"ממש כאילו חייבת להיות בי
כמוּת כזאת של כְּאֵב,
אם לא בנפש הרי בגוף,
אם לא ברגל הרי בצלע,
אם לא מתחת ללב הרי בברכים.
החולשה חיה בי בגבורה
ונאבקת על קיומה.
אולי היא ברירה שמעולם לא נוסתה,
אופן אחר של חיים, שברוב יעילותנו
הִשְׁחַתְנוּ והשלכנו הַצִּדָּה,
אׂרַח קיוּם עדִין, רגיש,
אשר בוכֶה בתוכנו."
בשיר הזה קוראת המשוררת אֵוָה קִיְלפִּי לתת מקום לכאב אשר קיים בתוכנו. זה יכול להיות כאב פיזי – ברגל, בצלע, בגרון, בבטן – או כאב נפשי.
בדרך כלל כשכואב לנו הנטייה הטבעית היא לרצות לסלק את הכאב: אנחנו לוקחים משככי כאבים, מנסים לעשות כל שביכולתנו כדי להיפטר מן האורח הבלתי רצוי. כאשר סוף-סוף עובר הכאב אנחנו מעריכים את האפשרות שנראתה לנו קודם כטבעית ומובנת מאליה, לחיות ללא כאב: לבלוע בלי כאב גרון, ללכת ללא כאבי ברכיים, לנשום ללא כאבים בחזה.
בשיטות של תרגול מיינדפולנס – תשומת לב מודעת ובלתי שיפוטית – קוראים לנו לא להילחם באורחים בלתי רצויים כמו כאב אלא לנסות לקבל אותם לתוכנו כמו כל תחושה אחרת, תוך ידיעת התנועה והשינוי: לסמן לעצמנו: "זה כאב" או "יש כאב עכשיו" ולדעת ש"זה מה שקורה עכשיו" – כלומר בעוד רגעים הכאב יחליף את צורתו וכבר לא יהיה אותו הדבר: העוצמה שלו תשתנה, התדירות תשתנה כמו גם אופן הכאב. באופן די מדהים אפשר להבחין שכאשר לא מנסים להתנגד לכאב אלא דווקא מכירים בו ונותנים לו מקום – משהו בו נהיה נסבל יותר, קל יותר לנשיאה.
תרגול מיינדפולנס מזמין אותנו לשים לב לצורתן של תחושות גופניות: כיצד מרגיש הגירוד ברגל? מה המרקם של התחושה בתוכנו? לחקור את התחושות הגופניות והרגשיות שלנו לא באופן סיבתי שבו אנחנו רגילים לחשוב (ממה הדבר נובע ומה ההשלכות שלו; מן לוּפִּים של סיפורים שתודעה שלנו מספרת לעצמה ונכנסת לתוכם) אלא באופן צורני ואולי אפילו מטאפורי: כמו מה זה מרגיש?
ליהודה עמיחי יש שיר ידוע – "דיוק הכאב וטשטוש האושר" שבו הוא נוקב בתיאורי כאבים:
"דיוק הכאב וטשטוש האושר. אני חושב
על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא.
אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים:
זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר
זה שורף וזה כאב חד וזה קהה. זה פה, בדיוק פה
כן. כן. האושר מטשטש הכל. שמעתי אומרים
אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא,
הרגשתי כמו בשמים. ואפילו איש החלל שרחף
בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים.
טשטוש האושר ודיוק הכאב
ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם
את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים."
*
לכאב בניגוד לאושר, הוא אומר, יש לנו ריבויי תיאורים. אני מנסה לחשוב על סיבה אפשרית לכך. אולי זה משום הדבר הזה המציק, שיש בו בכאב, ומשום רצוננו להיפטר ממנו: אנחנו מדייקים, מנסים להבין. אבל הדיוק בתיאור איננו רק בשירות ההיפטרות מהכאב אלא בשירות מתן המקום עבורו. ברגע שאנחנו נותנים מקום לכאב – יש משהו שיכול להתיידד איתו ומשהו בו מוקל.
גם כשאדם פונה לטיפול רגשי – עצם הדיבור על הכאבים הנפשיים, מתן השמות עבורם – כבר מאפשרים תחושת הקלה: הדבר הגדול והמאיים מקבל צורה ושם, ואולי גם אפשר להניח אותו להרף בפינת הנפש ולאפשר מקום לתחושות נוספות להיכנס.
השבוע חברה שלחה לי שיר מאת אפרת שמעוני טוטיאן:
"אָמְרְתִּי לוֹ: כּוֹאֵב לִי הַכֹּל.
וְהוּא שָׁאַל אִם אֲנִי עוֹמֶדֶת לָמוּת
מִזְמַן לֹא כּאָבַ לִי כָּכָה
אוּלַי
אֲנִי עוֹמֶדֶת לִחְיוֹת".
*
השורות היפהפיות האלה מחברות אותנו לכאב כאל מקור לחיים, כאל מקור לסימפטום שרוצה לספר לנו משהו על עצמנו, משהו שאולי עד עכשיו לא נתנּו לו מספיק מקום – "ברוב יעילותנו השחתנו והשלכנו הצידה" כמילותיה של אוה קילפי – דבר אשר דורש את תשומת ליבנו ומבקש להיוולד. אולי בזכות ההקשבה לו ניוולד אחרת.
על הכאב כחיים, כלידה, על הכאב שבהיוולדות יציר בריאה חדש כתבה תרצה אתר בשירהּ "צירים":
"בתוך הבית שֶקט,
עוד הכאב רחוק,
עודני מחכה לו
כמו למתנה,
בתוך גופי הַלַּהַט
מתנועע וּמָתוֹק,
אני כפולה ולא מֵחֹלִי,
רוֹדֶמֶת מִבְּלִי שֵׁנָה.
אחֵר מכל בכי, הבכי הזה,
בקצהו עומד הכאב – כְּשֶׁמֶשׁ נפתח ואדֹם
אמת! אמת! החלום הזה,
רוח עלי, רוח עלי, כאלו אני תהום.
בחוץ – קולות, כאילו כלום
צפור וְיָם, או שמא רוח
ואנשים הולכים, שורות צפופות, להעפיל אל הר,
בחוץ עוד לא יודעים
שפֹּה הכל מתוח,
שפה מחכים לַכְּאֵב
כמו לאדם יקר.
(…)"
*
הכאב כמתנה, כבשׂורת חיים.
*
כשהוא מגיע – אורַח הקיום העדין, הרגיש, הכואב אשר בוכה בתוכנו – לוּ נוכל ללטף אותו ברוך, בחמלה, להאזין לְמה שיש לו לספר לנו, לאופן החיים שהוא מביא אלינו עמו.
*
ב – 3/7 נפתחת קבוצת קריאה פסיכואנליטית בטקסטים ספרותיים מתחומי השירה וספרות הילדים – בהנחייתי. להצטרפות ולפרטים:
http://bibliotherapy.co.il/courses/psychoanalytic-reading-group/
