אמי קראה לי את שירהּ: גאוה.

בשעור ספרות עמדתי לפני כל הכיתה וקראתי בפניהם: "אפילו סלעים נשברים, אני אומרת לְךּ", מנסה לדבר בשפת הלב עם אותם הילדים שבמכוון ניסו לסדוק בידיים גסות לב שאיננו סלע.

דליה העניקה לי מילים: גם את האפשרות לדבר את העולם הפנימי שלי ("תשע מילים אמרתי לְךּ, אתה אמרתָּ ככה וככה" – דליה דיברה איתי באותן תשע מילים מדויקות, מסוימות, בעולם שאומר "ככה וככה" ) וגם את האפשרות לזכות להד, להבנה ("היתה בינינו הבנה", היא כתבה לסבתה, וכמה זה לא מובן מאליו, כמה יקר, לזכות להבנה בעולם).

כשלמדתי לתואר הראשון באוניברסיטת בן גוריון כתבתי את עבודת הסמינר שלי –  בקורס של ד"ר טל פרנקל אלרואי הנפלאה – על שירתן של תרצה אתר ודליה רביקוביץ. במוצאי שבת אחד נסעתי ברכבת מבית הוריי לדירתי בבאר שבע, עם המחשב וחומרי העבודה בתיקי, כשלפתע שמעתי שדליה נפטרה. מיד כתבתי לטל. על אף שדליה ואני מעולם לא שוחחנו ומעולם לא נפגשנו – במובן הפשוט של המילה – הרגשתי שאיבדתי חברה.

ועם זאת, לא איבדתי אותה. דליה ממשיכה לחיות בתוכי יום-יום, לדבר עבורי מצבים רגשיים שאני חווה, לאפשר לי לדבר עם המטופלות והמטופלים שלי מצבים רגשיים שהם חווים.

דליה ניסחה עבורי את פלא האימהוּת עוד לפני שהפכתי לאמא, ולאחר שנולדה בתי הבנתי בכל נימי נפשי לְמה התכוונה דליה כשכתבה:

"ראש ילדותי קטן מונח פה על הכר.

מתוך ריכוז עמוק אני רואה אותו.

מה שעובר בינינו, ראש מול ראש,

לפני שעפעפיו נעצמים,

במאור פניו הנעימים, במבט עין,

אין לי רצון להעלות על דל שפתיים"

(מתוך השיר: "ראש ילדותי").

היכולת של דליה לשוחח באינטימיות ובגילוי לב עם הקוראים שלה היא נדירה. השילוב של פגיעוּת יחד עם ראייה ביקורתית נוקבת הן על עצמה והן על החברה שבתוכה היא חיה, אמירת אמת, ופואטיקה שמשלבת עברית מופלאה השזורה בשפת התנ"ך יחד עם דיבור יומיומי פרוזאי – הוא חד פעמי, יהלומי.

יכולת השיח הזאת עם הקוראים שלה יכולה לאפשר להם – כמו שאפשרה לי – להרגיש שיש מי שמבינה אותם, שיש מי שמדברת בשפת הנפש שלהם, ואף יותר מכך: באזורי הנפש של הדיכאון  שקשה יותר למצוא מילים עבורם מאשר לחוויות נפשיות אחרות – דליה מצליחה למצוא מילים עשירות, חיות, שמעניקות שמות לא רק לחוויה הפרטית שלה ("בכל אלה הייתי לבד") אלא לחוויות נפשיות של רבים ובכך לאפשר להם להרגיש פחות לבד בעולם, ולאפשר להם לפגוש חיוּת ותנועה גם ברגעים האלו שבהם נדמה שהעולם, הנפש או שניהם גם יחד נתונים בקיפאון.

את הדברים האחרונים האלה כתבתי בפירוט ועם הדגמות ובשפה קצת אקדמית במאמר: "וְשֵׁם הַמָּקוֹם נִקְרָא עוֹלָם עַל דֶּרֶךְ הַהֵעָלְמוּת": שירתה של דליה רביקוביץ כמתמירה את שפת הנפש הדיכאונית משפה פרטית לחלק ממשחק השפה של הכלל.

המאמר מבוסס על עבודת הדוקטורט שלי, והוא ראה אור לפני כחודשיים בספר: "חיפושית הנפש", בעריכת דורית למברגר, מנחת העבודה שלי, בהוצאת רסלינג (2020). (כל מחקר הדוקטורט עומד לראות אור ממש בימים אלו בספר: "כיצד מרפאת הביבליותרפיה? – כתיבה, ילדוּת, שיר", בהוצאת פרדס ובר אילן).

לציון יום השנה למותה של דליה רביקוביץ לפני 15 שנה ב21.8 – אני מצרפת לכאן את המאמר שלי שעלה היום גם באתר פסיכולוגיה עברית, בתודה עמוקה לדליה, על העמדה הפואטית והרגשית שלה בעולם – על השירה שהביאה לעולמנו, על המילים הפניניות שהעניקה ומעניקה – לי ולאנשים שאני זוכה לחשוף את שירתה בפניהם: "אני החזקתי פנינה ביד".

