על רגרסיה והתקדמות בתהליך הטיפולי – קריאה בספרה של נורית זרחי "התרנגולת שהלכה אחורה"

על רגרסיה והתקדמות בתהליך הטיפולי – קריאה בספרה של נורית זרחי "התרנגולת שהלכה אחורה"

ספרה של נורית זרחי "התרנגולת שהלכה אחורה" ("עם עובד", 2012. איורים: הילה חבקין) נפתח בתיאור של ילדה הנכנסת לביתה ורואה תרנגולת מסתובבת במטבח. כשהילדה שואלת אותה "מה העניינים?" (בסגנון הדיבורי, הבלתי אמצעי ושובה הלב של זרחי) משיבה התרנגולת: "עשיתי טעות שנכנסתי לבית שלךְ. המקום שהייתי בו קודם היה הרבה יותר טוב". כשהילדה אומרת: "את יכולה לעזוב אם את רוצה", אומרת התרנגולת: "בטח, אמנם איבדתי את הכתובת, אבל יש לי שיטה". והילדה רואה שהיא מסתובבת והולכת אחורה עם הזנב קדימה.

Continue reading

שְׁלַח אוֹתִי לְחָפְשִׁי  – על כבלים וחרות

שְׁלַח אוֹתִי לְחָפְשִׁי – על כבלים וחרות

"ערמת הבגדים מתגבהת על כסא/ ואינני מוצאת בתוכה את חולצתי השחורה/ זאת החולצה שרציתי ללבוש/ בכדי לקנות את לבךָ./ אני לא מכירה את כל שמלותי/ וגם לא ממש זוכרת אותךָ./ לילה אחד עשינו שמות/ בי ובךָ./Continue reading

זמן ושירה – סדנת כתיבה לנשים

זמן ושירה – סדנת כתיבה לנשים

שלוש לפנות בוקר. היא מתהפכת במיטה, לא נרדמת. כבר כיבסה ותלתה, סידרה את המטבח, קראה עוד פרק בספר החדש, ניגשה שלוש פעמים לחדר של הילדות, היטיבה את השמיכות, נישקה אותן בשנתן. היא פותחת את המחשב, נכנסת לפייסבוק. עיניה גוללות מאליהן תמונות צוחקות של אנשים עם ילדיהם המחייכים, מחאות פוליטיות, הפגנות, שירים. קמה, מוזגת כוס יין, שותה לאט. חוזרת למחשב, סוגרת את הפייסבוק, פותחת קובץ וורד, נקי, חדש. היא רוצה לכתוב. אולי תחזור לכתוב, סוף סוף תחזור לכתוב. אבל מה? היא מרגישה שהמוח שלה ריק, המחשבות שלה לא ממוקדות, עפות, חומקות לה, הנה עוד כמה שעות בוקר, וצריך לארגן את התיק לטיול לקטנה ולגהץ חולצה לגדולה ולעבור שוב על המצגת שהכינה לדיון של מחר ולא לשכוח לקפוץ לסופר לקנות מצרכים לעוגה לחברים שיבואו בערב; על מה תכתוב עכשיו, אין לה דקה של שקט, דקה של פנאי, ופתאום גם היא חומקת לעצמה, מי זאת ההיא שפעם כתבה, שפעם היה לה חיבור קל כזה בין הפנים והחוץ, בין הנפש שלה לבין הדף, בין רגשות ועולמות חבויים בתוכה ובין העולם. כאילו גם ההיא אבדה ברבות השנים. המוח שלה ריק. אבל משהו מציק לה, מציק, לא נותן לישון.

Continue reading

ילדה מאושרת מאד

ילדה מאושרת מאד

"כמו שאני אומרת,/ היא היתה תמיד ילדה/ מאושרת מאד, היתה תמיד/ ילדה קטנה, מאושרת/ ואם היה קיץ,/ שמנו אותה בגינה/ על האדמה, מתחת לעצים/ על השטיח/ והיתה לה רצועת כלב מכאן/ ורצועת כלב מכאן/ ורוח אלוהים היתה מרחפת בגינה/ וכבשים בני שנה שוטטו מכל צד ופינה.// כמו שאני אומרת, היא היתה תמיד ילדה מאושרת/ כמה היתה ילדה מאושרת./ ילדה עם דרך-ארץ/ שלא גורמת דאגה/ ילדה חושבת, מתחשבת, מאוזנת/ אחראית. לפעמים היתה יושבת בזוית,/ עיניה עצומות, ומחיכת/ והיה ערב והיה בוקר,/ כל דבר ודבר היה בְּרוך/ באהבה./ תאר לעצמך ילדה תמה ונקיה/ משחקת על הארץ/ וכל הארץ שרה על-ידה./ כמו שאני אומרת,/ היא היתה תמיד ילדה מאושרת./ ילדה מיוחדת במינה./ חיונית, לבבית ואפילו יפה./ היה לה לב זהב, כלומר,/ כל-כך קלה לשינויים./ מעולם לא בכתה, כלומר/ כשהיתה עם אחרים./ לא קלקלה צעצועים./ רק פעם אחת. או שתים.// ולא דיברה דברים מעורפלים./ לא, לא נראה/ שהייתי חסרה לה./ טוב, אז לא./ למרות שאני אמא שלה/ ולמרות שהיא היתה, תמיד,/ הבת הקטנה שלי./ אולי לא הכרתי אותה/ אבל תמיד הייתי הגונה אליה./ טוב,לא כל כך קרובה/ אבל היה לי אכפת מה קורה.// זו ההתחלה./ זה הרקע./ אלו הפרטים/ אלה העובדות./ היא היתה כל מה שציפינו וקיוינו:/ ילדה מאושרת. מאד. " (חדוה הרכבי/ ילדה מאושרת מאד).

