מה זה מה שאי אפשר להגיד אותו? – אותו בלתי ניתן לתמלול?  – - -

לפעמים אלו דברים שלא נעים להגיד, לפעמים מפחיד לומר, ולפעמים לנו עצמנו אין מלים עבור הדברים הרוחשים בתוכנו.

את השורות האלו אני כותבת בשעה שהתינוקת שלי ישנה בחדר הסמוך; לפני כן בכתה. הבכי שלה העיד על בטן מציקה או רעב או עייפות או כל אלו יחד. הבכי ביטא את הבלתי ניתן לתמלול שלה; ואני מנסה לקרוא בבכי: האם הוא מעיד על עייפות או על רעב או על כאב. אני מרימה אותה, בתנוחה זאת ובתנוחה אחרת, בנענוע לכאן ונענוע לשם: מה ממי, מציק לך משהו, כואב, אני אומרת, והיא לומדת לחבר את המילה כאב עם הדבר הזה שהיא מרגישה בתוכה. איך ניתן לדעת אם באמת זה כאב? איך אפשר לחבר שם לתחושה? אילו היא יכלה להגיד לי, להסביר במלים – - -

וכשאנחנו גדולים? – כשאנחנו גדולים אנחנו אומרים, מסבירים. שמים את הלב שלנו בתוך מלים כמו להכניס בלילת עוגה לתבנית. מקווים שיֵצא מזה משהו טוב, שיצא אפוי, שהנמען שלנו יקבל לתוכו את המלים שלנו באהבה, בהבנה. אבל לא תמיד זה ככה. לא תמיד אנחנו מצליחים לומר את מה שהתכוונו. ואם מצליחים? – לא תמיד המלים שאמרנו מתמקמות במקום הנכון אצל השומע.ת שלנו, לא תמיד הוא מבין, לא תמיד הוא קשוב עד הסוף, לא תמיד אוזניו ולבו עוטפים את מילותינו.

ולעתים יש ויתור: ויתור על האמירה. אם לא יבינו אותי – למה לנסות? – ואז משתבללת הנפש לתוך עצמה, נסגרת, לא מושיטה עצמה אל החוץ.

ובתוך כל זה ומאחורי כל זה ישנה משאלה: "אילו" – המשאלה להיות מובנת, המשאלה להיות אהובה, המשאלה לדיוק – שיבינו אותי בדיוק, שיזהו מה אני צריכה, שירגיעו את הצורך הזה בערסול הנכון בדיוק. אילו יכולתי להגיד לך… אילו היית מקשיבה, אילו היית מבינה. לוּ אוֹמַר, לוּ תביני.

המשוררת אלחנדרה פיסארניק כתבה: "עזרי לי לכתוב את השיר הכי מיותר/ שאין בו תועלת אפילו לא להביא תועלת/ עזרי לי לכתוב מלים/ בלילה הזה, בעולם הזה" (מתוך הספר: "בלילה הזה, בעולם הזה", בתרגום טל ניצן). על אף שהשיר הוא כאילו הכי מיותר – כל כך מיותר עד כי אין בו תועלת אפילו לא להביא תועלת – היא פונה לזולת, לנמענת, ומבקשת ממנה לעזור לה לכתוב אותו. אולי משום שזאת האפשרות היחידה שישנה: לכתוב, לומר, לדבר, להתעקש על נמען, להתעקש על הבנה, להתעקש על אהבה.

אני מסיימת לכתוב את השורות האלו והולכת להציץ על הבת שלי שישנה לה עכשיו בשלווה. השמיכה עוטפת את גופה הקטן, נשימותיה שלוות. גופה אומר רוגע. זה רגע שאין בו צורך במלים, הוא נכון ומדויק ושלֵו, כמו התאמה, כמו מבט עיניים של שני אנשים אוהבים מאד.

*

ב21/2 אנחה סדנת כתיבה חד פעמית בת שלוש שעות: " אִלּוּ יָכֹלְתִּי לְהַגִּיד לָךְ דְּבָרִים שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אַגִּיד" – שבה תהיה לנו הזדמנות שניה להגיד את אותם דברים שלא אמרנו ושאנחנו רוצים לומר: לכתוב אותם, ולוּ לעצמנו, ובעצם האמירה הזאת לעבור תהליך של גילוי ואולי אפילו משהו מההזדככות. לכתוב, לומר, לצעוק, לשיר.

קישור עם הפרטים: http://bibliotherapy.co.il/courses/one-day-of-writing-february-201/

כתבו לי להצטרפות והרשמה: lior.granot@gmail.com

]]> https://bibliotherapy.co.il/the-ineffable/feed/ 0 https://bibliotherapy.co.il/something-else-bibliotherapy-with-children/ https://bibliotherapy.co.il/something-else-bibliotherapy-with-children/#comments Wed, 21 Mar 2018 12:17:35 +0000 http://bibliotherapy.co.il/?p=1166 רשימה זו, המביאה הצצה לפעילות טיפולית שלי באמצעות ביבליותרפיה בקבוצות ילדים בבית ספר בגן רווה, פורסמה בירחון התכנית החודשית של עובדים סוציאליים של מחוז תל-אביב לחודשים מרץ-אפריל 2018

"על גבעה שטופת רוחות, /לבדו,/ בלי אף אחד שיוכל להיות חבר שלו,/ גר משהו אחר" (קֵייב, קתרין (1994) [1999]. משהו אחר. אור יהודה: הוצאת הד ארצי ושבא. איורים: כריס רידל).

במלים אלו נפתח הספר: "משהו אחר" המגולל את סיפורו של "משהו אחר", יצור ש"ידע שהוא אחר כי כך אמרו לו כולם" (שם). הספר מתאר בפנינו את ניסיונותיו של משהו אחר להתחבר ולהשתייך, את הדחייה שסופג מן החברה, את האופן שהוא מפנים את הדחייה החברתית ונוקט גם הוא באופן פעולה זהה כלפי "מישהו" – יצור שנראה לו "בכלל לא כמוני" – ואת החברוּת המיוחדת שהוא מצליח לבסוף ליצור עם "מישהו".

   מי מאיתנו לא מרגיש לפעמים "משהו אחר"? מי מאיתנו לא חווה תחושות של חוסר שייכות לקבוצה? מי מאיתנו לא נדחה או לא דחה? – הספר פוגש אותנו באזורים הנפשיים האלו: של הצורך להשתייך, של הצורך בקבלה, חברות ואהבה, של הקושי להתיידד והקושי לקבל את מי ששונים מאיתנו ואת התקווה שאלו בכל זאת אפשריים.

   עבור ילדים נושאי השייכות והחברות, המיקום בהיררכיה החברתית, קבלה ודחייה – הם נושאים המהווים נדבך מרכזי בעיסוק שלהם, בתחושת ה- well being שלהם בבית הספר ובמסגרות חברתיות וכן באופן שבו הם בונים לעצמם את הדימוי העצמי שלהם.

קבוצות רגשיות של ילדים עוסקות, לפיכך, פעמים רבות במיומנויות חברתיות, בדרכים ליצירת קשרים חברתיים, בעיבוד רגשות ובאופן שהילדים מְתָקשרים את רגשותיהם ואת הצרכים הרגשיים שלהם אל החוץ באופן שגם מיטיב איתם וגם מתקבל בקבוצה באופן שניתן להקשיב לו. אולם לעתים דיבור ישיר על מצבים רגשיים ועל סיטואציות חברתיות שונות יכול להיות מאיים מדי עבור ילדים: הם עלולים לחוש חשופים מדי בדיבור כזה ונטולי הגנות.

השפה הטבעית לילדים היא שפת המשחק והיצירה. כאן מגיעים לעזרתנו, המטפלים, אמצעים עקיפים בשיח עם ילדים – כמו למשל עבודה עם סיפור.

בשיח באמצעות סיפורים – הקרובים למצבים הרגשיים שחווים הילדים –  הם יכולים להביא את עולמם הפנימי באופן מעמיק ובה בעת תוך תחושת ביטחון ושמירה: הסיפור, לכאורה, מספר על "מישהו אחר", לא עלי. באופן זה, יכולים הילדים לדבר באמצעות הסיפור באופן השלכתי: הם מדברים על הדמויות בסיפור ואליהן ובאופן זה בעצם מדברים על עצמם ועל עולמם הפנימי.

