בימי הסגר הראשון שהיה בישראל בחודש מרץ – עלו בי מחשבות על הבית שהרבה פעמים נתפש כמקום הרצוי, הנשאף – להיות בו, לנוח בו, לשהות – ועל האופנים שבהם הוא יכול להפוך למקום צר, מצר מרחב.

וגם מחשבות על אפשרות לפתח עלו בי, פתח שמתאפשר באמצעות מגע עם אחר, עם זולת.

את המחשבות האלה כתבתי במסה שפורסמה בימים אלה בגיליון חדש ויפהפה של כתב העת מאזניים בעריכת מיכל חרותי.

הגיליון מאגד בתוכו מסות אישיות-נשיות.

מוזמנים להיכנס לקישור ולקרוא את המחשבות שלי.

אני אצה אל סגור הבית – ליאור גרנות – מתוך מאזניים אוקטובר 2028

וגם: באותו הקשר, מזמינה אתכם להצטרף לסדנת הביבליותרפיה הוירטואלית בנושא בית – שמתחילה ב25.10:

http://bibliotherapy.co.il/courses/home/

בזכות נגינתו שובת האוזן והלב ניתנה בידו ההזדמנות להיכנס אל השאול, להוציא את אורידיקה משם ולהשיבה לארץ החיים, אך זאת בתנאי אחד: בזמן לכתם תפסע אורידיקה בדממה מאחוריו ולאורפאוס אסור יהיה להסב את מבטו לאחור.

וכך, הם מתחילים ללכת בדממה, אבל באורפאוס מתחילה לנקר החרדה: שמא אורידיקה לא צועדת מאחוריו? אולי הערים עליו אל השאול והוא צועד לבדו?

אורפאוס קורא לאורידיקה, אבל זו שומרת את מצוותו של אל השאול ולא מדברת. ואז, חרדתו של אורפאוס משתלטת עליו והוא מסב את מבטו לאחור – רק לרגע – רק לרגע לוודא שאהובתו עדיין שם. ברגע זה חורץ, למעשה, אורפאוס את גורלה של אורידיקה למיתה וכך גם את גורל מימוש אהבתם בארץ החיים.

השבוע סיפרתי את הסיפור הזה לבני נוער בסדנת כתיבה שאני מנחה. ביקשתי מהם לכתוב בהשראת הסיפור על דמות שמשהו במציאות חייה מאלץ אותה ללכת קדימה אבל היא מסבה את ראשה לאחור. אחרי הגרסה הזאת, ביקשתי מהם, כתבו גרסה נוספת שבה הדמות שלכם לא מסבה את ראשה לאחור אלא ממשיכה לצעוד.

מה היה קורה לוּ אורפאוס לא היה מסב את ראשו? מה היה קורה לוּ הוא היה בוטח בהבטחה שניתנה לו ובוטח באהבתה של אורידיקה שצועדת אחריו ושותקת כדי להציל את אהבתם?

אורפאוס הסב את מבטו לאחור מתוך החרדה שאורידיקה נותרה בארץ המתים, הוא רצה לוודא שהיא אתו בדרך אל ממלכת החיים, אבל דווקא הסבת המבט הזאת היא שהמיתה אותה והמיתה את האפשרות של אהבתם להיות ממומשת בממלכת החיים.

מהי הסבת המבט? מהי האחיזה? – הסרוב של אורפאוס להביט קדימה בעצם היה סרוב לרווח: סרוב לשתיקה שבינו ובין אורידיקה, כורח לאחוז, לדעת שהיא איתו והוא אוחז באהבתה; סרוב לסמוך על אהבתם ועל יכולתה של אהבתם להיות מותמרת שוב לאהבה ביניהם שיש בה חיים.

