וכמה בדידות מייצר הכורח להסתיר ולשתוק ואיזה כובד מטען מייצרת הבושה.

הביבליותרפיסטית והמשוררת חלי טל שלם כותבת על המפגש שלה עם השיר "גולם" מאת המשוררת אנה הרמן, ששוחח עמה שיחה נשית אינטימית, קשובה, רואה, פתוחה ומאווררת דווקא באזורי הסוד ההם. שיר שהיה עבורה גילוי מפעים, בזכות האפשרות לדבר אֶת שאולץ להסתתר: דיבור של מתן רשות, כמו שיחת לב פתוחה בין שתי חברות שמביטות עמוק בעיניים ואומרות: "מותר".

____________________________________________________________________________________________________________________ 

"הָעוֹלָם קָדוֹש! הַנֶּפֶש קָדוֹש! הַעוֹר קָדוֹש! הַחֹטֶם קָדוֹש!

הַלָשוֹן וְהַזַּיִן וְכַף הַיָד וְחוֹר הַתַּחַת קָדוֹש!"

אלן גינסברג

הָיִיתִי בַּת אַחַת עֶשְֹרֵה, יָשַבְתִּי בָּאַמְבָּט

וְלֹא יָכֹלְתִּי לְהַבִּיט, גּוּפִי צָעַק: "אַתְּ בַּת

אַחַת עֶשְרֵה עַכְשָו", וְהִתְכַּסֵּיתִי בְּשֻמָן.

יָשַָבְתִּי בָּאַמְבָּט כְּמוֹ בְּמִדְבָּר שֶאֵין בּוֹ מָן.

הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה, נוּרִית עָמְדָה שָׁם. "אַל תָּצִיצִי!"

צָוַחְתִּי. הִיא הִבִּיטָה, וְאָמְרָה: "כְּבָר יֵש לָךְ צִיצִי",

בשנת 2001  נפתחה לי דלת.

עיניי פגשו בשיר "גולם" של אנה הרמן במוסף תרבות וספרות של "הארץ". החיבור היה דומה למכת ברק  - מידי ומחשמל. הזדהות חורכת. או נכון יותר כמו שכתבתי מספר שנים לאחר מכן, במסגרת לימודי הביבליותרפיה בעבודת הקורס תעודת זהות טקסטואלית – "רציתי לפגוש בכותבת כי הרגשתי שאפגש עם עצמי שלא מעזה להתריס עד כדי כך".

הרגשתי שהרמן הציצה לי לחדר האמבטיה, אחרת כיצד ייתכן שהיא מתארת סיטואציה שקרתה רק לי? אמנם "נורית" שלי היתה בני-ילד-רע,  אבל זה קרה – הדלת נפתחה ומן החרך הציצו עיניים חקרניות. ואף אחת לא תארה במדויק כל כך מה שעבר עליי באותן שנות התבגרות איומות ונהדרות.

הַשֶּקֶר צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם, שְנֵי שְקָרִים קְטַנִים -

חָזִי גִּדֵּל פַּקְעוֹת כְּאֵב שֶגָּחוּ מִבִּפְנִים,

וְצִפָּרְנַיִם שֶל דֶּמוֹן חָרְטוּ בְּעֶרְוָתִי

קַוֵּי תַּחְרִיט שֶל שְׂעָרוֹת, כְּתַב חַרְטֻמִּים פְּרָטִי.

מהספר "כיצד באים ילדים לעולם" הבנתי שאם מתחבקים ממש חזק ורוצים, ויש גם ענין עם פין ופות (שלא היה לי מושג מהם) הם באים. "מ12-16" ומעריב לנוער היו הדבר הכי קרוב להסברים על גיל ההתבגרות. אף אחת לא כתבה על אשמה, מבוכה, תחושות. על גאות ושפל, על הלבנה במילואה והשפעתה. לתחבושת לא היו כנפיים. הטמפונים היו אימתניים וגמלוניים. גביעונית היה שם בדיוני שהזכיר את פעמונית של האחים גרים. ושיר כמו גולם לא פגשתי עד לאותו הרגע. שיר שאמר אותי. שאמר יופי. שאמר קודש:

וְכַעֲבֹר שָנָה הִרְגַּשְתִּי אֵיךְ רַחְמִי נִפְתָּח

כְּמוֹ פֶּרַח אַרְגָּמָן בְּתוֹך הַגוּף הַמְפֻתָּח,

כֱּמוֹ אֶצְבָּעוֹת שֶנִפְתָּחוֹת מִתוֹךְ אֶגְרוֹף שָחֹר,

יָרַד לִי דָּם וְקִיּוּמוֹ שֶל פֶּצַע וְשֶל חוֹר

שקרים, הסתרות, התפתחות. דם מטפטף בכל מקום. טומאה. תחבושות נעטפות בנייר-טואלט גס. נשכחות במקומות אסורים ולא מקובלים. איך מסתירים דבר מסורבל כל כך? איך מסגלים מדי חודש התנהלות מיומנת של כיסויים החלפות והסתרות?

הַדָּם הִמְשִיך לָרֶדֶת וְעָטַפְתִּי בִּשְכָבוֹת

רָבּוֹת אֶת מַה שֶבֵּין הַיְרֵכַיִם הֶעָבוֹת,

וְהַפִּיג'ָמָה הֻכְתְּמָה מִתַּחַת לַבְּגָדִים.

הָלַכְתִּי וְהֶחְוַרְתִּי וְסוֹדִי הַמַּאְדִּים

[...]

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת צִלּוּם הַרֶנְטְגֶן הַלָבָן

שֶל אוֹר  הַשַּחַר שֶחָשַף אֶת עֹמֶק כְּאֵבָן

שֶל יְלָדוֹת בְּּנוֹת שְתֵּים-עֶשְרֵה שֶמִתְבַּיְּשוֹת לַחְשֹף

אֵיךְ מִתְפַּתֵּחַ בָּן כּוֹכַב הַמַּאְדִים, אַךְ סוֹף

הַנְּעָרוֹת לְהִתָּפֵס;

והיתה גם אמא. אמא שבכל כוחה רצתה למחות זכרונות חוויותיה הרעות מהפעם ההיא הראשונה, כשהיא קיבלה ולא יכלה לשתף את אמא שלה. ממנה למדתי שלמחזור יש שם נרדף "מחמיא" -"התחרבנתי". לפעמים מרוב מאמץ יתר לתקן ולעשות אחרת – בעיקר אם לא נעשה עיבוד מכבד קודם לכן – זה עלול להתעקם ולצאת באופן שונה-אבל-דומה. ומי ידעה אז על קיומו של "האהל האדום"?

וְלֹא יָדַעְתִּי אִם הַדָּם יוֹרֵד בִּגְלַל מַבַּט

עֵינֶיהָ הַמַצְלִיף בִּי אוֹ מִפְּנֵי שֶאֲנִי בַּת.

צָעַדְתִּי בְּבֶגֶד-יָם שָחֹר עַל הַאַסְפַלְט

עַד שֶהִיא צָעֲקָה: "תַּגִּידִי, מַה קָּרָה, קִבַּלְתְּ

מַכָּה בַּיְרֵכַיִם, מָה אַתְּ לֹא רוֹאָה שֶיֵּש

לָךְ דָּם בֵּין הָרַגְלַיִם? אַתְּ צְרִיכָה לְהִתְבַּיֵּש".

הִיא דָּחֲפָה אוֹתִי עַד שֶנָּפַלְתִּי, וּשְלוּלִית

קְטַנָּה שֶל דָּם נוֹתְרָה עַל הָאַסְפַלְט כְּדֵי לְהַבְלִיט

בִּפְנֵי הָאֲנָשִים שֶהִתְאַסְּפוּ כַּמָּה מֵבִיש

הַפֶּצַע שֶחָשַפְתִּי כְּשֶנָּפַַלְתִּי עַל הַכְּבִיש.

במהרה רכשתי את ספרה של הרמן "חד-קרן" וגיליתי כי גם את שאר שיריה מכתים הצבע האדום. פצעים פעורים חבושים במשקל מדויק ושורות משורטטות. תחושות שחשתי לעיתים יותר, לעיתים פחות. אבל אף אחת לא אמרה לי אותן כך, בצורה כה ישירה והיטיבה לתאר סיטואציות התבגרות מבישות.

וּבְקוּמִי מֵהַכִּסֵא יָכְלוּ כֻּלָם לִרְאוֹת

כֵּיצַד שָעַט הַדָּם דַּרְכִּי לַמְרוֹת הַהַשְבָּעוֹת,

כֵּיצַד דָּהַר מִבַּעַד לַתַּחְבֹּשֶת וּלְבַד

הַתַּחְתּוֹנִים וּבְעוֹדִי יוֹשֶבֶת שָם לְבַד

את כבר לא לבד – חשתי בשנת 2001, כשעיני ולבי פגשו בשיר "גולם" של אנה הרמן. אחרות לבד איתך. או כמו ששהרה בלאו אמרה בהשקה של ספרה השלישי של הרמן התאומה הנראית – "רובנו כאן מזדהות ומרגישות מעין תאומות שלה". ומשהו בפקעת הגרון השתחרר. השירים הללו היוו כתב חרטומים פרטי עבורנו. ד"ר רחל אלבק גדרון הגדירה אותו כקשב רדיקאלי – "השירה של אנה הרמן, עם הקשב הרדיקאלי שלה לכאבים נשיים, לכאבים סודיים, מצליחה שוב להניע את רוח הרפאים של הבורגני ההוא בקרב האני-הקורא שלנו. הנה כאב שלא היה נושא לשירה ולאמנות בכלל, מעולם: כאב המחזור החודשי הנשי. בואו נחשוב אותו רגע, בורגנים יקרים. יש לו מקום. הוא חשוב. הוא כאן. הוא חלק מהדבר שהנשים חשות כחיים וכחוויה. יש בו מן המפחיד, מן הדם הגלוי, מן החיים עצמם, ללא אבסטרקציה. בואו נתבונן בהם, בחיים אלה, היטב: הם שם, הם כואבים לגוף. הקשב הרדיקאלי של האמנות יכול להצביע אותם, מבעדם, דרכם, ועליהם".  (ציטוט מתוך גיליון "הו" האחרון).

