מה קורה במפגש בין הטקסט לנפש? איך משפיעים על הנפש טקסטים מז'אנרים שונים? אלו תהליכים ייחודיים הם מחוללים בה? כיצד ניתן לבחור בקליניקה טקסט מז'אנר שיתכתב עם מצבו הרגשי של המטופל, יהדהד אותו וידבר אותו? אלו איכויות תרפויטיות ייחודיות מאפיינות טקסטים מז'אנרים שונים?

בימים האחרונים הגשתי את העבודה, וחבריי הנהדרים נתן ואסנת קנו לי לכבוד ההגשה את המתנה של הגברת הזאת שבתמונה: רופאה חמורת סבר, אוחזת ספר בידה, שיערה אסוף בקפידה ומשקפיים לעיניה. התמונה שעשעה אותי מאד, ובמקום שבו אמורים להיות כתובים מרשמי התרופות – הכנסתי פתק: "שיר פעמיים ביום!".

בשעור הראשון בקורס ביבליותרפיה שאני מלמדת אני מבקשת מן הסטודנטיות: תיזכרו בשיר שאתן אוהבות. תכתבו לכן את המלים שלו מן הזיכרון (לא לחפש בגוגל!). תחשבו: מתי אתן פונות אל השיר הזה, באיזה מצב-רוח? ומה אתן מרגישות לאחר שמאזינות לו? אחר-כך אני מאפשרת לבדוק את מילות השיר בגוגל, לראות מה זכרו מתוכו, לחשוב מדוע זכרו דווקא את השורות שזכרו, וביחד אנחנו מקשיבות למלים – מבינות מה בעצם עושה השיר הזה, אלו תהליכים נפשיים הוא מחולל? האם הוא מאפשר הזדהות, תחושה שיש עוד מישהו בעולם שמרגיש ככה בדיוק? האם הוא נותן כוחות ותקווה? האם הוא מעביר את התחושה של בן ברית בעולם, של איש או אשת סוד? האם הוא לוחש באוזננו דברים שמצויים עמוק בתוכנו והיינו צריכות לשמוע בדיוק עכשיו?

לפני זמן מה פתחתי בלוג נוסף פה באתר – "אורחים כותבים" – וביקשתי מאנשים שיכתבו על טקסט שבשבילם הוא טקסט מרפא, במלים אחרות: טקסט שהיו רוצים לקבל כמרשם – פעמיים ביום.

אז אלו "מרכיבים פעילים" יש בתרופה הזאת שנקראת שיר? – קודם כל, אני חושבת על היכולת של השיר לדבר בדיוק את מה שאנחנו מרגישים באופנים שלפעמים לא ידענו לנסח אפילו לעצמנו. הסתובבנו עם התחושות האלו בעולם מבלי לדעת את שמותיהן עבורנו – ופתאום בא הדבר הזה, עם השפה המרוכזת, הדחוסה, המטאפורית לעתים, המדלגת מקצב או חרוז לפעמים – ואומר לנו אותנו; "שירה כמתמללת את הבלתי ניתן לתמלול" קראתי לזה בעבודת הדוקטורט. איזו הקלה זאת כשניתנים שֵמות לדברים האלו שגועשים בתוכנו ללא שֵם. אפשר פתאום לשים עליהם את האצבע, הם נהיים ככה פחות מעורפלים, פחות מאיימים, מקבלים צורה, תחימה וגבול.

טקסטים רבים יכולים להדהד אותנו, לגרום לנו לחוש הזדהות עמם, אבל שירה, לטענתי, עושה את זה באופן אחר: היא מאפשרת לנו לדבר את הדברים שהפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולאס קרא להם: "הידוע שאינו נחשב" – דברים שאנחנו יודעים אותם בידיעה גופנית, נפשית, אך עדיין לא יכולים לחשוב אותם, לקרוא להם בשם. את אותם הדברים הראשוניים, הבראשתיים, מאפשרת השירה לדבר.

