"הלכתי עם אמא להכיר את הגן/ ואת הגננת בת שבע /אמא סיפרה שאני בן שלוש/ (היא בכלל שכחה את ורבע)/ אמא אמרה עוד מילים של גדולים/ אמרה: "ילד נוח וקל"/ ראיתי שם טרקטור וסתם גלגלים/ וקטר (אבל קצת מקולקל)// ואחר-כך שמעתי/ "הוא קצת מתבייש"/ ושיש לנו כתובת,/ וטלפון יש./ אבל דבר אחד חשוב/ אמא לא אמרה./ ובגללו אני עכשו/ עצוב נורא נורא/ שסבתא קוראת לי יותמי,/ ואמא קוראת לי צ'יצ'ון/ ואבא קורא לי חמודי,/ ואומר שאני מוקיון.// אז אם אלך מחר לשם,/ היא תקרא לי סתם/ יותם."

הדבר החשוב שאמא שכחה לומר הוא השמות הייחודיים שבני המשפחה קוראים בהם לילד, שמות של אהבה, כאלו שהופכים אותו להיות שייך ומיוחד, לא "סתם יותם".

אני חושבת על השמות שקוראים לנו בהם לאורך הילדוּת שלנו, ולא רק שמות קונקרטיים אלא גם מסרים שמעבירים לנו על האופן שבו אנחנו נתפשים בעיני האחרים המשמעותיים לנו.

הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט דיבר על "תפקיד הראי של האֵם והמשפחה בהתפתחותו של הילד" וטען שפניה של האֵם הם למעשה הראי הראשון שפוגש התינוק במפגשו עם העולם: כשהאם מביטה בתינוקה המחייך היא מחייכת אליו חזרה ואומרת: "אתה שמח!", כשכואב לו – היא מעווה את פניה בהבעת כאב, ואומרת: "אוי, כואב לך". דרך מבטה לומד התינוק על עצמו ועל תחושותיו, לומד להכיר את עצמו. ויניקוט שואל מה קורה לתינוק שאמו לא משקפת לו את פניו אלא את מצב רוחה שלה ואומר שתינוקות כאלו ינסו לנבא את החזות האמהית המשתנה כשם שבודקים את מזג האויר או שיפתחו דפוס של הימנעות מלהביט (ויניקוט, 1995/1971, עמ' 129).

למעשה, כולנו אוצרים בתוכנו את המבטים של האחרים כלפינו שמיתרגמים לקולות שמופנמים בנפשנו. המבטים הראשונים הם המבטים של הורינו. לעתים אלו מבטים מיטיבים ומצמיחים שמאפשרים לנו לראות את הטוב והיפה שבנו, ולעתים אלו מבטים מביישים, מאשימים, ביקורתיים, לא מרוצים, שגורמים לנו לחוש אשמה או חוסר מסוגלות.

הקולות האלו מדברים אלינו מאז שאנחנו נולדים, ואחר כך תופסים מקום בנפש ולא פעם גם מכוונים את ההתנהגות שלנו ואת הבחירות שלנו.

אני חושבת על זה שכל אחד צריך שיהיה לו לפחות קול אחד משמעותי מיטיב בתוכו, שגם בזמנים קשים ידע ללחוש באוזניו: אתה נהדר, אתה מסוגל, יש לך כוחות, אתה מיוחד, יש לך את כל מה שצריך כדי להצליח, אתה אהוב.

עבור מטופלים שלא נוכח בתוכם קול מיטיב שכזה – המטפל.ת יכול.ה להוות את הקול הזה, של המבט הרואה והמתפעל. עם הזמן וככל שהקול הזה מופנם הוא מאפשר למטופל להכיר את הטוב שבו ולחוות אותו כשלו.

קולות מזיקים שהופנמו בנפש נצרבו בתוכה כמובן. אבל גם מולם ניתן לעשות עבודה: להביט בהם היום ממבט אחר, הנושא בחובו לא רק את הילד.ה שהיינו אלא גם את האיש או האשה הבוגרים שאנחנו ולנהל איתם דיאלוג אחר: לא כזה שנאלץ לקבלם – כפי שאולי היה בילדוּת -  אלא כזה שמוחה נגדם, חותר תחתם ומתעמת איתם.

המשוררת היפנית שיבטה טויו, שהחלה לכתוב שירה בגיל 92, כתבה בשיר "כשאני עוצמת עיניים", כך: "כשאני עוצמת עיניים/ שתי צמות קלועות לראשי/ ואני מתרוצצת מלאת חיים// קול אמי קורא לי מרחוק// עננים לבנים נשרכים בשמיים/ מעל שדה פרחים רחב// עכשיו, בת תשעים ושתיים,/ כשאני עוצמת עיניים/ עולם הרגעים שהיו/ משמח את לבי מאד". (מתוך הספר: "הבוקר בא תמיד" (תרגם: איתן בולוקן), עמ' 18, הוצאת לוקוס, 2017). ובשיר אחר מתוך אותו הספר: "כשאני נעשית בודדה/ אני חופנת בשתי ידיי/ את קרני השמש/ החודרות מבעד לחריצי הדלת/ וטומנת בהן את פניי/ שוב ושוב// חומן מעלה בי את חומה של אמי// "אמא, את רואה איך אני מתגברת?"/ אני לוחשת וקמה על רגליי" (שם, עמ' 36).

גם בגיל הותיק הזה היא נושאת בתוכה את קולה של אמא, זה שלמענו שווה עבורה להתגבר ולקום על הרגליים.

כאיזה תרגיל ביבליותרפיה אני מזמינה אתכם, מי שקורא.ת את השורות האלו לחשוב על קול מיטיב אחד שהולך אתכם: מישהו שאמר לכם דברים טובים, אוהבים, שראה את היופי שבכם. כתבו משפט או משפטים שהוא אמר לכם.ן מן הזיכרון. מהמשפטים האלה אתם יכולים לצאת לכתיבה – לאפשר לקולות המיטיבים האלה שאתם נושאים אתכם להתגבר ולהתעצם, לתקף את נוכחותם עבורכם כקולות של אהבה.

