רשימה זו, המביאה הצצה לפעילות טיפולית שלי באמצעות ביבליותרפיה בקבוצות ילדים בבית ספר בגן רווה, פורסמה בירחון התכנית החודשית של עובדים סוציאליים של מחוז תל-אביב לחודשים מרץ-אפריל 2018
"על גבעה שטופת רוחות, /לבדו,/ בלי אף אחד שיוכל להיות חבר שלו,/ גר משהו אחר" (קֵייב, קתרין (1994) [1999]. משהו אחר. אור יהודה: הוצאת הד ארצי ושבא. איורים: כריס רידל).
במלים אלו נפתח הספר: "משהו אחר" המגולל את סיפורו של "משהו אחר", יצור ש"ידע שהוא אחר כי כך אמרו לו כולם" (שם). הספר מתאר בפנינו את ניסיונותיו של משהו אחר להתחבר ולהשתייך, את הדחייה שסופג מן החברה, את האופן שהוא מפנים את הדחייה החברתית ונוקט גם הוא באופן פעולה זהה כלפי "מישהו" – יצור שנראה לו "בכלל לא כמוני" – ואת החברוּת המיוחדת שהוא מצליח לבסוף ליצור עם "מישהו".
מי מאיתנו לא מרגיש לפעמים "משהו אחר"? מי מאיתנו לא חווה תחושות של חוסר שייכות לקבוצה? מי מאיתנו לא נדחה או לא דחה? – הספר פוגש אותנו באזורים הנפשיים האלו: של הצורך להשתייך, של הצורך בקבלה, חברות ואהבה, של הקושי להתיידד והקושי לקבל את מי ששונים מאיתנו ואת התקווה שאלו בכל זאת אפשריים.
עבור ילדים נושאי השייכות והחברות, המיקום בהיררכיה החברתית, קבלה ודחייה – הם נושאים המהווים נדבך מרכזי בעיסוק שלהם, בתחושת ה- well being שלהם בבית הספר ובמסגרות חברתיות וכן באופן שבו הם בונים לעצמם את הדימוי העצמי שלהם.
קבוצות רגשיות של ילדים עוסקות, לפיכך, פעמים רבות במיומנויות חברתיות, בדרכים ליצירת קשרים חברתיים, בעיבוד רגשות ובאופן שהילדים מְתָקשרים את רגשותיהם ואת הצרכים הרגשיים שלהם אל החוץ באופן שגם מיטיב איתם וגם מתקבל בקבוצה באופן שניתן להקשיב לו. אולם לעתים דיבור ישיר על מצבים רגשיים ועל סיטואציות חברתיות שונות יכול להיות מאיים מדי עבור ילדים: הם עלולים לחוש חשופים מדי בדיבור כזה ונטולי הגנות.
השפה הטבעית לילדים היא שפת המשחק והיצירה. כאן מגיעים לעזרתנו, המטפלים, אמצעים עקיפים בשיח עם ילדים – כמו למשל עבודה עם סיפור.
בשיח באמצעות סיפורים – הקרובים למצבים הרגשיים שחווים הילדים – הם יכולים להביא את עולמם הפנימי באופן מעמיק ובה בעת תוך תחושת ביטחון ושמירה: הסיפור, לכאורה, מספר על "מישהו אחר", לא עלי. באופן זה, יכולים הילדים לדבר באמצעות הסיפור באופן השלכתי: הם מדברים על הדמויות בסיפור ואליהן ובאופן זה בעצם מדברים על עצמם ועל עולמם הפנימי.
כיצד נעשית העבודה באמצעות סיפור? – בואו ניקח לדוגמא את הסיפור שהבאתי כאן: "משהו אחר". נניח שאנחנו עובדים עם קבוצת ילדים שבתוכה ישנם ילדים החווים דחייה וילדים שהם אלו המדירים את הילדים האחרים (כמובן גם שילד אחד יכול להיות במצבים מסוימים דחוי ובמצבים אחרים – לדחות ילדים אחרים). הילדים החווים דחייה עשויים להזדהות עם דמותו של "משהו אחר" בסיפור, ואלו המדירים – עשויים להזדהות עם הדמויות בסיפור שלא מקבלות אותו ("מצטערים. אתה לא משלנו. /אתה לא כמונו./ אתה משהו אחר"). מטרתנו היא לאפשר לילדים החווים דחייה את הבעת רגשותיהם וכן מציאת דרכי התמודדות עם המצב, ועבור הילדים המדירים – לעורר הזדהות עם הדמות החווה דחייה ובאמצעות כך לעורר בקרבם אמפתיה כלפיה, מה שיאפשר להם התבוננות על התנהגותם המדירה ותהליך של שינויה. אם כך, הדמות שבאמצעותה נרצה לעבוד היא דמותו של "משהו אחר" – הילדים הדחויים יחושו ממילא הזדהות עמה, ובקרב הילדים המספקים חוויה של דחייה – נרצה לעורר הזדהות עמה על מנת להפעיל תהליך של אמפתיה.
