יש לי תחושה שהטקסט הזה שרץ לי כעת בראש יגע במטופל בדיוק ככה, ואז נוצר בי הדחף להביא לו את הטקסט הזה, לדאוג לארגון פרטי המפגש המשמעותי הזה שבין המטופל לטקסט. אבל רגע; משהו בי עוצר. שניה אחת. תחשבי רגע. עוד לא. יש בך איזו תחושה עמוקה, ידיעה אפילו, שהטקסט הזה הוא הטקסט המתאים; שהוא זה שיגרום לאשה או לאיש שיושבים כאן עכשיו את הנגיעה הכל כך חד פעמית ואינטימית הזאת בחלקי הנפש העמוקים שלהם שיוכלו כעת להתגלות באמצעות הטקסט, להיות ניבטים באופן אחר, לזכות למגע ולהד. ובתוך כל זה ויחד עם התחושה העמוקה הזאת – רגע, עוד קצת, עוד לא, אולי זה עוד לא הזמן.

לפעמים דווקא משום שישנה תחושה שטקסט כלשהו כאילו נכתב במיוחד על או עבור אדם מסוים או  סיטואציה רגשית מסוימת, דווקא משום שנראה כי הטקסט הזה הוא כל כך מדויק עבורם – יתכן שיהיה בו משהו מטלטל מאד, משהו שעלול לחשוף מהר מדי או בעוצמה רבה מדי תחושות או חוויות או חלקי נפש פגיעים מאד שזקוקים עדיין להיות חבויים, תחת מעטה הגנה, שלא יסירו מהם את הכיסוי מוקדם מדי, שלא יחשפו אותם באחת. וזאת הסיבה שלעתים גם אם אני בטוחה שאין טקסט מתאים מזה עבור מטופל או מטופלת בנקודת זמן מסוימת – אני משתהה; נושמת עמוק, אומרת לעצמי שאחכה לזמן הנכון לאפשר לטקסט הזה להיוולד אל תוך הטיפול. בינתיים אני והמטופל/ת שומרים על הסביבה הרחמית שמחזיקה את הטקסט בתוכה; מאפשרים לעצמנו להרות את הטקסט, מאפשרים להריון להתפתח שבוע אחר שבוע עד שיבשילו התנאים, עד שהטקסט יבשיל ויתפתח בתוך רחם הטיפול, רחם המרחב שבינינו ורחם נפשו של המטופל.

אבל איך יודעים מתי הוא הרגע הנכון? האם הוא כבר הגיע? האם לחכות עוד? האם הוא עוד לא כאן אבל כמעט? כמובן שזה תמיד רגע של סיכון: יכול להיות שנקודה מסוימת תהיה מוקדמת מדי עבור המטופל/ת, ואז זאת תהיה טעות של "כבר": כבר הבאתי, אבל זה היה מוקדם מדי. ויכול להיות שנקודה מסוימת תהיה נקודה של "כמעט": אני אגיד לעצמי ש"עוד לא, עוד מעט", אבל נקודת הזמן תעבור ופתאום זה יראה לא מתאים להביא את הטקסט הזה עכשיו; הזמן המתאים יחלוף.

איפה המחיר היקר יותר, אני שואלת את עצמי, ב"כמעט" או ב"כבר"?

בשיר של חנוך לוין "הבלדה על אדון כמעט וגברת כבר" נראה שהאשם באהבה המוחמצת הוא אדון כמעט: הוא אוהב את גברת כבר, כמעט אומר לה זאת, אבל בסוף לא אומר. כך חולפות להן השנים, אדון כמעט נשאר לבדו, גברת כבר נשארת לבדה, היא מתגוררת בבית שכמעט מתגורר בו גם האדון כמעט, אבל "עכשיו לא מתגורר בו אף אחד". השיר מתאר ההחמצה שהיא המחיר על ה"כמעט" של אדון כמעט, אבל לא ממש מתאר את המחיר על מעשיה של גברת כבר שכבר נותנת יד לאדון כמעט, כבר, מוקדם מדי, מהר מדי.

כשנותנים יד למי שלא מוכן לכך עדיין – היד הזאת עלולה להבהיל. לפעמים אותו אדם אפילו לא יכול לזהות שזאת יד מושטת אלא אולי הוא חווה אותה כיד פולשנית, חודרנית, מפשפשת, לא מותאמת; ואז הוא נרתע מהר אחורה ובורח. זה מחיר ה"כבר". אני לא רוצה שהטקסט המושט שלי יתקבל כיותר מדי, אני לא רוצה שהוא יבהיל, יטלטל, ישמוט משהו.

ומחיר ה"כמעט": הרגע יחלוף, הטקסט ישהה לו במחשבותי ויהדהד באופן כזה או אחר בטיפול אבל לא יפגוש את המטופל פנים אל פנים, באותו מפגש גולמי, מזוכך,  שאני אהיה עדה לו כמעט מן הצד ברגע הראשון ההוא.

נדמה לי שבהתמודדות עם השאלה הזאת – מהו התזמון הנכון להביא טקסט לטיפול – אני מעדיפה להיות  זהירה ולשלם את מחיר ה"כמעט" מאשר את מחירו של ה"כבר"; ולא להסתכן במוקדם מדי, בפולשני, בלא מותאם ובמטלטל. גם אם הטקסט לא הובא – אני מאמינה שמשהו ממנו נמצא בחלל החדר, וגם אם חלף הרגע הנכון – אולי יוכל הטקסט לחזור בזמן אחר, באופן אחר.