הרבה פעמים אנחנו, כמו אורפאוס, מסרבים להרפות את האחיזה מתוך הרצון לשמר חי את מה שהיה, לשמר אֶת האהבה חיה, לוודא שהיא חיה. כך למשל, כאשר מציאות של קשר כופה פרידה מן הקשר כפי שהיה אבל אנחנו לא נעתרים, אלא מתעקשים לשמר את שהיה ולו באופן המועט אשר ניתן לנו: עוד הודעה, עוד דרישת שלום, עוד שיחה, עוד פגישה. רק את זאת, עוד פעם אחת, רק לוודא שהיא שם, איתנו, אורידיקה, כדי לא לפרום את חוט האהבה, מתוך תקווה שנוכל – עוד כמה צעדים, ממש עוד כמה פסיעות – לפסוע שוב בביטחון ובאהבה בממלכת החיים. אבל דווקא זה – דווקא ההיאחזויות האלה (רק עוד פעם אחת) – יש בהן כדי להמית: הדיבור שוב ושוב על מה שהיה לא מאפשר תנועה. יש בו הליכה מעגלית, חזרתית, על מה שנאמר כבר, על הפגיעות שהיו, הכאבים, המִשקעים. כמו אורפאוס, אנחנו בטוחים שבמבט הזה נוכל להציל את האהבה שלנו, אבל כמותו – אנחנו למעשה – בבלי דעת – ממיתים בהיאחזותנו גם את הטוב שהיה באהבה ועוד יותר מזה: ממיתים את מה שעוד יכול להיות: אֶת הסיכוי של האהבה ההיא להיות מותמרת בבוא הזמן לאהבה אחרת בינינו, כזאת שיש בה קרבת-לב ונפש כמו שיכולה להיות רק בין אלו שנפשותיהם נקשרו זו בזו בקשר בל ינתק.

אם נהיה בטוחים בקיומה של האהבה הזאת ובחוסנה – גם אם איננו מסבים את מבטנו לאחור – ונאפשר לעצמנו להתקיים ברווח השקט, תוך ידיעה שאורידיקה האוהבת איתנו ושאהבתנו איתה, נוכל לאפשר את התנועה לעבר החיים: לאחר זמן של רווח, הקשר יפסיק אולי לסבוב סביב מה שהיה, ומה שיכול היה אולי להיות ולא היה, ויוכל בבוא הזמן להתקיים במרחב אחר: מרחב שיש בו תנועה וחיוּת ואהבת-לב בת קיימא – שבה אורפאוס ואורידיקה חיים, ומאושרים. אהבת-לב שכרוכה בשירת נימי הלב של אורפאוס ואורידיקה הסרוגים אלו באלו, שירת לב כנגינתו של אורפאוס, כרוכה באור הנפקח בבואה של האהבה הזאת מחדש אל דרך החיים כהיפקח השמש בבוקר, כהיפקח תינוק אל העולם: בשיר ובאור, באור ובשיר.

*

ובכן… ברור לנו שהילדה המדוברת לא היתה ילדה מאושרת. היא היתה ילדה עם דרך- ארץ, שלא גורמת דאגה, חושבת, מתחשבת, מאוזנת, אחראית. קלה לשינויים. לא קלקלה ולא בכתה. ילדה טובה, מה שקוראים. אבל מאושרת? אמא שלה מסמנת את זה כאושר. רוצה לחשוב שהיתה מאושרת. לא חסר לה דבר. אחרת למה היתה טובה כל כך, צייתנית כל כך? ודאי היא היתה מאושרת. טוב, היא מודה, אולי לא הכרתי אותה. האמירה הזאת – יש בה כנות מכאיבה. הודאה. סדק במסכת האושר. אולי לא באמת, אולי לא הכרתי.

אבל מה קורה עכשיו שגורם לה להודות בכך שאולי לא הכירה באמת את בתה? מה גורם לה כעת לדבר? למי האמא הזאת פונה? ומאיזו סיבה? ולמה עכשיו?