המרשם שמציעה פה הדוקטור הנכבדת שבתמונה – "שיר פעמיים ביום" – הזכיר לי את השיר של חוה אלברשטיין: "כל שעה נשיקה": "להקלה בהפרעות נשימה ועיכול,/ לא להפסיק לקחת עד סוף הטיפול./ כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// תרופה זו אין לשמור מילדים ותינוקות,/ לקחת בין הארוחות ועם הארוחות. / כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.//  לא צריך לאחסן במקום מיוחד – /לא חשוך, לא קר ולא יבש./  אפשר לקבל בלי מרשם של רופא,/ צריך פשוט לבוא ולבקש./  כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// אין חשש שהתרופה תפגע בערנות,/ אבל שימוש ממושך עלול לגרום לתלות./  כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// אם נטלתְּ מנת יתר – לא יקרה לך כלום,/ אין צורך לרוץ לחדר מיון./ כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// לעיתים רחוקות יש תופעות לוואי:/ נדודי שינה או סחרחורת (נדיר)./ אך כל התופעות חולפות מעצמן,/ לאחר תקופת הסתגלות לתכשיר./ כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// תאריך אחרון לשימוש – עד עולם./ תאריך אחרון לשיווק – סוף העולם./כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק".

מה שהזכיר לי את השיר – אסוציאטיבית – הוא המבנה המרשמי של השיר – כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק, שמתייחס אל נשיקות וחיבוקים כאל תרופה, כמו "שיר פעמיים ביום".

ועכשיו כשאני מאזינה שוב למילות השיר המוכּר לי אני חושבת על דבר נוסף שמחבר בין מרשם השיר פעמיים ביום ומרשם הנשיקה כל שעה והחיבוק כל שעתיים: הנשיקה והחיבוק מביעים אהבה באופן הראשוני ביותר שלה, הגולמי, הפיזי, נטול המילים; וזה בדיוק – כך אני טוענת – מה שעושה שיר. על אף שחומרי הגלם שלו הן מלים – בכל זאת הוא נוגע – פעמים רבות – בלא מילולי הנפשי ולוכד אותו.

אני מתרגשת מן ההשוואה הזאת, כי שוב זה קרה: שוב קרה קסם במפגש עם שיר. שיר שאני מכירה זמן רב כל-כך פתאום גילה לי משהו חדש בתוכו, משהו חדש בתוכי.

אני יושבת מול דמותה של הדוקטור הנכבדת האוחזת במרשם. שאלה, דוקטור, אני אומרת לה. כן? היא מרימה מבטה מעל המשקפיים. האם זה אותו שיר פעמיים ביום, או בבוקר שיר אחד ובערב שיר אחר? – אה…. זה כבר להחלטתך, היא אומרת, ופתאום כבר לא נראית לי כה פסקנית.

אני חושבת על תהליך התנועה שעשויים ליצור שירים בתוכנו – פתאום לחשוף בפנינו דבר שלא היינו מודעים אליו, לאפשר לנו זווית ראייה אחרת, לברוא חדש. ואז – יתכן שאותו שיר-נפש שנשמע בבוקר יִשָּמע באופן אחר בערב, כמילותיו של יעקב אורלנד: "אולי נשמע עוד מחדש אותו השיר"; ואולי בכלל יהיה זה שיר אחר.

בסיום המפגש החוגג שלי עם נתן ואסנת, מגיעה בתם רונה, ששבה מבית הספר, בחיוך מאיר וצוחק, כשעל צווארה תלויה שרשרת ועליה תליון נפתח ובתוכו דברים שכתבה שאהובים עליה.

על השולחן מונחת הדוקטור. אני מראה אותה לרונה ומבטי הצוחק פוגש בזה שלה.

• ב- 7/2 אני פותחת סדנת כתיבה חדשה: מפגש טקסט ונפש – שבה נכתוב במגע עם "חומרי נפש" ודרך מפגש עם שירים של משוררים ומשוררות, ונמצא נתיבים לדייק את עצמנו אל הדף. לפרטים לחצו

• כתבו גם אתם ל"אורחים כותבים" על שיר מרפא עבורכם, כזה שאתם חוזרים אליו ומיטיב עם לבכם – לפרטים 

הבימאית והתסריטאית רתם קידר, בקריאה אישית, אינטימית ונוגעת ללב בשירו של גיא פרל חושפת את הרגעים מלאי החסד שבהם שיר של אחר יכול לדבר אותנו, רגשות והלכי נפש שהיו בתוכנו עוד מבלי שידענו לקרוא להם בשם, מבלי שידענו שנולדו בתוכנו. רגעי החסד האלה הם רגעים שבהם השיר הופך להיות בן-ברית שלנו בעולם, או במילותיה של רתם קידר: "העולם שסביבי הופך שוב למקום מוכר ".

