עוצמת את עיני אבל השמש היא בפנים

עוצמת את עיני אבל השמש היא בפנים

הספר "איך לתפוס כוכב" מאת אוליבר ג'פרס (הוצאת כתר,2006) הוא ספר על ילד חולם. חלומו הגדול של הילד הוא ש"יום אחד יהיה לו כוכב משלו". הספר נפתח בשורה הזאת: "פעם היה ילד שאהב מאוד כוכבים". לכל אורכו של הספר שמו של הילד לא נאמר, משל הילד מייצג את הילד שבכל אחד מאיתנו, זה שמאפשר לעצמו לחלום. התקווה העמוקה של הילד נוגעת ללב: הוא עומד כל לילה בחלון חדרו, מביט בכוכבים ומתפלל לכוכב משלו שיהיה לו חבר.

כוכב 1

מכאן ואילך מתמקד הסיפור בניסיונותיו ומאמציו של הילד לתפוס כוכב: בהתחלה הוא קם מוקדם מאד בבוקר, שהרי אז – הוא חושב לעצמו – הכוכבים כבר עייפים, אבל שום כוכב  לא נראה בשמיים. הוא יושב וממתין כל היום בסבלנות רבה, עד שלבסוף, ממש לפני השקיעה, הוא מבחין בכוכב אחד. הילד מנסה לתפוס אותו: הוא מטפס על העץ הגבוה ביותר שמוצא, מנסה להשתמש בגלגל הצלה, חושב לטוס לשמיים בספינת חלל, מבקש עזרה משחף – אבל כל הניסיונות האלו לא צולחים. ההתמדה של הילד, האמונה שלו ודבקותו בניסיון להגשים את חלומו חודרים אל הלב.

אני נזכרת בשיר ישן של לוי בן אמיתי – "לחלום, לשיר": "אֶחָד צָרִיךְ לָשֵׂאת בְּלֵּב חֲלוֹם,/ שֶׁהָרַבִּים שְׁכֵחוּהוּ./ תָּמִיד לַחְלֹם, לַחְלֹם./ אֶחָד צָרִיךְ לִנְצֹר בַּלֵּב חֲלוֹם,/ אֲפִלּוּ יִוָתֵר לְבַד.// מִישֶׁהוּ צָרִיךְ לָשִׁיר אֶת הַחֲלוֹם,/ גַּם בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלוֹ./ תָּמִיד לָשִׁיר, לָשִׁיר./ מִישֶׁהוּ יוֹסִיף לָשִׁיר אֶת הַחֲלוֹם./ אֲפִלּוּ יִוָתֵר אַחְרוֹן."

כך הילד בסיפור, נוצר בלבו חלום, אפילו שהוא לבד בחלומו – אולי אפילו דווקא משום שהוא לבד בחלומו –  ומנסה לשיר את החלום: עושה כל שביכולתו כדי לנסות להגשימו, לא מוותר, מעלה במוחו רעיונות יצירתיים. אבל באיזשהו שלב לאחר שניסה כבר כל כך הרבה רעיונות ואף אחד מהם לא צלח – מגיע השלב שבו הילד מתייאש: "הילד התיאש. הוא חשב שלעולם לא יצליח לתפוס כוכב", מספר לנו המספר בפשטות האופיינית לספר. אבל דווקא אז, בנקודה הזאת, שבה הכל נראה חסר תקווה ושחור – פתאום רואה הילד משהו זוהר שצף על פני המים: "זה היה הכוכב היפה ביותר שראה מימיו. כוכב-תינוק שנפל כנראה מן השמיים".  לאחר שהילד מנסה לתפוס את הכוכב ולא מצליח צץ במוחו רעיון: "אולי הגלים יסחפו את הכוכב אל החוף והוא יוכל לתפוס אותו?" – הציפיה של הילד מתוארת באריכות: "הוא צעד על החוף הלוך ושוב… וחיכה…" – אומר המשפט הכתוב על פני שני עמודים שלמים עם תמונתו של הילד ניצב על החוף לנוכח הים הגדול.

כוכב 2

גם בנו, הקוראים, מתעוררות הציפיה והתקווה וגם המתח: מה יעלה בגורלו של הילד ובגורל הכוכב? האם הילד יצליח לתפוס את הכוכב שלו? – תמונת האושר של הילד בעמוד הבא מלמדת אותנו שכן. הילד ניצב שם, ליד כוכב גדול שנראה ככוכב-ים, שמח ומאושר, והכתוב אומר כך: "… והנה, הכוכב באמת נסחף אל החול הזהוב הנוצץ. הילד תפס את הכוכב. כוכב משלו."; והתמונה החותמת את הספר היא תמונה שבה אוחז הילד בידו את הכוכב.