*

ב15/5 אנחה סדנת כתיבה בת שלושה מפגשים בשם "לכתוב את הקולות" – שבה נכתוב אל נמענים פנימיים בתוכנו, על קולות שאנחנו נושאים איתנו, ומתוכם ננסה לזקק את הקול שלנו ולכתוב אותו, ברור וצלול.

לקריאה נוספת ולהרשמה: http://bibliotherapy.co.il/courses/me-and-the-other-workshop/

להזמנה נוספת:

לכתוב את הקולות סרטון

*

מקורות:

ויניקוט, דונלד. [1995 (1971)] משחק ומציאות (תרגם: יוסי מילוא), הוצאת עם עובד.

טויו, שיבטה. (2017). הבוקר בא תמיד (תרגם: איתן בולוקן), הוצאת לוקוס.

 וכך, יוצאת נינה לרחוב ולא שועה לקריאותיה של אמה לעצור. היא פונה לעוברים ושבים אקראיים – נערה שחולפת ברחוב, איש שסוחב שתי מזוודות, שתי נשים שאולי הן סבתות של מישהו –  ושואלת אותם אִם הם אוהבים אותה. הנערה עונה: "בטח, מתוקה." אבל נינה מרגישה, ככל הנראה, את הכלליוּת שבתשובה הזאת ואומרת: "אני לא מתוקה, אני נינה". כלומר, האהבה שנינה מבקשת היא אהבה ספציפית, ייחודית, אמיתית, הממוענת רק עבורה, עבור נינה, ולא לכל ילדה מתוקה שהיא. האיש הסוחב שתי מזוודות עונה לשאלתה במלים: "אני ממהר" וממשיך ללכת. לכל אחד, כנראה, המטען והמשא שהוא נושא אִתו. שתי הנשים שיושבות בגינה מגיבות לשאלתה כך: "מה קרה?" שואלת האשה עם הכובע. "מסכנה, אולי היא ילדה לא אהובה", אומרת האשה עם המקל. "נכון," אומרת נינה, "אמא חושבת ששושי היא בן אדם ונותנת לה לשבת על הברכים שלה." שתי הנשים מציעות לנינה שוקולד ולוקחות אותה לבית שלהן. בבית אין "לא ילדים ולא כלבים", וכששתי הנשים מציעות לה חפיסת שוקולד שלמה, אומרת נינה: "כל-כך הרבה? אמא שלי לא מרשה. שלום!" והולכת משם. נינה לא נעתרת לחפיסת השוקולד, כמו יודעת שאהבה אינה נמדדת בחומריוּת ובכמות הממתקים שמציעים לה. וזה גם הרגע שבו היא נזכרת באמא שלה, כמו יודעת שהאהבה האמיתית ממתינה לה בבית. הסיפור ממשיך בכך שנינה מאבדת את דרכה: "מדרך אחת יוצאות עוד שתי דרכים ונינה לא יודעת באיזו מהן לבחור". "ילדה", פונה לעברה נהג שעוצר ברמזור, "למה את מסתובבת לבדך, את קטנה! איפה אמא שלךְ?". בשיטוטיה של נינה אמה למעשה מוזכרת פעמיים: פעם אחת היא נזכרת בה בעצמה, כששתי הנשים מציעות לה שוקולד, ולבה מנחה אותה לפעול לפי האיסורים של אמה ("אמא שלי לא מרשה"), והפעם השניה היא אזכורה באמצעות החוץ, כשהנהג שואל "איפה אמא שלך?". זאת הנקודה שבה פוגשת הילדה בדובי שהיה הדובי שלה, המהווה מעין ייצוג פנימי המאפשר לה לשוחח עם נפשה שלה. זה קטע הכתוב באופן מכמיר לב ממש: "פתאום היא רואה מישהו תקוע על הגדר. "אני מכירה אותךָ," היא אומרת, "אתה הדובי מַכְּס שלי!". "פעם הייתי." – עונה לה הדובי. "למה הפסקתָּ?", שואלת אותו נינה. "כשנשארתי בלי אוזן מישהו חשב שאני מיותר. אבל זה לא היה נכון, כי נשארה לי עוד אוזן". "אתה שומע מה שאני אומרת לך?", "רק באוזן שנשארה". "דובי מכס, אתה יודע את הדרך לבית שלי?" בטח. מי שנעזב תמיד זוכר את הדרך הביתה". "אתה יכול להראות לי?" "רק אם תקחי אותי אתָךְ".

נינה לא נעזבה, היא עזבה כי הרגישה שהיא מיותרת. לעומתה, הדובי אכן נעזב על ידה, כי נינה חשבה שהוא מיותר. כשהדובי אומר "אבל זה לא נכון" (אני לא מיותר) הוא למעשה כמו אומר גם לנינה: "המחשבות שלך לא נכונות, את לא מיותרת" וגם מבקש את אהבתה כפי שהיא מבקשת את אהבתה של אמה. המשפט שאומר הדובי "מי שנעזב תמיד זוכר את הדרך הביתה" הוא משפט מכמיר לב וכואב. מי שנעזב תמיד זוכר את הדרך הביתה ותמיד כמֵה לשוב בה, להיות מחובק ונאהב שוב, כפי שהתבטא בשאלתה הישירה והחשופה של נינה לעוברים ולשבים: "אתם אוהבים אותי?". הדובי מבקש לחזור הביתה ומתנֶה את הדרכתו לגבי הדרך הביתה בכך שנינה תיקח אותו איתה.

הדובי ונינה הולכים כשפתאום הם רואים את אמא רצה: "נינה! נינה!". נינה אומרת לאמא: "תראי את מי מצאתי!", ואמא אומרת בפנים כעוסות: "אלף פעמים אמרתי לך לא ללכת לכביש". נינה נותנת יד לאמא שלה ושואלת אותה: "אמא, את אוהבת אותי?" "בטח," אמא אומרת, "עד אין סוף".

התמונה החותמת את הספר היא זו שבה אמא ונינה הולכות הביתה יד ביד, כשנינה חובקת את דובי מכְּס.