______________________________________________________________

יום אחד, לפני כמה שבועות, השיר הזה הציל את חיי.

אני כותבת ומוחקת את שורת הפתיחה הדרמטית הזו, מודעת להגזמה, מדמיינת את הפאתוס שמתלווה לקריאה, ולא מצליחה למצוא לה תחליף.

אנסה לנסח מחדש: יום אחד, ברגע שבו הייתי הכי צריכה את זה, השיר הזה הניח לי יד גדולה ורכה על הלחי ואמר לי (אני נשבעת): "את לא לבד."

היום הזה התרחש ב"תקופת מעבר". אני אוהבת מעברים, וכבר עשיתי כמה שינויים בחיי:   עברתי דירות, מסגרות ומקומות עבודה, אבל אף פעם לא עשיתי את זה ככה. לא לבד, לא הכל בבת אחת. הילדים הגדולים נסעו לאבא שלהם ואני קבעתי עם האקסית הטרייה והזאטוט המתוק בתבל, סופשבוע משותף בביתה המקסים של חברה אהובה, בקיבוץ רבדים. חשבתי שהבית הנעים והקיבוץ האהוב והמוכר יאפשרו לנו להניח לרגע לכל העניינים הבוערים, להיפרד באיטיות הראויה, להתרגל ביחד לחיים לבד.

ביום שישי הבועה הזו עוד היתה הגיונית. בשבת בבוקר התעוררתי בבהלה קיומית.

קמתי הפוכה, לא רגועה, נושמת כמו בהתקף חרדה. לא הצלחתי למצוא את מקומי. לא בתוך הבית האהוב והמוכר ולא מחוצה לו. יצאתי החוצה ונכנסתי בחזרה, עשיתי יוגה, שתיתי עוד קפה, אפילו עישנתי סיגריה, וכלום – דופק מהיר, נשימה שטוחה, בכי קטוע ולא מספק.

אחרי דקות ארוכות כאלה הלכתי לארון הספרים ומצאתי את ״יש נקודה מעל הראש שלך״, ספר שאני מאד אוהבת, שקניתי לחברתי, בעלתי הבית, לכבוד אחד מימי ההולדת שלה. התחלתי לקרוא בו ותוך כדי המפגש עם השורות המוכרות – נרגעתי. חזרתי לנשום. חזרתי להרגיש רצויה בעולם. ואז, כאילו לראשונה, נתקלתי ב״הקראת שירה״.

קראתי בנונשלנטיות את שתי השורות הראשונות של השיר:

"אני דיברתי אותי לפני שנולדתי".

נשמתי עם הרווח שאחריהן, כמו שלימדה אותי המורה שלי לספרות בתיכון,  ורק אז המשכתי לשורה הבאה:

"בעבר הקראתי שירה לפני שכתבתי אותה,"

היא כבר תפסה אותי בבטן, השורה הזאת. תפסה אותי בול במקלעת השמש. החזירה אותי לעצמי, עם פלונטר בבטן, ״קוראת״ ממחברת ריקה חיבור שהייתי אמורה לכתוב כשיעורי בית. יודעת ששוב אני לא בסדר. הייתי אז בת תשע או עשר, אבל זה לא באמת משנה. לא הגיל ואפילו לא הסיטואציה, אלא רק התחושה שככה, עם הקריאה בשיר, בהינף משפט , חזרתי לעצמי.

"כך שתמיד הייתי מאחר להגיע והשורות התפזרו".

השורות מתפזרות, השורות מצטברות, ובשבילי זהו תיאור מדויק של הקצב שמבדיל אותי משאר העולם, שעורר בי בעיקר ביקורת כלפי עצמי ממש עד לרגע הזה, מול השיר.

"הרביתי לְחַיֵךְ".