במהלך הקריאה עוברים הקוראים תהליך של ציפיה ותקווה יחד עם הילד אך בה בעת הם הלא יודעים שאין זה אפשרי לתפוס כוכב. הפער בין הידיעה הזאת לבין התקווה שימצא כוכב מעצים את המתח שמעוררת הקריאה. והנה, מתגלה לנו בסיומו של הסיפור שהילד מצא כוכב. אולם הכוכב שמצא לא נפל לידיו בתהליך פלאי – שהיה גורם לכל הסיפור להיראות בלתי אמין – אלא הילד שכל כך רצה בכוכב הצליח לראות בכוכב ים את הכוכב הנחשק שלו. זאת אומרת, שגם כאשר חוקי המציאות לא אפשרו את קיום משאלתו – הילד יכול היה לאמץ לעצמו נקודת מבט על המציאות שתאפשר לו למצוא בתוכה את אשר כמה לו. יש כאן בעיני מסר חשוב ונהדר שמלמד אותנו שלעתים הדרכים למציאת מה שחשקנו בו הן מפתיעות ובלתי צפויות אם רק נפקח עיניים להביט.

כוכב 3

כוכבו הנוצץ והמאיר של הילד לוקח אותי לשורות העוסקות באור; אני חושבת על השורות משירה של חוה אלברשטיין "גם אתה תעבור" – היא כותבת שם ככה: "כשהחושך יורד והפחד גובר/ אל תצעק כמה חושך/ בוא תדליק איזה נר". לילד שבסיפור היה חשוך; אבל הוא לא חיכה שהכוכב יפול ויגיע אליו אלא התאמץ כדי לנסות לתפוס אותו, כדי "להדליק איזה נר". שלא כמו בשורות אחרות העוסקות באור – "שמש,הביאו שמש/ אם שָמי מעוננים" – שבהן הדוברת קוראת אל האחרים שיביאו את השמש למענה, הילד בסיפור – שגם שמיו היו מעוננים בבדידותו ובתפילותיו לכוכב שיהיה חבר שלו – נאבק להביא את האור בעצמו. אך משהוא לא מצליח להביא את האור שבחוץ אליו הוא מבין שהאור למעשה נמצא בתוכו, כמו שאומרות השורות הבאות בשירה של נעמי שמר: "עוצמת את עיני/ אבל השמש היא בפנים". זאת אומרת, הילד מבין שהכוכב שלו נמצא למעשה בתוכו ולכן הוא יכול לבחור לראות אותו באובייקטים שונים בחוץ, כמו כוכב-ים למשל.

אחד הדברים היפים ביותר בעיני בסיפור הוא שהילד כלל לא יודע שמדובר בכוכב ים. למעשה גם הטקסט לא אומר זאת מפורשות. זאת אומרת, הילד לא חש בשום פנים ואופן שעשה פשרה כלשהי או שויתר על הכוכב שלו. הוא רואה את הכוכב שבמים ובטוח שזה אכן הכוכב, כוכב-תינוק שנפל כנראה מן השמיים. ואולי מה שהסיפור אומר לנו כאן הוא שכאשר מאד מאמינים במשהו ורוצים אותו ופועלים כל כך על מנת להשיגו – אפשר למצוא אותו בכל מיני אופנים, וכל עוד אנחנו נושאים את האמונה בתוכנו – לא נדע אפילו שאלו אולי לא האופנים שאליהם התכוונו.

אם כן, הסיפור מלמד אותנו משהו חשוב על יכולתנו לברוא: יכולתנו לפעול להגשמת משאלותינו ויכולתנו לברוא את הגשמתן במרחבי הנפש שלנו, כפי שהילד ברא לו את הכוכב שלו בעיני רוחו, שאִפשר לו להבחין בכוכב שבחוץ.

ונדמה שאין מלים מתאימות יותר לסיום הפוסט הזה ממילות השיר: "שמור לך חלום קטן" שתרגם אהוד מנור: "שא את עיניך מעלה, / שְמע איך לוחש הרוח הלילה, / שים את ידך ביד הענן / ובקש חלום קטן. // זרוק עוד כוכב לרשת, / בוא רגע אל מעבר לקשת / תן את קולך בזמר ישן / ובקש חלום קטן.  //על כֶּתֶף ענן עם הרוח, / על מים טובים, / אל לב האגם הזרוע / אור כוכבים. // אל תחכה בשער עד שתקום איילת השחר, / עד סוף הדרך, עד כלות הזמן, / שמור לך חלום קטן."

תחלמו, זִרקו כוכב לרשת, תנו ידכם ביד ענן וצאו במסע לתפיסת הכוכב, להגשמת אורו.

*

בחופשת חנוכה אקיים במשך  6 ימים סדנת "לכתוב אור" לבני נוער – שבה נבקש להדליק איזה נר בכתיבה. לכל הפרטים לחצו כאן. 

תגובות