ה"בטח" שאומרת אמא לנינה שונה כל-כך מה"בטח, מתוקה", שעונה לה הנערה. "הבטח" של הנערה הוא בלתי אישי מאחר שאינה מכירה כלל את נינה, הוא נאמר מן הפה ולחוץ כנראה כדי להרגיע את נינה. לעומת זאת, "הבטח" של אמא מלווה בהבטחה ובאישור: "עד אין סוף". דמותה של האֵם בסיפור היא דמות אוהבת ודואגת. היא דואגת לנינה שיוצאת מן הבית, קוראת אחריה לשוב ויוצאת לחפשה. היא גוערת בה על שהולכת לכביש, מתוך דאגתה ושמירתה עליה. בניגוד לסיפור אחר של נורית זרחי "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי- מי כבר בעולם כולו יצליח בזה" – ששם דמות האם מביעה אהבה מותנית ומבקשת כל העת מילדתה להשתנות כדי שתהיה מותאמת לרצונותיה שלה – בסיפור הזה ברור כי אהבתה של האֵם קיימת ונוכחת ללא תנאים, ורק הילדה היא זו שמפחדת שאמא לא אוהבת אותה, וזאת משום שמעניקה תשומת לב לכלבה ואוסרת על הילדה לזרוק עליה קוביות.

הסיפור מבטא באופן אותנטי ורגיש את הדאגה שלעתים מנקרת בלבו של כל ילד כאשר כועסים עליו וכאשר מעניקים תשומת לב לאחר/ת בסביבתו, הדאגה שלא אוהבים אותו. פנייתה של נינה לזרים עם השאלה התמה, החשופה והנזקקת: "את/ה אוהב/ת אותי?" מנכיחה את הדאגה הזאת ואת הצורך של נינה – ושל כל ילד – באישור לכך שאוהבים אותו, באמירה הנשנית שכן, אוהבים אותו, אוהבים אותו עד אין סוף.

דרך דמותו של דובי מכְּס משורטט הכאב החשוף, הגולמי, של מי שמרגיש מיותר, זנוח ובלתי נחוץ, ואת הכמיהה והמאמץ שלו – של כולנו – להרגיש נחוצים, אהובים, ראויים: "נשארה לי עוד אוזן", הוא אומר לנינה, כמו להראות שהוא ראוי. במשפט שהוא אומר לנינה "מי שנעזב תמיד זוכר את הדרך הביתה" גלומים הכאב והשבר העומדים בבסיסה של הדרך הלאה מן הבית של מי שנעזב, הבית אשר נשבר בתוכו, וגלומה הכמיהה לזכות לתיקון, לשיבה, למסלול חזרה בדרך הביתה כשאתה חבוק ואהוב, כפי שחבוק דובי מכס בזרוע אחת של נינה, כשזרועהּ השניה נתונה בידה של אמא.

השאלה שמפנה נינה לאמא בסיום הסיפור: "את אוהבת אותי?" היא למעשה השאלה שרצתה לשאול אותה כבר בהתחלה, כשיצאה מן הבית בכעס, והפנתה את השאלה הזאת לעוברים ושבים. בסיום הסיפור היא מפנה את השאלה הזאת לאמא, כשבעצם בתוך לבה – כך אני מאמינה – היא יודעת את התשובה, היא יודעת שכן, אבל זקוקה לאישור, זקוקה לשמוע אותו מאמא: בטח, אני אוהבת אותך. עד אין סוף.

הספר מספר לנו, אם כך, על הפחד – גם של ילדים אהובים – שאולי לא אוהבים אותם (בשעת כעס, ריב, כאשר מעניקים תשומת לב לאחר/ת), ועל הצורך שלהם לשמוע –  גם במילים – שאוהבים אותם עד אין סוף, ועד הירח ועד השמיים ובחזרה. על הצורך של כולנו מספר הספר הזה, להיות אהובים ולשמוע שאנחנו אהובים, כדי שנדע את הדרך הביתה, אל הבית שבלב, וכדי שנוכל לרצות להישאר –  לא לברוח –  אלא לעשות בית שיבָּנה מתוך אמונה בקיומה של אהבה, אהבת תמיד, חובקת ובלתי מותנית, עד אין סוף.

ללוש, בואי כבר הביתה, ארוחת ערב, הצעקה של אמא שלה עושה את כל הדרך מגרונה הצרוד, העייף, אל חלון המרפסת, אל שדרת העצים, אל הרחוב; חזקה ורמה מצעקותיהן של האמהות האחרות, מצליחה לגבור על כולן ולהישמע. בני כיתתה משרטטים באבן על המדרכה, קופצים בקלאס, מיידים זה בזה כדור במחניים; היא יושבת הרחק מהם, עם המחברת שלה והעט, כותבת. מביטה סביבה. לפני שעולה הביתה מניחה בכובעו של הקבצן שבפינה את המסטיק שאבא קנה לה. מבחינה בשינויי מזג האוויר; השמיים נהיים כהים. הנה תיכף הגשם. היא קראה אצל רביקוביץ: "והייתי יוצאת בשמש אל השדה הקרוב/ ואוהבת את העננים והוגה בהם סיפורים/ והיתה לי שהות רבה להרהר בצער/ מראשית הסתיו האפור ועד סוף הקיץ הצהוב". גם היא ככה, הוגה סיפורים בעננים, בכיתה יושבת ליד החלון, מביטה החוצה, חולמת. קולה של המורה הניצבת מעליה מעיר אותה: "לאה, אולי תגידי לנו את על מה מדבר הפרק שאנו עוסקים בו", והיא: "הפרק, איזה פרק?", וצחוק הילדים וראשה של המורה הנע בתוכחה מצד לצד. היא פותחת את המחברת שלה וכותבת: "פעם היתה ילדה שרצתה לעוף. היא ידעה כמובן שילדים לא יודעים לעוף, אבל באופן מוזר גם ידעה שהיא כן, שהיא יכולה. שבאיזה מקום ממתינות לה הכנפיים שלה, היא רק צריכה למצוא אותן. היא יצאה למסע לחפש כנפיים". היא סוגרת את המחברת, נועלת במנעול. תולה אותו על הצוואר שלה, יחד עם המפתח של הבית. חוזרת הביתה. אמא השאירה לה סיר עם אוכל על הגז ולידו פתק כתוב בכתב העגול שלה, הילדותי, עם השגיאות המצחיקות בעברית: 'תוחלי, ללוש, גם את הבשר, לא לשכואח לסים לפריגידר. אני לחזור מאוחר היום. תיזאר בחוץ עם הילדים'. אמא שלה חושבת שהיא משחקת איתם, כל אחר צהריים, צועקת לא נכון, וכן נכון, ולא פייר, וניצחנו, ועכשיו תורי. היא לא יודעת שהיא יושבת רחוק מהם, בחוץ, לא משחקת, מסתכלת על התנועה המוזרה הזאת של העולם, מאזינה לנגינה העצובה של הקבצן, מצליחה לראות שמינית חיוך או משהו דומה על פניו כשהיא מניחה לרגליו מסטיק או סוכריה או אסימון ופעם אפילו לקחה מן הסיר שהכינה אמא, מהאורז והקציצות והרוטב האדום, והביאה לו בקופסה, "שאלוהים יברך אותך, ילדה טובה, שאלוהים יברך אותך", הוא אמר, ובערב אמא: "את לאכול היום יפה מאד, ללוש, ככה אמא אוהבת שאת לאכול".

