על הכאב

על הכאב

"ממש כאילו חייבת להיות בי

כמוּת כזאת של כְּאֵב,

אם לא בנפש הרי בגוף,

אם לא ברגל הרי בצלע,

אם לא מתחת ללב הרי בברכים.

החולשה חיה בי בגבורה

ונאבקת על קיומה.

אולי היא ברירה שמעולם לא נוסתה,

אופן אחר של חיים, שברוב יעילותנו

הִשְׁחַתְנוּ והשלכנו הַצִּדָּה,

אׂרַח קיוּם עדִין, רגיש,

אשר בוכֶה בתוכנו."

בשיר הזה קוראת המשוררת אֵוָה קִיְלפִּי לתת מקום לכאב אשר קיים בתוכנו. זה יכול להיות כאב פיזי – ברגל, בצלע, בגרון, בבטן –  או כאב נפשי.

בדרך כלל כשכואב לנו הנטייה הטבעית היא לרצות לסלק את הכאב: אנחנו לוקחים משככי כאבים, מנסים לעשות כל שביכולתנו כדי להיפטר מן האורח הבלתי רצוי. כאשר סוף-סוף עובר הכאב אנחנו מעריכים את האפשרות שנראתה לנו קודם כטבעית ומובנת מאליה, לחיות ללא כאב: לבלוע בלי כאב גרון, ללכת ללא כאבי ברכיים, לנשום ללא כאבים בחזה.

Continue reading

שיר פעמיים ביום

שיר פעמיים ביום

בשנים האחרונות הייתי עסוקה בכתיבת עבודת דוקטורט על הנושא הקרוב ללבי מאד: "כיצד מרפאת הביבליותרפיה"?

מה קורה במפגש בין הטקסט לנפש? איך משפיעים על הנפש טקסטים מז'אנרים שונים? אלו תהליכים ייחודיים הם מחוללים בה? כיצד ניתן לבחור בקליניקה טקסט מז'אנר שיתכתב עם מצבו הרגשי של המטופל, יהדהד אותו וידבר אותו? אלו איכויות תרפויטיות ייחודיות מאפיינות טקסטים מז'אנרים שונים?

בימים האחרונים הגשתי את העבודה, וחבריי הנהדרים נתן ואסנת קנו לי לכבוד ההגשה את המתנה של הגברת הזאת שבתמונה: רופאה חמורת סבר, אוחזת ספר בידה, שיערה אסוף בקפידה ומשקפיים לעיניה. התמונה שעשעה אותי מאד, ובמקום שבו אמורים להיות כתובים מרשמי התרופות – הכנסתי פתק: "שיר פעמיים ביום!".Continue reading

"בִּגְלַל דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁמוֹת" –           שירה כמדברת את הבלתי ניתן לתמלול:     הרצאה לערב השקת ספרו של גיא פרל – לשאת את הנפש במהופך

"בִּגְלַל דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁמוֹת" – שירה כמדברת את הבלתי ניתן לתמלול: הרצאה לערב השקת ספרו של גיא פרל – לשאת את הנפש במהופך

 

 

 [בגלל הלילה/ בגללו/ אני כעת יושבת/ ולא נלקחת./ בגלל החושך/ בגללו/ אני נדמית לךָ/ חולמת או משתעשעת.// אינני נלקחת לשום מקום,/ בכיתי בגלל דברים שאין להם שמות/ ובגללך למשל בכיתי רק לרגע/ מפני שהיו בי דִּמְעוֹת פתאום./ לא בכיתי כי שתלך/ רציתי להחליף את המלים./ בקשתי ללכת מעט אחריך,/ חשבתי שתלך בצעדים קטנים.(תרצה אתר)]

(לשמיעת הקטע לחצו על הלינק והורידו את הקובץ)

https://drive.google.com/file/d/0BzoCVe-CeDNAbEFvQWJqaU16QW9vNzM0Y1plam00Y2lIdG9N/view?usp=sharing

 *

בְּלילה אחד את יושבת, משוררת, ומחפשת להחליף אֶת המלים. הלילה סמיך וחשוך; את יושבת אבל אינך מוצאת מנוחה. אינך נלקחת לשום-מקום. הלילה הזה איננו מקום, הוא חושך. משהו מנקר בתוכך, לא שקט, מבעבע, מתרוצץ, אין לך שֵם לזה. המלים לא עוטפות אותך, לא מצליחות לתחום. את מרגישה אֶת גוש המועקה בחזה, הולך ומטפס לגרון, הולך ומטפס לעיניים שלך, פורץ מתוכך בצורה של דמעות. הבכי מחליף לך את המלים, הוא עמוק ורחב ובלתי נשלט בדיוק כמו הדבר הזה, הדבר הגעשי שבתוכך שאין לך שם בשבילו, שאין אף מילה שיכולה להיות הוא בדיוק.

מבחוץ זה יכול להיראות כמו שעשוע: אשה יושבת ולוקחת דבר, מן רגש או כּמָה ומנסה להחליף במילה, אולי כמו משחק לוטו של ילדים – מנסים למצוא התאמה בין תמונות, ואת – כאילו גם, מנסה להתאים בין תמונת הרגש שלך למילה. וכשלא מצליחה – את בוכה, כאילו הבכי יחליף לך את המילה החסרה, יחליף לך את הרגש. מה את עושה, לכי לישון, כבר לילה, מה את משחקת בלוטו עכשיו.

Continue reading