המאמר: "ושם המקום נקרא עולם על דרך ההיעלמות – שירתה של דליה רביקוביץ כמתמירה את שפת הנפש הדיכאונית משפה פרטית למשחק השפה של הכלל"

מה זה מה שאי אפשר להגיד אותו? – אותו בלתי ניתן לתמלול?  – - -

לפעמים אלו דברים שלא נעים להגיד, לפעמים מפחיד לומר, ולפעמים לנו עצמנו אין מלים עבור הדברים הרוחשים בתוכנו.

את השורות האלו אני כותבת בשעה שהתינוקת שלי ישנה בחדר הסמוך; לפני כן בכתה. הבכי שלה העיד על בטן מציקה או רעב או עייפות או כל אלו יחד. הבכי ביטא את הבלתי ניתן לתמלול שלה; ואני מנסה לקרוא בבכי: האם הוא מעיד על עייפות או על רעב או על כאב. אני מרימה אותה, בתנוחה זאת ובתנוחה אחרת, בנענוע לכאן ונענוע לשם: מה ממי, מציק לך משהו, כואב, אני אומרת, והיא לומדת לחבר את המילה כאב עם הדבר הזה שהיא מרגישה בתוכה. איך ניתן לדעת אם באמת זה כאב? איך אפשר לחבר שם לתחושה? אילו היא יכלה להגיד לי, להסביר במלים – - -

וכשאנחנו גדולים? – כשאנחנו גדולים אנחנו אומרים, מסבירים. שמים את הלב שלנו בתוך מלים כמו להכניס בלילת עוגה לתבנית. מקווים שיֵצא מזה משהו טוב, שיצא אפוי, שהנמען שלנו יקבל לתוכו את המלים שלנו באהבה, בהבנה. אבל לא תמיד זה ככה. לא תמיד אנחנו מצליחים לומר את מה שהתכוונו. ואם מצליחים? – לא תמיד המלים שאמרנו מתמקמות במקום הנכון אצל השומע.ת שלנו, לא תמיד הוא מבין, לא תמיד הוא קשוב עד הסוף, לא תמיד אוזניו ולבו עוטפים את מילותינו.

ולעתים יש ויתור: ויתור על האמירה. אם לא יבינו אותי – למה לנסות? – ואז משתבללת הנפש לתוך עצמה, נסגרת, לא מושיטה עצמה אל החוץ.

ובתוך כל זה ומאחורי כל זה ישנה משאלה: "אילו" – המשאלה להיות מובנת, המשאלה להיות אהובה, המשאלה לדיוק – שיבינו אותי בדיוק, שיזהו מה אני צריכה, שירגיעו את הצורך הזה בערסול הנכון בדיוק. אילו יכולתי להגיד לך… אילו היית מקשיבה, אילו היית מבינה. לוּ אוֹמַר, לוּ תביני.

המשוררת אלחנדרה פיסארניק כתבה: "עזרי לי לכתוב את השיר הכי מיותר/ שאין בו תועלת אפילו לא להביא תועלת/ עזרי לי לכתוב מלים/ בלילה הזה, בעולם הזה" (מתוך הספר: "בלילה הזה, בעולם הזה", בתרגום טל ניצן). על אף שהשיר הוא כאילו הכי מיותר – כל כך מיותר עד כי אין בו תועלת אפילו לא להביא תועלת – היא פונה לזולת, לנמענת, ומבקשת ממנה לעזור לה לכתוב אותו. אולי משום שזאת האפשרות היחידה שישנה: לכתוב, לומר, לדבר, להתעקש על נמען, להתעקש על הבנה, להתעקש על אהבה.

אני מסיימת לכתוב את השורות האלו והולכת להציץ על הבת שלי שישנה לה עכשיו בשלווה. השמיכה עוטפת את גופה הקטן, נשימותיה שלוות. גופה אומר רוגע. זה רגע שאין בו צורך במלים, הוא נכון ומדויק ושלֵו, כמו התאמה, כמו מבט עיניים של שני אנשים אוהבים מאד.

*

ב21/2 אנחה סדנת כתיבה חד פעמית בת שלוש שעות: " אִלּוּ יָכֹלְתִּי לְהַגִּיד לָךְ דְּבָרִים שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אַגִּיד" – שבה תהיה לנו הזדמנות שניה להגיד את אותם דברים שלא אמרנו ושאנחנו רוצים לומר: לכתוב אותם, ולוּ לעצמנו, ובעצם האמירה הזאת לעבור תהליך של גילוי ואולי אפילו משהו מההזדככות. לכתוב, לומר, לצעוק, לשיר.