אמא – - – הקטנה קוראת לה ובוכה, היא ניגשת, מה קרה, ממי, חלמת חלום רע? היא מחבקת אותה, מביאה לה חלב חם בדבש, מנשקת, מרגיעה, מרדימה. הילדות שלה לא משחקות בחוץ ולא יושבות לבדן בשדרה. הן אחר הצהריים בבית, איתה, לפעמים באות חברות שלהן או שהן הולכות לחברה ולחוג והיא יודעת כל רגע איפה הן ומה הן עושות, בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית הן מעדכנות מבית הספר: "יש! המורה להבעה לא באה! שעור חופשי!"; ביפ; "אמא, אפשר היום פנקייק בארוחת ערב?"; ביפ; "קיבלתי 95 בחשבון!" ביפ – - – "ללי, אולי תשתיקי את הטלפון? אי אפשר ככה כל הישיבה", והיא: "כן, זה הילדות שלי, סליחה". והיא חוזרת הביתה ומקשיבה לסיפורים שלהן על הילד ההוא, והמורה ההיא, ויושבת איתן על השעורים, מנסה להבין את השאלות בהנדסה, ומכינה פנקייק, ומקלחת וקוראת סיפור ומשכיבה לישון, והיא עייפה, כל כך עייפה. פעם השעות של הלילה היו השעות שלה. היתה שמה מוזיקה, מוזגת כוס יין, מתיישבת לכתוב. פעם אפילו שלחה שיר שלה לחבר שכתב בעיתון. זה שיר נהדר, ללי! את מוכרחה לפרסם!, הוא אמר, והיא, מה פתאום, מי ידפיס את זה בכלל. ואחרי שבועיים – הוא שלח לה את העיתון עם השיר שלה, ולמעלה כתב בעיפרון: "מי ידפיס את זה בכלל?! תפסיקי כבר להיות קטנת אמונה". כמה שנים עברו מאז, היא מנסה להיזכר. עשר, חמש-עשרה? איך זלגו לה כל השנים האלו, איך היא זלגה לעצמה. ועכשיו בלילות היא צונחת שדודה, מה זה לילות, נרדמת בעשר בערב. חוץ מהלילה הזה, הלילה הזה, הנה, כבר ארבע ועשרה. היא פותחת את הספר האדום של רביקוביץ. כמה זמן לא פתחה אותו. משחקת את המשחק שהיה לה פעם עם עצמה: לפתוח ספר שירה בעמוד אקראי ולנסות למצוא בשיר שנפתח לה תשובה, סימן, אות. היא פותחת: פורטרט: "היא יושבת ימים רבים בביתה. / היא קוראת עיתונים./ (מה יש,אתה לא קורא?)/ היא אינה עושה מה שהיתה רוצה לעשות/ יש לה עיכובים./ היא רוצה וניל, הרבה וניל./ תן לה וניל." היא צוחקת. כן, היא אינה עושה מה שהיתה רוצה לעשות. יש לה עיכובים, או חוסר פנאי, או משהו תקוע לה שם, נשכח. הילדה ההיא שהיתה, זאת שהביטה סביבה, בגשם ובעננים ובקבצנים שבקרן רחוב – נדחקה בתוכה למקום קטן, חבוי. היא כבר לא ילדה, היא אמא. יש לה אחריות. "את האימא אחי אחי אחי טובה בעולם!", כתבה לה הקטנה בברכת יום הולדת. ואין לה זמן, אין לה זמן, ללכת עכשיו לחפש את הילדה ההיא שהיתה פעם, לגלף אותה, להוציא אותה ממקום מחבואה, למצוא אותה בוכה. מי יודע אם תוכל לנחם אותה, להרגיע. היא מפחדת שהיא גם תבכה איתה, שתיהן יבכו שם ולא יהיה מי שילטף להן את הראש ויגיד להן, די, ממלה, די. לא קרה שום דבר, הנה, אמא לָכין לך מרק ותסי אמבטיה חמה, והכל בסדר. מי יודע מה יקרה במפגש ההוא שם, היא לא יכולה פשוט להישאב לזה, להישאב לתוך הבכי ההוא, הילדות שלה מחכות, העבודה מחכה, ללי, מה קורה אתך, מה את חולמת, את מוכרחה להראות להם, את היחידה שיכולה, והיא: כן, כן, בטח, אני היחידה.

היא מוכרחה להירדם. לפחות לישון שעה. כבר חמש. היא לא תוכל לתפקד ככה היום. עוד הצצה במחשב, שוב פייסבוק, היא גוללת את העמוד בחוסר עניין. ופתאום משהו צד את עינה: סדנת כתיבה לנשים, מודעה. מה סדנא עכשיו, איזו סדנא, ובכלל – זה בערב, והילדות, הן שונאות שהיא יוצאת בערב ומשאירה אותן עם בייביסיטר. לא, היא לא יכולה. היא סוגרת את המחשב. לישון היא כבר לא תישן. שמה קומקום. מכינה קפה. אני יכולה לכתוב לבד, היא אומרת, מה הבעיה. פותחת דף חדש בוורד וכותבת: "פעם היתה אשה. ילדה. אשה. " איזו התחלה מפגרת, היא חושבת, בא לה לקמט את הדף ולקרוע אותו, אבל הוא במחשב. אי אפשר לקמט. היא סוגרת את הקובץ. לא, לא לשמור את השינויים. מה יש לשמור בשטות הזאת. היא מכינה סנדוויצ'ים לילדות לבית הספר, מתקלחת, מתלבשת, מתארגנת, הנה כבר צריך להעיר אותן. מעירה, מזרזת, מכינה שוקו, מסיעה לבית הספר, נוסעת לעבודה. הלקוח שלה זוכה במשפט. הבוס שלה מאושר: אין כמוך, ללי, אין כמוך. הוא כמעט מחבק אותה. היא מחייכת רבע חיוך. כן, יופי, שמחה שהצלחנו, שפתיה אומרות. בראש שלה לא עוזבת אותה השורה: פעם היתה אשה. ילדה. אשה.