כֻּלָּם יָכְלוּ לִרְאוֹת כֵּיצַד כָּשַלְתִּי, מְנַסָה עִם

מִיץ פֶּטֶל שֶשָּפַכְתִּי עַל הַכֶּתֶם וְעִם סְוֶדֶר

סְבִיב הַמָּתְנַיִם לְהוֹכִיחַ שֶהַכֹּל בְּסֵדֶר.

הכל לא היה בסדר, ושום מיץ ממותק לא עזר לטעם המר. (פתאום תוך כדי כתיבה, חושבת על כך ש"מיץ פטל" אינו רק תרכיז אדום אלא ספר – ילדים שמהותו סוד). אבל יכולתי ללוש את החומרים, כי הרמן שמה בפי את המילים. ולא סתם – אלא בתבנית מסותתת מחורזת, והמילים הלמו בפעימתן וכבר היה קל יותר להרדם כך. או להחליף תחבושת.

עַל סְתַו שְנַָתִי הַשְּלֹֹש-עֶשְרֵה עֲדַיִן מְכַסֶּה

הַכֶּתֶם הַדָּלוּחַ שֶהוֹתַרְתִּי עַל כִּסֵא

הכתם יישאר. עוד כתמים באו ויבואו אחריו. והכל בסדר, אפשר לומר. הסדר נשמט ונשמר. ועוד מעט ספר – כמעט עשרים שנים אחרי. שירים שכתבתי ואנה הרמן ערכה – קראה במילותיי והטעימה כל פעימה. לימדה אותי בעדינות ובקשב מסגור אסתטי, במיוחד במקומות בהם גדשתי על גדותיי. תוך כדי עבודת עריכה דיאלוגית, נכחתי בביבליותרפיה המתרחשת. סגירת מעגל מרגשת עד מאד מאד.

_______________________________________________________________________________________________________________________

חלי טל שלם היא ביבליותרפיסטית ומשוררת. מלווה תהליכי כתיבה של סיפורי חיים ואחרים. ספרה "עץ טרבל" – על אהבת הטבע האדם והשפה ראה אור לפני שלוש שנים. ספר שיריה "תעבירי את הסכין" בעריכת אנה הרמן בהוצאת פרדס, יראה אור בעוד כמה חודשים.

היא נוגעת בעצב ובגעגוע הנובעים מן החֶסר אך גם במפגש הפנימי האינטימי והנוכח עם אביה שמאפשר ניגונו של השיר בתוכה.

___________________________________________________________________

טקסט מרפא עבורי הוא טקסט כזה המעלה למודעות את הרגשות המודחקים, מעסה אותם, מתיידד איתם. אותם רגשות הכואבים מדי מכדי להופיע במחשבות היום-יומיות. למשל, געגוע כואב לאדם אהוב שלא נמצא.

בשירה של תרצה אתר "שיר לערב חג" מתארת המשוררת את העיר בערב החג ואת געגועיה לאביה שנפטר זמן קצר לפני כתיבת השיר. ככל שהעיר חגיגית יותר, כך הגעגוע למי שאינו כאן (אביה) גדול יותר.

בשנים הראשונות לאחר פטירתו של אבי נהגתי להקשיב לשיר הזה לעתים קרובות. הוא היה בפלייליסט הצמוד שלי (אז על גבי דיסק) ובכל פעם שהרגשתי את כאב הגעגוע חנוק בתוכי, לא מצליח להשתחרר, הייתי מאזינה ל "עיר חמה ושוקקת/ ריבועי זהביה מדלקת/ ולפתע צמרותיה שמטה/ כי אתה/ לא איתה". הו אז סכר הדמעות היה מתפרץ בדרכי לעבודה, בעיר הסואנת.

ראש השנה בפתח. העיר (המושב במקרה שלי) תתקשט לכבוד החג, ולו רק מטאפורית. הבית ילבש לבן, ובלילה, בשקט של המושב, כשנשב במרפסת בבית אמי מול "קרן ירח דומע" אני יודעת כי השיר ימשיך ללוות אותי. "וכל נשמתי רק אליך/ לדעת שאלה חייך/ שעודך/ שאולי".

בתחילת שנות ה-70 כתבה תרצה אתר את "שיר לערב חג", אולי כהתמודדות עם האבל האישי שלה על מות אביה, נתן אלתרמן. כך אני מדמיינת. כשלושים שנה אחרי, מאז 2004, השיר מלווה אותי. הוא הדיאלוג שלי עם אבי בערבי חג, ולעתים גם בימי חול. דרכו אני פוגשת את העיניים הבורקות של אבי כמו זיקוקים וירח המאירים את העיר. דרכו אני מחכה לצעדיו של אבי, דרכו אני נותנת לעצב מקום בדקות שלפני כניסת החג.

כמטפלת במוסיקה, "כאילו מישהו כתב עלי שירים", כפי שליאור כתבה, הוא מוטיב משמעותי בחיי, ואני מאמינה שבחיי כולנו. לרוב, השירים ש"נכתבו ממש עלי" גם מולחנים והשילוב של המילים והלחן, כאשר אני שרה אותם, חזק כפליים. ובהאזנה לביצוע אחד לעומת ביצוע אחר המילים יכולות לקבל משמעות  שונה לגמרי.  כששיר בוחר אותך, מגיע אליך, אתה יודע זאת וכל קריאה (שירה, האזנה) נוספת בו מעט מטלטלת אך גם עושה אותך מעט יותר "שלם ועמוק ויודע".

—————————————————————————————————————-

דגנית דיאמנט אנגלברג – מטפלת במוסיקה מקיבוץ גרופית שבערבה.

מטפלת בילדים ונוער ומדריכת הורים.  לאתר של דגנית .

אני חושבת פעמים רבות על טקסטים ספרותיים לא רק כבעלי אפשרות לרפא אלא כמצילי חיים ממש: כאלו המאפשרים לנו למצוא משענת וכוחות, תקווה, אפשרויות התבוננות חדשות על מצבי חיים ועל הלכי נפש וכאלו הסוללים לנו נתיבי נפש לגילוי עצמנו.

לאה גולדברג כתבה:

"אֲנִי הָלַכְתִּי אָז

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ אוֹהֵב אוֹתִי מְאֹד (…)

אֲנִי הָלַכְתִּי אָז

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ חָלַם אוֹתִי יָפָה.

עַל פְּנֵי הַלַּיְלָה לִבְלְבוּ תְהוֹמוֹת

וּרְאִי הַיָּם צִיֵר לִי אֶת פָּנַי

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ כָּתַב עָלַי שִׁירִים (…)"

                                                        (מתוך השיר: "אני הלכתי אז").

לפעמים אנחנו מרגישים שיש טקסטים שנכתבו במיוחד בשבילנו, במיוחד עלינו, כמו מתנה פרטית מאד.

כש"מישהו כותב עלינו שירים" אנחנו משתקפים, קיימים בעולם, מאפשרים לנו לראות את הצטיירות פנינו שלנו בראי הטקסט ולזכות להד לקולנו הפנימי שאולי אפילו לא היינו מודעים לחלקים ומנעדים בתוכו.

בשיר אחר כתבה לאה גולדברג:

"אֲנִי הוֹלֶכֶת אֵלַי

בְּפָנִים שֶׁבִּקַּשְתָּ לַשּׁוְא

כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֵלֶיךָ".

                                                                    (מתוך השיר: "אֵלַי")

לעתים מאפשרים לנו טקסטים שנוגעים במעמקי נפשנו גילוי רבדי עומק בעולמנו הנפשי, מפגש עם זיכרונות, הרהורי נפש שעדיין לא זכו לשֵם, אֶת ההליכה אלינו.

במדור החדש שאני פותחת כעת באתר אני מזמינה כותבים אורחים לכתוב על טקסט – של משורר/ת או סופר/ת –  שהיתה לו השפעה מרפאת עבורם או כזה שיש לו בעיניהם השפעה כזאת בכלל.

בכך ניגע בביבליותרפיה לא רק כפי שהיא מתבטאת בחדר הטיפול אלא במפגש האינטימי המרפא שבין הקוראים ובין הטקסטים האהובים עליהם.

הכתיבה יכולה להיות פרועה, משחקת, כזאת המממשת בתוכה שיח עם הטקסט הנבחר – באיזו דרך שיבחרו הכותבים; מעין טיול פרטי של שעת בין ערביים – של הליכה אֵלַי, אליכם, אל אזורי ראי הים, לבלוב התהומות, האזורים שבהם נכתבים שירים, נרקמים חלומות, נסללות דרכים, שבהם מתאפשרת לנפש מנוחת-מה של מרפא, של מרגוע, של גילוי.

*

יהודית רביץ שרה את "אני הלכתי אז" בצירוף מלים של דן תורן. לטקסט החדש קראו: "אמבולנס האהבה".

                                                                         *

כותבים וכותבות המעוניינים לשתף בטקסט שהוא בעיניהם או עבורם "מרפא" ובמחשבות שלהם על אודותיו – מוזמנים/ות לכתוב לי למייל: lior.granot@gmail.com

*
אַתְּ. אֲנִי. אֲנִי אֵלַיִךְ – מגדר הפרדה לפגישה חיה –
עולמה של הביבליותרפיסטית הטמון בטקסט הספרותי הנבחר על ידה לטיפול
הרצאה – יום עיון ביבליותרפיה – מכללת דוד ילין
ליאור גרנות

את יושבת מולה עכשיו, את, היא, זו מול זו, חדר אחד, שתי כורסאות, תפקידים: מטופלת, מטפלת. היא מביטה סביבה, בוחנת את החדר, ואז מחייכת חיוך קטן ומישירה אליך מבט. בשתיקת הרגע שמונחת בין הכורסא שלה לבין שלךְ טמון סיפור. הסיפור איננו רק הסיפור שלה, את יודעת, זה לא סיפור שנכתב משכבר וממתין להיקרא, להישמע באוזנייך; הסיפור הזה ממתין להיכּתב, ממתין ששתיכן תכתבו אותו יחד, תגלפו אותו ממעמקי הנפש שלה שתפגוש את הנפש שלך, ממעמקי המלים והאין-מלים, הכאב והכוח, מעמקי תהומות של חריקות, אי-הבנות, של דברים שיהיו קשים להיאמר, ממעמקי רגעים יקרים, פְּנִיניים, של קרבת הלב.