כיצד נעשית העבודה באמצעות סיפור? – בואו ניקח לדוגמא את הסיפור שהבאתי כאן: "משהו אחר". נניח שאנחנו עובדים עם קבוצת ילדים שבתוכה ישנם ילדים החווים דחייה וילדים שהם אלו המדירים את הילדים האחרים (כמובן גם שילד אחד יכול להיות במצבים מסוימים דחוי ובמצבים אחרים – לדחות ילדים אחרים). הילדים החווים דחייה עשויים להזדהות עם דמותו של "משהו אחר" בסיפור, ואלו המדירים – עשויים להזדהות עם הדמויות בסיפור שלא מקבלות אותו ("מצטערים. אתה לא משלנו. /אתה לא כמונו./ אתה משהו אחר"). מטרתנו היא לאפשר לילדים החווים דחייה את הבעת רגשותיהם וכן מציאת דרכי התמודדות עם המצב, ועבור הילדים המדירים – לעורר הזדהות עם הדמות החווה דחייה ובאמצעות כך לעורר בקרבם אמפתיה כלפיה, מה שיאפשר להם התבוננות על התנהגותם המדירה ותהליך של שינויה. אם כך, הדמות שבאמצעותה נרצה לעבוד היא דמותו של "משהו אחר" – הילדים הדחויים יחושו ממילא הזדהות עמה, ובקרב הילדים המספקים חוויה של דחייה – נרצה לעורר הזדהות עמה על מנת להפעיל תהליך של אמפתיה.

כיצד אפשר לעשות זאת? – בחלקו הראשון של הסיפור מתוארת דמותו של "משהו אחר" המנסה להשתלב אך נדחית על-ידי האחרים: "כשהיה מנסה לשבת איתם/ לטייל איתם,/ או להצטרף למשחקים שלהם,/ הם תמיד אמרו: "מצטערים. אתה לא משלנו./ אתה לא כמונו. אתה משהו אחר.// משהו אחר עשה כמיטב יכולתו/ כדי להיות כמו האחרים./ הוא חייך ואמר "הַי!, בדיוק כמו שהם עשו./ הוא צייר ציורים./ הוא שיחק את המשחקים שהלם, כשהם הרשו לו. / הוא הביא את ארוחת-העשר שלו בשקית, בדיוק כמו כולם. אבל זה לא עזר (…) "אתה לא שייך לפה", הם אמרו. "אתה לא כמונו. אתה משהו אחר." משהו אחר הלך הביתה" (שם). לאחר שחוזר "משהו אחר" לביתו אפשר לומר לילדים כך: "משהו אחר ניסה להשתלב ולהיות חֶלק, אבל לא קיבלו אותו למשחק. הוא כותב ביומן שלו את תחושותיו ומחשבותיו.  מה הוא כותב?" – ולבקש מהם לכתוב בשמו. הבקשה הזאת לכתיבה בשמה של הדמות הדחויה תאפשר לילדים החווים דחייה "לאוורר את רגשותיהם", ולילדים המספקים חוויה של דחייה – לשים את עצמם בנעליו של מי שמודר מן הקבוצה ובאמצעות כך – לפתח רגשות של חמלה כלפיו. אם היינו שואלים את הילדים "כיצד הרגיש משהו אחר?" סביר להניח שהיו עונים תשובות קצרות תוויתיוֹת: "עצוב", "מבואס", "לא כיף לו". לעומת זאת, בקשה לכתוב את רגשותיו ומחשבותיו ביומן – שהיא למעשה בקשה לדבר בשמו – מאפשרת הבעה רחבה ועמוקה יותר של מנעד חוויות רגשיות.

ניתן גם לבקש מהילדים לדבר אל הדמויות המדירות את "משהו אחר" – "מה אתם רוצים לומר להם"?" – באופן זה, מדברים הילדים ישירות אל החלקים המדירים בתוכם, ואלו שחווים את הדחייה – מוצאים דרך לדבר אל הדמויות המדירות בסיפור באופן שאולי לא מתאפשר להם במציאות.

אפשר גם לבקש מן הילדים להציע ל"משהו אחר" דרכי התמודדות: "מה יכול "משהו אחר" לעשות כשהאחרים לא מקבלים אותו לחברתם? – הוא ניסה בכל כוחו להתקבל ואחר כך הלך הביתה. האם יש עוד דברים שהוא יכול לעשות?" – באופן זה יכולים הילדים לפתח דרכי התמודדות עם סיטואציה חברתית של הדרה.

אנחנו יכולים לראות שבכל השאלות שהדגמתי לעיל הדיבור נעשה באמצעות הסיפור, דרך הדמויות. הדיבור איננו דיבור ישיר אל הילדים (כמו למשל השאלה: "האם גם לך קרה משהו דומה?"), שכן דיבור זה הוא חושף מדי. מאידך, הדיבור גם איננו על הסיפור (שאלות כגון: "למה הילדים לא קיבלו את משהו אחר?", "למה משהו אחר היה עצוב?"), שהוא דיבור חיצוני ומרחיק. הדיבור הוא "דיבור אֶת" – בשמן של הדמויות בסיפור ואל הדמויות בסיפור – דיבור שעושה שימוש בסיפור כמצע לדיאלוג, שבאמצעותו יכולים הילדים לדבר את פנים נפשם.

הביבליותרפיה – טיפול רגשי באמצעות ספרות – מתבססת על תיאוריות ספרותיות הרואות בטקסט הספרותי בן-שיח לדיאלוג: אנחנו משוחחים עם הטקסט ובאמצעות כך מבטאים חלקים בנפשנו ומגלים חלקים בנפשנו. בכל פעם ששיר או סיפור נוגע בנו ומעורר בנו עניין זה משום האופן שהוא פוגש את עולמנו הפנימי: ההזדהות שלנו עם הדמויות, האופן שבו הטקסט מעורר בנו תקווה, מאפשר לנו לראות זוויות שונות באירועי חיים שונים ופרספקטיבות חדשות, מאפשר לנו למצוא את עצמנו בתוכו.

   מזה שלוש שנים אני מנחה דרך מחלקת הרווחה של מועצת גן-רווה קבוצות רגשיות  באמצעות ביבליותרפיה לילדים בכיתות ב'-ג', ביוזמתה של העובדת הסוציאלית גב' פלורה לוי. את הילדים מפנה לקבוצה יועצת בית הספר, ובתחילת השנה מתקיימת פגישת הכרות (אינטייק) עם כל אחד מהורי הילדים שנוכחות בה גב' פלורה לוי ואני. לפי דברי ההורים והתרשמות צוות בית-הספר, נקבעת מטרה טיפולית עבור כל אחד מן הילדים בקבוצה. בהמשך השנה אנחנו מקיימות מפגש נוסף עם כל אחד מן ההורים, ובסיום השנה – פגישה משותפת של קבוצת הילדים עם הוריהם.

במרכזו של כל מפגש קבוצתי עם הילדים עומד סיפור שאני מביאה שבאמצעותו מתנהל השיח סביב נושאים הקשורים בסיטואציות חברתיות, בכוחות ואמונה בעצמי, בשאיפות וחלומות ובהתמודדות של הילדים עם משימות הניצבות בפניהם בבית הספר ובחייהם החברתיים. לעתים אני משלבת גם פעילות יצירה הקשורה לסיפור, שבאמצעותה מביעים הילדים את התכנים הרגשיים המעסיקים אותם הקשורים לסיפור. בתחילת השנה בוחרים הילדים שם לקבוצתם, ובאחת הקבוצות אף הציעו הילדים שבכל מפגש יביא ילד אחר ממתק לכל הקבוצה, והם מקפידים לקיים את הנוהג הזה, התורם לתחושת השייכות והשותפות שלהם בקבוצה.

הסיפור "משהו אחר" מסתיים בכך ש"משהו אחר" ו"מישהו" מתחברים. האיור החותם את הסיפור הוא כזה שבו נראים היצורים "משהו אחר" ו"מישהו" ישובים על כורסא וביניהם יושב ילד (שמאויר כילד ולא כיצור). הטקסט המלווה את התמונה וחותם את הסיפור הוא: "וכשבא אליהם מישהו, שנראה להם באמת-באמת מוזר, הם אפילו לא העלו על הדעת להגיד לו שהוא לא כמוהם או שהוא לא שייך או שהוא לא מהסוג שלהם. הם רק זזו קצת ופינו גם לו מקום."

