וכמה בדידות מייצר הכורח להסתיר ולשתוק ואיזה כובד מטען מייצרת הבושה.

הביבליותרפיסטית והמשוררת חלי טל שלם כותבת על המפגש שלה עם השיר "גולם" מאת המשוררת אנה הרמן, ששוחח עמה שיחה נשית אינטימית, קשובה, רואה, פתוחה ומאווררת דווקא באזורי הסוד ההם. שיר שהיה עבורה גילוי מפעים, בזכות האפשרות לדבר אֶת שאולץ להסתתר: דיבור של מתן רשות, כמו שיחת לב פתוחה בין שתי חברות שמביטות עמוק בעיניים ואומרות: "מותר".

____________________________________________________________________________________________________________________ 

"הָעוֹלָם קָדוֹש! הַנֶּפֶש קָדוֹש! הַעוֹר קָדוֹש! הַחֹטֶם קָדוֹש!

הַלָשוֹן וְהַזַּיִן וְכַף הַיָד וְחוֹר הַתַּחַת קָדוֹש!"

אלן גינסברג

הָיִיתִי בַּת אַחַת עֶשְֹרֵה, יָשַבְתִּי בָּאַמְבָּט

וְלֹא יָכֹלְתִּי לְהַבִּיט, גּוּפִי צָעַק: "אַתְּ בַּת

אַחַת עֶשְרֵה עַכְשָו", וְהִתְכַּסֵּיתִי בְּשֻמָן.

יָשַָבְתִּי בָּאַמְבָּט כְּמוֹ בְּמִדְבָּר שֶאֵין בּוֹ מָן.

הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה, נוּרִית עָמְדָה שָׁם. "אַל תָּצִיצִי!"

צָוַחְתִּי. הִיא הִבִּיטָה, וְאָמְרָה: "כְּבָר יֵש לָךְ צִיצִי",

בשנת 2001  נפתחה לי דלת.

עיניי פגשו בשיר "גולם" של אנה הרמן במוסף תרבות וספרות של "הארץ". החיבור היה דומה למכת ברק  - מידי ומחשמל. הזדהות חורכת. או נכון יותר כמו שכתבתי מספר שנים לאחר מכן, במסגרת לימודי הביבליותרפיה בעבודת הקורס תעודת זהות טקסטואלית – "רציתי לפגוש בכותבת כי הרגשתי שאפגש עם עצמי שלא מעזה להתריס עד כדי כך".

הרגשתי שהרמן הציצה לי לחדר האמבטיה, אחרת כיצד ייתכן שהיא מתארת סיטואציה שקרתה רק לי? אמנם "נורית" שלי היתה בני-ילד-רע,  אבל זה קרה – הדלת נפתחה ומן החרך הציצו עיניים חקרניות. ואף אחת לא תארה במדויק כל כך מה שעבר עליי באותן שנות התבגרות איומות ונהדרות.

הַשֶּקֶר צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם, שְנֵי שְקָרִים קְטַנִים -

חָזִי גִּדֵּל פַּקְעוֹת כְּאֵב שֶגָּחוּ מִבִּפְנִים,

וְצִפָּרְנַיִם שֶל דֶּמוֹן חָרְטוּ בְּעֶרְוָתִי

קַוֵּי תַּחְרִיט שֶל שְׂעָרוֹת, כְּתַב חַרְטֻמִּים פְּרָטִי.

מהספר "כיצד באים ילדים לעולם" הבנתי שאם מתחבקים ממש חזק ורוצים, ויש גם ענין עם פין ופות (שלא היה לי מושג מהם) הם באים. "מ12-16" ומעריב לנוער היו הדבר הכי קרוב להסברים על גיל ההתבגרות. אף אחת לא כתבה על אשמה, מבוכה, תחושות. על גאות ושפל, על הלבנה במילואה והשפעתה. לתחבושת לא היו כנפיים. הטמפונים היו אימתניים וגמלוניים. גביעונית היה שם בדיוני שהזכיר את פעמונית של האחים גרים. ושיר כמו גולם לא פגשתי עד לאותו הרגע. שיר שאמר אותי. שאמר יופי. שאמר קודש:

וְכַעֲבֹר שָנָה הִרְגַּשְתִּי אֵיךְ רַחְמִי נִפְתָּח

כְּמוֹ פֶּרַח אַרְגָּמָן בְּתוֹך הַגוּף הַמְפֻתָּח,

כֱּמוֹ אֶצְבָּעוֹת שֶנִפְתָּחוֹת מִתוֹךְ אֶגְרוֹף שָחֹר,

יָרַד לִי דָּם וְקִיּוּמוֹ שֶל פֶּצַע וְשֶל חוֹר

שקרים, הסתרות, התפתחות. דם מטפטף בכל מקום. טומאה. תחבושות נעטפות בנייר-טואלט גס. נשכחות במקומות אסורים ולא מקובלים. איך מסתירים דבר מסורבל כל כך? איך מסגלים מדי חודש התנהלות מיומנת של כיסויים החלפות והסתרות?

הַדָּם הִמְשִיך לָרֶדֶת וְעָטַפְתִּי בִּשְכָבוֹת

רָבּוֹת אֶת מַה שֶבֵּין הַיְרֵכַיִם הֶעָבוֹת,

וְהַפִּיג'ָמָה הֻכְתְּמָה מִתַּחַת לַבְּגָדִים.

הָלַכְתִּי וְהֶחְוַרְתִּי וְסוֹדִי הַמַּאְדִּים

[...]

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת צִלּוּם הַרֶנְטְגֶן הַלָבָן

שֶל אוֹר  הַשַּחַר שֶחָשַף אֶת עֹמֶק כְּאֵבָן

שֶל יְלָדוֹת בְּּנוֹת שְתֵּים-עֶשְרֵה שֶמִתְבַּיְּשוֹת לַחְשֹף

אֵיךְ מִתְפַּתֵּחַ בָּן כּוֹכַב הַמַּאְדִים, אַךְ סוֹף

הַנְּעָרוֹת לְהִתָּפֵס;

והיתה גם אמא. אמא שבכל כוחה רצתה למחות זכרונות חוויותיה הרעות מהפעם ההיא הראשונה, כשהיא קיבלה ולא יכלה לשתף את אמא שלה. ממנה למדתי שלמחזור יש שם נרדף "מחמיא" -"התחרבנתי". לפעמים מרוב מאמץ יתר לתקן ולעשות אחרת – בעיקר אם לא נעשה עיבוד מכבד קודם לכן – זה עלול להתעקם ולצאת באופן שונה-אבל-דומה. ומי ידעה אז על קיומו של "האהל האדום"?

וְלֹא יָדַעְתִּי אִם הַדָּם יוֹרֵד בִּגְלַל מַבַּט

עֵינֶיהָ הַמַצְלִיף בִּי אוֹ מִפְּנֵי שֶאֲנִי בַּת.

צָעַדְתִּי בְּבֶגֶד-יָם שָחֹר עַל הַאַסְפַלְט

עַד שֶהִיא צָעֲקָה: "תַּגִּידִי, מַה קָּרָה, קִבַּלְתְּ

מַכָּה בַּיְרֵכַיִם, מָה אַתְּ לֹא רוֹאָה שֶיֵּש

לָךְ דָּם בֵּין הָרַגְלַיִם? אַתְּ צְרִיכָה לְהִתְבַּיֵּש".

הִיא דָּחֲפָה אוֹתִי עַד שֶנָּפַלְתִּי, וּשְלוּלִית

קְטַנָּה שֶל דָּם נוֹתְרָה עַל הָאַסְפַלְט כְּדֵי לְהַבְלִיט

בִּפְנֵי הָאֲנָשִים שֶהִתְאַסְּפוּ כַּמָּה מֵבִיש

הַפֶּצַע שֶחָשַפְתִּי כְּשֶנָּפַַלְתִּי עַל הַכְּבִיש.

במהרה רכשתי את ספרה של הרמן "חד-קרן" וגיליתי כי גם את שאר שיריה מכתים הצבע האדום. פצעים פעורים חבושים במשקל מדויק ושורות משורטטות. תחושות שחשתי לעיתים יותר, לעיתים פחות. אבל אף אחת לא אמרה לי אותן כך, בצורה כה ישירה והיטיבה לתאר סיטואציות התבגרות מבישות.