אני מנסה לתאר לעצמי את הסיטואציה המורחבת של השיר הזה: יש כאן אם שהיתה בטוחה שבתה "מאושרת מאד", ופתאום היא עוצרת ומדברת, מספרת למישהו, "תאר לעצמך", היא אומרת לו, "זו ההתחלה. זה הרקע. אלו הפרטים. אלה העובדות". אז מה קרה שם שסדק את מסכת האושר? ששם מול האם מראה שאומרת לה שאולי בתה לא כל כך מאושרת? מה הבת עשתה כעת שאילץ את האם להודות שאולי היו שם דברים שלא ראתה מבעד למה שהיא כינתה אושר?

האמירה "אולי לא הכרתי אותה" מעידה על פער מכאיב בין הפנים לחוץ: כלפי חוץ הילדה היא "ילדה למופת", ביטוי שמורים נוהגים להשתמש בו לא פעם, אבל מה זה מעיד על הפנים? האם זה מעיד שגם הפנים הוא "למופת"? סדור, מחויך, מאורגן, שלם? – ברוב המקרים כנראה שלא. ברוב המקרים מופתיות שכזאת כלפי חוץ מעידה על רצון לְרַצות, מתוך איזו הבנה עמוקה כנראה שזאת הדרך היחידה לזכות לאישור, להיות נאהבת. זאת הדרך לתרום לאושרה של האֵם, אבל הילדה עצמה – האם היא מאושרת? בכלל לא בטוח.

השורות: "למרות שאני אמא שלה/ ולמרות שהיא היתה, תמיד,/ הבת הקטנה שלי" – לא יכולות שלא להדהד את השורות המוכרות של רביקוביץ משירה על אביה שנהרג בתאונה כשהיתה בת 6: "והוא אינו מדבר לי מילת אהבה אחת/ למרות שהיה בשכבר הימים אבא שלי/ ולמרות שאני הייתי הבת הבכורה שלו/ הוא אינו יכול לדבר לי מילת אהבה אחת".

הקישור הזה מהדהד גם את חוסר האפשרות לדבר "מילת אהבה אחת" וגם את המוות: במובן כלשהו הבת היתה מתה עבור אמה, שלא הכירה את פנימיותה באמת אלא היתה עדה רק להתנהגות החיצונית המרצה וה"טובה", וגם האם – או תפקידה האמהי –  היו מתים עבור הבת במובן זה שהאם לא הכירה אותה באמת, לא היתה יכולה להדהד לה את פנימיותה ולאפשר לה תחושה של אישור על היותה מי שהיא וקבלתה. ואם לא הכירה אותה באמת – כיצד אהבה אותה? רק את הדברים שאתה מאלף – שאתה קושר איתם קשר – אתה יכול להכיר, אמר השועל לנסיך הקטן.

אני חושבת על ה"ילדים הטובים" בבית הספר, אלו שהמורים אוהבים לאהוב. "תסתכלו על ר', תקחו דוגמא ממנה. כל הכבוד, ר'!". ור' מגבירה את טווח ההתנהגויות הזוכות לחיזוק ותוך כך מנמיכה את הווליום של הקולות הפנימיים שלה, של הרצונות, התשוקות, החלומות.