יכולת לפגוש אותה במקומות אחרים: בקופת הסינמטק, חולפת מולךְ על אופניים בשׂדרה, עוברת על פניך בחוף הים, בחנות הספרים, מתעכבת על ספרי השירה. אֶת המקומות האלה ואחרים היא תביא אִתהּ לכאן, כשתספר לךְ, אחד אחד תשלוף אותם מתוכה, כמו מוציאה חפצים יקרי-לב מתיקהּ, פורשׂת אותם לפניך. כשתצאי מן הפגישות אִתהּ, תעלי על אופנייך, תעצרי בסינמטק לקנות כרטיסים לערב, תמשיכי, תעצרי בחנות הספרים לבדוק מה חדש, תדוושי משם אל הים שאוסף אל חיקו את הכל, הֵד המלים שנאמרו ביניכן ילווה אותך, והד הדברים ההם שעוד אין להם שמות, אלו שבגללם בּוֹכוֹת, עד שלאט לאט ניתַן שֵׁם, נמצאות מלים.

תרצי למצוא לה מלים לדברים ההם, לדברים שאותם היא תשתוק, תסתבך בתוכם, תלך מסביבם, תיגע-לא תיגע, תדבר במלים כלליות, רחופות, חסרות משקל, מתעופפות, הדברים שתנסי להתעכב עליהם עוד ועוד, להבין, לדייק, להתעקש, ללכוד בפינצטה, לבקש אותה: תתני לי דוגמא, ומה למשל, והיא לא תדע להדגים, ורק תגיד לא יודעת, סתם, אני לא יודעת לתקשר, אני לא מובנת, די, ונמאס לי, ואוף, ומה הטעם בכלל. אַתְּ תרצי להגיש לה אותן מלוטשות, מלים שידברו אֶת האין-מלים שלה, שידייקו לה את הפחד, את הכאב, את הפגיעוּת, שיערסלו אותה, שתדע שבחיקן היא יכולה להירגע, לדעת שהיא בבית, יכולה להפסיק את הריצה חסרת הנשימה, הדרוכה, להניח ראשה בחיק המלים שתגישי לה כמו בחיקה של אֵם ויניקוטיאנית, כמו בחיקו של שיר.

בחיקו של שיר. תרצי להביא לה שיר. ספרי השירה ידלגו מן הכוננית, מהשולחן בסלון, מהשידה הקטנה, כמו ילדי גן הנאבקים להגיע לראש התור לקבל ממתק או מתנה. אז תשבי לקפה של לילה עם דליה. אלו השעות שלכן. אפילו סלעים נשברים, היא תאמר לךְ שוב בפעם האלף, שנים רבות הם שוכבים על גבם בחום ובקור, שנים כה רבות, כמעט נוצר רושם של שלווה. עד שיבוא כלב ים קטן, ופתאום, אמרתי לךְ, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה. ומה גם אנשים. אני יודעת, דליה, מה, כבר שכחת? אֶת הפעם ההיא שהייתי ילדה וקראתי את השיר הזה לפני כל הכיתה? אני רוצה להביא לה את השיר הזה, דליה, מה את אומרת? ודליה: את צריכה להיות זהירה, האם את לא יודעת מה זה בגד בוער? אני יודעת, תגידי לה, אבל זה לא בגד בוער. עברו הרבה שנים מאז, השיר הזה עבר גלגולים, השיר הזה כבר איננו חשש סכנה, גם אז בעצם הוא לא היה רק חשש סכנה, כמה כוח היה בלומר את המלים ההן לפני כל הכיתה, השיר הזה הוא שלי ושלך, דליה, אבל הוא יכול להיות גם שלה. אני לא יודעת, דליה תאמר, אני לא בטוחה, ותבקש שתקרבי אליה את המאפרה. היא תנשוף את העשן מתוכה ותאמר: ומה תעשי אם תהיה שם דמעה? דמעה, מה הבעיה בדמעה, תשאלי, דמעה שלךְ, היא תדייק, לא שלה. את יודעת, דליה, פרנצי אמר שהגורם המרפא בטיפול הוא ערבוב הדמעות של המטופל והמטפל שיוצרות מן אחדות שאפשר אולי למצוא רק ביחסי אמא וילד. דליה תביט בך מסויגת ותקשה עוד: הדמעה שלך, אם תהיה, על מי היא תהיה בעצם? עליה? עליך? – תמיד דמעות על אחר נוגעות בנו במשהו מתוכנו, נכון? תשיבי לה, זה העניין הזה עם אמפתיה, להרגיש בעצמי משהו ממה שהאחר מרגיש, לשאת אותו בתוכי; הדמעה תהיה עליה ועלי, וגם על הדבר ההוא שיִנָּגע שם בין שתינו ברגע ההוא, הדבר הזה שהשיר שלך יִצוֹר בינינו, ואת יודעת מה, היא בוודאי תהיה גם עליך. כן, דליה תהנהן, ותוסיף: "וראיתי אני אֶת דמעת העשוקים/ הולכת ונמוגה על לֶחְיָם. / (…)/ ועל שפת הכנרת היו מתרחֲצים/ ורוח לא נשב על הים./ ולא היה מי שיֵלך על הגלים/ רק המון סירות ומשחקים./ וראיתי אֶת דמעת העשוקים". כן, תאמרי לה, כשאת עוצרת ורואה את דמעת העשוקים על שפת הכנרת, בינות לסירות ולמשחקים, זה משום שאת מכירה את הדמעה מתוכך, את יודעת אותה. אכן יודעת, היא תיאנח, תיקח עוד שאיפה מן הסיגריה ותאמר: "סורְגֵי החלון נחרתו בעורי./ לא תאמיני שעברתי את זה./ ממש לא הייתי חייבת/ לעמוד בזה במובן אנושי./ בי' בטבת הוטל המצור/ בי"ז תמוז הובקעה העיר/ בט' באב נחרב הבית./ בכל אלה הייתי לבד". אֶת המלים האלו היא תגיד בקול הרועד אך הבוטח שלה, עם השי"ן השורקת, מניחה מילה אחר מילה בחלל ביתך, ואז תקום, תחליק בידה על שמלתה האדומה. עוד מעט כבר שחר, היא תאמר לך, אל תאבדי זמנךְ לְבַטלה, רוב המלים אין בן ממש, תחייך אליך חיוך חם, כזה של נפש בנפש, ותלך לה. רגע לפני שתצא את הבית היא תסתובב אליך, תביט לתוך עיניך ותוסיף: "היסטוריה של הפרט" קראתי לשיר ההוא, שמתוכו ציטטתי לך. היסטוריה של הפרט.

את תצאי למרפסת, מהורהרת, תשקעי בערסל. בי' בטבת הוטל המצור, בי"ז תמוז הובקעה העיר, בט' באב נחרב הבית: היסטוריה של הפרט. כולנו חלק מהכל, מחורבן, ממלחמה, מתקווה לאהבה וליצירה ולבניה ולאיחוי, מן האנושי. ומהו טיפול אם לא מפגש רב-שכבתי של נפש המטופלת עם נפש המטפלת והתהוות הקשר העדין שנרקם שם בין שתיהן, שממשיך להיוולד ולהירקם מפגישה לפגישה. ותחשבי על אוגדן, שדיבר על מפגש נפשות בשפה ייחודית, חד-פעמית, הנוצרת בין כל זוג אנליטי, בין מטפל ומטופל ספציפיים, שפה שהיא אחת מן הדרכים להמציא את הפסיכואנליזה מחדש עם כל מטופל ומטופל. תחשבי על הדברים שלו באשר למקום התרחשות הטיפול: באזור החפיפה שבין החלימה של המטופל לזו של המטפל . אחת מן השפות הייחודיות הנוצרת בכל מפגש טיפולי, תמשיכי לחשוב על דבריו, היא "דיבור שהוא חלימה", דיבור פּרוּם, משייט, הכולל בתוכו אסוציאציות חופשיות, תהליכי חשיבה ראשוניים ודיבור על נושאים העשויים להיראות ממבט ראשון כ"לא אנליטיים" כמו דיבור על ספרים, שירה, סרטים… בדיבור החלימה המתהווה בין המטופל למטפל, הוא אמר, משתתף המטפל בחלימה שחולם המטופל את החלומות שלא חלם קודם לכן. כך מאפשר המטפל למטופל לחלום את עצמו באופן מלא יותר אל תוך הקיום . לחלום את עצמו אל תוך הקיום, איזה יופי של משפט, תחשבי. המיזוג בין החלום לבין המציאות, הידיעה שאפשר ומותר לחלום, חלום שמוליד עצמי בעזרת מטפלת-מיילדת-חולמת.