וּבְקוּמִי מֵהַכִּסֵא יָכְלוּ כֻּלָם לִרְאוֹת

כֵּיצַד שָעַט הַדָּם דַּרְכִּי לַמְרוֹת הַהַשְבָּעוֹת,

כֵּיצַד דָּהַר מִבַּעַד לַתַּחְבֹּשֶת וּלְבַד

הַתַּחְתּוֹנִים וּבְעוֹדִי יוֹשֶבֶת שָם לְבַד

את כבר לא לבד – חשתי בשנת 2001, כשעיני ולבי פגשו בשיר "גולם" של אנה הרמן. אחרות לבד איתך. או כמו ששהרה בלאו אמרה בהשקה של ספרה השלישי של הרמן התאומה הנראית – "רובנו כאן מזדהות ומרגישות מעין תאומות שלה". ומשהו בפקעת הגרון השתחרר. השירים הללו היוו כתב חרטומים פרטי עבורנו. ד"ר רחל אלבק גדרון הגדירה אותו כקשב רדיקאלי – "השירה של אנה הרמן, עם הקשב הרדיקאלי שלה לכאבים נשיים, לכאבים סודיים, מצליחה שוב להניע את רוח הרפאים של הבורגני ההוא בקרב האני-הקורא שלנו. הנה כאב שלא היה נושא לשירה ולאמנות בכלל, מעולם: כאב המחזור החודשי הנשי. בואו נחשוב אותו רגע, בורגנים יקרים. יש לו מקום. הוא חשוב. הוא כאן. הוא חלק מהדבר שהנשים חשות כחיים וכחוויה. יש בו מן המפחיד, מן הדם הגלוי, מן החיים עצמם, ללא אבסטרקציה. בואו נתבונן בהם, בחיים אלה, היטב: הם שם, הם כואבים לגוף. הקשב הרדיקאלי של האמנות יכול להצביע אותם, מבעדם, דרכם, ועליהם".  (ציטוט מתוך גיליון "הו" האחרון).

כֻּלָּם יָכְלוּ לִרְאוֹת כֵּיצַד כָּשַלְתִּי, מְנַסָה עִם

מִיץ פֶּטֶל שֶשָּפַכְתִּי עַל הַכֶּתֶם וְעִם סְוֶדֶר

סְבִיב הַמָּתְנַיִם לְהוֹכִיחַ שֶהַכֹּל בְּסֵדֶר.

הכל לא היה בסדר, ושום מיץ ממותק לא עזר לטעם המר. (פתאום תוך כדי כתיבה, חושבת על כך ש"מיץ פטל" אינו רק תרכיז אדום אלא ספר – ילדים שמהותו סוד). אבל יכולתי ללוש את החומרים, כי הרמן שמה בפי את המילים. ולא סתם – אלא בתבנית מסותתת מחורזת, והמילים הלמו בפעימתן וכבר היה קל יותר להרדם כך. או להחליף תחבושת.

עַל סְתַו שְנַָתִי הַשְּלֹֹש-עֶשְרֵה עֲדַיִן מְכַסֶּה

הַכֶּתֶם הַדָּלוּחַ שֶהוֹתַרְתִּי עַל כִּסֵא

הכתם יישאר. עוד כתמים באו ויבואו אחריו. והכל בסדר, אפשר לומר. הסדר נשמט ונשמר. ועוד מעט ספר – כמעט עשרים שנים אחרי. שירים שכתבתי ואנה הרמן ערכה – קראה במילותיי והטעימה כל פעימה. לימדה אותי בעדינות ובקשב מסגור אסתטי, במיוחד במקומות בהם גדשתי על גדותיי. תוך כדי עבודת עריכה דיאלוגית, נכחתי בביבליותרפיה המתרחשת. סגירת מעגל מרגשת עד מאד מאד.

_______________________________________________________________________________________________________________________

חלי טל שלם היא ביבליותרפיסטית ומשוררת. מלווה תהליכי כתיבה של סיפורי חיים ואחרים. ספרה "עץ טרבל" – על אהבת הטבע האדם והשפה ראה אור לפני שלוש שנים. ספר שיריה "תעבירי את הסכין" בעריכת אנה הרמן בהוצאת פרדס, יראה אור בעוד כמה חודשים.