                                                                                                                              (איור: כריס רידל, מתוך הספר: "משהו אחר").

היא נותנת לנו יד ולוקחת אותנו לשיטוט בין בתים על עץ, תותי פטל, ידיים כואבות, מיץ תות כחול, מֶתֶק ואיוּם, שדות ילדוּת של פעם.

———————————————————————————————————————————————————————–

תותי פטל / יעל גרינפלד

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֵיךְ הָיָה עֶרֶב

וְהָלַכְנוּ עַל הַכְּבִישׁ לְדַבֵּר עַל

כֻּלָּם וְלִצְחוֹק עֲלֵיהֶם.

אָהַבְנוּ לִקְטֹף תּוּתֵי פֶּטֶל

שֶׁהָיוּ כִּמְעַט בַּחֹשֶׁךְ

וְקָטַפְנוּ וְקָטַפְנוּ וְאָכַלְנוּ הֲמוֹן

וְהַיָּדַיִם הָיוּ כּוֹאֲבוֹת וּמְלֵאוֹת קוֹצִים

וְהַמִּיץ שֶׁל הַתּוּת הָיָה כָּחֹל

יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נֵלֵךְ מִכָּאן

שֶׁלֹּא נִהְיֶה כָּאן הַרְבֵּה

זְמַן.

כָּל הַיְלָדִים יְשֵׁנִים

רַק הַמִּטּוֹת שֶׁלָּנוּ הָיוּ

רֵיקוֹת. בַּלַּיְלָה הָיָה קָשֶׁה

לְהֵרָדֵם.

רָצִינוּ לְהִשָּׁאֵר עוֹד וָעוֹד

בְּיַחַד וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה בִּכְלָל

בֹּקֶר וְגֶשֶׁם שֶׁלֹּא יֵרֵד

וְיַהֲרֹס לָנוּ אֶת הַבָּתִּים

שֶׁבָּנִינוּ עַל הָעֵצִים.

כשאני קוראת בשירים שלה מתעופפת בחדר רוחן של נשים עדינות ונועזות, כמו מרגרט אטווד, או אליס מונרו, שכותבות לכאורה על דברים בנליים, אך חודרות למעמקי הנפש.

השיר "תותי פטל" מתחיל באידיליה, "אני זוכרת איך היה ערב/ והלכנו על הכביש לדבר על / כולם ולצחוק עליהם". משובות נעורים. צחוקים קלילים. ערב קליל. אך כבר חיתוך השורה השניה מאיים – "לדבר על" מופרד מ"כולם", שגלשה לשורה שאחרי כן.

השיר מתחיל בערב. בבית השני, בו אוכלים תותי פטל שחורים, שמלכלכים בכחול, כבר חושך, והשיר מסתיים בלילה. "כָּל הַיְלָדִים יְשֵׁנִים / רַק הַמִּטּוֹת שֶׁלָּנוּ הָיוּ / רֵיקוֹת. בַּלַּיְלָה הָיָה קָשֶׁה / לְהֵרָדֵם." מי אלו שהמיטות שלהם ריקות? למה המיטות שלהם ריקות? איפה הם? ולמה בלילה היה קשה להירדם? והפחד שלא ייהרסו בתים. איזה בתים? בתים על עץ, מסתבר שורה אחרי כן, שהם בנו, שלא ייהרסו מהגשם. אה, אז הכל ברור, אפשר להירגע. זהו שלא.

זהו שיר מתוק ולא תמים. המתיקות של תותי הפטל מעורבת בקוצים ובידיעה שכל זה קצר-ימים וייעלם בקרוב: "יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נֵלֵךְ מִכָּאן / שֶׁלֹּא נִהְיֶה כָּאן הַרְבֵּה /זְמַן." הניגוד בין מלים פשוטות, פרוזאיות, לבין חיתוכי שורות חדים ואלימים, יוצרים מוסיקה חרישית ומפתיעה, שעולה מידי פעם לצלילים צורמים.

השיר אינו מרפה ממני. המלים נמשכות בי זמן רב אחרי שפתחתי את הספר בספריה האוניברסיטאית בהר-הצופים. ידי נמשכה אל ספר צנום, מיושן, נשכח על המדפים. "תותי פטל", שנת ייצור 1969. הוצאת "עכשיו".

למשוררת אין זכר – לא באינטרנט ולא בקטלוגים של ספריות.

או השיר "סביב מים":

סביב מים / יעל גרינפלד

אִשָּׁה זְקֵנָה אָמְרָה לִי לָלֶכֶת סְבִיב מַיִם.

סָבִיב וְסָבִיב.

וְהַחֹרֶף חֹרֶף מָלֵא

עֵצִים מְבֻשָׂמִים הֲפוּכִים. בְּתֵל אָבִיב.

כמה קצר וכמה חזק. פערים. מה הם המים? שלוליות? ים? לא מוסבר. מי זו האישה הזקנה? מה פירוש חורף מלא? ואולי החורף מלא עצים מבושמים הפוכים? מה הם עצים מבושמים? ומה הם עצים הפוכים? אני מכירה עץ, שנראה שהוא הפוך, הענפים שלו דומים לשרשים. זהו עץ הבאובב. ולא נראה לי שהכוונה כאן אליו. ומה כל כך חשוב שהשיר הזה מתרחש בתל אביב? שמקבלת כאן מקום חשוב. אלו שתי המלים האחרונות של השיר. בשורה האחרונה, ואחרי נקודה.

מבלי שאדע לענות על השאלות האלו במודע, בחשיבה, אין שום צרימה בשיר הזה, שזורם באופן טבעי. אמרו לכותבת להיזהר, ללכת מסביב, לא להיכנס למים, מה שלא יהיו. ואנחנו בחורף, העצים נותנים ריחם, אבל הם הפוכים (אולי היא שוכבת על ספסל בשדרות רוטשילד ורואה הכל הפוך?). האשה הזקנה אמרה לה ללכת סביב וסביב, הליכה נמשכת, אינסופית אולי. וגם העין רוצה לחזור שוב ושוב אל השיר ועל השיר הזה. אנחנו בלופ, מבלי אפשרות (וגם לא רוצים) לצאת מן השיר, לסיים את הקריאה.

או ניקח למשל את השיר הבא, ללא כותרת:

* / יעל גרינפלד

תְּכֵלֶת חַדְרֵי מִגְדְּלֵי הַמַּיִם

בַּגִּבְעָה

הַכְּבֵדָה.

כָּל הַיְלָדִים קָטְפוּ כַּלָּנִיוֹת אֲדֻמּוֹת, אַחַר כָּךְ פִּזְּרוּ עַל הָאֲדָמָה

וְדָרְכוּ עֲלֵיהֶם.

וְאַחַר כָּךְ אָכְלוּ תַּפּוּחֵי חֹרֶף.

אתחיל הפעם, ראשית, עם הרגשות שהשיר מעורר בי: אהבה שקטה, געגוע, היזכרות נעימה, צער על ימים שנגמרו (שתואם את ההרגשה בשיר הראשון שהבאתי, "תותי פטל").

בשיר מבנים מוכרים חביבים באוירה של מסתורין ('תכלת חדרי מגדלי המים'), זכרון חמים של משחקי ילדים, ילדים בטבע, פשטות וגעגועים לתקופה יפה. זה שיר של פעם. פעם, לפני שהצלחנו להגן על פרחי הבר, קטפו כלניות ורמסו אותן, לא חשבו על הבזבוז. ותפוחים היו רק בחורף, לא כל השנה, כמו עתה, שאין עונה לפרי או ירק כלשהו.

אני לא יודעת מי זו יעל גרינפלד.

מי שלא תהיי: יעל, אם את כאן, אנא חזרי אלינו.

_____________________________________________________________________________-

דורית ויסמן היא משוררת, מתרגמת ועורכת. ממקימי "מקום לשירה" בירושלים.

לרשימת ספריה של דורית ויסמן.