וככה היא גדלה. לעתים ממשיכה ככה כל חייה: מסיימת תיכון בהצטיינות, מתגייסת לצה"ל, נרשמת לאוניברסיטה ללמוד ראיית חשבון או עריכת דין או הנדסה, מכירה את הבחור הנכון, מתחתנת, מביאה ילד אחד ושניים ושלושה, מבשלת מעולה, מארחת בסופי שבוע, משלבת בין קריירה לבית, והילדים מקסימים ומוכשרים ומוצלחים כמובן. אשה מאושרת מאד. אבל לפעמים משהו באושר הזה נסדק. ר' נתקלת בכל מיני נשים: היא פוגשת תסריטאית שכותבת סדרות וסרטים, עובדת מהבית, כותבת בלילות; גם אני תמיד רציתי לכתוב, היא חושבת, אבל מי יכול לחיות מכתיבה, ונזכרת בסיפורים שכתבה והטמינה במגירה; היא פוגשת אשה בגילה, רווקה, ללא ילדים – מבחירה, פסיכולוגית שנוסעת לכתוב את הדוקטורט שלה בניו יורק; כמה בא לי לנסוע, לחודש או לשנה, היא חושבת, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד, בלי להרגיש אשמה שלא לוקחת את הילדים, בלי לקחת אותם ולשמוע כל הזמן: אמא,אמא,אמא.; היא פוגשת זוג נשים שחיות ביחד ויש ביניהן חיבור מדויק ותשוקה ואהבה חזקה, היא נזכרת בס' החברה הכי טובה שלה מהתיכון, היה ביניהן חיבור כזה, בדיוק כזה, וס' רצתה, והיא – רצתה גם, אבל פחדה נורא, ומה פתאום, ואני בכלל לא, ומצאה חבר מהר מהר, וס' נעלבה והתרחקה, ואין לה מושג מה קורה איתה היום, ס' שהיה לה מקום כל כך ייחודי בתוך הלב שלה. והמחשבות האלו באות והולכות, בעיקר הולכות, היא מסיטה אותן, מעיפה אותן, יש עבודה, ויש ילדים, ויש את בעלה, היא אוהבת אותו סך הכל והוא אותה, וההורים שלו וההורים שלה, למי יש זמן לחשוב בכלל. אבל לפעמים המחשבות מנקרות ומנקרות והיא אומרת לעצמה: אולי. אולי אני אחשוב קצת, אולי אברר קצת, מי אני, מה אני רוצה. והיא הולכת לטיפול. כל מיני מחשבות, היא אומרת למטפלת שלה בפגישה הראשונה. החיים שלי היו ברורים כל כך עד עכשיו, מסודרים, ופתאום התחלתי לשאול את עצמי שאלות, אבל אני לא רוצה לשנות כלום, שיהיה לך ברור: כלום. סך הכל אני ממש בסדר. רק סתם קצת מן אי שקט כזה, משהו מנקר, בקטנה, סך הכל החיים שלי ממש טובים. ממש. נהדרים אפילו. אפשר אפילו לומר שאני מאושרת. כן, בהחלט מאושרת, מאושרת מאד.

בטיפול המטפלת שלה מחכה הרבה, ממתינה, נושמת איתה. מאפשרת לה לגלות לאט לאט את הסדקים שבאושר הזה. מאפשרת לה לשאול את השאלות: מי היא, מה היא רוצה, מה היא חלמה כשהיתה ילדה, אם היא זוכרת, פעם, מזמן, עוד לפני שאמא שלה אמרה לה: כל הכבוד שאת שומרת ככה על הצעצועים! כל הכבוד שאת לא בוכה! ילדה בוגרת; עוד לפני שהגננת, עוד לפני שהמורה, עוד לפני התכניות בטלויזיה שמסלילות אותה: תהיי טובה תהיי טובה תהיי טובה! תצטייני ותבשלי ותלמדי ותתחתני ותלדי ותחתלי ותחייכי ותחייכי! ותשימי קצת איפור, למה ככה, בלי צבע, ותרזי קצת ותשחי קצת, לא יזיק לך לגזרה. עוד לפני כל זה. היא לא זוכרת, ברור שהיא לא זוכרת. מתי היה הלפני הזה? אולי כשהיתה עוברית? אבל גם אז הלא ציפו ממנה, להכל ציפו ממנה, גילום עוברי של תקוות ושאיפות וחלומות, כל החלומות של ההורים שלה, אלו שהגשימו ואלו שלא, ושרצו שהיא תגשים להם. ושתהיה מאושרת. הכי חשוב שתהיה מאושרת. מאושרת מאד.