יאיר הורוביץ, מתוך מחזור השירים: מקום. בתוך הספר: ארץ בחירה
*

כשאני קוראת את השיר הזה של יאיר הורוביץ, המלים הראשונות מתוכו שנחקקות בי הן: "הספר אינו מאזין לי". לא "אני לא מאזין – או לא קשוב – אל הספר" אלא "הספר אינו מאזין לי". כלומר, פעולת הקריאה איננה פעולה חד צדדית של התכווננות הקורא אל הטקסט אלא היא פעולה דיאלוגית, הדורשת מאמץ משני הצדדים שלוקחים חלק בדיאלוג. לא רק הטקסט מדבר, אלא גם אני מדבר, והטקסט צריך להיות מספיק קשוב אלי, ללכוד את תשומת לבי המוסחת על ידי הקולות האחרים.
אני קוראת כאן את תחושת התסכול, הקיפאון, התחושה שהדברים תקועים ועומדים במקום, אבל יחד עם זה את ההתעקשות והמאבק לנסות בכל זאת, לשוב אל הספר, לפתוח אותו ערב אחר ערב, לבדוק – אולי הפעם יאזין לי, אולי הפעם אני אאזין לו, אולי הפעם תיווצר שיחה בינינו, תיווצר הבנה, תיווצר אהבה.

אני חושבת על התיאור של הורוביץ את הניסיון להתקרב אל הספר – את ההתמדה שבפתיחתו שוב ושוב בתקווה שמשהו ישתנה, שמשהו יפתח בשיח עם הספר – וחושבת על תהליך טיפולי ועל הקריאה שאנחנו עושים בתוך נפשנו שלנו.
לעתים תהליך טיפולי הוא כמו מפגש עם ספר: אנחנו אוחזים בידינו את הספר-נפש שלנו, ממששים את הכריכה; לפעמים היא כריכה קשה, לפעמים רכה, לפעמים צבעונית מאד, לפעמים חלקה. ישנם פרקים שכבר קראנו; יש פרקים שאנחנו מדלגים עליהם, מפחדים להתקרב; יש פרקים שאנחנו חוזרים אליהם שוב ושוב; יש פרקים שעדיין לא כתבנו – עמודים ריקים שממתינים להתמלא בשורות חדשות.
ולפעמים אנחנו קוראים בנפש במקום שסגרנו אותה לפני שבוע, בפגישה הקודמת, או בפגישה שלפני כמה חודשים; ולפעמים זה נדמה כאילו אנחנו עדיין בפרק הראשון, גם אם עבר זמן רב מאד מאז קראנו או כתבנו אותו לראשונה. אני מדברת כאן על תחושה של מעגליות, של תקיעות, של תחושה מתסכלת שהנה שוב אני חוזרת על הדפוסים המוכרים, שוב אני נופל לאותם בורות, שוב אני מדבר על אותם הנושאים, מעין "שוב המדחום עולה/ אני לא אשתנה/ אותו סיפור ישן תופס אותי כל פעם…", כמו ששרה מזי כהן.
אבל האם באמת מדובר פה בסיפור ישן? האם הסיפור שלנו לא משתנה ולו מעצם הקריאה החוזרת שלנו בו? אני רואה את השינוי כתהליך תת קרקעי שמתרחש לו מתחת לפני השטח גם אם אנחנו לא מודעים אליו, גם אם אנחנו לא רואים אותו; אבל מתחת לשכבת האדמה – או בעומקו של מרקם הדף עליו נכתב הסיפור – ישנה תזוזה; משהו זע ועושה את דרכו קדימה. מעצם הקריאה הנשנית – הנגיעה שוב ושוב באותם הדברים – גם הטקסט – כלומר סיפור הנפש – משתנה; וגם אנחנו משתנים.