מכאן ואילך מתמקד הסיפור בניסיונותיו ומאמציו של הילד לתפוס כוכב: בהתחלה הוא קם מוקדם מאד בבוקר, שהרי אז – הוא חושב לעצמו – הכוכבים כבר עייפים, אבל שום כוכב  לא נראה בשמיים. הוא יושב וממתין כל היום בסבלנות רבה, עד שלבסוף, ממש לפני השקיעה, הוא מבחין בכוכב אחד. הילד מנסה לתפוס אותו: הוא מטפס על העץ הגבוה ביותר שמוצא, מנסה להשתמש בגלגל הצלה, חושב לטוס לשמיים בספינת חלל, מבקש עזרה משחף – אבל כל הניסיונות האלו לא צולחים. ההתמדה של הילד, האמונה שלו ודבקותו בניסיון להגשים את חלומו חודרים אל הלב.

אני נזכרת בשיר ישן של לוי בן אמיתי – "לחלום, לשיר": "אֶחָד צָרִיךְ לָשֵׂאת בְּלֵּב חֲלוֹם,/ שֶׁהָרַבִּים שְׁכֵחוּהוּ./ תָּמִיד לַחְלֹם, לַחְלֹם./ אֶחָד צָרִיךְ לִנְצֹר בַּלֵּב חֲלוֹם,/ אֲפִלּוּ יִוָתֵר לְבַד.// מִישֶׁהוּ צָרִיךְ לָשִׁיר אֶת הַחֲלוֹם,/ גַּם בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלוֹ./ תָּמִיד לָשִׁיר, לָשִׁיר./ מִישֶׁהוּ יוֹסִיף לָשִׁיר אֶת הַחֲלוֹם./ אֲפִלּוּ יִוָתֵר אַחְרוֹן."

כך הילד בסיפור, נוצר בלבו חלום, אפילו שהוא לבד בחלומו – אולי אפילו דווקא משום שהוא לבד בחלומו –  ומנסה לשיר את החלום: עושה כל שביכולתו כדי לנסות להגשימו, לא מוותר, מעלה במוחו רעיונות יצירתיים. אבל באיזשהו שלב לאחר שניסה כבר כל כך הרבה רעיונות ואף אחד מהם לא צלח – מגיע השלב שבו הילד מתייאש: "הילד התיאש. הוא חשב שלעולם לא יצליח לתפוס כוכב", מספר לנו המספר בפשטות האופיינית לספר. אבל דווקא אז, בנקודה הזאת, שבה הכל נראה חסר תקווה ושחור – פתאום רואה הילד משהו זוהר שצף על פני המים: "זה היה הכוכב היפה ביותר שראה מימיו. כוכב-תינוק שנפל כנראה מן השמיים".  לאחר שהילד מנסה לתפוס את הכוכב ולא מצליח צץ במוחו רעיון: "אולי הגלים יסחפו את הכוכב אל החוף והוא יוכל לתפוס אותו?" – הציפיה של הילד מתוארת באריכות: "הוא צעד על החוף הלוך ושוב… וחיכה…" – אומר המשפט הכתוב על פני שני עמודים שלמים עם תמונתו של הילד ניצב על החוף לנוכח הים הגדול.

גם בנו, הקוראים, מתעוררות הציפיה והתקווה וגם המתח: מה יעלה בגורלו של הילד ובגורל הכוכב? האם הילד יצליח לתפוס את הכוכב שלו? – תמונת האושר של הילד בעמוד הבא מלמדת אותנו שכן. הילד ניצב שם, ליד כוכב גדול שנראה ככוכב-ים, שמח ומאושר, והכתוב אומר כך: "… והנה, הכוכב באמת נסחף אל החול הזהוב הנוצץ. הילד תפס את הכוכב. כוכב משלו."; והתמונה החותמת את הספר היא תמונה שבה אוחז הילד בידו את הכוכב.

במהלך הקריאה עוברים הקוראים תהליך של ציפיה ותקווה יחד עם הילד אך בה בעת הם הלא יודעים שאין זה אפשרי לתפוס כוכב. הפער בין הידיעה הזאת לבין התקווה שימצא כוכב מעצים את המתח שמעוררת הקריאה. והנה, מתגלה לנו בסיומו של הסיפור שהילד מצא כוכב. אולם הכוכב שמצא לא נפל לידיו בתהליך פלאי – שהיה גורם לכל הסיפור להיראות בלתי אמין – אלא הילד שכל כך רצה בכוכב הצליח לראות בכוכב ים את הכוכב הנחשק שלו. זאת אומרת, שגם כאשר חוקי המציאות לא אפשרו את קיום משאלתו – הילד יכול היה לאמץ לעצמו נקודת מבט על המציאות שתאפשר לו למצוא בתוכה את אשר כמה לו. יש כאן בעיני מסר חשוב ונהדר שמלמד אותנו שלעתים הדרכים למציאת מה שחשקנו בו הן מפתיעות ובלתי צפויות אם רק נפקח עיניים להביט.

כוכבו הנוצץ והמאיר של הילד לוקח אותי לשורות העוסקות באור; אני חושבת על השורות משירה של חוה אלברשטיין "גם אתה תעבור" – היא כותבת שם ככה: "כשהחושך יורד והפחד גובר/ אל תצעק כמה חושך/ בוא תדליק איזה נר". לילד שבסיפור היה חשוך; אבל הוא לא חיכה שהכוכב יפול ויגיע אליו אלא התאמץ כדי לנסות לתפוס אותו, כדי "להדליק איזה נר". שלא כמו בשורות אחרות העוסקות באור – "שמש,הביאו שמש/ אם שָמי מעוננים" – שבהן הדוברת קוראת אל האחרים שיביאו את השמש למענה, הילד בסיפור – שגם שמיו היו מעוננים בבדידותו ובתפילותיו לכוכב שיהיה חבר שלו – נאבק להביא את האור בעצמו. אך משהוא לא מצליח להביא את האור שבחוץ אליו הוא מבין שהאור למעשה נמצא בתוכו, כמו שאומרות השורות הבאות בשירה של נעמי שמר: "עוצמת את עיני/ אבל השמש היא בפנים". זאת אומרת, הילד מבין שהכוכב שלו נמצא למעשה בתוכו ולכן הוא יכול לבחור לראות אותו באובייקטים שונים בחוץ, כמו כוכב-ים למשל.

אחד הדברים היפים ביותר בעיני בסיפור הוא שהילד כלל לא יודע שמדובר בכוכב ים. למעשה גם הטקסט לא אומר זאת מפורשות. זאת אומרת, הילד לא חש בשום פנים ואופן שעשה פשרה כלשהי או שויתר על הכוכב שלו. הוא רואה את הכוכב שבמים ובטוח שזה אכן הכוכב, כוכב-תינוק שנפל כנראה מן השמיים. ואולי מה שהסיפור אומר לנו כאן הוא שכאשר מאד מאמינים במשהו ורוצים אותו ופועלים כל כך על מנת להשיגו – אפשר למצוא אותו בכל מיני אופנים, וכל עוד אנחנו נושאים את האמונה בתוכנו – לא נדע אפילו שאלו אולי לא האופנים שאליהם התכוונו.

אם כן, הסיפור מלמד אותנו משהו חשוב על יכולתנו לברוא: יכולתנו לפעול להגשמת משאלותינו ויכולתנו לברוא את הגשמתן במרחבי הנפש שלנו, כפי שהילד ברא לו את הכוכב שלו בעיני רוחו, שאִפשר לו להבחין בכוכב שבחוץ.

ונדמה שאין מלים מתאימות יותר לסיום הפוסט הזה ממילות השיר: "שמור לך חלום קטן" שתרגם אהוד מנור: "שא את עיניך מעלה, / שְמע איך לוחש הרוח הלילה, / שים את ידך ביד הענן / ובקש חלום קטן. // זרוק עוד כוכב לרשת, / בוא רגע אל מעבר לקשת / תן את קולך בזמר ישן / ובקש חלום קטן.  //על כֶּתֶף ענן עם הרוח, / על מים טובים, / אל לב האגם הזרוע / אור כוכבים. // אל תחכה בשער עד שתקום איילת השחר, / עד סוף הדרך, עד כלות הזמן, / שמור לך חלום קטן."

תחלמו, זִרקו כוכב לרשת, תנו ידכם ביד ענן וצאו במסע לתפיסת הכוכב, להגשמת אורו.

*

בחופשת חנוכה אקיים במשך  6 ימים סדנת "לכתוב אור" לבני נוער – שבה נבקש להדליק איזה נר בכתיבה. לכל הפרטים לחצו כאן. 