תחשבי עליה. עד כמה הילדוּת שלה אפשרה לה לחלום. תרצי להביא לה שיר על ילדוּת. דמותה של דליה עדיין תִּשְׁרֶה עליך: "חורשות הכבשים הירוקים גלשו במורָדות/ והים למטה שכשך והכחיל מן השמש./ בַּשָּׁמַיִם פרחו עננים כמו שושני נהר/ ואנחנו היינו עוד יְלָדוֹת./ (…)/ "והייתי יוצאת בשמש אל השדה הקרוב/ ואוהבת את העננים והוגה בהם סיפורים/ והיתה לי שְׁהות רבה להרהר בצער/ מראשית הסתו האפור ועד סוף הקיץ הצהוב." אבל לה לא היתה שהות, תחשבי על הדיבור המהיר שלה, המתקשה להשתהות, בכל פעם שתרשה לעצמה להרפות משהו, להאט את קצב נשימתה, להיכנס לתוך סיפור או התרחשות או מחשבה שתספר לך – היא תקטע את עצמה, כמו קופצת לצליל שעון מעורר לא מותאם, חזק מדי, שבא מהר, באופן פתאומי ומוקדם. מה שהות, תכעסי על עצמך, של מי השיר הזה בכלל, של מי לעזאזל השיר הזה, איפה היא בתוכו, הוא שלה באיזה אופן, או שהוא רק שלך, שלך ושל דליה? אבל הדמעה, תחשבי, דמעת העשוקים, והיסטוריה של הפרט, והדמעה שלך היא הדמעה שלה; ואז שוב הקול הכועס: מי אמר?! מי אמר שאת יכולה להרגיש אותה עד הסוף? מי אמר שהדמעה שלך היא שלה והדמעה שלה היא שלך, מה את בכלל יודעת על הדמעה שלה. אני יודעת משהו על דמעות, תעני לעצמך, ומילותיה של דליה יחלצו לעזרתך: "שום דבר אנושי אינו זר לי". שום דבר אנושי אינו זר לי, תלחשי לעצמך, ותחבקי את ידייך אליך, בשמיים תראי את ניצני הבוקר שמפציע, ואז תיזָכרי בשורות ההן: "לאיזה חיק יפלוט אותי הבוקר הזה/ (כמו ים סוער פולט סחורה/ שנשמטה מֵאֳנִיָּה בשעת סופה)./ כך היתה חושבת מילי/ לו יכלה/ למזוג לתוך מילים/ אֶת מה שהיא יודעת בגופה:/ היא עולה ויורדת, עולה ויורדת/ על גלים של מה שמכונה העולם,/ מושיטה ידיה לְפָנים,/ מהראש דרך האגן אל הרגלים/ היא מתפתלת/ כמו בַּקָּשָׁה". מילי. כן, תגידי לעצמך, תביאי לה את מילי. הקטע עם היער יתאים כל-כך: "מילי רצה יחפה ביער./ שלג ביער וחושך/ ויש בו קולות של זאבים ותנים,/ כמו בכל יער./ היא רצה מן היער/ ואליו. היא נמצאת שם לבד/ אבל בין העצים יש אנשים מפעם./ הם שוכבים מוטלים על האדמה/ מרוב שאין להם כבר כוח לזוז,/ מרוב שהם רעבים ומותשים./ למילי יש סַלְסִלָּה עם עוגה,/ היא מחלקת לכל אחד פירור,/ רוצה שיספיק לכולם./ תודה, מילי, הם אומרים,/ אפשר עוד, מילי,/ מילי, תביאי לנו אוכל, מילי, מילי,/ אל תלכי. מילי, תצילי אותנו./ מילי מנסה ככל יכולתה./ הסלסִלה של מילי נשארת ריקה,/ לעצמה לא השאירה פירור./ קר לה נורא וכפות הרגליים שלה כואבות מן הקור/ והיא רעבה אבל היא רצה ורצה./ איך אפשר לצאת מהיער הזה,/ היא חייבת לצאת משם, היא חייבת להגיד שלום/ לכל האנשים האלה וללכת./ הרגליים שלה נִטָּעות בַּמָּקוֹם". דרך הפרגמנט הזה, את יודעת, היא תוכל לדבר אֶת היער שלה, אבל עוד לפני כן – היא תוכל להכיר בזה שהוא שם, לקרוא לו יער. ואחר כך לתאר אותו, לדבר את רצונה לנוע הלאה ממנו ואת התנועה הזאת שמשיבה אותה שוב ושוב, בעל כורחה, בחזרה אליו. אֶת הדברים שמשאירים אותה שם היא תוכל לדבר, אלו שמגיחים לנטוע את רגליה במקומן דווקא כשהיא מתכוונת להפנות מבטה. אבל איך תוכלי להביא לה אֶת הקטע הזה, איך תוכלי להביא לה אֶת מילי, הלא אַתְּ היא זו שכתבה אותה. אֶת "גאווה" של דליה התלבטת אם להביא לה, אז שיר שלך? השתגעת? עליך לשים את הגבול. אזור חפיפה בין חלומות, ערבוב הדמעות, הכל טוב ויפה, אבל שיר שלך, באמת? לא, עד כאן. פה עובר הגבול. כאן עוברת גדר ההפרדה. יש היא, יש את. ואת לא יכולה להביא לה את הטקסט הזה מבלי לומר שאת כתבת אותו, זה ברור. אם את מביאה – אז תביאי, עד הסוף. ותתמודדי עם מה שזה יעלה. תודי שגם לך יש יער, מה קרה? מה כל כך קשה להודות בזה? לכולנו יש יער הרי, ולפעמים אפילו כמה, ואנחנו רוצים לצאת מהיערות האלה ולא רוצים, ויכולים לצאת מהם ולא יכולים, ואובדים בתוכם ומשחקים שם מחבואים עם עצמנו ותופסת, וברגעים היפים מצליחים להקים לנו בקתה, לא הרחק מן היער, אלא דווקא בתוכו, בקתה חמימה ומוארת, ויכולים לצאת מתוכה אל היער, הפעם בלי חשש, בידיעה שנוכל לסייר שם ולשוב חזרה. ועדיין – לא. להביא לה טקסט שלך זה פשוט לא מתאים. זה לשים אותך במרכז, זה להעמיד אותה במצב בעייתי מאד: אם היא תשנא אותו למשל, אֶת הטקסט הזה על היער, עד כמה היא תוכל להרגיש חופשיה להגיד לך? עד כמה היא בכלל תרגיש חופשיה להרגיש? עד כמה היא תרגיש חופשיה לשוטט באמת ביער שלה כשהיא יודעת שזאת את שכתבת על יערות אחרים? לא, לא, זה לא בא בחשבון. תביאי לה יער אחר. כן, יער אחר. מה, חסרים יערות? – היער ההוא של לאה מ"שירֵי האשה הזרה" יעבור לך בראש, היער אשר לִמְדָהּ לנשום. לפעמים יערות מלמדים אותנו לנשום. עם אוויר הבוקר הקריר, הנקי, תקראי את השיר הזה ותנשמי אותו ולתוכו: "אני ירוקה ורוויה כמו שיר שעבר בעשב/ אני עמוקה ורכה כמו קן ציפור./ אני מתמול שלשום,/ מיער אשר לִמְּדַנִי לנשום/ מִלֵּאוּת אוהבים חבוקים ישנים בָּעֵשֶׂב.// אני מִשָׁם – / מכפר הרוחות הקטנים,/ על גבעה אחרונה שָם עמדה טחנת הרוח/ ושמיים תלו על כנפהּ עננים מהולים בעשן./ והלך הרוח ובא הרוח./ אני מכפר המקיש בכפות של עֵץ/ אני מִשָם".

את תביאי את השיר לפגישה שלכן, הוא יונח ביניכן על השולחן, תשאלי אותה אם היא רוצה לקרוא או שאת. היא תבקש שתקראי לה. היא תשקע בכורסא, תראי אותה מפליגה לשָם שלה, לגבעות ולרוחות, לעננים המהולים בעשן. תציעי לה לכתוב. היא תכתוב ותקרא בפניך, תספר לך, תיקח אותך אִתָהּ להפלגה, לטיפוס על גבעה, למעוף עם רוח, לסבך ענפים. ואז באחת הפגישות פתאום היא תאמר לך: גם את. גם אני מה? תשאלי; גם את, היא תחזור, גם את משָם, מהכפר ההוא, הכפר שלי, הכפר המקיש בכפות של עץ. אנחנו שתינו. לְמָה את מתכוונת, תתעקשי לדייק, והיא תשרטט אֶת הקִרבה ביניכן, אֶת הדברים שמרגישה בהם דומה, שמנחשת שדומה, את המקומות שבהם הייתן יכולות להיפגש במקרה, כמו על גבי עמודים מסוימים בספרים של דליה ולאה ותרצה. מבטיכן יתלכדו ברגע ההוא, אולי אפילו תהיינה שם דמעותיים, אחת שלה, אחת שלך, ערבוב הדמעות ההוא של פרנצי, רגע חשוף של מפגש. הנה דווקא מתוך "שירֵי האשה הזרה", תחשבי, נולד רגע של חסד. אחרי הרגע ההוא היא תדבר באופן אחר, משהו יפָּתח שם, יאפשר לעצמו. הנה היא חולמת את עצמה לתוך הקיום. מצחיק, תחשבי, דווקא כשחיפשתי יער אחר, לא שלי. דווקא כשרצית להציב גדר הפרדה והרחקת נדוד ל"שָם" של לאה, היא תחפש אותך ב"שם" ההוא, תחפש אותך ממשית בתוכו, חיה, נעה. והיא תמצא אותך שם, מקישה יחד אִתהּ בכפות של עץ. לא גדר הפרדה היא היתה צריכה ממך אלא פגישה חיה, תנועה משותפת, מתהווה, שתאפשר לה לפגוש את עצמה דרכך, להרגיש מובנת יותר, קרובה יותר, זרה פחות, שייכת.
מעתה, תדעי, זה כבר לא סיפור שאתן כותבות יחד; אתן כותבות שיר עכשיו, שיר חי ומתנגן נכתב ומושר ביניכן, מלווה בהקשה; בהקשת כפות העץ ובמקצב השַקת פעימות הלב של האני והאת, פעימות הלב של אנחנו.
*
קישור להרצאה המצולמת:

*
שמות השירים הנזכרים (לפי סדר הופעתם בהרצאה):

רביקוביץ, דליה. "גאוה". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 118
רביקוביץ, דליה. "כל משבריך וגליך". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 139
רביקוביץ, דליה. "היסטוריה של הפרט". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 249
רביקוביץ, דליה. "חלומותיה של תרצה". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 63
רביקוביץ, דליה. "תמונה". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 28
רביקוביץ, דליה. "תכונות אנושיות". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 154
גרנות, ליאור. "מילי קמה בבוקר – 2". מתוך: שׂמה והולכת (2012). תל-אביב: קשב לשירה, עמ' 10
גרנות, ליאור. "עוד על המפלצות – 10". מתוך: שׂמה והולכת (2012). תל-אביב: קשב לשירה, עמ' 51-52
גולדברג, לאה. "שירי האשה הזרה-א.". מתוך: שירים ג (2010). תל-אביב" ספריית פועלים, הקיבוץ המאוחד, עמ' 28

ביבליוגרפיה:
אוגדן, תומס. (2009) [2013]. לגלות מחדש את הפסיכואנליזה. תל-אביב: הוצאת תולעת ספרים.
פרנצי, שנדור. (1932) [2013]. היומן הקליני. תל-אביב: הוצאת עם-עובד.