Continue reading

"כך נראה החופש" – על קולות נשיים, כתיבה וביבליותרפיה

"כך נראה החופש" – על קולות נשיים, כתיבה וביבליותרפיה

אחד הכוחות הגדולים של ספרות בעיני הוא היכולת לבטא קולות מושתקים, חבויים, מודָרים, מחשבות שכולנו חושבים אבל לא נעים לנו לומר אותן בקול. הכוח הזה הוא גם כמובן איכות תרפויטית ראשונה במעלה של טקסט: האפשרות שנותן לנו טקסט כזה ללגיטימציה של התחושות והמחשבות שלנו והאופן שבו לעתים הוא ממש מנסח עבורנו רגשות עמוקים או הלכי נפש שלא היו לנו מלים עבורם.

כזה הוא בעיני השיר "שֶׁתֶן" של ריקי כהן, שפורסם בספרה המצוין "ערמה מלוכלכת בכל חדר" (הוצאת ספרא, 2013). אני מביאה כאן את השיר במלואו:

Continue reading

לקרוא בנפש במקום שסגרתי אותה אתמול

לקרוא בנפש במקום שסגרתי אותה אתמול

"אני קורא בסֵּפֶר במקום שסגרתי אותו אתמול.
אני סוגר את הספר במקום שסגרתי אותו אתמול.
הסֵּפֶר אינו מאזין לי. אני שומע קולות אחרים,
כמו באהבה; אני עומד הערב במקום שעמדתי. "

יאיר הורוביץ, מתוך מחזור השירים: מקום. בתוך הספר: ארץ בחירה
*

Continue reading

בין הכמעט והכבר – על תזמון הבאת טקסט לטיפול בביבליותרפיה

בין הכמעט והכבר – על תזמון הבאת טקסט לטיפול בביבליותרפיה

לעתים כשיושבים מולי בטיפול מטופל או מטופלת חדשים ומספרים לי את סיפורם – כל מיני טקסטים מדלגים להם בראשי, מתרוצצים, באים והולכים. הדברים של המטופל/ת מהדהדים שורות משיר, שאני יודעת באופן עמוק שכאשר המטופל יפגוש את השיר הזה – זאת תהיה כמו פגישה עם עצמו, אבל לא "עצמו" של היום אלא "עצמו" קדום, ראשוני, ילדי; כמו לראות סרט שצולמת בו בילדותך ושכחת בכלל שהוא צולם, ופתאום אתה רואה את עצמך ילד; אתה מחייך, מעט נבוך, אבל לאחר כמה רגעי מבוכה אתה מסתכל אל הילד הזה ואומר לו: 'הי ילד, נעים לפגוש אותך שוב, זה אני. מזמן לא דיברנו.Continue reading

"דברי, עכשיו, ילדה, אני שומעת"

"דברי, עכשיו, ילדה, אני שומעת"

"תהיי קטנה מאומה לא יפגע בך/ סיכת פרפר קשורה בשערך/ תהיי קטנה, מאומה לא יברח לך/ אני אהיה גדולה גם בשבילך", ככה שרה לשירה אמא שלה בשיר "שיר לשירה" שכתב יהונתן גפן, ומבטאת את רצונם העמוק של הורים להגן על ילדיהם ולמנוע מהם כאב, פחדים ודאגות.Continue reading

כשתקטני תביני – הילד השואל שבמטופל ושבמטפל

כשתקטני תביני – הילד השואל שבמטופל ושבמטפל

השיר הנפלא של תרצה אתר: "כשתגדלי תביני" בנוי מרצף שאלות ששואלת ילדה את אמא שלה, כפי שאופייני לילדים. האם מצידה עונה ומסבירה ככל יכולתה, אבל תמיד מגיע הרגע הזה שבו לאם אין כבר הסבר, אולי משום שהשאלות של הילדה הן שאלות שגם לנו המבוגרים קשה להתמודד איתן, ואולי משום שמדובר בנושאים לא פשוטים רגשית, שגם לנו קשה לפגוש בתוכנו. כך, למשל שואלת הילדה כיצד סבא שלה הגיע לשמיים – עם סולם? ו"למה כולם לא רופאים, רק חולים?", ואיך בדיוק זה מרגיש כשיש תינוק בבטן: "איך התינוק שם בפנים, כמו פרפר?" – על השאלות הללו עונה האם: "לא, זה קשה להסביר, האמיני, כשתגדלי תביני".Continue reading