אחד הדברים שמתסכלים בעיני בתחושת התקיעות והקיפאון הוא המלים החוזרות על עצמן.
כלומר, כוונתי היא שלא רק התכנים נראים כחוזרים על עצמם אלא כך גם המלים המשמשות לתיאורם – ובכך הן מאבדות מממשותן והופכות חלולות.
כיצד אפשר לקרוא בטקסט הנפש התקוע לכאורה באופן שיחיה אותו? באופן שיגרום לו לדבר אחרת או להיקרא באופן אחר? – התשובה שאני רוצה להציע לכך היא: באמצעות שיר.
כשהורוביץ כותב "אני קורא בספר במקום שסגרתי אותו אתמול. אני סוגר את הספר במקום שסגרתי אותו אתמול" הוא מתמלל תחושות של תקיעות וקיפאון. אבל כשהוא כותב "אני שומע קולות אחרים" – הוא מאוורר את התקיעות הזאת, כמו ששיר מאוורר את הנפש. אפשר – דרך דיאלוג עם המשפט הזה – לגעת ב"קולות האחרים", להאזין לדברים שאומרים הקולות האחרים, לשאול אלו קולות הייתי רוצה לשמוע, אלו קולות אני שומעת עכשיו, איך נשמעים הקולות האלו, אלו גוונים יש להם. דרך כך עשוי להתאפשר מבט אחר על הקולות הקיימים עכשיו, על הטקסט הנראה חתום וחזרתי.

לעתים בקשר שלנו עם עצמנו ובקשרים עם האחר – נראה שאנחנו עומדים במקום שבו עמדנו.
אבל לעתים דווקא ההשתהות באותם מקומות הנראים "תקועים" היא זו שעשויה להוביל את השינוי, את ההיפתחות. ב"השתהות" אינני מתכוונת לניסיון לאלץ את פתיחת החסימה בכוח; מה שנראה כסגור וחתום זקוק לזמן שלו על מנת להיפתח; אני מתכוונת ליכולת לשהות שם, לבוא במגע עם החסום, לשוב ולגעת בספר הסגור, במקום שבו סגרנו אותו אתמול. מוטב שתהיה זו נגיעה רכה, מלטפת, מרפרפת, כמו ניגון של שיר, שכמו אומרת: "הי, אני כאן, לא שכחתי. אני לא מאיצה שום דבר, אלא רוצה רק להזכיר שאני כאן, ממתינה בסבלנות לזמן שיתאים להיפתח". ההאזנה הסבלנית והסלחנית הזאת אל הספר הסגור שאינו מאזין עשויה להביא עמה את הקולות האחרים, את משב הרוח של החדש, האביבי, המשתנה. כמו באהבה.

יש לי תחושה שהטקסט הזה שרץ לי כעת בראש יגע במטופל בדיוק ככה, ואז נוצר בי הדחף להביא לו את הטקסט הזה, לדאוג לארגון פרטי המפגש המשמעותי הזה שבין המטופל לטקסט. אבל רגע; משהו בי עוצר. שניה אחת. תחשבי רגע. עוד לא. יש בך איזו תחושה עמוקה, ידיעה אפילו, שהטקסט הזה הוא הטקסט המתאים; שהוא זה שיגרום לאשה או לאיש שיושבים כאן עכשיו את הנגיעה הכל כך חד פעמית ואינטימית הזאת בחלקי הנפש העמוקים שלהם שיוכלו כעת להתגלות באמצעות הטקסט, להיות ניבטים באופן אחר, לזכות למגע ולהד. ובתוך כל זה ויחד עם התחושה העמוקה הזאת – רגע, עוד קצת, עוד לא, אולי זה עוד לא הזמן.

לפעמים דווקא משום שישנה תחושה שטקסט כלשהו כאילו נכתב במיוחד על או עבור אדם מסוים או  סיטואציה רגשית מסוימת, דווקא משום שנראה כי הטקסט הזה הוא כל כך מדויק עבורם – יתכן שיהיה בו משהו מטלטל מאד, משהו שעלול לחשוף מהר מדי או בעוצמה רבה מדי תחושות או חוויות או חלקי נפש פגיעים מאד שזקוקים עדיין להיות חבויים, תחת מעטה הגנה, שלא יסירו מהם את הכיסוי מוקדם מדי, שלא יחשפו אותם באחת. וזאת הסיבה שלעתים גם אם אני בטוחה שאין טקסט מתאים מזה עבור מטופל או מטופלת בנקודת זמן מסוימת – אני משתהה; נושמת עמוק, אומרת לעצמי שאחכה לזמן הנכון לאפשר לטקסט הזה להיוולד אל תוך הטיפול. בינתיים אני והמטופל/ת שומרים על הסביבה הרחמית שמחזיקה את הטקסט בתוכה; מאפשרים לעצמנו להרות את הטקסט, מאפשרים להריון להתפתח שבוע אחר שבוע עד שיבשילו התנאים, עד שהטקסט יבשיל ויתפתח בתוך רחם הטיפול, רחם המרחב שבינינו ורחם נפשו של המטופל.