ברור  שלְחַיֵךְ. זו הדרך הכי סבירה להעלים ממי שאפשר את הפגם הזה בייצור, ולהקסים את מי שכבר קלט, שלא יסגיר אותנו.

עם תיאור ההעתקה מהלוח, הביס מהסנדוויץ׳ שנשאר בפה והמורה הנכנסת, אני צוללת עמוק אל תוך השיר, שמתאר באופן מדויק ומלא חמלה את הפגם שלי.

הצורך להתאים את הקצב שלי לקצב העולם מלווה אותי כבר שנים. הניסיון להסתיר את הפער הזה מהסביבה גרם לי הרבה אי-דיוקים מכאיבים, ועם השיר צללתי לתהומות של אי הדיוקים האלה.

"חזרתי הביתה לאט".

השורה הזאת מחזירה אותי הביתה ברגע, בלי קישוטים, אל הסוף הנהדר:

"גם היום אני מספיק להגיע רק אל זנב השורה. עִקרה כבר פָּרח -  נאמר ואיננו".

הי, אני אומרת לעצמי, גם הוא לא הצליח לתקן את הפגם הזה,  אבל כמה יפה הוא מנסח אותו:

"למדתי לנחש את המילים שחסרות לי  כדי להרגיש".

ואז, רק אז הגיע הבכי, כמו שבכי צריך להיות – ארוך, עמוק ומשחרר.

האפשרות להתבונן אחרת על הקצב שלי, הפכה את הבוקר והיום ההוא למשהו שהיה שווה לחיות אותו. הפכה שוב את העולם שסביבי למקום מוכר, שיש בו עוד יצורים כמוני, שמדברים בשפה שלי, שבאו מאותו כוכב.

________________________________________

* תודה לאפרת שטיגליץ.

   ________________________________________

רתם קידר היא בימאית ותסריטאית, אמא, מלמדת קולנוע ועורכת תסריטים. קוראת שירה באובססיביות מגיל 14.

היא נוגעת בעצב ובגעגוע הנובעים מן החֶסר אך גם במפגש הפנימי האינטימי והנוכח עם אביה שמאפשר ניגונו של השיר בתוכה.

___________________________________________________________________

טקסט מרפא עבורי הוא טקסט כזה המעלה למודעות את הרגשות המודחקים, מעסה אותם, מתיידד איתם. אותם רגשות הכואבים מדי מכדי להופיע במחשבות היום-יומיות. למשל, געגוע כואב לאדם אהוב שלא נמצא.

בשירה של תרצה אתר "שיר לערב חג" מתארת המשוררת את העיר בערב החג ואת געגועיה לאביה שנפטר זמן קצר לפני כתיבת השיר. ככל שהעיר חגיגית יותר, כך הגעגוע למי שאינו כאן (אביה) גדול יותר.

בשנים הראשונות לאחר פטירתו של אבי נהגתי להקשיב לשיר הזה לעתים קרובות. הוא היה בפלייליסט הצמוד שלי (אז על גבי דיסק) ובכל פעם שהרגשתי את כאב הגעגוע חנוק בתוכי, לא מצליח להשתחרר, הייתי מאזינה ל "עיר חמה ושוקקת/ ריבועי זהביה מדלקת/ ולפתע צמרותיה שמטה/ כי אתה/ לא איתה". הו אז סכר הדמעות היה מתפרץ בדרכי לעבודה, בעיר הסואנת.

ראש השנה בפתח. העיר (המושב במקרה שלי) תתקשט לכבוד החג, ולו רק מטאפורית. הבית ילבש לבן, ובלילה, בשקט של המושב, כשנשב במרפסת בבית אמי מול "קרן ירח דומע" אני יודעת כי השיר ימשיך ללוות אותי. "וכל נשמתי רק אליך/ לדעת שאלה חייך/ שעודך/ שאולי".

בתחילת שנות ה-70 כתבה תרצה אתר את "שיר לערב חג", אולי כהתמודדות עם האבל האישי שלה על מות אביה, נתן אלתרמן. כך אני מדמיינת. כשלושים שנה אחרי, מאז 2004, השיר מלווה אותי. הוא הדיאלוג שלי עם אבי בערבי חג, ולעתים גם בימי חול. דרכו אני פוגשת את העיניים הבורקות של אבי כמו זיקוקים וירח המאירים את העיר. דרכו אני מחכה לצעדיו של אבי, דרכו אני נותנת לעצב מקום בדקות שלפני כניסת החג.