המטפלת שלה מאפשרת לה לִרְצוֹת. להביע משאלות שלא העזה. לגעת בהן. בהתחלה קצת, היא נוגעת ונבהלת, נוגעת ומזיזה את היד, זה חם מדי, מבהיל מדי, שורף. בהמשך מתקרבת, לאט. מושיטה את היד עוד. אוחזת בהם בידיה, ברצונות שלה, במשאלות שלה, בתשוקות שלה. יש מחיר למימושם, היא יודעת. מה המחיר? האם היא מוכנה לשלם? ומה יתפרק לה בדרך?

ערב. הילדים ישנים. בעלה בחו"ל בנסיעת עבודה. היא משתרעת על השטיח בסלון. נזכרת בתמונה ההיא שנמצאת באלבום של אמה. היא בת שנה שם, שוכבת על שטיחון עם מעוינים שאמה פרשה בגינה. על השטיח לידה הרצועה של הכלב. הכלב שכל כך אהבה. הוא לא בפריים של התמונה. מתרוצץ חופשי בדשא. והיא – רצועת הכלב פרושה לידה. רצועת כלב מכאן ורצועת כלב מכאן. וכבשים בני שנה מתרוצצים בכל פינה. וגם היא – הלכה עם העדר. מבלי לדעת בכלל שהיא הולכת איתו. מבלי לדעת שיש עדר. הכל היה נראה לה טבעי כל כך. כאילו באמת מדובר פה ברצונות שלה. לא היה שום פקפוק. לא ידעה שאפשר אחרת. היא משעינה את הראש לאחור. ראשה נתקל במשהו קשה, היא מזיזה את הראש לבדוק, נתקלת בספר של הילד: "צמריקו"·. מצחיק שהוא הרגיש לי קשה, היא חושבת, הלא זה ספר רך כל כך, צמרי. צמריקו שבמקום לעמוד עם הטלאים משתולל עם הכלבים, שלא מסכים שיגזזו לו את הצמר, שאוהב לנסות דברים חדשים, שאורג לעצמו את התסרוקת. ואמא ואבא שלו – עם כל פעולה כזאת מורטים לעצמם את הצמר מרוב דאגה, וסבא שלו אומר: "אין מה לדאוג". עד שאמא ואבא אומרים לו: "חמוד, אתה חיב ללכת עם העדר. זה מה שאנחנו הכבשים עושים. מעתה והלאה… תשאר עם העדר כמו כולם. תגזור את הצמר כמו כולם. תסרוק את הצמר כמו כולם…", ועוד ועוד "כמו כולם" שכאלה. צמריקו מבין שעליו ללכת עם העדר, אבל הוא מוצא דך יצירתית מאד לעשות את זה והופך את העדר להיות כמותו. הוא מלמד את הכבשים לרוץ עם הכלבים, לתת לצמר שלהם לצמוח, לסרוק את הצמר שלהם בעצמם, לארוג לעצמם תסרוקות…

בי אין את הכוחות להמריד את כולם, היא חושבת, וגם לא את הרצון. ולהמריד נגד מה? נגד מוסכמות באשר הן? נגד עדריות? היא עייפה. ה"צריך" וה"צריך" וה"צריך" מנקר בראשה. השיר של אריק איינשטיין מהדהד בה: "צריך לקום מהמיטה/ צריך לגמור את החביתה/ צריך לצחצח שיניים…. אוף!/ צריך וצריך ומרוב שהצטרכתי כבר שכחתי מה אני רוצה….". בדיוק ככה, היא חושבת. המטפלת שלה מביאה לה את השיר הזה לפגישה. מאפשרת לה לבטא את כל האוף מהצריך הזה, לשאול אותה בעדינות, מבין השורות: מה את רוצה? איך אפשר לדעת, היא חושבת, שנים על גבי שנים הרצון שלה היה קבור אי שם מתחת לרצונות של אחרים, מעורבב איתם, מפולש בהם, איך אפשר לדעת. מה שלה, מה שלהם. וגם עכשיו: הרצון הקטן הזה שמתחיל לכרסם בה עכשיו – לקום, ללכת, לכתוב, לנסוע, להכיר אנשים, לגלות את עצמה – אולי גם זה לא רצון שלה? אולי גם זה מן טרנד חברתי אופנתי? איך היא יכולה לדעת מה היא באמת, מי היא?