כשהייתי נערה היה לי מנהג להעתיק למחברות שירים שנגעו לליבי, שהזדהיתי איתם ברגע מסוים, שדיברו את הקול שלי, שנתנו לי כוח. מבלי ששמעתי אז על המושג "ביבליותרפיה" כבר עשיתי  לעצמי ביבליותרפיה בבלי דעת.

רבים מהשירים שהעתקתי למחברות שלי ושהאזנתי להם שוב ושוב היו שיריה של חוה אלברשטיין, שהרגשתי שמדברים את הנפש שלי באופן עמוק. הייתי נוהגת לבקר ב"אוזן השלישית" ולקנות תקליטים ישנים שלה, להתיישב על הרצפה סמוך לפטיפון ולהאזין להם שעות ארוכות, יודעת את מילות כל השירים על-פה. לכל מצב רגשי היה שיר שהתאים. ישנם שירים שהולכים אתי מאז כל השנים, תמיד, נישאים בתיק הנפש שלי כמרפא מצטלצל: "שיר מגרש את החושך בלילה/שיר מחזק את הלב בימים קשים"; ושורות מתוך השיר "גם אתה תעבור": "כשהחושך יורד והפחד גובר/ אל תצעק 'כמה חושך'/ בוא תדליק איזה נר" – שתמיד מזכירים לי את הכוחות שתמיד טמונים בתוכנו, לעשות משהו, להדליק נר, גם כשנדמה שאפל ממש.

אז, בגיל 15, הלכתי לאותה הופעה של חוה ארבע פעמים רצופות; לאחת מהן עם סבתי האהובה, לאחת מהן עם ידיד; "אתם יודעים שזאת הופעה של חוה אלברשטיין…", אמרה לנו הסדרנית לנוכח גילנו הצעיר, "אנחנו יודעים!", עניתי בגאווה, "וזאת פעם רביעית שלי בהופעה הזאת!".

באחת מן ההופעות האלו אזרתי אומץ, נגשתי אל מאחורי הקלעים ונתתי לחוה מכתב שכתבתי לה. אני זוכרת עד היום מה לבשתי, זוכרת את המעטפה שלתוכה הכנסתי את המכתב. אמרתי לחוה כמה אני אוהבת את שיריה ואותה, והיא חזרה ואמרה "תודה, תודה", ואני זוכרת שחשבתי אז כמה מוזר זה שאני מרגישה כאילו אני מכירה אותה לעומק וזה נראה לי ברור לגמרי שגם היא מכירה אותי, הכרות אינטימית מאד – שהרי היא מצליחה לדייק כל כך את הנפש שלי – אבל בעצם היא לא מכירה אותי, ואני עבורה נערה אנונימית. כעבור כמה שבועות, יום אחד אחר הצהריים אבא שלי נכנס הביתה ובידו מעטפות מן הדואר: "מי רוצה מעריב לנוער?", הוא שאל, "ומי רוצה מכתב מחוה אלברשטיין?". חוה כתבה לי מכתב תשובה נוגע ורואה ועמוק ומיטיב, בכתב ידה, שהלך אתי לאורך כל השנים וחזרתי וקראתי בו ברגעים שונים. אחת השורות במכתב היתה: "תמשיכי להקשיב לעצמך ולכי בדרך האישית שלך" – שורה שהיתה לי כפנס להאיר את ההליכה בדרכים האישיות שלי,  הדרכים הנכונות והמדויקות עבורי, לאורך השנים.

בשבוע שעבר הייתי בהופעה של חוה, שבה היא שרה שני שירים שפתאום חשבתי עליהם ביחד, חשבתי על הקו המתוח בין שניהם, או על המרחב המצוי בין שניהם, שהוא אולי המרחב האינטימי והעמוק והפרטי שמתאפשר בשיחת נפש שירית עם יוצר אהוב, כמו שיחת הנפש המתמשכת, הפרטית שלי, עם חוה אלברשטיין – באמצעות המפגש עם שיריה; מרחב המאפשר אינטימיות ותחושה של הכרות עמוקה גם כשאין מכירים באמת.

השיר הראשון הוא "ואיך אצלך" שכתבה חוה אלברשטיין (מתוך האלבום "ואיך אצלך", 2013), והשיר השני הוא "אדבר אתך" שכתבה רחל שפירא (מתוך האלבום "כמו צמח בר", 1975).

בשיר "ואיך אצלך" אני קוראת את הפער בין הדיבור היומיומי, החיצוני, זה שמעל לפני השטח, ובין הרגשות האמתיים הרוחשים מתחת, אלו הבלתי מדוברים: "ואיך אצלך, איך החיים שלך/ אתה מחייך, יפה החיוך שלך/ כמו תמיד יש בו חום, יש בו גם עוצמה וכוח/ אבל משהו בו לא נותן לי עכשיו מנוח.// ואיך אצלך, התמונות באמת מקסימות/ הבית יפה, הילדים מתוקים מאד/ אבל איך אצלך, לא סיפרת דבר עדיין/ מה קרה לשמחה, מה קרה לברק בעיניים// אם זה קשה, בוא נשכח מזה/ אם זה קשה, בוא נעזוב את זה/ בוא נדבר על גשמי השנה, על משחק העונה/ על תזונה נכונה, על מצב המדינה// עוד שומעת אותך, אסור לאבד עניין/ אין עבר, אין עתיד, רק אנחנו עכשיו וכאן/ אף אחד לא ישתיק, הם לא ישנו אותנו/ ולאן שנלך החלום ילווה אותנו// אם זה קשה, בוא נשכח מזה, אם זה קשה, בוא נעזוב את זה/ בוא נדבר על גשמי השנה, על משחק העונה, על תזונה נכונה, על מצב המדינה// אם זה קשה, כן, זה טפשי/ בוא נדבר על גשמי העונה/ על תזונה נכונה, על מצב המדינה/ איך אצלך, איך החיים שלך."

אני חושבת על השאלה השגרתית הזאת – "איך אצלך?" – כמו "מה נשמע?", "מה קורה?", "מה העניינים?", ונזכרת בבדיחה ששמעתי פעם:

-"מה נשמע?"

-"במילה אחת? בסדר…"

-"ובשתי מלים?"

- "לא בסדר"…

כמה אנחנו רגילים לענות את תשובת ה"בסדר" האוטומטית הזאת, שחובה אולי מאחוריה הרבה "לא בסדר", אולי כי אנחנו לא רוצים להכביד על הצד השני, אולי כי אנחנו לא רוצים להיות "הורסי המסיבות", אולי כי לא מאמינים שהצד השני באמת מעוניין לשמוע, ואולי – כמו שמציע השיר הזה – פשוט משום שזה קשה: קשה לדבר על מה שבאמת, על מה שרוחש מתחת לסיסמאות ומתחת לנושאים הכלליים, על האישי, על האינטימי. אני חושבת על תרבות ה"פייסבוק-הכל דבש" שאנחנו חיים בה: התמונות המחייכות שאנשים מעלים מטיולים, מימי הולדת, חגיגות חתונה, תמונות של שולחנות חג ערוכים, הצהרות אהבה, תינוקות שנולדים – מוכרחים להיות שמח; ואם זה קשה – לפחות כלפי חוץ, קבל עם ופייסבוק – תַּראו את השמח. ודווקא בשיר הזה הדוברת מתעקשת לראות מבעד לכללי, לסיסמאתי: החיוך שלך יפה, היא אומרת, ורואה את העוצמה והכוח שבו, אבל גם משהו בו לא נותן לה מנוח, ומתחת לתמונות הבאמת מקסימות היא מצליחה לראות את העיניים שהברק בהן כבה. הדוברת מבקשת את הדיבור האינטימי, החשוף, האמתי ומצביעה על בריחתו של בן שיחהּ לנושאים כלליים: גשמי השנה, משחק העונה, תזונה נכונה ומצב המדינה; נושאים כלליים שלא מספרים באמת מה שלומו: "אבל איך אצלך, לא סיפרת דבר עדיין".

אני חושבת על הנמען בשיר הזה, אני חושבת עלינו, על כולנו, על שיחות החולין שלנו, שלפעמים יכולות להשאיר אותנו בודדים מאד, שומרים את ה"מה אצלנו" האמתי אצלנו, נשארים אתו לבד אחרי שכולם הולכים, וכמה בעצם אנחנו כמהים לאיזה מבט רואה, מבט שיראה מתחת לחיוך מלא החום, העוצמה והכוח – שמשהו בו השתנה; מבט שיראה – כפי שרואה הדוברת בשיר הזה – ויושיט לנו יד שתאפשר לנו את הדיבור. אֶת היד הזאת המזמינה לדיבור מושיטה הדוברת בשיר "אדבר אתך", שהיא בעיני אותה דוברת מהשיר "ואיך אצלך", או אולי הפוך בעצם – הדוברת מ"איך אצלך" היא אותה הדוברת מהשיר "אדבר אתך", שהוא השיר המוקדם יותר כמובן: "כשאתה חִוֵּר מצַּעַר/ מתחפר בשתיקתךָ – / תן לי לדבר אליךָ/ וללכת בין צלליך/ להיות אתך.// לא אשאל אותך מדוע,/ לא אחריד את בדידותך./ זהירה, כמו מהססת,/ באותות חִבָּה וחסד/ אדבר אתךָ.// יש בי כֹּח, יש בי כֹּח./ אל תחוס עלי,/ אל תפריע לקוצים שלך/ לשרוט את רגלי.// כשאתה עָיֵף עד מָוֶת,/ לא נרדם בחשכה,/ בשעה שסיוטיך/ מרדפים חלומותיך – / אשאר אתך.// על ידך אני נודדת/ בין שנתך ליקיצתך,/ המלים שלי שבירות הן/ וכפות ידי קטנות הן – / אך הן לצדך.// כשאראה, או כשתאמר לי/ חרש, חרישי,/ כי מתיך מתקבצים – /גם אני ארכין את ראשי.// לא אשאל אותך מדוע,/ לא אחריד את בדידותך./ זהירה, כמו מהססת,/ באותות חִבָּה וחסד/ אדבר אתך."