כיצד אפשר לעשות זאת? – בחלקו הראשון של הסיפור מתוארת דמותו של "משהו אחר" המנסה להשתלב אך נדחית על-ידי האחרים: "כשהיה מנסה לשבת איתם/ לטייל איתם,/ או להצטרף למשחקים שלהם,/ הם תמיד אמרו: "מצטערים. אתה לא משלנו./ אתה לא כמונו. אתה משהו אחר.// משהו אחר עשה כמיטב יכולתו/ כדי להיות כמו האחרים./ הוא חייך ואמר "הַי!, בדיוק כמו שהם עשו./ הוא צייר ציורים./ הוא שיחק את המשחקים שהלם, כשהם הרשו לו. / הוא הביא את ארוחת-העשר שלו בשקית, בדיוק כמו כולם. אבל זה לא עזר (…) "אתה לא שייך לפה", הם אמרו. "אתה לא כמונו. אתה משהו אחר." משהו אחר הלך הביתה" (שם). לאחר שחוזר "משהו אחר" לביתו אפשר לומר לילדים כך: "משהו אחר ניסה להשתלב ולהיות חֶלק, אבל לא קיבלו אותו למשחק. הוא כותב ביומן שלו את תחושותיו ומחשבותיו. מה הוא כותב?" – ולבקש מהם לכתוב בשמו. הבקשה הזאת לכתיבה בשמה של הדמות הדחויה תאפשר לילדים החווים דחייה "לאוורר את רגשותיהם", ולילדים המספקים חוויה של דחייה – לשים את עצמם בנעליו של מי שמודר מן הקבוצה ובאמצעות כך – לפתח רגשות של חמלה כלפיו. אם היינו שואלים את הילדים "כיצד הרגיש משהו אחר?" סביר להניח שהיו עונים תשובות קצרות תוויתיוֹת: "עצוב", "מבואס", "לא כיף לו". לעומת זאת, בקשה לכתוב את רגשותיו ומחשבותיו ביומן – שהיא למעשה בקשה לדבר בשמו – מאפשרת הבעה רחבה ועמוקה יותר של מנעד חוויות רגשיות.
ניתן גם לבקש מהילדים לדבר אל הדמויות המדירות את "משהו אחר" – "מה אתם רוצים לומר להם"?" – באופן זה, מדברים הילדים ישירות אל החלקים המדירים בתוכם, ואלו שחווים את הדחייה – מוצאים דרך לדבר אל הדמויות המדירות בסיפור באופן שאולי לא מתאפשר להם במציאות.
אפשר גם לבקש מן הילדים להציע ל"משהו אחר" דרכי התמודדות: "מה יכול "משהו אחר" לעשות כשהאחרים לא מקבלים אותו לחברתם? – הוא ניסה בכל כוחו להתקבל ואחר כך הלך הביתה. האם יש עוד דברים שהוא יכול לעשות?" – באופן זה יכולים הילדים לפתח דרכי התמודדות עם סיטואציה חברתית של הדרה.
אנחנו יכולים לראות שבכל השאלות שהדגמתי לעיל הדיבור נעשה באמצעות הסיפור, דרך הדמויות. הדיבור איננו דיבור ישיר אל הילדים (כמו למשל השאלה: "האם גם לך קרה משהו דומה?"), שכן דיבור זה הוא חושף מדי. מאידך, הדיבור גם איננו על הסיפור (שאלות כגון: "למה הילדים לא קיבלו את משהו אחר?", "למה משהו אחר היה עצוב?"), שהוא דיבור חיצוני ומרחיק. הדיבור הוא "דיבור אֶת" – בשמן של הדמויות בסיפור ואל הדמויות בסיפור – דיבור שעושה שימוש בסיפור כמצע לדיאלוג, שבאמצעותו יכולים הילדים לדבר את פנים נפשם.