כמטפלת במוסיקה, "כאילו מישהו כתב עלי שירים", כפי שליאור כתבה, הוא מוטיב משמעותי בחיי, ואני מאמינה שבחיי כולנו. לרוב, השירים ש"נכתבו ממש עלי" גם מולחנים והשילוב של המילים והלחן, כאשר אני שרה אותם, חזק כפליים. ובהאזנה לביצוע אחד לעומת ביצוע אחר המילים יכולות לקבל משמעות  שונה לגמרי.  כששיר בוחר אותך, מגיע אליך, אתה יודע זאת וכל קריאה (שירה, האזנה) נוספת בו מעט מטלטלת אך גם עושה אותך מעט יותר "שלם ועמוק ויודע".

—————————————————————————————————————-

דגנית דיאמנט אנגלברג – מטפלת במוסיקה מקיבוץ גרופית שבערבה.

מטפלת בילדים ונוער ומדריכת הורים.  לאתר של דגנית .

אני חושבת פעמים רבות על טקסטים ספרותיים לא רק כבעלי אפשרות לרפא אלא כמצילי חיים ממש: כאלו המאפשרים לנו למצוא משענת וכוחות, תקווה, אפשרויות התבוננות חדשות על מצבי חיים ועל הלכי נפש וכאלו הסוללים לנו נתיבי נפש לגילוי עצמנו.

לאה גולדברג כתבה:

"אֲנִי הָלַכְתִּי אָז

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ אוֹהֵב אוֹתִי מְאֹד (…)

אֲנִי הָלַכְתִּי אָז

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ חָלַם אוֹתִי יָפָה.

עַל פְּנֵי הַלַּיְלָה לִבְלְבוּ תְהוֹמוֹת

וּרְאִי הַיָּם צִיֵר לִי אֶת פָּנַי

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ כָּתַב עָלַי שִׁירִים (…)"

                                                        (מתוך השיר: "אני הלכתי אז").

לפעמים אנחנו מרגישים שיש טקסטים שנכתבו במיוחד בשבילנו, במיוחד עלינו, כמו מתנה פרטית מאד.

כש"מישהו כותב עלינו שירים" אנחנו משתקפים, קיימים בעולם, מאפשרים לנו לראות את הצטיירות פנינו שלנו בראי הטקסט ולזכות להד לקולנו הפנימי שאולי אפילו לא היינו מודעים לחלקים ומנעדים בתוכו.

בשיר אחר כתבה לאה גולדברג:

"אֲנִי הוֹלֶכֶת אֵלַי

בְּפָנִים שֶׁבִּקַּשְתָּ לַשּׁוְא

כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֵלֶיךָ".

                                                                    (מתוך השיר: "אֵלַי")

לעתים מאפשרים לנו טקסטים שנוגעים במעמקי נפשנו גילוי רבדי עומק בעולמנו הנפשי, מפגש עם זיכרונות, הרהורי נפש שעדיין לא זכו לשֵם, אֶת ההליכה אלינו.

במדור החדש שאני פותחת כעת באתר אני מזמינה כותבים אורחים לכתוב על טקסט – של משורר/ת או סופר/ת –  שהיתה לו השפעה מרפאת עבורם או כזה שיש לו בעיניהם השפעה כזאת בכלל.

בכך ניגע בביבליותרפיה לא רק כפי שהיא מתבטאת בחדר הטיפול אלא במפגש האינטימי המרפא שבין הקוראים ובין הטקסטים האהובים עליהם.

הכתיבה יכולה להיות פרועה, משחקת, כזאת המממשת בתוכה שיח עם הטקסט הנבחר – באיזו דרך שיבחרו הכותבים; מעין טיול פרטי של שעת בין ערביים – של הליכה אֵלַי, אליכם, אל אזורי ראי הים, לבלוב התהומות, האזורים שבהם נכתבים שירים, נרקמים חלומות, נסללות דרכים, שבהם מתאפשרת לנפש מנוחת-מה של מרפא, של מרגוע, של גילוי.