הדוברת בשיר הזה מציעה נוכחות עוטפת, יציבה, ההולכת בעדינות בין הצללים – צללי הנפש, אלו המעיקים, שקשה לדבר אותם – קשובה ונוכחת מבלי להציק, מבלי לשאול מדוע, מבלי לשפוט. אני חושבת על המלים הרבות של יש, של נוכחות, של "אני כאן" שנמצאות בשיר הזה: "ללכת בין צלליך", "להיות איתך", "אשאר אתך", "הן [כפות הידיים] לצדך", "כשאראה", "ארכין את ראשי". כל הפעלים הללו לא מציינים דיבור אלא נוכחות ממשית ורגשית שאין בה מלל ובכל זאת השיר זכה לכותרת "אדבר אתך", אולי משום שבהימצאות הנוכחת הזאת, הקשובה, העדינה, הרגישה – יש כל כך הרבה דיבור – גם אם ללא מלים –  והיא המאפשרת דיבור.

הדוברת בשיר הזה אוזרת אומץ וכוחות כשהיא נכנסת – בעדינות ובסבלנות – לתוך חומת החיוך היפה והתמונות המקסימות מהשיר "ואיך אצלך" ומוכנה לשהות במקום הקשה, לא לברוח ממנו, לא להסיט אותו ולא לשכוח ממנו, מוכנה להיכנס לסבך הצער, הצללים, הקוצים, הסיוטים.

אני חושבת על שני השירים האלו כשירים שמדברים טיפול: "איך אצלך", אנחנו רגילים לשאול בשיחות חולין, בסדר, אנחנו רגילים לענות. בטיפול אנחנו רואים מתחת ה"בסדר במילה אחת" גם את מה שפחות בסדר, אנחנו לוקחים זמן וסבלנות וכוחות כדי לשהות – מטופל ומטפל – באזורים המוצללים. אני חושבת על הדוברת בשני השירים כמטפלת רואה ונוכחת: רואה מתחת לחיוך את מה שפחות מחויך, רואה את ההגנות של הנמען שלה – המטופל שלה – שרוצֶה "לשכוח מזה", לדבר על נושאים אחרים, לברוח לשיחה כללית, רואָה את הצורך שלו בנוכחות שלה – נוכחות של יחד, נוכחות שצועדת צעד צעד, נודדת אתו בין שינה ליקיצה, בין חלום ובין התבוננות על חלום, נוכחות אקטיבית שמראה לו: אני אתך, אני שותפה לכאב שלך, אני מרגישה את הכאב שלך בעצמי, מרכינה את ראשי כשמתיך מתקבצים, אבל לא נבהלת, לא נשרטת מהקוצים שלך, אני עומדת בזה, עומדת בך, אני לא אשלוף אותך משתיקתך בכוח, אני אהיה לצדך – נוכחת בסבלנות – עד שתוכל לדבר, עד שתוכל לדבר אתי אֶת שבאמת, גם אם טיפין טיפין בהתחלה, גם אם במשורה. קודם בוא ונשיל את הדיבור ההוא, החיצוני, על הגשמים והמשחק והמדינה – שתמיד תמיד יש מה לדבר עליה – בוא נשיל לאט את המעטפות, אחר כך תשתוק. ואהיה שם אתך, בשתיקה, באותות חיבה וחסד, בדיבור עדין, נודד, נע בין הצללים. עד שתוכל לדבר. לפעמים נשתוק שנינו, לפעמים נאזין יחד לשיר שידבר בשבילנו, שידבר אותנו, שידבר אותך.

איך להגדיר את המרחב הזה שבין שני השירים האלו? אולי זה מרחב התנועה מן הכללי, ששם, מן הדיבור המכסה, אל הדיבור הפרטי מאד, האינטימי, זה שנעשה לעתים ללא מלים ועדיין – הוא דיבור עמוק ומשמעותי כל כך. ובשני השירים האלו ישנה ההתעקשות. התעקשות הדוברת לראות, התעקשות הדוברת להיות נוכחת: להמשיך לשאול על ה"אצלך" הפרטי גם בתוך הדיבור הכללי; להיות באזורים הקשים –  המוצללים, המדבריים, אלו שלעתים הם נעדרי שֵם, ובכל זאת להצליח לשהות בהם – באותות חיבה וחסד.

אני חושבת על הרגעים האלו שבהם אין לנו מלים לדבר את האמתי, הפרטי מאד, ואולי אנחנו גם לא רוצים לדברו – לא מאמינים שיוכלו להבין אותנו, לא רוצים לחשוף את כאבנו לעולם. ברגעים האלו השירים, בעיני, הם מתנה, הם הצלה, הם קול מרפא בהיותם קול מְדַבֵּר. כאשר אנחנו לא מצליחים למצוא בעצמנו את המלים שלנו, אנחנו יכולים להקשיב למלים של אחרים, שידברו את הנפש שלנו. מלים של אחרים שמדברות אותנו יכולות להיות בדיוק הדיבור הזה של החיבה והחסד, מבלי להחריד בדידות, מבלי לפלוש, לנוע בתיאום לצדנו. הן יכולות להגיד לנו: "היי, אנחנו כאן אתך, אנחנו יודעות, גם אנחנו, זה בסדר. את/ה לא לבד, יש לך קול", וזה כל כך הרבה.

בשיר "שיר במתנה" ששרה חוה אלברשטיין וכתבה תרצה אתר ישנן שורות המדברות על השיר כמתנה: "המנגינה ושיר הזֶּמֶר נבראים מתוך הלב/ על כן צריך לתת אותם במתנה./ וגם מֻתָּר לומר בשקט/ אם תרצה לומר בשקט,/ שהשיר לָנֶצַח הוא לשתי עיניךְ/ היפות במתנה". מתנת השיר – מתנות השירים – היא המתנה הגדולה שמעניקה לי חוה אלברשטיין לאורך השנים: מתנת דיבור הנפש שלי גם כשהמלים שלי רדומות או משתבללות בתוך עצמן או שתוקות; מתנת הנוכחות, כמו אומרת לי בין המלים 'אני כאן אתךְ, תני לי לדבר אליךְ, באותות חיבה וחסד אדבר אתךְ'; מתנת המנגינה והצטלצלות הקול והזֶּמֶר המגרשים את החושך בלילה והופכים את הלילה לשירים רבים.

ועוד מתנה חשובה ויקרה מאד נותנים לנו שירים שמהדהדים אותנו, ובשבילי כאלו הם שיריה של חוה: מתנת ה"איך אצלך?" – כאילו בשירים שלה שכמו מופנים אלי – במיוחד וספציפית ואישית אלי – היא כמו אומרת לי: 'אז ככה זה אצלי, ואיך אצלך? איך באמת באמת אצלך'? – ומבקשת ממני להתבונן פנימה לתוך עצמי, לבדוק מה שלומי ואיך אצלי. בשירה מגלה לנו היוצר את עולמו האינטימי ביותר – בין אם השיר הוא ביוגרפי ובין אם אינו ביוגרפי – ובכך כאילו אומר לנו 'עזוב אותך ממסכות, מדיבורים כלליים, בוא תסתכל גם אתה לתוך העולם שלך, אתה לא חייב להגיד בקול רם, אתה יכול לשתוק את זה ולתת לצלילים להתנגן ולחדור לתוכך, לעטוף אותך, להיות אתך, זה מספיק וזה המון'.

באופנים האלו של מגע השיר עם הנפש, של יכולתו לתת שֵם ולדבר את האזורים הכמוסים ביותר, של יכולתו להפגיש אותנו עם עצמנו, של יכולתו להיות מלווה וחבר – מהווה השיר אפשרות לטיפול אינטימי, עדין, זהיר אבל נוכח ומשמעותי כל כך.

המכתב ההוא של חוה אלברשטיין מ-1996 שמור אצלי והולך אתי, ולמכתב ההוא נוספה תכתובת הלב העמוקה שמתקיימת באמצעות השירים ובין המלים והמנגינות, תכתובת ה"איך אצלךְ", תכתובת ה"אדבר אתךְ", תכתובת ה"בעיניים עצומות/ לים ולגליו תקשיב./ אז באצבעות חמות/ יגעו בךָ מלים של שיר" (מתוך השיר "בעיניים עצומות" ששרה חוה אלברשטיין, כתב איציק מאנגר ותרגמה רחל שפירא). אני עוצמת את העיניים ומאפשרת למילות השירים לגעת בי, להוליד בתוכי מלים חדשות ותנועה, כמו תנועת הגוף הצף על פני מים רגועים בהתמסרו לגלים.

הנה, זה האיך אצלי, תקשיבי: ים וגליו, יקיצה ושינה, לפעמים זה קשה, לפעמים בתוך זה חיוך של חום וכוח, ומנגינה- מלים- מנגינה- מלים של שיר.