קישור עם הפרטים: http://bibliotherapy.co.il/courses/one-day-of-writing-february-201/

כתבו לי להצטרפות והרשמה: lior.granot@gmail.com

]]> http://bibliotherapy.co.il/the-ineffable/feed/ 0 http://bibliotherapy.co.il/pain/ http://bibliotherapy.co.il/pain/#comments Tue, 12 Jun 2018 16:40:59 +0000 admin http://bibliotherapy.co.il/?p=1198 "ממש כאילו חייבת להיות בי

כמוּת כזאת של כְּאֵב,

אם לא בנפש הרי בגוף,

אם לא ברגל הרי בצלע,

אם לא מתחת ללב הרי בברכים.

החולשה חיה בי בגבורה

ונאבקת על קיומה.

אולי היא ברירה שמעולם לא נוסתה,

אופן אחר של חיים, שברוב יעילותנו

הִשְׁחַתְנוּ והשלכנו הַצִּדָּה,

אׂרַח קיוּם עדִין, רגיש,

אשר בוכֶה בתוכנו."

בשיר הזה קוראת המשוררת אֵוָה קִיְלפִּי לתת מקום לכאב אשר קיים בתוכנו. זה יכול להיות כאב פיזי – ברגל, בצלע, בגרון, בבטן –  או כאב נפשי.

בדרך כלל כשכואב לנו הנטייה הטבעית היא לרצות לסלק את הכאב: אנחנו לוקחים משככי כאבים, מנסים לעשות כל שביכולתנו כדי להיפטר מן האורח הבלתי רצוי. כאשר סוף-סוף עובר הכאב אנחנו מעריכים את האפשרות שנראתה לנו קודם כטבעית ומובנת מאליה, לחיות ללא כאב: לבלוע בלי כאב גרון, ללכת ללא כאבי ברכיים, לנשום ללא כאבים בחזה.

בשיטות של תרגול מיינדפולנס – תשומת לב מודעת ובלתי שיפוטית – קוראים לנו לא להילחם באורחים בלתי רצויים כמו כאב אלא לנסות לקבל אותם לתוכנו כמו כל תחושה אחרת, תוך ידיעת התנועה והשינוי: לסמן לעצמנו: "זה כאב" או "יש כאב עכשיו" ולדעת ש"זה מה שקורה עכשיו" – כלומר בעוד רגעים הכאב יחליף את צורתו וכבר לא יהיה אותו הדבר: העוצמה שלו תשתנה, התדירות תשתנה כמו גם אופן הכאב. באופן די מדהים אפשר להבחין שכאשר לא מנסים להתנגד לכאב אלא דווקא מכירים בו ונותנים לו מקום – משהו בו נהיה נסבל יותר, קל יותר לנשיאה.

תרגול מיינדפולנס מזמין אותנו לשים לב לצורתן של תחושות גופניות: כיצד מרגיש הגירוד ברגל? מה המרקם של התחושה בתוכנו? לחקור את התחושות הגופניות והרגשיות שלנו לא באופן סיבתי שבו אנחנו רגילים לחשוב (ממה הדבר נובע ומה ההשלכות שלו; מן לוּפִּים של סיפורים שתודעה שלנו מספרת לעצמה ונכנסת לתוכם) אלא באופן צורני ואולי אפילו מטאפורי: כמו מה זה מרגיש?

ליהודה עמיחי יש שיר ידוע – "דיוק הכאב וטשטוש האושר" שבו הוא נוקב בתיאורי כאבים:

"דיוק הכאב וטשטוש האושר. אני חושב

על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא.

אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים:

זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר

זה שורף וזה כאב חד וזה קהה. זה פה, בדיוק פה

כן. כן. האושר מטשטש הכל. שמעתי אומרים

אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא,

הרגשתי כמו בשמים. ואפילו איש החלל שרחף

בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים.

טשטוש האושר ודיוק הכאב

ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם

את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים."

*

לכאב בניגוד לאושר, הוא אומר, יש לנו ריבויי תיאורים. אני מנסה לחשוב על סיבה אפשרית לכך. אולי זה משום הדבר הזה המציק, שיש בו בכאב, ומשום רצוננו להיפטר ממנו: אנחנו מדייקים, מנסים להבין. אבל הדיוק בתיאור איננו רק בשירות ההיפטרות מהכאב אלא בשירות מתן המקום עבורו. ברגע שאנחנו נותנים מקום לכאב – יש משהו שיכול להתיידד איתו ומשהו בו מוקל.

גם כשאדם פונה לטיפול רגשי – עצם הדיבור על הכאבים הנפשיים, מתן השמות עבורם – כבר מאפשרים תחושת הקלה: הדבר הגדול והמאיים מקבל צורה ושם, ואולי גם אפשר להניח אותו להרף בפינת הנפש ולאפשר מקום לתחושות נוספות להיכנס.

השבוע חברה שלחה לי שיר מאת אפרת שמעוני טוטיאן:

"אָמְרְתִּי לוֹ: כּוֹאֵב לִי הַכֹּל.