הביבליותרפיה – טיפול רגשי באמצעות ספרות – מתבססת על תיאוריות ספרותיות הרואות בטקסט הספרותי בן-שיח לדיאלוג: אנחנו משוחחים עם הטקסט ובאמצעות כך מבטאים חלקים בנפשנו ומגלים חלקים בנפשנו. בכל פעם ששיר או סיפור נוגע בנו ומעורר בנו עניין זה משום האופן שהוא פוגש את עולמנו הפנימי: ההזדהות שלנו עם הדמויות, האופן שבו הטקסט מעורר בנו תקווה, מאפשר לנו לראות זוויות שונות באירועי חיים שונים ופרספקטיבות חדשות, מאפשר לנו למצוא את עצמנו בתוכו.
מזה שלוש שנים אני מנחה דרך מחלקת הרווחה של מועצת גן-רווה קבוצות רגשיות באמצעות ביבליותרפיה לילדים בכיתות ב'-ג', ביוזמתה של העובדת הסוציאלית גב' פלורה לוי. את הילדים מפנה לקבוצה יועצת בית הספר, ובתחילת השנה מתקיימת פגישת הכרות (אינטייק) עם כל אחד מהורי הילדים שנוכחות בה גב' פלורה לוי ואני. לפי דברי ההורים והתרשמות צוות בית-הספר, נקבעת מטרה טיפולית עבור כל אחד מן הילדים בקבוצה. בהמשך השנה אנחנו מקיימות מפגש נוסף עם כל אחד מן ההורים, ובסיום השנה – פגישה משותפת של קבוצת הילדים עם הוריהם.
במרכזו של כל מפגש קבוצתי עם הילדים עומד סיפור שאני מביאה שבאמצעותו מתנהל השיח סביב נושאים הקשורים בסיטואציות חברתיות, בכוחות ואמונה בעצמי, בשאיפות וחלומות ובהתמודדות של הילדים עם משימות הניצבות בפניהם בבית הספר ובחייהם החברתיים. לעתים אני משלבת גם פעילות יצירה הקשורה לסיפור, שבאמצעותה מביעים הילדים את התכנים הרגשיים המעסיקים אותם הקשורים לסיפור. בתחילת השנה בוחרים הילדים שם לקבוצתם, ובאחת הקבוצות אף הציעו הילדים שבכל מפגש יביא ילד אחר ממתק לכל הקבוצה, והם מקפידים לקיים את הנוהג הזה, התורם לתחושת השייכות והשותפות שלהם בקבוצה.
הסיפור "משהו אחר" מסתיים בכך ש"משהו אחר" ו"מישהו" מתחברים. האיור החותם את הסיפור הוא כזה שבו נראים היצורים "משהו אחר" ו"מישהו" ישובים על כורסא וביניהם יושב ילד (שמאויר כילד ולא כיצור). הטקסט המלווה את התמונה וחותם את הסיפור הוא: "וכשבא אליהם מישהו, שנראה להם באמת-באמת מוזר, הם אפילו לא העלו על הדעת להגיד לו שהוא לא כמוהם או שהוא לא שייך או שהוא לא מהסוג שלהם. הם רק זזו קצת ופינו גם לו מקום."
(איור: כריס רידל, מתוך הספר: "משהו אחר").
קבוצות הביבליותרפיה מפנות לילדים מקום: מקום להביע את אשר על ליבם, מקום לדמיון וליצירה, מרחב בטוח. הקבוצות מהוות עבורם "משהו אחר" – מאפשרות הבעה עצמית בתוך קבוצה קטנה ועבודה על אינטראקציות חברתיות באמצעות מפגש יצירתי, משחקי וחוויתי עם סיפור הנוגע לעולמם הרגשי של הילדים ומאפשר להם לדבר אותו באופן אחר.
__________________________________________________________________________________________________________________
ליאור גרנות היא ביבליותרפיסטית, משוררת ומנחת סדנאות כתיבה.
את עבודת הדוקטורט שלה כתבה בתכנית לפסיכואנליזה ופרשנות באונ' בר-אילן בנושא: "כיצד מרפאת הביבליותרפיה".
מנחה קבוצות ביבליותרפיה לילדים, נוער ומבוגרים.
מטפלת בקליניקה פרטית בתל-אביב במבוגרים באמצעות פסיכותרפיה וביבליותרפיה.
מרצה לביבליותרפיה באונ' בן גוריון ובמכללה האקדמית אחוה.