בואו נצא לחגוג, אומר הבוס שלה לה ולמתמחה שלה. לא, היא אומרת, אני לא יכולה, יש לבת שלי הופעה היום בחוג לבלט. והיא לוקחת את הילדות מבית הספר ומגישה צהריים, מזרזת את הגדולה למקלחת, מותחת לה את הגרביונים, מלבישה את בגד הגוף, עושה לה גולגול מהודק, בהצלחה, מתוקה שלי, את הכי נהדרת, היא אומרת לה, ועיניה דומעות כשעיניה של בתה על הבמה נפגשות בשלה, מחייכות. פעם היתה אשה. ילדה. אשה. היית נפלאה, בובילה, מדויקת כל כך. והן יוצאות שלושתן למסעדה לחגוג, הילדות מאושרות. מפטפטות כל הדרך חזרה. בלילה היא שוב לא נרדמת. פותחת את המחשב. איפה היתה המודעה הזאת. נו, מה היא מחפשת עכשיו את המודעה. לא מוצאת, אז לא. כנראה זה סימן. ובכל זאת, עוד חיפוש אחד. גוגל. הנה, זה עולה מיד. בתחתית המודעה יש כתובת מייל. מה אכפת לי לנסות, היא חושבת, רק לברר, רק אשאל מה זה. מה זה אומר. פעם היתה אשה. ילדה. אשה.

הנה הן יושבות סביב שולחן, נשים בגילאים שונים, ממקומות שונים, כל אחת והסיפור שלה, אוחזות בעטים, על ברכיהן מחברת. כבר שישה שבועות. על השולחן שירים בנושא ילדוּת: תרצה אתר עם "ילדותי היתה ספינה שרק כאילו שטה", ו"בילדותי ישנתי בזיעת אפי"; משוררת שלא הכירה בשם אורית גידלי, שכתבה: "אני הילדה הפסקה מפחידה אותי/ יותר מן השעור לא ברור/ מה צריך לעשות, ילדים אחרים/ החמצות"; נורית זרחי עם "כמו קול קוקיה ממעבה יער/ ילדוּת מכה פעם אחת/ ונעלמת בחשכה"; ודליה שלה: "חורשות הכבשים הירוקים גלשו במורדות/ והים למטה שכשך והכחיל מן השמש./ בשמיים פרחו עננים כמו שושני נהר/ ואנחנו היינו עוד ילדות". עיניה דומעות. "פעם היתה אשה. ילדה. אשה. ילדה שרצתה לעוף. אשה שרצתה לעוף. בכל בוקר היתה מביטה אל השמיים, בודקת את תנועת העננים, כל ענן אצר סיפור בשבילה. כל ענן היה עולם. במקום גשם הורידו העננים בשבילה כנפיים. אם תתפסי אותן, הם אמרו, תוכלי להגיע לכל הסיפורים, תוכלי לברוא לך עולמות. תוכלי לצייר לך חלום ותקווה וורוד. היא הושיטה ידיה, אם אתפוס אותן, חשבה. היא ידעה שאם תתאמן מספיק – תצליח לתפוס את הכנפיים ותוכל לעוף עד לעננים ולקטוף את הסיפורים משם, לשכן אותם בלב שלה. היא ידעה ש – - – " היא מרימה עיניה לנשים האחרות, מרימה עיניה למנחה. זאת ההתחלה, היא אומרת להן; עיניהן מלטפות אותה ברוך, מבטן מעודד אותה להמשיך. כבר יש לך כנפיים, הן לוחשות לה, את לא מרגישה שאת כבר עפה? היא שולחת יד אחת לצידי גופה, את היד השניה מניחה על לבה. כן, הן צודקות. היא מרגישה אותם שם, ברור. אות אות היא ממששת, אותיות שמתחברות למלים, שהופכות למשפטים, שמספרים סיפור ועוד אחד ועוד. הסיפורים שלה. הנה הילדה, היא חוזרת אל עצמה. היא נושמת. היא עפה. האוויר שם צלול ונקי, במרומים. יש לה הרבה ממנו, יש לה שהות רבה. היא חוזרת הביתה ובלילה פותחת את הספר האדום של דליה, משחקת עם עצמה את משחק שיר באקראי, בואי נראה מה יצא לי, היא חושבת לעצמה, קוראת: "יש לךְ ילד, יש לךְ זמן ויש לךְ שירה".

ב-4 בינואר תיפתח סדנת כתיבה לנשים בהנחייתי ברמת גן. מוזמנות לפנות לכן זמן ושירה למצוא כנפיים.