וְהוּא שָׁאַל אִם אֲנִי עוֹמֶדֶת לָמוּת

מִזְמַן לֹא כּאָבַ לִי כָּכָה

אוּלַי

אֲנִי עוֹמֶדֶת לִחְיוֹת".

*

השורות היפהפיות האלה מחברות אותנו לכאב כאל מקור לחיים, כאל מקור לסימפטום שרוצה לספר לנו משהו על עצמנו, משהו שאולי עד עכשיו לא נתנּו לו מספיק מקום – "ברוב יעילותנו השחתנו והשלכנו הצידה" כמילותיה של אוה קילפי – דבר אשר דורש את תשומת ליבנו ומבקש להיוולד. אולי בזכות ההקשבה לו ניוולד אחרת.

על הכאב כחיים, כלידה, על הכאב שבהיוולדות יציר בריאה חדש כתבה תרצה אתר בשירהּ "צירים":

"בתוך הבית שֶקט,

עוד הכאב רחוק,

עודני מחכה לו

כמו למתנה,

בתוך גופי הַלַּהַט

מתנועע וּמָתוֹק,

אני כפולה ולא מֵחֹלִי,

רוֹדֶמֶת מִבְּלִי שֵׁנָה.

אחֵר מכל בכי, הבכי הזה,

בקצהו עומד הכאב – כְּשֶׁמֶשׁ נפתח ואדֹם

אמת! אמת! החלום הזה,

רוח עלי, רוח עלי, כאלו אני תהום.

בחוץ – קולות, כאילו כלום

צפור וְיָם, או שמא רוח

ואנשים הולכים, שורות צפופות, להעפיל אל הר,

בחוץ עוד לא יודעים

שפֹּה הכל מתוח,

שפה מחכים לַכְּאֵב

כמו לאדם יקר.

(…)"

*

הכאב כמתנה, כבשׂורת חיים.

*

כשהוא מגיע – אורַח הקיום העדין, הרגיש, הכואב אשר בוכה בתוכנו – לוּ נוכל ללטף אותו ברוך, בחמלה, להאזין לְמה שיש לו לספר לנו, לאופן החיים שהוא מביא אלינו עמו.

*

ב – 3/7 נפתחת קבוצת קריאה פסיכואנליטית בטקסטים ספרותיים מתחומי השירה וספרות הילדים – בהנחייתי. להצטרפות ולפרטים:

 http://bibliotherapy.co.il/courses/psychoanalytic-reading-group/

מה קורה במפגש בין הטקסט לנפש? איך משפיעים על הנפש טקסטים מז'אנרים שונים? אלו תהליכים ייחודיים הם מחוללים בה? כיצד ניתן לבחור בקליניקה טקסט מז'אנר שיתכתב עם מצבו הרגשי של המטופל, יהדהד אותו וידבר אותו? אלו איכויות תרפויטיות ייחודיות מאפיינות טקסטים מז'אנרים שונים?

בימים האחרונים הגשתי את העבודה, וחבריי הנהדרים נתן ואסנת קנו לי לכבוד ההגשה את המתנה של הגברת הזאת שבתמונה: רופאה חמורת סבר, אוחזת ספר בידה, שיערה אסוף בקפידה ומשקפיים לעיניה. התמונה שעשעה אותי מאד, ובמקום שבו אמורים להיות כתובים מרשמי התרופות – הכנסתי פתק: "שיר פעמיים ביום!".

בשעור הראשון בקורס ביבליותרפיה שאני מלמדת אני מבקשת מן הסטודנטיות: תיזכרו בשיר שאתן אוהבות. תכתבו לכן את המלים שלו מן הזיכרון (לא לחפש בגוגל!). תחשבו: מתי אתן פונות אל השיר הזה, באיזה מצב-רוח? ומה אתן מרגישות לאחר שמאזינות לו? אחר-כך אני מאפשרת לבדוק את מילות השיר בגוגל, לראות מה זכרו מתוכו, לחשוב מדוע זכרו דווקא את השורות שזכרו, וביחד אנחנו מקשיבות למלים – מבינות מה בעצם עושה השיר הזה, אלו תהליכים נפשיים הוא מחולל? האם הוא מאפשר הזדהות, תחושה שיש עוד מישהו בעולם שמרגיש ככה בדיוק? האם הוא נותן כוחות ותקווה? האם הוא מעביר את התחושה של בן ברית בעולם, של איש או אשת סוד? האם הוא לוחש באוזננו דברים שמצויים עמוק בתוכנו והיינו צריכות לשמוע בדיוק עכשיו?

לפני זמן מה פתחתי בלוג נוסף פה באתר – "אורחים כותבים" – וביקשתי מאנשים שיכתבו על טקסט שבשבילם הוא טקסט מרפא, במלים אחרות: טקסט שהיו רוצים לקבל כמרשם – פעמיים ביום.