אני חושבת על הצורך של האדם המאוהב לחלוק עם העולם את אהבתו; לא רק עם מושא אהבתו אלא עם העולם כולו. כשרגש האהבה עולה על גדותיו מתעורר הרצון לחגוג, לשתף את העולם בשמחה ולזכות ממנו להד לשמחה הזאת ולשותפות בה: "אילו רציתי לבכות, יכולתי לבכות ביחידות", כתבה לאה גולדברג, "אבל איך אצחק לבדי, ואין איש ואין הֵד?".
אני חושבת על מצבים שבהם נמנעת האפשרות הזאת לחגוג ולספר את האהבה: לפעמים אלו מצבים שבהם האוהב מניח כי האהוב ידחה את אהבתו ואז הוא נמנע מלחלוק את אהבתו אפילו עם מושאה; לפעמים מדובר על יחסי אהבה המתקיימים מחוץ לנורמות חברתיות מסוימות – כמו למשל יחסי אהבה עם אדם הנמצא במערכת יחסים מחייבת אחרת – ואז יתגבר הצורך דווקא להסתיר את האהבה; ולפעמים מדובר באהבה חד מינית בין שתי נשים או בין שני גברים שאחד מבני הזוג או שניהם מסתירים את נטייתם המינית מסיבות שונות, מה שמכנים "להיות בארון". במקרה כזה היותו של הקשר סודי עשוי להוסיף נופך של ריגוש, ייחוד ותחושה של משהו פרטי מאד בין בני הזוג, אבל לאורך זמן סודיותו של הקשר עלולה להתחיל להעיק, במיוחד אם קיים פער בין מידת החשיפה של שני בני הזוג ובמידת הצורך שלהם בחשיפה: סביבתו של האחד יודעת על נטייתו המינית ועל הזוגיות, וסביבתו של השני אינה יודעת.
אותו דבר שהתחיל כסוד מתוק עלול – בשהות ממושכת בארון – להפוך למטען של כאב, בהיותו כלוא ובלתי מאוורר.
עיתוי חשיפת הסוד והזמן שנדרש על מנת לחושפו לסביבה תלויים, כמובן, במספר רב של גורמים ומשתנים מאדם לאדם. אך בינתיים, עד שניתן לספר את דבר האהבה – כיצד ניתן בכל זאת למצוא הד לרגשות המציפים? ספרים הם, בעיני, אחת הדרכים הנפלאות לשם כך. המעבר מ"ארון" ל"ארון ספרים" מאפשר פריצה – חלקית וראשונית אמנם, אך משמעותית מאד – של בועת הבדידוּת ושל תחושות השונות שמלוות פעמים רבות את מי שנמצאים בארון (ולאו דווקא כזה הקשור בנטייה מינית אלא "ארון" כמסמל כל סוד שהוא). הספרים מאפשרים לאוהב הסגור בארון את אותו הד שכתבה עליו לאה גולדברג: הם מהווים מצע להזדהות עם עוצמות הרגשות, עם התשוקה, ובאופן ספציפי: עם האופן המסוים של התשוקה. עבור נערה או אשה המגלה את משיכתה לנשים אחד הדברים המרגשים ביותר הוא לקרא, למשל, שיר אהבה של אשה לאשה; הפניה בלשון נקבה אל נמענת בשיר עשויה להיות מרגשת מאד בזכות היותה אי שמאפשר הזדהות בתוך מרחב ספרותי שרוב יחסי האהבה שבו הם יחסים בין גבר לאשה.
ההזדהות עם דמויות ספרותיות ועם חוויות נפשיות או ממשיות בספרים עומדת, כמובן, בבסיסה של הביבליותרפיה, והיא עשויה להוות גורם תרפויטי עבור מצבים רגשיים רבים ומגוונים. אלא שבמצבים המאופיינים באיכות של סוד – ההזדהות חשובה אף יותר: עצם המפגש עם דמויות ספרותיות החוות חוויות הדומות לאלו שחווה האדם במציאות מאוורר משהו מסגירוּת הארון הפנימי. המפגש הזה מאפשר ללוש בתוך הנפש את הרגשות ואת עוצמתם, לתקף את הרגשות ולהבינם לעומק. הספר יכול לשמש כאיש סוד או כספר סוד עד שיבשילו התנאים לחלוק את הדברים עם אנשים בשר ודם.
ונדמה שאין שיר מתאים יותר לסיום דברים על ארון וסוד ועל אהבה חד מינית מאשר שירהּ של מאיה קופרמן "סוד שיש לאומרו": "רציתי לכתוב על שָדיה/ ועל עיניה של אהובתי בְּלֵילות החמסין./ להיזכר במשי אצבעותיה/ על פְּנִים ירכַי./ רציתי לגעת מן המרחק בצוארה הקשוב/ למלמולה של רוח אִטית באה/ מחוף ימה המזוהם של חיפה,/ לוטפת את כפות ידיה הלחות/ ומשיבה אותן לחום בטני./ רציתי ללחוש את שמה של אהובתי,/ כסוד שיש לאמרו ביחידות./ לחזור על קולי המבקש ממנה לאחר מעשה,/ "אהבי אותי שוב."// אבל אהובתי קמה, פשטה את עֵירֻמָּהּ,/ והלכה./ ונשבר החמסין."
שמה של האהובה נועד להילחש כסוד שיש לאמרו ביחידות, אולם דבר האהבה נכתב ופורסם ברבים ולכן מאפשר לרבים – וביתר דיוק: לרבות – למצוא בשורות את עצמן ואת אהבותיהן שלהן. במפגש עם השיר המדבר את סוד האהבה יכולה האהבה להפוך מכזו שלא ניתן כלל לספרה ("את כל אהבתי לא יכולתי לספר") לכזו שאפשרי לאומרה ביחידוּת, במפגש הסובייקט עם נפשו שלו באמצעות הטקסט. פתיחת הדלת הזאת אל ארון הספרים – הנוגע באותם חלקים סודיים – עשויה להוות צעד לפתיחת דלת הארון, לאפשרות לזכות להד ולאפשרות לספר את כל האהבה.

*

* לאתר ספרות גאה

*מוזמנותים לפנות אלי לטיפול באמצעות ביבליותרפיה בנושאים הקשורים בנטיה מינית.

(מישל פוקו, מתוך: סדר השיח, הוצאת בבל, 2002).

*

דלת נפתחת. שלום, נעים מאד. זה כאן? כן, כן, תיכנסי. מצאת בקלות?
מפתן הדלת. שתי נשים זרות עדיין. מטפלת. מטופלת. זו מול זו. נאמרות ביניהן מלים ראשונות; מלים של מפתן. מאחורי המפתן הזה ישנם חדרים שלמים, מובילים לחדרים נוספים ועוד ועוד, דלתות נסתרות, מרתפים, עליות גג, סדקי קיר.
מאחורי המפתן ישנו סיפור. כיצד יפתחו המלים פתח אל הסיפור הזה? כיצד הוא יספר את עצמו?
באלו מלים לבחור? המטפלת מאזינה בדריכות. היא מקשיבה למלים; מקשיבה לאשר הן אומרות. מאחורי המלים הללו, היא יודעת, ישנו גם מה שלא נאמר. חלקו עוד יֵאמר עם הזמן, חלקו אולי לא.
היא מאזינה לשתיקות. נושמת עם המטופלת שלה לתוך השתיקה. יש לנו זמן.
הייתי רוצה שיהיה מאחורַי קול, חושבת המטופלת, שיאמר אותי. שיאמר את כל מה שאינני יודעת לנסח עכשיו, את מה שעוד אין לו מלים, שיספר אותי ככה, פשוט, בלי הצורך לתרגם אותי אל החוץ, אליה. שהיא פשוט תבין. רוצה שהיא תסתכל עלי ותדע: את הכאבים, את הפחדים, את הכמיהות, את האכזבות, את החלומות הכי גדולים; אלו שהוחמצו ואלו שממתינים להתגשם. איך לנקז הכל, לכנס את הכל אל הקול הזה? כיצד הוא ישָמע? כמו בכי? כמו צחוק? כמו אנחת רווחה? כמו צעקה? אהההה? אוווווו?
אני צריכה לומר לה, לומר לה, לומר לה, עד שהמלים שלי ימצאו אותי, עד שהמלים שלה ימצאו אותי, יגידו לי פשוט: הנה. אַתְּ.
אין שום דבר חדש היום, אומרת המטופלת, הכל אותו הדבר. ואמרתי את זה כבר אלפי פעמים, כבר שנים אני יושבת פה אצלך ואומרת ואומרת ואומרת.
בואי נמצא מלים אחרות לסיפור שלך, אומרת לה המטפלת. בואי נשיר אותו, בואי ננגן אותו בגיטרה חשמלית, בואי נעשה לו תערוכת צילומים. בואי נלוש אותו, ככה, עם כפות הידיים החשופות, את מוכנה?
הבאתי לך שיר, היא אומרת לה: "המלים לא עושות אהבה/ הן עושות חֶסֶר/ אם אומר מים, אשתה? / אם אומר לֶחֶם, אוכַל?" (אלחנדרה פיסארניק); ובכל זאת, ואף על פי כן, זה כל מה שיש לנו, מלים. הכמיהה הראשונית, הבראשיתית הזאת להזנה אינסופית – היא כמיהה שנדונה מראש להיוותר ריקה, עם חלל מסוים של חֶסֶר, אבל בואי נמצא לזה מלים, מלים של שיר. איך לכנות את החסר הזה? בואי ניתן לו לדבר. דברי בשמו. תצעקי בשמו. תבעטי ותשרטי ותכי בשמו. מה הוא אומר, מה הוא היה רוצה, מה הוא צועק, תגידי לי. "איני מתימרת לכלום בשיר הזה, רק להתיר את גרוני" (פיסארניק); בואי, תתירי. מותר לך. תשירי ותתירי, תתירי ותשירי; כמו שמתירים פקעת סבוכה, חונקת. הנה, עכשיו פרמת קצת מהסבך. תבכי. זה בסדר. אני אתך.
אין בכוחי להמשיך, היא אומרת. אני יודעת, אני יודעת, אומרת המטפלת. אבל אני ממשיכה, היא מחייכת מבעד דמעה, כי המלים האלו – כן, אלו שעושות חסר, אלו שלא מספקות מים ולחם – המלים האלו, דווקא הן – הן נושאות אותי, תראי, אל סף הסיפור שלי הן נושאות אותי; דווקא המלים האלו שהבאת עכשיו – אלו שאומרות שמותר לי לשנוא אותן, לקלל אותן, הן אינן עושות אהבה – דווקא הן, תראי, נשאו אותי אל הצעקה של החֶסֶר, הן נתנו לי מלים לזה, כמו בור, כמו תהום, כמו שחור ללא סוף, כמו גומחות, סדקים, חללים. אני יכולה לחבר את כל מילות האין האלו לשרשרת, לחרוז לי מחרוזת, להיעטף בהן, ככל שזה נשמע מצחיק, דווקא בהן – מלים של חֶסֶר.
את מופתעת, היא אומרת. מופתעת? כן. מופתעת שנפתחה לך דלת. איך פתאום, ככה, בלי שהרגשת, נפתחה לך דלת אל עצמך, אל הסיפור שלך. כן… מצחיק, אה? זה כאילו… כאילו שיש מאחורי קול שמדבר אותי, שמדבר לך אותי, שמדבר לי אותי, בלי שאני מתאמצת כאילו, בלי שאני מנסחת בשבילו, מפעילה אותו, הוא פשוט מדבר שם, אותי.
צריך לומר מלים, ככל שיש מלים בנמצא, ככל שיש. ולהפוך אותן ולטלטל אותן ולשזור אותן לצירופים משונים, לחדש אותן, למצוא אותן מחדש. לומר אותן ולומר אותן, עד שהן תאמרנה לי, עד שהן תמצאנה אותי – נישאת על סף הסיפור שלי, פנימה, אל תוכו.