]]> http://bibliotherapy.co.il/writing-women/feed/ 0 http://bibliotherapy.co.il/happy-girl/ http://bibliotherapy.co.il/happy-girl/#comments Wed, 12 Nov 2014 09:06:21 +0000 admin http://bibliotherapy.co.il/?p=642 "כמו שאני אומרת,/ היא היתה תמיד ילדה/ מאושרת מאד, היתה תמיד/ ילדה קטנה, מאושרת/ ואם היה קיץ,/ שמנו אותה בגינה/ על האדמה, מתחת לעצים/ על השטיח/ והיתה לה רצועת כלב מכאן/ ורצועת כלב מכאן/ ורוח אלוהים היתה מרחפת בגינה/ וכבשים בני שנה שוטטו מכל צד ופינה.// כמו שאני אומרת, היא היתה תמיד ילדה מאושרת/ כמה היתה ילדה מאושרת./ ילדה עם דרך-ארץ/ שלא גורמת דאגה/ ילדה חושבת, מתחשבת, מאוזנת/ אחראית. לפעמים היתה יושבת בזוית,/ עיניה עצומות, ומחיכת/ והיה ערב והיה בוקר,/ כל דבר ודבר היה בְּרוך/ באהבה./ תאר לעצמך ילדה תמה ונקיה/ משחקת על הארץ/ וכל הארץ שרה על-ידה./ כמו שאני אומרת,/ היא היתה תמיד ילדה מאושרת./ ילדה מיוחדת במינה./ חיונית, לבבית ואפילו יפה./ היה לה לב זהב, כלומר,/ כל-כך קלה לשינויים./ מעולם לא בכתה, כלומר/ כשהיתה עם אחרים./ לא קלקלה צעצועים./ רק פעם אחת. או שתים.// ולא דיברה דברים מעורפלים./ לא, לא נראה/ שהייתי חסרה לה./ טוב, אז לא./ למרות שאני אמא שלה/ ולמרות שהיא היתה, תמיד,/ הבת הקטנה שלי./ אולי לא הכרתי אותה/ אבל תמיד הייתי הגונה אליה./ טוב,לא כל כך קרובה/ אבל היה לי אכפת מה קורה.// זו ההתחלה./ זה הרקע./ אלו הפרטים/ אלה העובדות./ היא היתה כל מה שציפינו וקיוינו:/ ילדה מאושרת. מאד. " (חדוה הרכבי/ ילדה מאושרת מאד).

*

ובכן… ברור לנו שהילדה המדוברת לא היתה ילדה מאושרת. היא היתה ילדה עם דרך- ארץ, שלא גורמת דאגה, חושבת, מתחשבת, מאוזנת, אחראית. קלה לשינויים. לא קלקלה ולא בכתה. ילדה טובה, מה שקוראים. אבל מאושרת? אמא שלה מסמנת את זה כאושר. רוצה לחשוב שהיתה מאושרת. לא חסר לה דבר. אחרת למה היתה טובה כל כך, צייתנית כל כך? ודאי היא היתה מאושרת. טוב, היא מודה, אולי לא הכרתי אותה. האמירה הזאת – יש בה כנות מכאיבה. הודאה. סדק במסכת האושר. אולי לא באמת, אולי לא הכרתי.

אבל מה קורה עכשיו שגורם לה להודות בכך שאולי לא הכירה באמת את בתה? מה גורם לה כעת לדבר? למי האמא הזאת פונה? ומאיזו סיבה? ולמה עכשיו?

אני מנסה לתאר לעצמי את הסיטואציה המורחבת של השיר הזה: יש כאן אם שהיתה בטוחה שבתה "מאושרת מאד", ופתאום היא עוצרת ומדברת, מספרת למישהו, "תאר לעצמך", היא אומרת לו, "זו ההתחלה. זה הרקע. אלו הפרטים. אלה העובדות". אז מה קרה שם שסדק את מסכת האושר? ששם מול האם מראה שאומרת לה שאולי בתה לא כל כך מאושרת? מה הבת עשתה כעת שאילץ את האם להודות שאולי היו שם דברים שלא ראתה מבעד למה שהיא כינתה אושר?

האמירה "אולי לא הכרתי אותה" מעידה על פער מכאיב בין הפנים לחוץ: כלפי חוץ הילדה היא "ילדה למופת", ביטוי שמורים נוהגים להשתמש בו לא פעם, אבל מה זה מעיד על הפנים? האם זה מעיד שגם הפנים הוא "למופת"? סדור, מחויך, מאורגן, שלם? – ברוב המקרים כנראה שלא. ברוב המקרים מופתיות שכזאת כלפי חוץ מעידה על רצון לְרַצות, מתוך איזו הבנה עמוקה כנראה שזאת הדרך היחידה לזכות לאישור, להיות נאהבת. זאת הדרך לתרום לאושרה של האֵם, אבל הילדה עצמה – האם היא מאושרת? בכלל לא בטוח.

השורות: "למרות שאני אמא שלה/ ולמרות שהיא היתה, תמיד,/ הבת הקטנה שלי" – לא יכולות שלא להדהד את השורות המוכרות של רביקוביץ משירה על אביה שנהרג בתאונה כשהיתה בת 6: "והוא אינו מדבר לי מילת אהבה אחת/ למרות שהיה בשכבר הימים אבא שלי/ ולמרות שאני הייתי הבת הבכורה שלו/ הוא אינו יכול לדבר לי מילת אהבה אחת".

הקישור הזה מהדהד גם את חוסר האפשרות לדבר "מילת אהבה אחת" וגם את המוות: במובן כלשהו הבת היתה מתה עבור אמה, שלא הכירה את פנימיותה באמת אלא היתה עדה רק להתנהגות החיצונית המרצה וה"טובה", וגם האם – או תפקידה האמהי –  היו מתים עבור הבת במובן זה שהאם לא הכירה אותה באמת, לא היתה יכולה להדהד לה את פנימיותה ולאפשר לה תחושה של אישור על היותה מי שהיא וקבלתה. ואם לא הכירה אותה באמת – כיצד אהבה אותה? רק את הדברים שאתה מאלף – שאתה קושר איתם קשר – אתה יכול להכיר, אמר השועל לנסיך הקטן.

אני חושבת על ה"ילדים הטובים" בבית הספר, אלו שהמורים אוהבים לאהוב. "תסתכלו על ר', תקחו דוגמא ממנה. כל הכבוד, ר'!". ור' מגבירה את טווח ההתנהגויות הזוכות לחיזוק ותוך כך מנמיכה את הווליום של הקולות הפנימיים שלה, של הרצונות, התשוקות, החלומות.