אז אלו "מרכיבים פעילים" יש בתרופה הזאת שנקראת שיר? – קודם כל, אני חושבת על היכולת של השיר לדבר בדיוק את מה שאנחנו מרגישים באופנים שלפעמים לא ידענו לנסח אפילו לעצמנו. הסתובבנו עם התחושות האלו בעולם מבלי לדעת את שמותיהן עבורנו – ופתאום בא הדבר הזה, עם השפה המרוכזת, הדחוסה, המטאפורית לעתים, המדלגת מקצב או חרוז לפעמים – ואומר לנו אותנו; "שירה כמתמללת את הבלתי ניתן לתמלול" קראתי לזה בעבודת הדוקטורט. איזו הקלה זאת כשניתנים שֵמות לדברים האלו שגועשים בתוכנו ללא שֵם. אפשר פתאום לשים עליהם את האצבע, הם נהיים ככה פחות מעורפלים, פחות מאיימים, מקבלים צורה, תחימה וגבול.

טקסטים רבים יכולים להדהד אותנו, לגרום לנו לחוש הזדהות עמם, אבל שירה, לטענתי, עושה את זה באופן אחר: היא מאפשרת לנו לדבר את הדברים שהפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולאס קרא להם: "הידוע שאינו נחשב" – דברים שאנחנו יודעים אותם בידיעה גופנית, נפשית, אך עדיין לא יכולים לחשוב אותם, לקרוא להם בשם. את אותם הדברים הראשוניים, הבראשתיים, מאפשרת השירה לדבר.

המרשם שמציעה פה הדוקטור הנכבדת שבתמונה – "שיר פעמיים ביום" – הזכיר לי את השיר של חוה אלברשטיין: "כל שעה נשיקה": "להקלה בהפרעות נשימה ועיכול,/ לא להפסיק לקחת עד סוף הטיפול./ כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// תרופה זו אין לשמור מילדים ותינוקות,/ לקחת בין הארוחות ועם הארוחות. / כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.//  לא צריך לאחסן במקום מיוחד – /לא חשוך, לא קר ולא יבש./  אפשר לקבל בלי מרשם של רופא,/ צריך פשוט לבוא ולבקש./  כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// אין חשש שהתרופה תפגע בערנות,/ אבל שימוש ממושך עלול לגרום לתלות./  כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// אם נטלתְּ מנת יתר – לא יקרה לך כלום,/ אין צורך לרוץ לחדר מיון./ כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// לעיתים רחוקות יש תופעות לוואי:/ נדודי שינה או סחרחורת (נדיר)./ אך כל התופעות חולפות מעצמן,/ לאחר תקופת הסתגלות לתכשיר./ כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// תאריך אחרון לשימוש – עד עולם./ תאריך אחרון לשיווק – סוף העולם./כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק".

מה שהזכיר לי את השיר – אסוציאטיבית – הוא המבנה המרשמי של השיר – כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק, שמתייחס אל נשיקות וחיבוקים כאל תרופה, כמו "שיר פעמיים ביום".

ועכשיו כשאני מאזינה שוב למילות השיר המוכּר לי אני חושבת על דבר נוסף שמחבר בין מרשם השיר פעמיים ביום ומרשם הנשיקה כל שעה והחיבוק כל שעתיים: הנשיקה והחיבוק מביעים אהבה באופן הראשוני ביותר שלה, הגולמי, הפיזי, נטול המילים; וזה בדיוק – כך אני טוענת – מה שעושה שיר. על אף שחומרי הגלם שלו הן מלים – בכל זאת הוא נוגע – פעמים רבות – בלא מילולי הנפשי ולוכד אותו.

אני מתרגשת מן ההשוואה הזאת, כי שוב זה קרה: שוב קרה קסם במפגש עם שיר. שיר שאני מכירה זמן רב כל-כך פתאום גילה לי משהו חדש בתוכו, משהו חדש בתוכי.

אני יושבת מול דמותה של הדוקטור הנכבדת האוחזת במרשם. שאלה, דוקטור, אני אומרת לה. כן? היא מרימה מבטה מעל המשקפיים. האם זה אותו שיר פעמיים ביום, או בבוקר שיר אחד ובערב שיר אחר? – אה…. זה כבר להחלטתך, היא אומרת, ופתאום כבר לא נראית לי כה פסקנית.

אני חושבת על תהליך התנועה שעשויים ליצור שירים בתוכנו – פתאום לחשוף בפנינו דבר שלא היינו מודעים אליו, לאפשר לנו זווית ראייה אחרת, לברוא חדש. ואז – יתכן שאותו שיר-נפש שנשמע בבוקר יִשָּמע באופן אחר בערב, כמילותיו של יעקב אורלנד: "אולי נשמע עוד מחדש אותו השיר"; ואולי בכלל יהיה זה שיר אחר.

בסיום המפגש החוגג שלי עם נתן ואסנת, מגיעה בתם רונה, ששבה מבית הספר, בחיוך מאיר וצוחק, כשעל צווארה תלויה שרשרת ועליה תליון נפתח ובתוכו דברים שכתבה שאהובים עליה.