ללוש, בואי כבר הביתה, ארוחת ערב, הצעקה של אמא שלה עושה את כל הדרך מגרונה הצרוד, העייף, אל חלון המרפסת, אל שדרת העצים, אל הרחוב; חזקה ורמה מצעקותיהן של האמהות האחרות, מצליחה לגבור על כולן ולהישמע. בני כיתתה משרטטים באבן על המדרכה, קופצים בקלאס, מיידים זה בזה כדור במחניים; היא יושבת הרחק מהם, עם המחברת שלה והעט, כותבת. מביטה סביבה. לפני שעולה הביתה מניחה בכובעו של הקבצן שבפינה את המסטיק שאבא קנה לה. מבחינה בשינויי מזג האוויר; השמיים נהיים כהים. הנה תיכף הגשם. היא קראה אצל רביקוביץ: "והייתי יוצאת בשמש אל השדה הקרוב/ ואוהבת את העננים והוגה בהם סיפורים/ והיתה לי שהות רבה להרהר בצער/ מראשית הסתיו האפור ועד סוף הקיץ הצהוב". גם היא ככה, הוגה סיפורים בעננים, בכיתה יושבת ליד החלון, מביטה החוצה, חולמת. קולה של המורה הניצבת מעליה מעיר אותה: "לאה, אולי תגידי לנו את על מה מדבר הפרק שאנו עוסקים בו", והיא: "הפרק, איזה פרק?", וצחוק הילדים וראשה של המורה הנע בתוכחה מצד לצד. היא פותחת את המחברת שלה וכותבת: "פעם היתה ילדה שרצתה לעוף. היא ידעה כמובן שילדים לא יודעים לעוף, אבל באופן מוזר גם ידעה שהיא כן, שהיא יכולה. שבאיזה מקום ממתינות לה הכנפיים שלה, היא רק צריכה למצוא אותן. היא יצאה למסע לחפש כנפיים". היא סוגרת את המחברת, נועלת במנעול. תולה אותו על הצוואר שלה, יחד עם המפתח של הבית. חוזרת הביתה. אמא השאירה לה סיר עם אוכל על הגז ולידו פתק כתוב בכתב העגול שלה, הילדותי, עם השגיאות המצחיקות בעברית: 'תוחלי, ללוש, גם את הבשר, לא לשכואח לסים לפריגידר. אני לחזור מאוחר היום. תיזאר בחוץ עם הילדים'. אמא שלה חושבת שהיא משחקת איתם, כל אחר צהריים, צועקת לא נכון, וכן נכון, ולא פייר, וניצחנו, ועכשיו תורי. היא לא יודעת שהיא יושבת רחוק מהם, בחוץ, לא משחקת, מסתכלת על התנועה המוזרה הזאת של העולם, מאזינה לנגינה העצובה של הקבצן, מצליחה לראות שמינית חיוך או משהו דומה על פניו כשהיא מניחה לרגליו מסטיק או סוכריה או אסימון ופעם אפילו לקחה מן הסיר שהכינה אמא, מהאורז והקציצות והרוטב האדום, והביאה לו בקופסה, "שאלוהים יברך אותך, ילדה טובה, שאלוהים יברך אותך", הוא אמר, ובערב אמא: "את לאכול היום יפה מאד, ללוש, ככה אמא אוהבת שאת לאכול".

אמא – - – הקטנה קוראת לה ובוכה, היא ניגשת, מה קרה, ממי, חלמת חלום רע? היא מחבקת אותה, מביאה לה חלב חם בדבש, מנשקת, מרגיעה, מרדימה. הילדות שלה לא משחקות בחוץ ולא יושבות לבדן בשדרה. הן אחר הצהריים בבית, איתה, לפעמים באות חברות שלהן או שהן הולכות לחברה ולחוג והיא יודעת כל רגע איפה הן ומה הן עושות, בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית הן מעדכנות מבית הספר: "יש! המורה להבעה לא באה! שעור חופשי!"; ביפ; "אמא, אפשר היום פנקייק בארוחת ערב?"; ביפ; "קיבלתי 95 בחשבון!" ביפ – - – "ללי, אולי תשתיקי את הטלפון? אי אפשר ככה כל הישיבה", והיא: "כן, זה הילדות שלי, סליחה". והיא חוזרת הביתה ומקשיבה לסיפורים שלהן על הילד ההוא, והמורה ההיא, ויושבת איתן על השעורים, מנסה להבין את השאלות בהנדסה, ומכינה פנקייק, ומקלחת וקוראת סיפור ומשכיבה לישון, והיא עייפה, כל כך עייפה. פעם השעות של הלילה היו השעות שלה. היתה שמה מוזיקה, מוזגת כוס יין, מתיישבת לכתוב. פעם אפילו שלחה שיר שלה לחבר שכתב בעיתון. זה שיר נהדר, ללי! את מוכרחה לפרסם!, הוא אמר, והיא, מה פתאום, מי ידפיס את זה בכלל. ואחרי שבועיים – הוא שלח לה את העיתון עם השיר שלה, ולמעלה כתב בעיפרון: "מי ידפיס את זה בכלל?! תפסיקי כבר להיות קטנת אמונה". כמה שנים עברו מאז, היא מנסה להיזכר. עשר, חמש-עשרה? איך זלגו לה כל השנים האלו, איך היא זלגה לעצמה. ועכשיו בלילות היא צונחת שדודה, מה זה לילות, נרדמת בעשר בערב. חוץ מהלילה הזה, הלילה הזה, הנה, כבר ארבע ועשרה. היא פותחת את הספר האדום של רביקוביץ. כמה זמן לא פתחה אותו. משחקת את המשחק שהיה לה פעם עם עצמה: לפתוח ספר שירה בעמוד אקראי ולנסות למצוא בשיר שנפתח לה תשובה, סימן, אות. היא פותחת: פורטרט: "היא יושבת ימים רבים בביתה. / היא קוראת עיתונים./ (מה יש,אתה לא קורא?)/ היא אינה עושה מה שהיתה רוצה לעשות/ יש לה עיכובים./ היא רוצה וניל, הרבה וניל./ תן לה וניל." היא צוחקת. כן, היא אינה עושה מה שהיתה רוצה לעשות. יש לה עיכובים, או חוסר פנאי, או משהו תקוע לה שם, נשכח. הילדה ההיא שהיתה, זאת שהביטה סביבה, בגשם ובעננים ובקבצנים שבקרן רחוב – נדחקה בתוכה למקום קטן, חבוי. היא כבר לא ילדה, היא אמא. יש לה אחריות. "את האימא אחי אחי אחי טובה בעולם!", כתבה לה הקטנה בברכת יום הולדת. ואין לה זמן, אין לה זמן, ללכת עכשיו לחפש את הילדה ההיא שהיתה פעם, לגלף אותה, להוציא אותה ממקום מחבואה, למצוא אותה בוכה. מי יודע אם תוכל לנחם אותה, להרגיע. היא מפחדת שהיא גם תבכה איתה, שתיהן יבכו שם ולא יהיה מי שילטף להן את הראש ויגיד להן, די, ממלה, די. לא קרה שום דבר, הנה, אמא לָכין לך מרק ותסי אמבטיה חמה, והכל בסדר. מי יודע מה יקרה במפגש ההוא שם, היא לא יכולה פשוט להישאב לזה, להישאב לתוך הבכי ההוא, הילדות שלה מחכות, העבודה מחכה, ללי, מה קורה אתך, מה את חולמת, את מוכרחה להראות להם, את היחידה שיכולה, והיא: כן, כן, בטח, אני היחידה.

היא מוכרחה להירדם. לפחות לישון שעה. כבר חמש. היא לא תוכל לתפקד ככה היום. עוד הצצה במחשב, שוב פייסבוק, היא גוללת את העמוד בחוסר עניין. ופתאום משהו צד את עינה: סדנת כתיבה לנשים, מודעה. מה סדנא עכשיו, איזו סדנא, ובכלל – זה בערב, והילדות, הן שונאות שהיא יוצאת בערב ומשאירה אותן עם בייביסיטר. לא, היא לא יכולה. היא סוגרת את המחשב. לישון היא כבר לא תישן. שמה קומקום. מכינה קפה. אני יכולה לכתוב לבד, היא אומרת, מה הבעיה. פותחת דף חדש בוורד וכותבת: "פעם היתה אשה. ילדה. אשה. " איזו התחלה מפגרת, היא חושבת, בא לה לקמט את הדף ולקרוע אותו, אבל הוא במחשב. אי אפשר לקמט. היא סוגרת את הקובץ. לא, לא לשמור את השינויים. מה יש לשמור בשטות הזאת. היא מכינה סנדוויצ'ים לילדות לבית הספר, מתקלחת, מתלבשת, מתארגנת, הנה כבר צריך להעיר אותן. מעירה, מזרזת, מכינה שוקו, מסיעה לבית הספר, נוסעת לעבודה. הלקוח שלה זוכה במשפט. הבוס שלה מאושר: אין כמוך, ללי, אין כמוך. הוא כמעט מחבק אותה. היא מחייכת רבע חיוך. כן, יופי, שמחה שהצלחנו, שפתיה אומרות. בראש שלה לא עוזבת אותה השורה: פעם היתה אשה. ילדה. אשה.