חודשים ארוכים של טיפול, של מרחב משחק. המטפלת שלה מאפשרת לה לשחק ברצונותיה כמו בחלקי פאזל. לקחת אחד מהם בידה, לבחון את צורתו, לחוש את החלקים הזוויתיים, את החלקים החסרים, לראות לאן הוא מתאים, אם מתאים, לאן מתחבר. לאט לאט. יש לנו זמן. עד שיום אחד היא קמה ואומרת די. אני צריכה לבד, אני צריכה לבדוק, אני צריכה…. והיא מתפטרת מהעבודה, שם היא בתפקיד בכיר, מוערכת מאד, יום בהיר אחד, חוזרת הביתה, מכינה ארוחת ערב. הילדים ישנים, בעלה מכין קפה. תשמע, היא אומרת לו, התפטרתי. התפטרת ממה? הוא שואל, לא מבין. התפטרתי, היא חוזרת ומסבירה. הוא משתולל, איך ולמה, לגמרי השתגעת, מה נפל עליך ואיזה שיגעון זה עכשיו, ובשביל מה? לכתוב? תכתבי בלילה, תקומי מוקדם בבוקר ותכתבי, מה יש לך לכתוב, בשביל זה לאבד קריירה מפוארת כזאת, מה עובר עליך, הוא כועס וצועק, ומה יהיה כלכלית. אני רוצה לנסוע, אני צריכה זמן, היא אומרת, לחשוב. תן לי שבוע, שבועיים, לחשוב עם עצמי. קחי, תחשבי, תסעי, הוא אומר. היא חוזרת, מזוודה מלאה מתנות לילדים. אחרי שנרגעת ההתרגשות שלהם והחיבוקים והלילה טוב הם מתיישבים במטבח. חשבתי, היא אומרת לו, החלטתי: אני רוצה לבד. לחפש את עצמי, לגלות מי אני, מה אני רוצה, אני צריכה זמן. הקרקע נשמטת. אבל למה? הוא שואל, אני אוהב אותך, הוא אומר לה. נלך לטיפול, הוא מציע. לא, היא אומרת, אני רוצה לבד. לבדוק לבד. אני אוהבת אותך גם, היא אומרת, אבל זה לא קשור. לא קשור אליך, זאת אני (מי אני, מי אני, מי אני).

למחרת הוא מצלצל לאמא שלה. היא סיפרה לךְ? הוא שואל. מה סיפרה לי, היא לא מבינה. היא רוצה להיפרד, היא רוצה לבד, הוא כמעט בוכה, היא התפטרה מהעבודה, נראה שהיא פשוט רוצה להתפטר מהכל. להיפטר מהכל. מה, אמא שלה לא מאמינה. מצלצלת אליה: את השתגעת? מה את עושה? איזה מן ג'וק נכנס לך בראש? תיכף ומיד אני באה אליך, את לא תעשי דבר כזה, אני לא מסכימה. המלים עוברות מעל לראשה. מוכרות כל כך, אבל הפעם לא חודרות לתוכה, רחוקות, חלולות. היא שותקת, מנתקת את השיחה. אמא שלה מנסה שוב ושוב, היא לא עונה. מצלצלת אליו: תבוא אלי, היא אומרת. נראה מה עושים, נחשוב. הוא יושב מולה, המום. גם היא המומה. אבל למה, הוא שואל, איך את מסבירה את זה, למה. אין לי מושג, היא אומרת, אין לי מושג. כמו שאני אומרת, היא היתה תמיד ילדה מאושרת. מאושרת מאד. ילדה עם דרך-ארץ, שלא גורמת דאגה, ילדה חושבת, מתחשבת, מאוזנת, אחראית. תאר לעצמך, ילדה תמה ונקיה, משחקת על הארץ וכל הארץ… שרה על-ידה. היה לה לב של זהב ממש, כל-כך קלה לשינויים. מעולם לא בכתה. לא, לא נראה שהייתי חסרה לה. טוב, אז לא. למרות שאני אמא שלה ולמרות שהיא היתה, תמיד,הבת הקטנה שלי. לא יודעת, אולי לא הכרתי אותה. אבל תמיד הייתי הגונה אליה. טוב,לא כל כך קרובה, אבל היה לי אכפת מה קורה.