על השולחן מונחת הדוקטור. אני מראה אותה לרונה ומבטי הצוחק פוגש בזה שלה.

• ב- 7/2 אני פותחת סדנת כתיבה חדשה: מפגש טקסט ונפש – שבה נכתוב במגע עם "חומרי נפש" ודרך מפגש עם שירים של משוררים ומשוררות, ונמצא נתיבים לדייק את עצמנו אל הדף. לפרטים לחצו

• כתבו גם אתם ל"אורחים כותבים" על שיר מרפא עבורכם, כזה שאתם חוזרים אליו ומיטיב עם לבכם – לפרטים 

 [בגלל הלילה/ בגללו/ אני כעת יושבת/ ולא נלקחת./ בגלל החושך/ בגללו/ אני נדמית לךָ/ חולמת או משתעשעת.// אינני נלקחת לשום מקום,/ בכיתי בגלל דברים שאין להם שמות/ ובגללך למשל בכיתי רק לרגע/ מפני שהיו בי דִּמְעוֹת פתאום./ לא בכיתי כי שתלך/ רציתי להחליף את המלים./ בקשתי ללכת מעט אחריך,/ חשבתי שתלך בצעדים קטנים.(תרצה אתר)]

(לשמיעת הקטע לחצו על הלינק והורידו את הקובץ)

https://drive.google.com/file/d/0BzoCVe-CeDNAbEFvQWJqaU16QW9vNzM0Y1plam00Y2lIdG9N/view?usp=sharing

 *

בְּלילה אחד את יושבת, משוררת, ומחפשת להחליף אֶת המלים. הלילה סמיך וחשוך; את יושבת אבל אינך מוצאת מנוחה. אינך נלקחת לשום-מקום. הלילה הזה איננו מקום, הוא חושך. משהו מנקר בתוכך, לא שקט, מבעבע, מתרוצץ, אין לך שֵם לזה. המלים לא עוטפות אותך, לא מצליחות לתחום. את מרגישה אֶת גוש המועקה בחזה, הולך ומטפס לגרון, הולך ומטפס לעיניים שלך, פורץ מתוכך בצורה של דמעות. הבכי מחליף לך את המלים, הוא עמוק ורחב ובלתי נשלט בדיוק כמו הדבר הזה, הדבר הגעשי שבתוכך שאין לך שם בשבילו, שאין אף מילה שיכולה להיות הוא בדיוק.

מבחוץ זה יכול להיראות כמו שעשוע: אשה יושבת ולוקחת דבר, מן רגש או כּמָה ומנסה להחליף במילה, אולי כמו משחק לוטו של ילדים – מנסים למצוא התאמה בין תמונות, ואת – כאילו גם, מנסה להתאים בין תמונת הרגש שלך למילה. וכשלא מצליחה – את בוכה, כאילו הבכי יחליף לך את המילה החסרה, יחליף לך את הרגש. מה את עושה, לכי לישון, כבר לילה, מה את משחקת בלוטו עכשיו.

לפעמים זה נראה כמו חלום: משהו אחד שבעצם אומר משהו אחר, תמונות ומלים שלא בהכרח יש ביניהן קשר מודע מתחלפות זו בזו כמו בעולם פלאי וכאוטי ונטול היגיון, עד שימצא לזה הפירוש הנכון, זה שישקיט את הנפש, שיעשה לך סדר.

אבל זה לא משחק, את יודעת, וזה לא חלום. זה רק נדמה כאילו. זאת המציאות שלך שהיא משימת חיים, משוררת, זאת משימת החיים שלךְ, ויותר מכך: המאבק על חייך. זאת הדרך שלך להיות קיימת: לנבּור בשפה עד שיִמָצאו מילים שיגידו בדיוק את זה: את האזורים הגעשיים, המתפרצים, הרועדים מאימה, הנידפים, העירומים, הכמהים לחיבוק, אלו שרוצים לצרוח ולשאוג, אלו הרוצים להצטנף בפינתם – שלא יגעו בהם חזק מדי, שלא יפלשו לתוכם, שלא יעשו בהם שָמות, אבל שיעשו להם שֵמות – ככה הם יֵדעו שרואים אותם, שיש להם זכות להתקיים, שהם לא שוקעים בבדידותם באיזה חבל ארץ נידח ואפל ומרתפִי של הנפש, כזה שפוחדים לבקר בו.

משימת הנפש שלך היא להחליף את המלים במלים, במלים אחרות; כאלה טורפות, שתופסות באצבעות חשופות את עולם הפְּנים, לא מפחדות להתלכלך, אוכלות אותו ככה, חי, שהמיץ הדביק של אזורי הגעש הנפשיים לא מגעיל אותן, שלא אכפת להן שידבּק בהן לנצח; שהאפלה באזורי הנפש המרתפיים לא מאיימת לבלוע אותן לתוכה, שהן יכולות לשהות בה מבלי לצרוח, מבלי לצלצל דחוף-דחוף לחברה, יכולות לנשום לתוך האימה, מלים אמיצות, כאלה שלא דופקות חשבון, ששמות את הגוף שלהן בביטחון במרכז ואומרות: הנה אני.