בואו נצא לחגוג, אומר הבוס שלה לה ולמתמחה שלה. לא, היא אומרת, אני לא יכולה, יש לבת שלי הופעה היום בחוג לבלט. והיא לוקחת את הילדות מבית הספר ומגישה צהריים, מזרזת את הגדולה למקלחת, מותחת לה את הגרביונים, מלבישה את בגד הגוף, עושה לה גולגול מהודק, בהצלחה, מתוקה שלי, את הכי נהדרת, היא אומרת לה, ועיניה דומעות כשעיניה של בתה על הבמה נפגשות בשלה, מחייכות. פעם היתה אשה. ילדה. אשה. היית נפלאה, בובילה, מדויקת כל כך. והן יוצאות שלושתן למסעדה לחגוג, הילדות מאושרות. מפטפטות כל הדרך חזרה. בלילה היא שוב לא נרדמת. פותחת את המחשב. איפה היתה המודעה הזאת. נו, מה היא מחפשת עכשיו את המודעה. לא מוצאת, אז לא. כנראה זה סימן. ובכל זאת, עוד חיפוש אחד. גוגל. הנה, זה עולה מיד. בתחתית המודעה יש כתובת מייל. מה אכפת לי לנסות, היא חושבת, רק לברר, רק אשאל מה זה. מה זה אומר. פעם היתה אשה. ילדה. אשה.

הנה הן יושבות סביב שולחן, נשים בגילאים שונים, ממקומות שונים, כל אחת והסיפור שלה, אוחזות בעטים, על ברכיהן מחברת. כבר שישה שבועות. על השולחן שירים בנושא ילדוּת: תרצה אתר עם "ילדותי היתה ספינה שרק כאילו שטה", ו"בילדותי ישנתי בזיעת אפי"; משוררת שלא הכירה בשם אורית גידלי, שכתבה: "אני הילדה הפסקה מפחידה אותי/ יותר מן השעור לא ברור/ מה צריך לעשות, ילדים אחרים/ החמצות"; נורית זרחי עם "כמו קול קוקיה ממעבה יער/ ילדוּת מכה פעם אחת/ ונעלמת בחשכה"; ודליה שלה: "חורשות הכבשים הירוקים גלשו במורדות/ והים למטה שכשך והכחיל מן השמש./ בשמיים פרחו עננים כמו שושני נהר/ ואנחנו היינו עוד ילדות". עיניה דומעות. "פעם היתה אשה. ילדה. אשה. ילדה שרצתה לעוף. אשה שרצתה לעוף. בכל בוקר היתה מביטה אל השמיים, בודקת את תנועת העננים, כל ענן אצר סיפור בשבילה. כל ענן היה עולם. במקום גשם הורידו העננים בשבילה כנפיים. אם תתפסי אותן, הם אמרו, תוכלי להגיע לכל הסיפורים, תוכלי לברוא לך עולמות. תוכלי לצייר לך חלום ותקווה וורוד. היא הושיטה ידיה, אם אתפוס אותן, חשבה. היא ידעה שאם תתאמן מספיק – תצליח לתפוס את הכנפיים ותוכל לעוף עד לעננים ולקטוף את הסיפורים משם, לשכן אותם בלב שלה. היא ידעה ש – - – " היא מרימה עיניה לנשים האחרות, מרימה עיניה למנחה. זאת ההתחלה, היא אומרת להן; עיניהן מלטפות אותה ברוך, מבטן מעודד אותה להמשיך. כבר יש לך כנפיים, הן לוחשות לה, את לא מרגישה שאת כבר עפה? היא שולחת יד אחת לצידי גופה, את היד השניה מניחה על לבה. כן, הן צודקות. היא מרגישה אותם שם, ברור. אות אות היא ממששת, אותיות שמתחברות למלים, שהופכות למשפטים, שמספרים סיפור ועוד אחד ועוד. הסיפורים שלה. הנה הילדה, היא חוזרת אל עצמה. היא נושמת. היא עפה. האוויר שם צלול ונקי, במרומים. יש לה הרבה ממנו, יש לה שהות רבה. היא חוזרת הביתה ובלילה פותחת את הספר האדום של דליה, משחקת עם עצמה את משחק שיר באקראי, בואי נראה מה יצא לי, היא חושבת לעצמה, קוראת: "יש לךְ ילד, יש לךְ זמן ויש לךְ שירה".

ב-4 בינואר תיפתח סדנת כתיבה לנשים בהנחייתי ברמת גן. מוזמנות לפנות לכן זמן ושירה למצוא כנפיים.

]]> https://bibliotherapy.co.il/writing-women/feed/ 0 https://bibliotherapy.co.il/happy-girl/ https://bibliotherapy.co.il/happy-girl/#comments Wed, 12 Nov 2014 09:06:21 +0000 http://bibliotherapy.co.il/?p=642 "כמו שאני אומרת,/ היא היתה תמיד ילדה/ מאושרת מאד, היתה תמיד/ ילדה קטנה, מאושרת/ ואם היה קיץ,/ שמנו אותה בגינה/ על האדמה, מתחת לעצים/ על השטיח/ והיתה לה רצועת כלב מכאן/ ורצועת כלב מכאן/ ורוח אלוהים היתה מרחפת בגינה/ וכבשים בני שנה שוטטו מכל צד ופינה.// כמו שאני אומרת, היא היתה תמיד ילדה מאושרת/ כמה היתה ילדה מאושרת./ ילדה עם דרך-ארץ/ שלא גורמת דאגה/ ילדה חושבת, מתחשבת, מאוזנת/ אחראית. לפעמים היתה יושבת בזוית,/ עיניה עצומות, ומחיכת/ והיה ערב והיה בוקר,/ כל דבר ודבר היה בְּרוך/ באהבה./ תאר לעצמך ילדה תמה ונקיה/ משחקת על הארץ/ וכל הארץ שרה על-ידה./ כמו שאני אומרת,/ היא היתה תמיד ילדה מאושרת./ ילדה מיוחדת במינה./ חיונית, לבבית ואפילו יפה./ היה לה לב זהב, כלומר,/ כל-כך קלה לשינויים./ מעולם לא בכתה, כלומר/ כשהיתה עם אחרים./ לא קלקלה צעצועים./ רק פעם אחת. או שתים.// ולא דיברה דברים מעורפלים./ לא, לא נראה/ שהייתי חסרה לה./ טוב, אז לא./ למרות שאני אמא שלה/ ולמרות שהיא היתה, תמיד,/ הבת הקטנה שלי./ אולי לא הכרתי אותה/ אבל תמיד הייתי הגונה אליה./ טוב,לא כל כך קרובה/ אבל היה לי אכפת מה קורה.// זו ההתחלה./ זה הרקע./ אלו הפרטים/ אלה העובדות./ היא היתה כל מה שציפינו וקיוינו:/ ילדה מאושרת. מאד. " (חדוה הרכבי/ ילדה מאושרת מאד).

*

ובכן… ברור לנו שהילדה המדוברת לא היתה ילדה מאושרת. היא היתה ילדה עם דרך- ארץ, שלא גורמת דאגה, חושבת, מתחשבת, מאוזנת, אחראית. קלה לשינויים. לא קלקלה ולא בכתה. ילדה טובה, מה שקוראים. אבל מאושרת? אמא שלה מסמנת את זה כאושר. רוצה לחשוב שהיתה מאושרת. לא חסר לה דבר. אחרת למה היתה טובה כל כך, צייתנית כל כך? ודאי היא היתה מאושרת. טוב, היא מודה, אולי לא הכרתי אותה. האמירה הזאת – יש בה כנות מכאיבה. הודאה. סדק במסכת האושר. אולי לא באמת, אולי לא הכרתי.