אבל איך יודעים מתי הוא הרגע הנכון? האם הוא כבר הגיע? האם לחכות עוד? האם הוא עוד לא כאן אבל כמעט? כמובן שזה תמיד רגע של סיכון: יכול להיות שנקודה מסוימת תהיה מוקדמת מדי עבור המטופל/ת, ואז זאת תהיה טעות של "כבר": כבר הבאתי, אבל זה היה מוקדם מדי. ויכול להיות שנקודה מסוימת תהיה נקודה של "כמעט": אני אגיד לעצמי ש"עוד לא, עוד מעט", אבל נקודת הזמן תעבור ופתאום זה יראה לא מתאים להביא את הטקסט הזה עכשיו; הזמן המתאים יחלוף.

איפה המחיר היקר יותר, אני שואלת את עצמי, ב"כמעט" או ב"כבר"?

בשיר של חנוך לוין "הבלדה על אדון כמעט וגברת כבר" נראה שהאשם באהבה המוחמצת הוא אדון כמעט: הוא אוהב את גברת כבר, כמעט אומר לה זאת, אבל בסוף לא אומר. כך חולפות להן השנים, אדון כמעט נשאר לבדו, גברת כבר נשארת לבדה, היא מתגוררת בבית שכמעט מתגורר בו גם האדון כמעט, אבל "עכשיו לא מתגורר בו אף אחד". השיר מתאר ההחמצה שהיא המחיר על ה"כמעט" של אדון כמעט, אבל לא ממש מתאר את המחיר על מעשיה של גברת כבר שכבר נותנת יד לאדון כמעט, כבר, מוקדם מדי, מהר מדי.

כשנותנים יד למי שלא מוכן לכך עדיין – היד הזאת עלולה להבהיל. לפעמים אותו אדם אפילו לא יכול לזהות שזאת יד מושטת אלא אולי הוא חווה אותה כיד פולשנית, חודרנית, מפשפשת, לא מותאמת; ואז הוא נרתע מהר אחורה ובורח. זה מחיר ה"כבר". אני לא רוצה שהטקסט המושט שלי יתקבל כיותר מדי, אני לא רוצה שהוא יבהיל, יטלטל, ישמוט משהו.

ומחיר ה"כמעט": הרגע יחלוף, הטקסט ישהה לו במחשבותי ויהדהד באופן כזה או אחר בטיפול אבל לא יפגוש את המטופל פנים אל פנים, באותו מפגש גולמי, מזוכך,  שאני אהיה עדה לו כמעט מן הצד ברגע הראשון ההוא.

נדמה לי שבהתמודדות עם השאלה הזאת – מהו התזמון הנכון להביא טקסט לטיפול – אני מעדיפה להיות  זהירה ולשלם את מחיר ה"כמעט" מאשר את מחירו של ה"כבר"; ולא להסתכן במוקדם מדי, בפולשני, בלא מותאם ובמטלטל. גם אם הטקסט לא הובא – אני מאמינה שמשהו ממנו נמצא בחלל החדר, וגם אם חלף הרגע הנכון – אולי יוכל הטקסט לחזור בזמן אחר, באופן אחר.

"גברת כבר טיילה עם אדון כמעט./ היא אהבה אותו וכבר נתנה לו יד,/ הלילה חם היה, ירח שט/ על הגברת כבר ואדון כמעט (…)" – אני מאמינה כי שאלת הטיימינג הנכון בהבאת טקסט לטיפול היא טיול משותף עם גברת כבר ואדון כמעט; טיול בתווך שביניהם, שמבקש לאפשר את אורו הנכון, המדויק של הטקסט על הנפש, כמו אורו של ירח שט בשמיים, בלילה חם של אמצע חודש קיצי.