וככה היא גדלה. לעתים ממשיכה ככה כל חייה: מסיימת תיכון בהצטיינות, מתגייסת לצה"ל, נרשמת לאוניברסיטה ללמוד ראיית חשבון או עריכת דין או הנדסה, מכירה את הבחור הנכון, מתחתנת, מביאה ילד אחד ושניים ושלושה, מבשלת מעולה, מארחת בסופי שבוע, משלבת בין קריירה לבית, והילדים מקסימים ומוכשרים ומוצלחים כמובן. אשה מאושרת מאד. אבל לפעמים משהו באושר הזה נסדק. ר' נתקלת בכל מיני נשים: היא פוגשת תסריטאית שכותבת סדרות וסרטים, עובדת מהבית, כותבת בלילות; גם אני תמיד רציתי לכתוב, היא חושבת, אבל מי יכול לחיות מכתיבה, ונזכרת בסיפורים שכתבה והטמינה במגירה; היא פוגשת אשה בגילה, רווקה, ללא ילדים – מבחירה, פסיכולוגית שנוסעת לכתוב את הדוקטורט שלה בניו יורק; כמה בא לי לנסוע, לחודש או לשנה, היא חושבת, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד, בלי להרגיש אשמה שלא לוקחת את הילדים, בלי לקחת אותם ולשמוע כל הזמן: אמא,אמא,אמא.; היא פוגשת זוג נשים שחיות ביחד ויש ביניהן חיבור מדויק ותשוקה ואהבה חזקה, היא נזכרת בס' החברה הכי טובה שלה מהתיכון, היה ביניהן חיבור כזה, בדיוק כזה, וס' רצתה, והיא – רצתה גם, אבל פחדה נורא, ומה פתאום, ואני בכלל לא, ומצאה חבר מהר מהר, וס' נעלבה והתרחקה, ואין לה מושג מה קורה איתה היום, ס' שהיה לה מקום כל כך ייחודי בתוך הלב שלה. והמחשבות האלו באות והולכות, בעיקר הולכות, היא מסיטה אותן, מעיפה אותן, יש עבודה, ויש ילדים, ויש את בעלה, היא אוהבת אותו סך הכל והוא אותה, וההורים שלו וההורים שלה, למי יש זמן לחשוב בכלל. אבל לפעמים המחשבות מנקרות ומנקרות והיא אומרת לעצמה: אולי. אולי אני אחשוב קצת, אולי אברר קצת, מי אני, מה אני רוצה. והיא הולכת לטיפול. כל מיני מחשבות, היא אומרת למטפלת שלה בפגישה הראשונה. החיים שלי היו ברורים כל כך עד עכשיו, מסודרים, ופתאום התחלתי לשאול את עצמי שאלות, אבל אני לא רוצה לשנות כלום, שיהיה לך ברור: כלום. סך הכל אני ממש בסדר. רק סתם קצת מן אי שקט כזה, משהו מנקר, בקטנה, סך הכל החיים שלי ממש טובים. ממש. נהדרים אפילו. אפשר אפילו לומר שאני מאושרת. כן, בהחלט מאושרת, מאושרת מאד.

בטיפול המטפלת שלה מחכה הרבה, ממתינה, נושמת איתה. מאפשרת לה לגלות לאט לאט את הסדקים שבאושר הזה. מאפשרת לה לשאול את השאלות: מי היא, מה היא רוצה, מה היא חלמה כשהיתה ילדה, אם היא זוכרת, פעם, מזמן, עוד לפני שאמא שלה אמרה לה: כל הכבוד שאת שומרת ככה על הצעצועים! כל הכבוד שאת לא בוכה! ילדה בוגרת; עוד לפני שהגננת, עוד לפני שהמורה, עוד לפני התכניות בטלויזיה שמסלילות אותה: תהיי טובה תהיי טובה תהיי טובה! תצטייני ותבשלי ותלמדי ותתחתני ותלדי ותחתלי ותחייכי ותחייכי! ותשימי קצת איפור, למה ככה, בלי צבע, ותרזי קצת ותשחי קצת, לא יזיק לך לגזרה. עוד לפני כל זה. היא לא זוכרת, ברור שהיא לא זוכרת. מתי היה הלפני הזה? אולי כשהיתה עוברית? אבל גם אז הלא ציפו ממנה, להכל ציפו ממנה, גילום עוברי של תקוות ושאיפות וחלומות, כל החלומות של ההורים שלה, אלו שהגשימו ואלו שלא, ושרצו שהיא תגשים להם. ושתהיה מאושרת. הכי חשוב שתהיה מאושרת. מאושרת מאד.

המטפלת שלה מאפשרת לה לִרְצוֹת. להביע משאלות שלא העזה. לגעת בהן. בהתחלה קצת, היא נוגעת ונבהלת, נוגעת ומזיזה את היד, זה חם מדי, מבהיל מדי, שורף. בהמשך מתקרבת, לאט. מושיטה את היד עוד. אוחזת בהם בידיה, ברצונות שלה, במשאלות שלה, בתשוקות שלה. יש מחיר למימושם, היא יודעת. מה המחיר? האם היא מוכנה לשלם? ומה יתפרק לה בדרך?

ערב. הילדים ישנים. בעלה בחו"ל בנסיעת עבודה. היא משתרעת על השטיח בסלון. נזכרת בתמונה ההיא שנמצאת באלבום של אמה. היא בת שנה שם, שוכבת על שטיחון עם מעוינים שאמה פרשה בגינה. על השטיח לידה הרצועה של הכלב. הכלב שכל כך אהבה. הוא לא בפריים של התמונה. מתרוצץ חופשי בדשא. והיא – רצועת הכלב פרושה לידה. רצועת כלב מכאן ורצועת כלב מכאן. וכבשים בני שנה מתרוצצים בכל פינה. וגם היא – הלכה עם העדר. מבלי לדעת בכלל שהיא הולכת איתו. מבלי לדעת שיש עדר. הכל היה נראה לה טבעי כל כך. כאילו באמת מדובר פה ברצונות שלה. לא היה שום פקפוק. לא ידעה שאפשר אחרת. היא משעינה את הראש לאחור. ראשה נתקל במשהו קשה, היא מזיזה את הראש לבדוק, נתקלת בספר של הילד: "צמריקו"·. מצחיק שהוא הרגיש לי קשה, היא חושבת, הלא זה ספר רך כל כך, צמרי. צמריקו שבמקום לעמוד עם הטלאים משתולל עם הכלבים, שלא מסכים שיגזזו לו את הצמר, שאוהב לנסות דברים חדשים, שאורג לעצמו את התסרוקת. ואמא ואבא שלו – עם כל פעולה כזאת מורטים לעצמם את הצמר מרוב דאגה, וסבא שלו אומר: "אין מה לדאוג". עד שאמא ואבא אומרים לו: "חמוד, אתה חיב ללכת עם העדר. זה מה שאנחנו הכבשים עושים. מעתה והלאה… תשאר עם העדר כמו כולם. תגזור את הצמר כמו כולם. תסרוק את הצמר כמו כולם…", ועוד ועוד "כמו כולם" שכאלה. צמריקו מבין שעליו ללכת עם העדר, אבל הוא מוצא דך יצירתית מאד לעשות את זה והופך את העדר להיות כמותו. הוא מלמד את הכבשים לרוץ עם הכלבים, לתת לצמר שלהם לצמוח, לסרוק את הצמר שלהם בעצמם, לארוג לעצמם תסרוקות…