אבל מה קורה עכשיו שגורם לה להודות בכך שאולי לא הכירה באמת את בתה? מה גורם לה כעת לדבר? למי האמא הזאת פונה? ומאיזו סיבה? ולמה עכשיו?

אני מנסה לתאר לעצמי את הסיטואציה המורחבת של השיר הזה: יש כאן אם שהיתה בטוחה שבתה "מאושרת מאד", ופתאום היא עוצרת ומדברת, מספרת למישהו, "תאר לעצמך", היא אומרת לו, "זו ההתחלה. זה הרקע. אלו הפרטים. אלה העובדות". אז מה קרה שם שסדק את מסכת האושר? ששם מול האם מראה שאומרת לה שאולי בתה לא כל כך מאושרת? מה הבת עשתה כעת שאילץ את האם להודות שאולי היו שם דברים שלא ראתה מבעד למה שהיא כינתה אושר?

האמירה "אולי לא הכרתי אותה" מעידה על פער מכאיב בין הפנים לחוץ: כלפי חוץ הילדה היא "ילדה למופת", ביטוי שמורים נוהגים להשתמש בו לא פעם, אבל מה זה מעיד על הפנים? האם זה מעיד שגם הפנים הוא "למופת"? סדור, מחויך, מאורגן, שלם? – ברוב המקרים כנראה שלא. ברוב המקרים מופתיות שכזאת כלפי חוץ מעידה על רצון לְרַצות, מתוך איזו הבנה עמוקה כנראה שזאת הדרך היחידה לזכות לאישור, להיות נאהבת. זאת הדרך לתרום לאושרה של האֵם, אבל הילדה עצמה – האם היא מאושרת? בכלל לא בטוח.

השורות: "למרות שאני אמא שלה/ ולמרות שהיא היתה, תמיד,/ הבת הקטנה שלי" – לא יכולות שלא להדהד את השורות המוכרות של רביקוביץ משירה על אביה שנהרג בתאונה כשהיתה בת 6: "והוא אינו מדבר לי מילת אהבה אחת/ למרות שהיה בשכבר הימים אבא שלי/ ולמרות שאני הייתי הבת הבכורה שלו/ הוא אינו יכול לדבר לי מילת אהבה אחת".

הקישור הזה מהדהד גם את חוסר האפשרות לדבר "מילת אהבה אחת" וגם את המוות: במובן כלשהו הבת היתה מתה עבור אמה, שלא הכירה את פנימיותה באמת אלא היתה עדה רק להתנהגות החיצונית המרצה וה"טובה", וגם האם – או תפקידה האמהי –  היו מתים עבור הבת במובן זה שהאם לא הכירה אותה באמת, לא היתה יכולה להדהד לה את פנימיותה ולאפשר לה תחושה של אישור על היותה מי שהיא וקבלתה. ואם לא הכירה אותה באמת – כיצד אהבה אותה? רק את הדברים שאתה מאלף – שאתה קושר איתם קשר – אתה יכול להכיר, אמר השועל לנסיך הקטן.

אני חושבת על ה"ילדים הטובים" בבית הספר, אלו שהמורים אוהבים לאהוב. "תסתכלו על ר', תקחו דוגמא ממנה. כל הכבוד, ר'!". ור' מגבירה את טווח ההתנהגויות הזוכות לחיזוק ותוך כך מנמיכה את הווליום של הקולות הפנימיים שלה, של הרצונות, התשוקות, החלומות.

וככה היא גדלה. לעתים ממשיכה ככה כל חייה: מסיימת תיכון בהצטיינות, מתגייסת לצה"ל, נרשמת לאוניברסיטה ללמוד ראיית חשבון או עריכת דין או הנדסה, מכירה את הבחור הנכון, מתחתנת, מביאה ילד אחד ושניים ושלושה, מבשלת מעולה, מארחת בסופי שבוע, משלבת בין קריירה לבית, והילדים מקסימים ומוכשרים ומוצלחים כמובן. אשה מאושרת מאד. אבל לפעמים משהו באושר הזה נסדק. ר' נתקלת בכל מיני נשים: היא פוגשת תסריטאית שכותבת סדרות וסרטים, עובדת מהבית, כותבת בלילות; גם אני תמיד רציתי לכתוב, היא חושבת, אבל מי יכול לחיות מכתיבה, ונזכרת בסיפורים שכתבה והטמינה במגירה; היא פוגשת אשה בגילה, רווקה, ללא ילדים – מבחירה, פסיכולוגית שנוסעת לכתוב את הדוקטורט שלה בניו יורק; כמה בא לי לנסוע, לחודש או לשנה, היא חושבת, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד, בלי להרגיש אשמה שלא לוקחת את הילדים, בלי לקחת אותם ולשמוע כל הזמן: אמא,אמא,אמא.; היא פוגשת זוג נשים שחיות ביחד ויש ביניהן חיבור מדויק ותשוקה ואהבה חזקה, היא נזכרת בס' החברה הכי טובה שלה מהתיכון, היה ביניהן חיבור כזה, בדיוק כזה, וס' רצתה, והיא – רצתה גם, אבל פחדה נורא, ומה פתאום, ואני בכלל לא, ומצאה חבר מהר מהר, וס' נעלבה והתרחקה, ואין לה מושג מה קורה איתה היום, ס' שהיה לה מקום כל כך ייחודי בתוך הלב שלה. והמחשבות האלו באות והולכות, בעיקר הולכות, היא מסיטה אותן, מעיפה אותן, יש עבודה, ויש ילדים, ויש את בעלה, היא אוהבת אותו סך הכל והוא אותה, וההורים שלו וההורים שלה, למי יש זמן לחשוב בכלל. אבל לפעמים המחשבות מנקרות ומנקרות והיא אומרת לעצמה: אולי. אולי אני אחשוב קצת, אולי אברר קצת, מי אני, מה אני רוצה. והיא הולכת לטיפול. כל מיני מחשבות, היא אומרת למטפלת שלה בפגישה הראשונה. החיים שלי היו ברורים כל כך עד עכשיו, מסודרים, ופתאום התחלתי לשאול את עצמי שאלות, אבל אני לא רוצה לשנות כלום, שיהיה לך ברור: כלום. סך הכל אני ממש בסדר. רק סתם קצת מן אי שקט כזה, משהו מנקר, בקטנה, סך הכל החיים שלי ממש טובים. ממש. נהדרים אפילו. אפשר אפילו לומר שאני מאושרת. כן, בהחלט מאושרת, מאושרת מאד.

בטיפול המטפלת שלה מחכה הרבה, ממתינה, נושמת איתה. מאפשרת לה לגלות לאט לאט את הסדקים שבאושר הזה. מאפשרת לה לשאול את השאלות: מי היא, מה היא רוצה, מה היא חלמה כשהיתה ילדה, אם היא זוכרת, פעם, מזמן, עוד לפני שאמא שלה אמרה לה: כל הכבוד שאת שומרת ככה על הצעצועים! כל הכבוד שאת לא בוכה! ילדה בוגרת; עוד לפני שהגננת, עוד לפני שהמורה, עוד לפני התכניות בטלויזיה שמסלילות אותה: תהיי טובה תהיי טובה תהיי טובה! תצטייני ותבשלי ותלמדי ותתחתני ותלדי ותחתלי ותחייכי ותחייכי! ותשימי קצת איפור, למה ככה, בלי צבע, ותרזי קצת ותשחי קצת, לא יזיק לך לגזרה. עוד לפני כל זה. היא לא זוכרת, ברור שהיא לא זוכרת. מתי היה הלפני הזה? אולי כשהיתה עוברית? אבל גם אז הלא ציפו ממנה, להכל ציפו ממנה, גילום עוברי של תקוות ושאיפות וחלומות, כל החלומות של ההורים שלה, אלו שהגשימו ואלו שלא, ושרצו שהיא תגשים להם. ושתהיה מאושרת. הכי חשוב שתהיה מאושרת. מאושרת מאד.