היא היתה כל מה שציפינו וקיוינו, אתה מבין: ילדה מאושרת. מאד.

הפעולה הזאת של חיבוק המפלצת – אשר משתלבת בטבעיות בתוך חריזה יפהפייה, איורים מרהיבים (שאיירה נטלי וקסמן שנקר) ושורות קצובות – היא לא פחות מגאונית בעיני.
מה אומרת לנו כאן שירה גפן? הדבר המאיים הוא מאוים בעצמו: אותו דבר המהווה ייצוג של פחד הוא גם פוחד וזקוק להגנה ולחיבוק. באופן פרדוכסלי, רק ברגע שאנו יכולים להיות אמיצים מספיק כדי לקרב ולאמץ לחיקנו את הדברים אשר מהם אנחנו פוחדים – הפחד יכול להירגע קמעה ולנום שקט בזרועותינו. רק ברגע שנאזור אומץ להתבונן בפחדים שלנו, להישיר אליהם מבט, להכניס אותם לאזורים האינטימיים ביותר בנפשנו (המיוצגים בסיפור על ידי המיטה ועל ידי החלומות) – הם יפסיקו להיחוות כמאיימים כל כך עבורנו.
אם כך, הדרך להתמודד עם החרדה איננה באמצעות הכחשתה וניסיון להעלימה (כפי שמציעה האֵם בסיפור) אלא באמצעות התקרבות אליה, התיידדות עמה ואפילו חיבוקה.

אני חושבת על השורות מהשיר "שיר לשירה" שכתב יהונתן גפן, אביה של שירה גפן: "חבקי את כל פחדַי בשתי ידייך, חבקי דובים גדולים מתוך שנתךְ"; והשורות החותמות את השיר: "תהיי קטנה, מאומה לא יברח לך, אני אהיה גדולה גם בשבילךְ". האם הדוברת בשיר יכולה להיות גדולה ושומרת עבור הילדה שלה לא כאשר היא מכחישה את פחדיה או מתעלמת מהם אלא כאשר היא מסוגלת לומר לה לחבק את הפחד, לאמץ אותו אליה. אולי כאשר באים במגע עם הפחד ומחבקים את הדובים הגדולים – אז אפשר לנשום לתוך הפחד ולהתפנות לראות פתאום חצי ירח קורץ צהוב צהוב מתוך האפילה.

אני חושבת כיצד ניתן – בטיפול באמצעות ביבליותרפיה – לחבק את הדובים הגדולים, לאפשר לַפחד לְדָבֵּר: לכתוב מונולוג בשמו של הפחד, לדבר אֶת קולה של המפלצת – זו הפוחדת בעצמה וזו שמפחדים ממנה…
אולי התקרבות כזאת אל הפחד והתיידדות עמו יכולה לאפשר מציאת מקום עבורו בתוך הנפש ללא הדחף להדוף את הפחד מן הנפש והלאה, בדיוק כפי שבספרה של שירה גפן נמצא מקום למפלצת: בתוך עולם נפשי עשיר של ילדה המעוצב בספר באמצעות מגוון הדמויות המאכלסות את חדרה של רותי, באמצעות החריזה החכמה ומקצב השורות הקבוע והמרגיע. בתוך העושר והרוגע האלו יש גם מקום למפלצת, ומה שיפה הוא שהמקום הזה הופך בסיום הסיפור למקום של שלווה ושינה רגועה.