בי אין את הכוחות להמריד את כולם, היא חושבת, וגם לא את הרצון. ולהמריד נגד מה? נגד מוסכמות באשר הן? נגד עדריות? היא עייפה. ה"צריך" וה"צריך" וה"צריך" מנקר בראשה. השיר של אריק איינשטיין מהדהד בה: "צריך לקום מהמיטה/ צריך לגמור את החביתה/ צריך לצחצח שיניים…. אוף!/ צריך וצריך ומרוב שהצטרכתי כבר שכחתי מה אני רוצה….". בדיוק ככה, היא חושבת. המטפלת שלה מביאה לה את השיר הזה לפגישה. מאפשרת לה לבטא את כל האוף מהצריך הזה, לשאול אותה בעדינות, מבין השורות: מה את רוצה? איך אפשר לדעת, היא חושבת, שנים על גבי שנים הרצון שלה היה קבור אי שם מתחת לרצונות של אחרים, מעורבב איתם, מפולש בהם, איך אפשר לדעת. מה שלה, מה שלהם. וגם עכשיו: הרצון הקטן הזה שמתחיל לכרסם בה עכשיו – לקום, ללכת, לכתוב, לנסוע, להכיר אנשים, לגלות את עצמה – אולי גם זה לא רצון שלה? אולי גם זה מן טרנד חברתי אופנתי? איך היא יכולה לדעת מה היא באמת, מי היא?

חודשים ארוכים של טיפול, של מרחב משחק. המטפלת שלה מאפשרת לה לשחק ברצונותיה כמו בחלקי פאזל. לקחת אחד מהם בידה, לבחון את צורתו, לחוש את החלקים הזוויתיים, את החלקים החסרים, לראות לאן הוא מתאים, אם מתאים, לאן מתחבר. לאט לאט. יש לנו זמן. עד שיום אחד היא קמה ואומרת די. אני צריכה לבד, אני צריכה לבדוק, אני צריכה…. והיא מתפטרת מהעבודה, שם היא בתפקיד בכיר, מוערכת מאד, יום בהיר אחד, חוזרת הביתה, מכינה ארוחת ערב. הילדים ישנים, בעלה מכין קפה. תשמע, היא אומרת לו, התפטרתי. התפטרת ממה? הוא שואל, לא מבין. התפטרתי, היא חוזרת ומסבירה. הוא משתולל, איך ולמה, לגמרי השתגעת, מה נפל עליך ואיזה שיגעון זה עכשיו, ובשביל מה? לכתוב? תכתבי בלילה, תקומי מוקדם בבוקר ותכתבי, מה יש לך לכתוב, בשביל זה לאבד קריירה מפוארת כזאת, מה עובר עליך, הוא כועס וצועק, ומה יהיה כלכלית. אני רוצה לנסוע, אני צריכה זמן, היא אומרת, לחשוב. תן לי שבוע, שבועיים, לחשוב עם עצמי. קחי, תחשבי, תסעי, הוא אומר. היא חוזרת, מזוודה מלאה מתנות לילדים. אחרי שנרגעת ההתרגשות שלהם והחיבוקים והלילה טוב הם מתיישבים במטבח. חשבתי, היא אומרת לו, החלטתי: אני רוצה לבד. לחפש את עצמי, לגלות מי אני, מה אני רוצה, אני צריכה זמן. הקרקע נשמטת. אבל למה? הוא שואל, אני אוהב אותך, הוא אומר לה. נלך לטיפול, הוא מציע. לא, היא אומרת, אני רוצה לבד. לבדוק לבד. אני אוהבת אותך גם, היא אומרת, אבל זה לא קשור. לא קשור אליך, זאת אני (מי אני, מי אני, מי אני).

למחרת הוא מצלצל לאמא שלה. היא סיפרה לךְ? הוא שואל. מה סיפרה לי, היא לא מבינה. היא רוצה להיפרד, היא רוצה לבד, הוא כמעט בוכה, היא התפטרה מהעבודה, נראה שהיא פשוט רוצה להתפטר מהכל. להיפטר מהכל. מה, אמא שלה לא מאמינה. מצלצלת אליה: את השתגעת? מה את עושה? איזה מן ג'וק נכנס לך בראש? תיכף ומיד אני באה אליך, את לא תעשי דבר כזה, אני לא מסכימה. המלים עוברות מעל לראשה. מוכרות כל כך, אבל הפעם לא חודרות לתוכה, רחוקות, חלולות. היא שותקת, מנתקת את השיחה. אמא שלה מנסה שוב ושוב, היא לא עונה. מצלצלת אליו: תבוא אלי, היא אומרת. נראה מה עושים, נחשוב. הוא יושב מולה, המום. גם היא המומה. אבל למה, הוא שואל, איך את מסבירה את זה, למה. אין לי מושג, היא אומרת, אין לי מושג. כמו שאני אומרת, היא היתה תמיד ילדה מאושרת. מאושרת מאד. ילדה עם דרך-ארץ, שלא גורמת דאגה, ילדה חושבת, מתחשבת, מאוזנת, אחראית. תאר לעצמך, ילדה תמה ונקיה, משחקת על הארץ וכל הארץ… שרה על-ידה. היה לה לב של זהב ממש, כל-כך קלה לשינויים. מעולם לא בכתה. לא, לא נראה שהייתי חסרה לה. טוב, אז לא. למרות שאני אמא שלה ולמרות שהיא היתה, תמיד,הבת הקטנה שלי. לא יודעת, אולי לא הכרתי אותה. אבל תמיד הייתי הגונה אליה. טוב,לא כל כך קרובה, אבל היה לי אכפת מה קורה.

היא היתה כל מה שציפינו וקיוינו, אתה מבין: ילדה מאושרת. מאד.