אבל לא רק אמיצות הן צריכות להיות, המלים האלה, משוררת. הן צריכות להיות ממזרתות. כאלה שמפתיעות, מגיחות בסיבוב השורה, ברגע שהכי לא מצפים לו, עושות "קוקו", עושות "בה", חורצות לשון. למרות שמה שאת עושה בשום פנים איננו משחק – המלים שלך צריכות לדעת לשחק. הן צריכות להיות פתוחות לעולם וסקרניות, פעורות עיניים, כאלו שיכולות לעוף, כאלו שיכולות לנסוק.

עם פליאה של ילדה הן צריכות להיות, המלים, אבל עם חוכמת חיים של אשה עתיקה, חרושת קמטי בינה, רבת שנים, כדי שתוכלנה לזכור מקומות קדומים, ראשוניים מאד, ישנים-ישנים; כדי שתוכלנה להוציא מקופסאות נעליים תמונות שחור-לבן נתונות במסגרת גלית, ללטף אותן ולדבר באצבעותיהן המלטפות את שפת הגעגוע. כי שירה, משוררת, היא כמיהת נצח, הליכת נצח עקשנית ועקבית, עקב בצד אגודל, אל האזורים ההם, המוקדמים, הבראשיתיים, אזורי הֵרָקמוּת ההיוֹת, הגוף הזוכר, המלמול, אזורי תנועת הערסול, אזורי אימת המפגש הראשוני עם הדבר הגדול, הזר, המוזר והבלתי ברור הזה המכונה עולם. שפת השירה היא השפה שעליה מוטלת הצעדה אל כל השָם הזה, משום שהיא דוברת את שפתו של השָם הגולמי, הפעור: משום שהיא מרשה לעצמה להיות פרומה כמותו, תמהה, חרֵדה, אימפולסיבית כמותו, לא מודעת לחוקי העולם, רוצה כאן ועכשיו, מהיר, מיידי. היא מרשה לעצמה להיות תינוקת. היא מרשה לעצמה להפתיע כמו חיוך ראשון של ילד, כמו מילה ראשונה שנֵהגית בין שפתיו. היא מרשה לעצמה להיות אותה קשישה רבת חוכמה המתבוננת בפיכחון למעמקי הנפש ובה בעת פעוטה המחברת הברות ראשונות, חדשות בשפה וצוהלת משמחת הגילוי.

השפה שלך, משוררת, היא שפת הגעגוע. ניסיון תמידי לקרב את מבע הכאב אל הכאב עצמו, לאפשר לפגישה הזאת לקרות, לנס להתרחש. את רוצה לברך את הגעגוע, כי מתוכו נולדת שירה. מתוך ניסיון השפה ללכוד באצבעותיה את הסמיך חסר-השֵם, מתוך הגעגוע שלה אליו, מתוך רצונה להתאחד איתו, להתלכד; מתוך המרחק ביניהם.

את רוצה לברך את המרחק הזה ואת הגעגוע. את מברכת:

[ברוך אתה בורא המרחק,/ אלוהי המתרחקים למרחקים, בורא/ הגעגוע./ ברוכה העזיבה./ ברוך משיב פניו ריקם, ברוך המסב את פנָי. ברוכה/ העזובה./ ברוך הנעזב/ ברוך המשכיח מלב. ברוך השוכח. ברוכה/ השוכחת. ברוכים הנשכחים/ ההולכים    וזוכרים.// ברוך בורא ספינות מתרחקות/ ונטרפות בים. ברוך אלוהי המצולות ובורא עולמות הדממה.// ברוך המוציא/ ילד מן הארץ.//  ברוך המחזיר. (גיא פרל)]

(לשמיעה לחצו על הלינק והורידו את הקובץ)

https://drive.google.com/file/d/0BzoCVe-CeDNANlNuVmZPakFscjAwZUllVXN1Wk4zZXJ3UFc0/view?usp=sharing

*

אֶת אלוהי המצולות את מברכת, משוררת, אלו שאת יכולה לצלול לתוכן, לדלות מתוכן אוצרות; ואת אלוהי הדממה, אלוהי הדברים שאין להם שמות – שבזכותם את יכולה לברוא שמות, ללדת מלים. את תנועת הרצוא והשוב בין הכאן לשם את מברכת, בין הכאן נטול השֵם, חסר המנוחה, ובין השָם – התוך הגועש – זה המורכב מחומרי הגלם של הנפש –  הממתין להיקרא; אֶת התנועה הזאת המאפשרת לך את ברכת החזרה, החזרה אל עצמך, החזרה אל מי שהיית פעם, מזמן, טרם היות המלים. את מברכת אֶת התנועה המאפשרת בריאה, דווקא מתוך האין, מתוך החֶסֶר, לחזור לעצמך, לברוא אותן – אֶת המלים שלך – פרועות ובוכות, צוהלות, רפויות, חסרות מנוחה, עטופות ים של שלווה.