המטפלת שלה מאפשרת לה לִרְצוֹת. להביע משאלות שלא העזה. לגעת בהן. בהתחלה קצת, היא נוגעת ונבהלת, נוגעת ומזיזה את היד, זה חם מדי, מבהיל מדי, שורף. בהמשך מתקרבת, לאט. מושיטה את היד עוד. אוחזת בהם בידיה, ברצונות שלה, במשאלות שלה, בתשוקות שלה. יש מחיר למימושם, היא יודעת. מה המחיר? האם היא מוכנה לשלם? ומה יתפרק לה בדרך?

ערב. הילדים ישנים. בעלה בחו"ל בנסיעת עבודה. היא משתרעת על השטיח בסלון. נזכרת בתמונה ההיא שנמצאת באלבום של אמה. היא בת שנה שם, שוכבת על שטיחון עם מעוינים שאמה פרשה בגינה. על השטיח לידה הרצועה של הכלב. הכלב שכל כך אהבה. הוא לא בפריים של התמונה. מתרוצץ חופשי בדשא. והיא – רצועת הכלב פרושה לידה. רצועת כלב מכאן ורצועת כלב מכאן. וכבשים בני שנה מתרוצצים בכל פינה. וגם היא – הלכה עם העדר. מבלי לדעת בכלל שהיא הולכת איתו. מבלי לדעת שיש עדר. הכל היה נראה לה טבעי כל כך. כאילו באמת מדובר פה ברצונות שלה. לא היה שום פקפוק. לא ידעה שאפשר אחרת. היא משעינה את הראש לאחור. ראשה נתקל במשהו קשה, היא מזיזה את הראש לבדוק, נתקלת בספר של הילד: "צמריקו"·. מצחיק שהוא הרגיש לי קשה, היא חושבת, הלא זה ספר רך כל כך, צמרי. צמריקו שבמקום לעמוד עם הטלאים משתולל עם הכלבים, שלא מסכים שיגזזו לו את הצמר, שאוהב לנסות דברים חדשים, שאורג לעצמו את התסרוקת. ואמא ואבא שלו – עם כל פעולה כזאת מורטים לעצמם את הצמר מרוב דאגה, וסבא שלו אומר: "אין מה לדאוג". עד שאמא ואבא אומרים לו: "חמוד, אתה חיב ללכת עם העדר. זה מה שאנחנו הכבשים עושים. מעתה והלאה… תשאר עם העדר כמו כולם. תגזור את הצמר כמו כולם. תסרוק את הצמר כמו כולם…", ועוד ועוד "כמו כולם" שכאלה. צמריקו מבין שעליו ללכת עם העדר, אבל הוא מוצא דך יצירתית מאד לעשות את זה והופך את העדר להיות כמותו. הוא מלמד את הכבשים לרוץ עם הכלבים, לתת לצמר שלהם לצמוח, לסרוק את הצמר שלהם בעצמם, לארוג לעצמם תסרוקות…

בי אין את הכוחות להמריד את כולם, היא חושבת, וגם לא את הרצון. ולהמריד נגד מה? נגד מוסכמות באשר הן? נגד עדריות? היא עייפה. ה"צריך" וה"צריך" וה"צריך" מנקר בראשה. השיר של אריק איינשטיין מהדהד בה: "צריך לקום מהמיטה/ צריך לגמור את החביתה/ צריך לצחצח שיניים…. אוף!/ צריך וצריך ומרוב שהצטרכתי כבר שכחתי מה אני רוצה….". בדיוק ככה, היא חושבת. המטפלת שלה מביאה לה את השיר הזה לפגישה. מאפשרת לה לבטא את כל האוף מהצריך הזה, לשאול אותה בעדינות, מבין השורות: מה את רוצה? איך אפשר לדעת, היא חושבת, שנים על גבי שנים הרצון שלה היה קבור אי שם מתחת לרצונות של אחרים, מעורבב איתם, מפולש בהם, איך אפשר לדעת. מה שלה, מה שלהם. וגם עכשיו: הרצון הקטן הזה שמתחיל לכרסם בה עכשיו – לקום, ללכת, לכתוב, לנסוע, להכיר אנשים, לגלות את עצמה – אולי גם זה לא רצון שלה? אולי גם זה מן טרנד חברתי אופנתי? איך היא יכולה לדעת מה היא באמת, מי היא?

חודשים ארוכים של טיפול, של מרחב משחק. המטפלת שלה מאפשרת לה לשחק ברצונותיה כמו בחלקי פאזל. לקחת אחד מהם בידה, לבחון את צורתו, לחוש את החלקים הזוויתיים, את החלקים החסרים, לראות לאן הוא מתאים, אם מתאים, לאן מתחבר. לאט לאט. יש לנו זמן. עד שיום אחד היא קמה ואומרת די. אני צריכה לבד, אני צריכה לבדוק, אני צריכה…. והיא מתפטרת מהעבודה, שם היא בתפקיד בכיר, מוערכת מאד, יום בהיר אחד, חוזרת הביתה, מכינה ארוחת ערב. הילדים ישנים, בעלה מכין קפה. תשמע, היא אומרת לו, התפטרתי. התפטרת ממה? הוא שואל, לא מבין. התפטרתי, היא חוזרת ומסבירה. הוא משתולל, איך ולמה, לגמרי השתגעת, מה נפל עליך ואיזה שיגעון זה עכשיו, ובשביל מה? לכתוב? תכתבי בלילה, תקומי מוקדם בבוקר ותכתבי, מה יש לך לכתוב, בשביל זה לאבד קריירה מפוארת כזאת, מה עובר עליך, הוא כועס וצועק, ומה יהיה כלכלית. אני רוצה לנסוע, אני צריכה זמן, היא אומרת, לחשוב. תן לי שבוע, שבועיים, לחשוב עם עצמי. קחי, תחשבי, תסעי, הוא אומר. היא חוזרת, מזוודה מלאה מתנות לילדים. אחרי שנרגעת ההתרגשות שלהם והחיבוקים והלילה טוב הם מתיישבים במטבח. חשבתי, היא אומרת לו, החלטתי: אני רוצה לבד. לחפש את עצמי, לגלות מי אני, מה אני רוצה, אני צריכה זמן. הקרקע נשמטת. אבל למה? הוא שואל, אני אוהב אותך, הוא אומר לה. נלך לטיפול, הוא מציע. לא, היא אומרת, אני רוצה לבד. לבדוק לבד. אני אוהבת אותך גם, היא אומרת, אבל זה לא קשור. לא קשור אליך, זאת אני (מי אני, מי אני, מי אני).

למחרת הוא מצלצל לאמא שלה. היא סיפרה לךְ? הוא שואל. מה סיפרה לי, היא לא מבינה. היא רוצה להיפרד, היא רוצה לבד, הוא כמעט בוכה, היא התפטרה מהעבודה, נראה שהיא פשוט רוצה להתפטר מהכל. להיפטר מהכל. מה, אמא שלה לא מאמינה. מצלצלת אליה: את השתגעת? מה את עושה? איזה מן ג'וק נכנס לך בראש? תיכף ומיד אני באה אליך, את לא תעשי דבר כזה, אני לא מסכימה. המלים עוברות מעל לראשה. מוכרות כל כך, אבל הפעם לא חודרות לתוכה, רחוקות, חלולות. היא שותקת, מנתקת את השיחה. אמא שלה מנסה שוב ושוב, היא לא עונה. מצלצלת אליו: תבוא אלי, היא אומרת. נראה מה עושים, נחשוב. הוא יושב מולה, המום. גם היא המומה. אבל למה, הוא שואל, איך את מסבירה את זה, למה. אין לי מושג, היא אומרת, אין לי מושג. כמו שאני אומרת, היא היתה תמיד ילדה מאושרת. מאושרת מאד. ילדה עם דרך-ארץ, שלא גורמת דאגה, ילדה חושבת, מתחשבת, מאוזנת, אחראית. תאר לעצמך, ילדה תמה ונקיה, משחקת על הארץ וכל הארץ… שרה על-ידה. היה לה לב של זהב ממש, כל-כך קלה לשינויים. מעולם לא בכתה. לא, לא נראה שהייתי חסרה לה. טוב, אז לא. למרות שאני אמא שלה ולמרות שהיא היתה, תמיד,הבת הקטנה שלי. לא יודעת, אולי לא הכרתי אותה. אבל תמיד הייתי הגונה אליה. טוב,לא כל כך קרובה, אבל היה לי אכפת מה קורה.

היא היתה כל מה שציפינו וקיוינו, אתה מבין: ילדה מאושרת. מאד.