה תמיד ילדה מאושרת/ כמה היתה ילדה מאושרת./ ילדה עם דרך-ארץ/ שלא גורמת דאגה/ ילדה חושבת, מתחשבת, מאוזנת/ אחראית. לפעמים היתה יושבת בזוית,/ עיניה עצומות, ומחיכת/ והיה ערב והיה בוקר,/ כל דבר ודבר היה בְּרוך/ באהבה./ תאר לעצמך ילדה תמה ונקיה/ משחקת על הארץ/ וכל הארץ שרה על-ידה./ כמו שאני אומרת,/ היא היתה תמיד ילדה מאושרת./ ילדה מיוחדת במינה./ חיונית, לבבית ואפילו יפה./ היה לה לב זהב, כלומר,/ כל-כך קלה לשינויים./ מעולם לא בכתה, כלומר/ כשהיתה עם אחרים./ לא קלקלה צעצועים./ רק פעם אחת. או שתים.// ולא דיברה דברים מעורפלים./ לא, לא נראה/ שהייתי חסרה לה./ טוב, אז לא./ למרות שאני אמא שלה/ ולמרות שהיא היתה, תמיד,/ הבת הקטנה שלי./ אולי לא הכרתי אותה/ אבל תמיד הייתי הגונה אליה./ טוב,לא כל כך קרובה/ אבל היה לי אכפת מה קורה.// זו ההתחלה./ זה הרקע./ אלו הפרטים/ אלה העובדות./ היא היתה כל מה שציפינו וקיוינו:/ ילדה מאושרת. מאד. " (חדוה הרכבי/ ילדה מאושרת מאד).

Continue reading

מלחמה זה דבר בוכה, ועל האנושיות

מלחמה זה דבר בוכה, ועל האנושיות

בכל הימים האחרונים – ימי המלחמה –  קשה לי לכתוב, קשה לי לקרוא, קשה לי להתרכז יותר מדי, מלבד בקריאת חדשות (ריפרש כל חמש דקות) ובקריאת סטטוסים בפייסבוק. כמו כולנו, אני מוצפת מידע ללא הפסקה ומלאת דאגה, חרדה וכאב על כל המוות הזה: מותם של חיילי צה"ל, מותם של מאות פלסטינים – שליש מתוכם ילדים – ומותם של אזרחים ישראלים. "מלחמה זה דבר בוכה", כתבה תרצה אתר, אמת בוכה שנכונה תמיד.Continue reading

"כך נראה החופש" – על קולות נשיים, כתיבה וביבליותרפיה

"כך נראה החופש" – על קולות נשיים, כתיבה וביבליותרפיה

אחד הכוחות הגדולים של ספרות בעיני הוא היכולת לבטא קולות מושתקים, חבויים, מודָרים, מחשבות שכולנו חושבים אבל לא נעים לנו לומר אותן בקול. הכוח הזה הוא גם כמובן איכות תרפויטית ראשונה במעלה של טקסט: האפשרות שנותן לנו טקסט כזה ללגיטימציה של התחושות והמחשבות שלנו והאופן שבו לעתים הוא ממש מנסח עבורנו רגשות עמוקים או הלכי נפש שלא היו לנו מלים עבורם.

כזה הוא בעיני השיר "שֶׁתֶן" של ריקי כהן, שפורסם בספרה המצוין "ערמה מלוכלכת בכל חדר" (הוצאת ספרא, 2013). אני מביאה כאן את השיר במלואו:

Continue reading

אני מלטפת את מה שאמרת: קורס ביבליותרפיה למטפלים – אוניברסיטת בן גוריון באר שבע

אני מלטפת את מה שאמרת: קורס ביבליותרפיה למטפלים – אוניברסיטת בן גוריון באר שבע

 לפני כשבוע הסתיים קורס הביבליותרפיה שלימדתי באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. שלושה עשר מפגשים בני ארבע שעות אקדמיות. בועה של מלים, רגשות, מחשבות, טקסטים, סיפורים אישיים, מחשבות של המשתתפות בקורס על אנשים אחרים באמצעות טקסטים, האזנה לקול הפנימי שלהן, לקולו של הטקסט ולמפגש שבין הקולות.

כל משימה שנתתי זכתה להד לעצום: ביקשתי למשל להביא טקסטים העוסקים בנושא מסוים או לחשוב על אדם המתמודד עם קושי מסוים ולהתאים טקסט עבורו; כל דבר כזה נעשה בהשקעה עצומה, במחשבה, בשימת הלב לדקויות. התפתחו בשיעורים דיונים עשירים, חיים, זורמים. נביעת מים חיים.

Continue reading

חבקי את כל פחדי בשתי ידייך – לחבק את המפלצת

חבקי את כל פחדי בשתי ידייך – לחבק את המפלצת

"לילה הגיע, כולם במיטה. גם רותי, ילדה עם עיניים חומות, שוכבת שקטה, תחת שמיכה, פוחדת מחלומות. אמא אומרת: "חלומות זה דמיון, כשפוקחים עיניים הם מיד נמסים." ואבא מביט, מלטף את ראשה ומנשק לה את כל הנמשים." בשורות היפות האלו נפתח הספר "לילה טוב מפלצת" מאת שירה גפן.
בעמוד הבא מספרת רותי הילדה להוריה על המפלצת הכחולה עם האף הכתום שמופיעה לה בחלומות ברגע שבו היא עוצמת עיניים. אבא של רותי, אשר מתגלה עוד בראשית הסיפור כדמות מכילה (לעומת האֵם שמבטלת את הפחדים באמירתה שבבוקר החלומות נמסים), מוריד למענה מהמדף את הפיל שלה והיא נרדמת כשהיא מחבקת אותו. Continue reading