"הַמִּלִּים לא עוֹשׂוֹת אַהֲבָה/ הֵן עוֹשׂוֹת חֶסֶר/ אִם אמַר מַיִם, אֶשְׁתֶּה?/ אִם אֹמַר לֶחֶם, אֹכַל?" כתבה המשוררת אלחנדרה פיסארניק. כלומר המלים יכולות להצביע על צורך, אבל אין ביכולתן לספק את הצורך שעליו הן מצביעות. אפשר לומר מים מים מים ולא לרוות. אפשר לצעוק יום שלם לחם ולא לשבוע. ולא זו בלבד שאין באפשרות המלים למלא חֶסֶר אלא שהן אף אלו שיוצרות אותו – "עושות חֶסֶר" – בהצביען על מה שאיננו ועל מה שלא ניתן להשיגו. פעם האמנת לשורות האלו, משוררת. היום את יודעת: אלו לא המלים שעושות את החֶסֶר; אם יש חסֶר – הוא קיים בעולם. המלים קוראות לו בשם. מצביעות עליו, אומרות: הִנֵה. בכך הן לא ממלאות את החֶסֶר, לא הופכות את האין ליש, אבל הן הופכות אותו למשהו שיש לו שֵם, שיש לו גודל וגבול. גם אלחנדרה, נראה לך, לא ממש האמינה עד הסוף לכך שהמלים רק עושות חֶסֶר; עובדה שכתבה: "עזרי לי לִכְתּב  אֶת השיר הכי מְיֻתָּר/ שאין בו תועלת אֲפִלוּ/ לא להביא תועלת/ עזרי לי לִכְתֹּב מלים/ בלילה הזה בעולם הזה". עם כמה שהשיר הוא כאילו מיותר, כל כך מיותר, עד כדי כך שאין בו תועלת אפילו לא להביא תועלת, היא בכל זאת מבקשת: עזרי לי לכתוב אותו. עזרי לי לכתוב מלים, בלילה הזה, בעולם הזה. השיר עושה אֶת הלילה פחות לילה, אֶת החושך פחות חושך, משום שהוא מצליח בעדינות ובדקוּת לקרוא ללילה – לילה, לאפשר למרכיביו הליליים לקום ולחיות בתוכו, להיות מושָרים בתוכו, על מלוא לַילִיוּתּם.

בלילה את יושבת, משוררת. בלילה הזה, בעולם הזה. כותבת מלים. כותבת שיר שיחליף את המלים, שיר שיחליף לך את הלילה, שיגע במעמקי הלילה, שיהפוך את הלילה עצמו לשיר, לניגון, להד. את כותבת שיר שיהיה לך לערשׂ; באותו חושך חסר תיחום – שיר שיוכל לדבר את הנפש שלך ולשאת את הנפש שלך, במהופך, וישר ובסלטות ובפליק-פלאקים, ובאיזה אופן שהיא תתהווה. בגלל הלילה, משוררת, בגלל הלילה. בגלל שהלילה יכול להפוך לשיר, והשיר – לאור-כוכב.

ולפעמים יכול לקרות עוד איזה נס, משוררת. נס יקר-לב: מישהו יכול לשבת לילה אחד בבית שלו או בגינה ולקרוא את השיר שלך; מישהו שיודע לקרוא היטב-היטב וחד וישר נפשות שנכתבות במהופך. ולא רק חד וישר הוא קורא, אלא עמוק ועדין וחומל. הוא יקרא אותך בלילה שלו, משוררת. באשמורת אחרונה. ורגע לפני שהאור יעלה, לפני שהוא ישים פעמיו אל הים, הוא ישב ויכתוב לך. הוא יכתוב לך אותך – מדויק ורואֶה, יעטוף ויגיש לך. ברגע ההוא, משוררת, אור הכוכב יהפוך לריבוא כוכבים: כשתדעי שלא רק שנתת שֵם ללילה, אלא השם הפך לנוכח בעולם הזה, הצליח להיות מובן, הצליח לדבר לא רק אֶת הלילה שלך אלא גם לילה של אחֵר. ברגע הזה הלילות אשר נולדו להם שמות – יפציעו ויזרחו באורו העולה של הבוקר.

*

תודות וקרדיטים:

-השיר "בגלל הלילה" – של תרצה אתר . לחן: דפנה אילת. שרה חוה אלברשטיין.

-השיר "ברכת החזרה" – של גיא פרל – מתוך ספרו: "יש נקודה מעל הראש שלך", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013. קרא נתן סלור בקריאה משותפת אתי למוסיקה של ולדימיר קוסמה.

- הציטוט של אלחנדרה פיסארניק – מתוך הספר "בלילה הזה בעולם הזה", בתרגומה של טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.