כמו חצב

כמו חצב

כמו חצב להתבצר/  במעבה האדמה/  ולחכות לסיומה/ של העונה הכי חמה/  ואחר כך להיתמר/ וכעמוד עשן לבן/  שמועה טובה להעביר/ שהחגים כבר באוויר// וכמו ענן להתגשם/ מעל חלקת שָׂדֶה ריקה/ ולהביא לרגבים/ אֶת הבשורה הירוקה// שוברי הרוח מנסים/ לשמור עלי מן הבאות/ במעבה הפרדסים – / אִמרו מתי קץ הפלאות/ אִמרו מתי קץ הימים/ הלא מדבריות שלמים/ יש לעבור בניד עפעף/  שבין הקיץ והסתיו// ציפור השיר הפעוטה/ שהסופה אותה גרשה/ ובלבלה את מסלולה/ מיבשה ליבשה/ ציפור טסה, נעלסה/ על תורן של ספינת משא/ בהגיעך עדֵי אובד/ לַמְדִי אותי להישרד".  (כמו חצב/ נעמי שמר).

*

המלים האלו של נעמי שמר הן מלים אהובות עלי במיוחד בתקופה הזאת: לקראת סיומה המבורך של העונה הכי חמה ועם תקווה להתחלה חדשה, לגשם על חלקות שדה ריקות, לבשורות ירוקות – מרוות לב.

אני חושבת על החצב המבוצר לו במעבה האדמה: האם הוא יודע שהוא עומד להיתמר, שהנה – אוטוטו זה מגיע, העונה החמה מסתיימת והוא עומד לבקוע אל חיים תמירים מחוצה לה?

וכותרת השיר היא: "כמו חצב" – האם אנחנו, כאשר אנחנו כמו חצב – במעבה אדמה כלשהי שסוגרת עלינו, שאנחנו מבשילים בתוכה – מודעים לכך שעוד מעט נבקע, שניתמר, שנתגשם?

הנחיתי השבוע סדנת כתיבה יומית, חד פעמית, בשם "להתבונן ביומיום, לחיות, לכתוב". בסדנא ביקשנו לתת מקום לעצירה, להתבוננות על הכאן ועכשיו שסביבנו ועל מה שקורה בתוכנו. בשיחת הפתיחה שלנו עלה הנושא של התנועה בין התשוקות והשאיפות ובין ההגשמה: צעד ראשון הוא לסמן את מה שאנחנו מבקשים לעצמנו – את מה שאנחנו רוצים להתבונן בו, לחיות אותו, לכתוב אותו – וההמשך הוא ההגשמה. כיצד הופכים את השאיפה שלנו לְמַמָּש? כיצד מגשימים, כיצד מתגשמים? – לפעמים נראה כאילו כל-כך הרבה ישנו בין השאיפה, התקווה, התפילה ובין ההגשמה: מדבריות שלמים שפרושׂים שם בין הקיץ והסתיו, בין העונה הכי חמה ובין הזמן הסתוי ההוא, זמן החסד, שבו מגיעה הרוח ומגיע הגשם הראשון והבשורות הירוקות. ופעמים אחרות – פתאום הפתעה מתרחשת: אנחנו צולחים את המדבריות הללו בניד עפעף, המציאות היא לפעמים קלה יותר מכפי שהיא נראית, והנה – אנחנו עושים את זה, אנחנו מגשימים.

לפעמים המסלול שלנו מתבלבל: החיים מבלבלים לנו אותו מיבשה ליבשה, אנחנו מפליגים עצומי- עיניים, לא יודעים לאן. אבל דווקא מתוך הבלבול הזה ומתוך האיבוד – אנחנו לומדים: לומדים להישרד; לומדים את הכוחות שלנו, את עצמנו, ומתוך כך – לומדים את המסלול הנכון עבורנו, המדויק, זה שמנחה אותנו כיצד להתגשם.

התרגיל שאיתו פתחנו את סדנת הכתיבה השבוע היה תרגיל של הליכה איטית בחדר והתבוננות שקטה: במה שקורה בתוכנו ובסובב אותנו. מתוך ההתבוננות הזאת ביקשתי לצאת לכתיבה ראשונית, לא סדורה – של מלים, רגשות, חוויה, כל מה שעולה. ואחר כך, ביקשתי, תקיפו מלים שבהן תרצו להתמקד ותכתבו טקסט חדש עבורן.

בזמן שהמשתתפים כתבו, גם אני כתבתי לעצמי. כתבתי את המילה "פשוט" ככותרת, ואחריה את הטקסט הזה:

פשוט

אֶת חֶסֶד הפשוט אני רוצָה עכשיו –

תפילה

לכל מי שאני אוהבת

לכל מי שאני אוהבת

אֶת חסד הפשוט:

אֶת הגוף השר בקצב פעימתו,

אֶת  הלב הצוחק כבכי תינוק ראשון,

אֶת השמיים ואֶת אדמת הגשם הרטובה,

צעדים ראשונים ובטוחים של יֶלֶד,

מגע החֶסֶד.

*

ואולי אֶת הפשוט הזה מבקש לו החצב עם סיומה של העונה הכי חמה: אֶת הפשוט להיתמר, כמו שהוא, זקוף ונושא עמו את בשורת הטוב של בשורות ירוקות, מרוות, מעל חלקות אדמה המצפות לבשורות האלו כמו למי גשם ראשון.

אֶת הפשוט הזה אני מבקשת עכשיו, עם ראשיתה של השנה החדשה, עבורי ועבור מי שאני אוהבת, עבורכם ועבור מי שאתם אוהבים. שנדע להתבונן ולנשום לתוך ההתבוננות, לנשום לתוכנו – ואז, כמו ענן – להתגשם, וכמו ציפור השיר אשר מצאה את מסלולה – לתת את קולנו בשיר.

*

והנה השיר של נעמי שמר מושר בביצוע של יהורם גאון:

תגובות