*

יהודית רביץ שרה את "אני הלכתי אז" בצירוף מלים של דן תורן. לטקסט החדש קראו: "אמבולנס האהבה".

                                                                         *

כותבים וכותבות המעוניינים לשתף בטקסט שהוא בעיניהם או עבורם "מרפא" ובמחשבות שלהם על אודותיו – מוזמנים/ות לכתוב לי למייל: lior.granot@gmail.com

היא נותנת לנו יד ולוקחת אותנו לשיטוט בין בתים על עץ, תותי פטל, ידיים כואבות, מיץ תות כחול, מֶתֶק ואיוּם, שדות ילדוּת של פעם.

———————————————————————————————————————————————————————–

תותי פטל / יעל גרינפלד

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֵיךְ הָיָה עֶרֶב

וְהָלַכְנוּ עַל הַכְּבִישׁ לְדַבֵּר עַל

כֻּלָּם וְלִצְחוֹק עֲלֵיהֶם.

אָהַבְנוּ לִקְטֹף תּוּתֵי פֶּטֶל

שֶׁהָיוּ כִּמְעַט בַּחֹשֶׁךְ

וְקָטַפְנוּ וְקָטַפְנוּ וְאָכַלְנוּ הֲמוֹן

וְהַיָּדַיִם הָיוּ כּוֹאֲבוֹת וּמְלֵאוֹת קוֹצִים

וְהַמִּיץ שֶׁל הַתּוּת הָיָה כָּחֹל

יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נֵלֵךְ מִכָּאן

שֶׁלֹּא נִהְיֶה כָּאן הַרְבֵּה

זְמַן.

כָּל הַיְלָדִים יְשֵׁנִים

רַק הַמִּטּוֹת שֶׁלָּנוּ הָיוּ

רֵיקוֹת. בַּלַּיְלָה הָיָה קָשֶׁה

לְהֵרָדֵם.

רָצִינוּ לְהִשָּׁאֵר עוֹד וָעוֹד

בְּיַחַד וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה בִּכְלָל

בֹּקֶר וְגֶשֶׁם שֶׁלֹּא יֵרֵד

וְיַהֲרֹס לָנוּ אֶת הַבָּתִּים

שֶׁבָּנִינוּ עַל הָעֵצִים.

כשאני קוראת בשירים שלה מתעופפת בחדר רוחן של נשים עדינות ונועזות, כמו מרגרט אטווד, או אליס מונרו, שכותבות לכאורה על דברים בנליים, אך חודרות למעמקי הנפש.

השיר "תותי פטל" מתחיל באידיליה, "אני זוכרת איך היה ערב/ והלכנו על הכביש לדבר על / כולם ולצחוק עליהם". משובות נעורים. צחוקים קלילים. ערב קליל. אך כבר חיתוך השורה השניה מאיים – "לדבר על" מופרד מ"כולם", שגלשה לשורה שאחרי כן.

השיר מתחיל בערב. בבית השני, בו אוכלים תותי פטל שחורים, שמלכלכים בכחול, כבר חושך, והשיר מסתיים בלילה. "כָּל הַיְלָדִים יְשֵׁנִים / רַק הַמִּטּוֹת שֶׁלָּנוּ הָיוּ / רֵיקוֹת. בַּלַּיְלָה הָיָה קָשֶׁה / לְהֵרָדֵם." מי אלו שהמיטות שלהם ריקות? למה המיטות שלהם ריקות? איפה הם? ולמה בלילה היה קשה להירדם? והפחד שלא ייהרסו בתים. איזה בתים? בתים על עץ, מסתבר שורה אחרי כן, שהם בנו, שלא ייהרסו מהגשם. אה, אז הכל ברור, אפשר להירגע. זהו שלא.

זהו שיר מתוק ולא תמים. המתיקות של תותי הפטל מעורבת בקוצים ובידיעה שכל זה קצר-ימים וייעלם בקרוב: "יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נֵלֵךְ מִכָּאן / שֶׁלֹּא נִהְיֶה כָּאן הַרְבֵּה /זְמַן." הניגוד בין מלים פשוטות, פרוזאיות, לבין חיתוכי שורות חדים ואלימים, יוצרים מוסיקה חרישית ומפתיעה, שעולה מידי פעם לצלילים צורמים.