"גברת כבר טיילה עם אדון כמעט./ היא אהבה אותו וכבר נתנה לו יד,/ הלילה חם היה, ירח שט/ על הגברת כבר ואדון כמעט (…)" – אני מאמינה כי שאלת הטיימינג הנכון בהבאת טקסט לטיפול היא טיול משותף עם גברת כבר ואדון כמעט; טיול בתווך שביניהם, שמבקש לאפשר את אורו הנכון, המדויק של הטקסט על הנפש, כמו אורו של ירח שט בשמיים, בלילה חם של אמצע חודש קיצי.

כיצד אפשר לדייק את אותן תחושות מעורפלות, ראשוניות, גולמיות, חסרות שם?
נראה שבעזרת צירוף מלים ייחודי, חדש ורענן אפשר אולי להתקרב להבעת אותם רגשות מורכבים; צירוף שלוקח מלים מפה ומשם ומערבב אותן יחד לבלילה בעלת טעם מפתיע, צירוף מטאפורי, כזה שישנו בשירים.
"חכו נא עוד רגע, חכו נא בשקט,/ חכו בזהירות, המסך יורד./ הלילה איננו רק חושך על דרך, לפעמים הוא שירים וניגון והד", כתבה תרצה אתר בשיר "הלילה הוא שירים".
לפעמים אפשר – באמצעות מפגש עם שיר – לגעת בשירה שישנה בלילה: להתקרב בזהירות אל המקומות החשוכים – המפחידים לעתים – של הנפש, ולנסות לדבר אותם.
בביבליותרפיה הדיבור איננו רק דיבור על האזורים האלו אלא הוא גם דיבור את האזורים האלו; כלומר במקום לדבר על "חרדה" למשל – מוצאים דימוי לחרדה, מדברים בגוף ראשון מפיה של החרדה או שפונים ומדברים ישירות אליה בגוף שני. הנגיעה הזאת ב"דבר עצמו" מפוגגת אט אט את החושך שבדרך ומאפשרת להתקרב אל אותם רגשות ראשוניים וחבויים.

כשאני בוחרת טקסט עבור מטופל זהו תמיד רגע שמלווה אצלי בתחושה של חרדת קודש: האם הטקסט הזה אכן יצליח לפרוט על נימי נפשו של המטופל, לגעת באותם רבדים כמוסים? ומה אם הטקסט יעורר דברים שהמטופל לא מוכן אליהם עדיין?
בחירת טקסט לטיפול היא תמיד משימה מורכבת, שמצריכה לקיחה בחשבון של הרבה גורמים הקשורים בטקסט, בשלב שבו נמצא המטופל, בעיתוי של הבאת טקסט מסוים ועוד; אבל ישנו הרגע הזה, הקסום, שבו הטקסט נכנס אל החדר, תופס לו מקום, מתיישב, מתרווח, הדהודו נשמע בחדר; ורגע אחרי קריאת הטקסט בקול ישנו המבט: הצטלבות המבטים בין המטופל וביני, שממנה אפשר לחוש באופן ראשוני תחילה אם הטקסט התאים או לא התאים, אם הצליח לגעת ברבדיה העמוקים של הנפש.
לפעמים במבט הזה ישנן דמעות: בכי שנוגע בדברים שאין להם שמות, שלאחר המפגש עם הטקסט מרגישים אולי פחות בודדים, יכולים יותר להיאמר, להיות נדברים. רגעים כאלו הם תמיד רגעים שמרגשים אותי מאד בידיעה שהם מספקים לי שהנה נפתח ערוץ חדש ובלתי מתוייר עדיין המוביל אל מקום עדין, כמוס וראשוני שרצה להתגלות והנה – נפתח לו פתח. פעמים רבות קשה באותם רגעים לתמלל מה בדיוק נגע שם, מה זה עושה, איזו מילה נגעה במה, אבל זה בסדר: באותם רגעים אפשר להשהות את התמלול הזה, כעת הטקסט לבדו הוא שאחראי למלים.

"חכו נא עוד הרף, עצמו העיניים/ חכו עוד שנייה – זאת ולא יותר./ הלילה אינו רק חלום ושמיים,/ לפעמים הוא תפילה למחר אחר", כתבה תרצה אתר.
לעתים עצם הצלחתו של טקסט לגעת במקומות הראשוניים ביותר, לתמלל אותם, לספק להם הד – כבר מעוררת תחושה של תקווה, מעצם היותן של התחושות כעת פחות בודדות ומסוגלות להיות נדברות עם זולת.
והלילה אינו רק תפילה אחת אלא "לעתים הלילה הוא תפילות רבות", כלומר אותם "דברים" שהיו קודם חסרי שם, זוכים כעת לשמות רבים, למלים חדשות ואחרות, לריבוי. באופן הזה חלל הנפש נרחב ויכול להכיל בתוכו נקודות מבט אחרות, חדשות ומגוונות.

מתוך התקווה הזאת ומתוך המרחב החדש שמתחיל להיווצר בנפש אפשר להתחיל לדמיין "מחר אחר", להתחיל לדמיין שינוי וניגון שחולף בדרכים.
*