המפגש עם דאגות של ילדים הוא לעתים מפגש מטריד ומאיים עבור הורים: משום שהם רוצים כל כך להגן על ילדיהם – עצם ההאזנה לתכנים מאיימים שמגיעים מפי הילד ומעסיקים את עולמו – כבר יש בה לעתים כדי לגרום להורים תחושת חרדה ורצון להסיט ולהעלים את התכנים המפחידים. מתוך כך, ההורים עשויים להשמיע לעתים משפטים כמו: "זה לא יכול לקרות", "אתה מדמיין", "לך זה לא יקרה" וכו'.
משפטים כגון אלו – הנאמרים מתוך כוונה להרגיע – עשויים דווקא להגביר את הדאגה והחרדה, משום שהילד חש שהוא נותר בודד איתה ואין הוא יכול לתקשר אותה אל החוץ, שהרי המבוגרים אומרים שהיא בכלל לא קיימת.

הספר "לאן הולכות הדאגות בלילות" מאת אנתוני בראון (תרגמה מאנגלית: אירית ארב; הוצאת כנרת) מספר את סיפורו של אילי שהיה "דאגן לא קטן" ודאג בגלל הרבה מאד דברים. הוריו של אילי מנסים לעזור, ואביו אומר: "אל תדאג, ילד, הדברים האלה לא יכולים לקרות. זה רק בדמיון שלך". אמא של אילי אומרת: "אל תדאג, חומד, לא ניתן לשום דבר לפגוע בך". אבל האמירות האלו של הוריו של אילי לא מקלות עליו והוא עדיין דואג. כשאילי משתף את סבתו בדאגותיו היא מבינה לליבו ואומרת שכשהיתה בגילו גם היא דאגה ככה. סבתו של אילי מביאה לו "בובות דאגה"; "פשוט תספר לכל אחת מהן דאגה אחת שלך ושים אותן מתחת לכרית. הן ידאגו במקומך בזמן שתישן".
בלילות הבאים אילי באמת ישן בשקט ובשלווה, אלא שכעבור כמה לילות הוא מתחיל לדאוג וחושב על כל הדאגות שהעביר לבובות הדאגה… אילי עמל ומכין בובות דאגה לבובות הדאגה וכך כולם ישנים מצוין.

"דברי עכשיו, ילדה, אני שומעת/ כל העולם מקשיב למלמולך/ דברי, מלאך שלי, אני יודעת/ שלא תמיד יקשיבו לקולך", כך נפתח "שיר לשירה".
"בובות הדאגה" מבוססות בעצם על הקשבה ועל יכולתו של הזולת להוות מיכל לרגשותיו של אדם אחר.
כך, בטיפול מתקיים מרחב המאפשר האזנה עמוקה למלמול הנפש, מרחב המהווה מיכל לדאגות ולפחדים, להתמודדויות שונות, לקולה של הנפש. מרחב בטוח ומקבל זה הוא התנאי לכל טיפול נפשי באשר הוא, ובכך מהווים הטיפול והמטפל סוג של "בובת דאגה": המטפל הוא זה המחזיק את דאגות המטופל ונושא אותן אצלו, ומחזיר אותן למטופל כשהן מרוככות ומעובדות יותר. אני חושבת על הטיפול בביבליותרפיה כעל בובת דאגה ייחודית ומיוחדת: בטיפול באמצעות ביבליותרפיה מביא הילד את עולמו הפנימי באמצעות משחק וסיפור. הדמויות במשחק ואלו שבסיפורים חולקות דאגות ופחדים דומים לאלו שמתמודד עמם הילד. הדמויות הללו אולי אינן "דואגות במקומו" אבל מצע המשחק והדמויות מאפשר לילד לדבר את דאגותיו, לספר את רגשותיו ולעבד את התכנים המעסיקים את עולמו. ילד שפוגש בסיפור ילד כמותו שדואג מדברים דומים לאלו המעסיקים אותו – כבר פוגש למעשה ב"בובת דאגה": יש עוד מישהו שדואג מאותם הדברים שמעסיקים אותו; נטל הדאגה מתחלק וכן נוצרת תחושה של הזדהות, המאפשרת לילד לחוש שהוא אינו לבד בעולם עם חששותיו.
העיסוק בפחדים ובדאגות שמוצא לו ערוץ ביטוי באמצעות משחק סימבולי ובאמצעות עבודה רגשית עם דמויות מסיפור – מאפשר לילד לעסוק בתכנים מעוררי הדאגה, להתיידד איתם, לתת להם שמות, וכך הם הופכים מדבר גדול (ומפלצתי לעתים) לדבר שיש לו שם ושאפשר להכיל אותו בתוך הנפש ולהתמודד איתו. כך, אפשר להירדם בלילה, כשהדאגות קטנות יותר, ואפילו – לפני שנרדמים – "לראות פתאום חצי ירח/ קורץ צהוב צהוב מתוך האפילה".

בבית האחרון של השיר צצה דמותה הפנימית של האם (מה שקוראים בספרות : "המחבר המובלע") ומגלה לנו את האמת שמאחורי תשובתה לבתה: "ורק אני והתשובות שבפי/ יודעות את הסוד הגדול,/ שגם כשגדלים לא מבינים/ רק פשוט יום אחד מפסיקים לשאול."
אני נזכרת באנקדוטה שסיפרה לי חברה על הרצאה ששמעה באנגלית בריטית מסובכת למדי להבנה, וכאשר שאר המאזינים פרצו בצחוק – בקטע שהיה ככל הנראה משעשע – גם היא הצטרפה בצחוק מתגלגל על אף שלא הבינה דבר, וכמובן שלא עלה בדעתה פשוט לשאול ולבקש הסבר לבדיחה.
אני חושבת על הקושי של כולנו "פשוט לשאול"; על הפחד מהמבוכה, מהבושה, מלהיראות כלפי חוץ כלא שייכים וכמי שאינם מבינים עניין.
אני חושבת גם על השאלות הגדולות באמת שמסתובבות לנו בבטן ובלב מילדות אולי ואנחנו מקווים למצוא להן תשובות כשנגדל, אבל התשובות לא בהכרח נמצאות, אלא סימני השאלה שבבטן נהיים גדולים יותר ואפילו השאלות עצמן מתערפלות, הופכות חסרות פשר. כמבוגרים קשה לנו להודות בכך שאנחנו גם לא מבינים ולא יודעים, שגם לנו אין תשובות להכל, שגם אנחנו מפוחדים מול הרבה דברים כואבים שקיימים בעולמנו; ובמיוחד קשה להודות בזה מול עיניים גדולות ושואלות של ילד, שמבקש שנשמור עליו ונסביר לו איך לעזאזל פועל ההיגיון של הדבר הזה שנקרא עולם.

כשמטופלים באים לטיפול הם מצפים פעמים רבות שהמטפל ידע, שלמטפל תהיינה תשובות. הוא הרי מטפל. קצת כמו הילדה בשיר של תרצה אתר שמצפה שאמא שלה תדע את הכל. אבל פעמים רבות גם המטפל אינו יודע, ויתרה מכך: תפקידו של המטפל איננו לדעת כי אם לדעת לשהות במרחבי השאלות, לדעת לשאול את השאלות ביחד עם המטופל, לדעת לסייע למטופל לפתח את הפונקציה השואלת שלו: זו שמתבוננת, זו שבוחנת את הדברים ממגוון נקודות מבט, זו שלא מקבלת את הדברים כמובנים מאליהם.
טיפול הוא מרחב של שאלות רבות, וכדי לשאול נדרש אומץ. האומץ הוא האומץ לחקור, לקלף את שכבות ההגנה, האומץ לערער על דפוסים מוכרים ובטוחים ולבחון אותם מחדש.
המקום השואל הוא מקום ילדי: כזה שמאופיין בתום, בסקרנות, בפתיחות. כדי להיות מסוגלים לשהות במקום הזה גם המטפל וגם המטופל צריכים להיות מסוגלים להתחבר לחלקים הילדיים שבתוכם, אלו שמתוכם אפשר ליצור את מרחב המשחק של הטיפול.
"מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב", כתב עמיחי. "המקום שבו אנו צודקים הוא רמוס וקשה כמו חצר. אבל ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח (…)". שאלות הן אלו שמתוכם צומחים פרחים, באביב וגם בעונות אחרות, גשומות.

אני חושבת על האופן בו נראה סימן שאלה: על העגלגלות שבו, על הפיתול, על התנועה – תנועת גל; לעומת מראהו של סימן קריאה: חד מימדי, שטוח, ברור, קצר. אני חושבת על התנועה שיש בשאלה; על התנועה הפתוחה שהיא יוצרת – כמו זריקת אבן לתוך מקווה מים, שיוצרת סביבה עיגולים רבים בתוך המים: שאילת שאלה אחת בטיפול מובילה פעמים רבות לשאילת שאלות נוספות, למעגלים רבים של שאלות סביבה. לפעמים זה נראה מייאש: כל כך הרבה שאלות, אבל איפה התשובה. התשובה איננה אחת. לעתים השאלות הן בעצמן התשובות; והריבוי שלהן ותנועת המעגל שבהן מרחיבים מעגלים בתוך הנפש, יוצרים תנועה של מרחב.

פעמים רבות באים לטיפול משום שמחפשים תשובות. כמה כדאי בתוך החיפוש הזה אחר התשובה לא לשכוח את עוצמתן של השאלות, את ערכן הגדול. לעתים השאלות חשובות לא פחות מן התשובות עליהן; השאלות הנכונות והאומץ שבשאילתן.
אז כן, כדי לשאול צריך לשוב אל המקום הילדי הזה בנפש, הקטן לכאורה, אבל הגדול כל כך, כי הבנה עמוקה ואמיתית יכולה לצמוח משם – דווקא מן המקום השואל, הילדי; מן המקום שמסוגל לחלום ולהתבונן בחלום שיש בו "כוכב עם פנים" ולשאול: "מה זה חלום, תמונה או מקום?" ולקבל את זה שאין תשובה אחת מלבד המוכנות לצעוד אל התמונות והמקומות שמזמנים החלומות ושמזמנים מרחבי הנפש; לאפשר לנפש להיות במצב של הינתנות – הינתנות למעורפל, לחלומי ולשואל.