השיר אינו מרפה ממני. המלים נמשכות בי זמן רב אחרי שפתחתי את הספר בספריה האוניברסיטאית בהר-הצופים. ידי נמשכה אל ספר צנום, מיושן, נשכח על המדפים. "תותי פטל", שנת ייצור 1969. הוצאת "עכשיו".

למשוררת אין זכר – לא באינטרנט ולא בקטלוגים של ספריות.

או השיר "סביב מים":

סביב מים / יעל גרינפלד

אִשָּׁה זְקֵנָה אָמְרָה לִי לָלֶכֶת סְבִיב מַיִם.

סָבִיב וְסָבִיב.

וְהַחֹרֶף חֹרֶף מָלֵא

עֵצִים מְבֻשָׂמִים הֲפוּכִים. בְּתֵל אָבִיב.

כמה קצר וכמה חזק. פערים. מה הם המים? שלוליות? ים? לא מוסבר. מי זו האישה הזקנה? מה פירוש חורף מלא? ואולי החורף מלא עצים מבושמים הפוכים? מה הם עצים מבושמים? ומה הם עצים הפוכים? אני מכירה עץ, שנראה שהוא הפוך, הענפים שלו דומים לשרשים. זהו עץ הבאובב. ולא נראה לי שהכוונה כאן אליו. ומה כל כך חשוב שהשיר הזה מתרחש בתל אביב? שמקבלת כאן מקום חשוב. אלו שתי המלים האחרונות של השיר. בשורה האחרונה, ואחרי נקודה.

מבלי שאדע לענות על השאלות האלו במודע, בחשיבה, אין שום צרימה בשיר הזה, שזורם באופן טבעי. אמרו לכותבת להיזהר, ללכת מסביב, לא להיכנס למים, מה שלא יהיו. ואנחנו בחורף, העצים נותנים ריחם, אבל הם הפוכים (אולי היא שוכבת על ספסל בשדרות רוטשילד ורואה הכל הפוך?). האשה הזקנה אמרה לה ללכת סביב וסביב, הליכה נמשכת, אינסופית אולי. וגם העין רוצה לחזור שוב ושוב אל השיר ועל השיר הזה. אנחנו בלופ, מבלי אפשרות (וגם לא רוצים) לצאת מן השיר, לסיים את הקריאה.

או ניקח למשל את השיר הבא, ללא כותרת:

* / יעל גרינפלד

תְּכֵלֶת חַדְרֵי מִגְדְּלֵי הַמַּיִם

בַּגִּבְעָה

הַכְּבֵדָה.

כָּל הַיְלָדִים קָטְפוּ כַּלָּנִיוֹת אֲדֻמּוֹת, אַחַר כָּךְ פִּזְּרוּ עַל הָאֲדָמָה

וְדָרְכוּ עֲלֵיהֶם.

וְאַחַר כָּךְ אָכְלוּ תַּפּוּחֵי חֹרֶף.

אתחיל הפעם, ראשית, עם הרגשות שהשיר מעורר בי: אהבה שקטה, געגוע, היזכרות נעימה, צער על ימים שנגמרו (שתואם את ההרגשה בשיר הראשון שהבאתי, "תותי פטל").

בשיר מבנים מוכרים חביבים באוירה של מסתורין ('תכלת חדרי מגדלי המים'), זכרון חמים של משחקי ילדים, ילדים בטבע, פשטות וגעגועים לתקופה יפה. זה שיר של פעם. פעם, לפני שהצלחנו להגן על פרחי הבר, קטפו כלניות ורמסו אותן, לא חשבו על הבזבוז. ותפוחים היו רק בחורף, לא כל השנה, כמו עתה, שאין עונה לפרי או ירק כלשהו.

אני לא יודעת מי זו יעל גרינפלד.

מי שלא תהיי: יעל, אם את כאן, אנא חזרי אלינו.

_____________________________________________________________________________-

דורית ויסמן היא משוררת, מתרגמת ועורכת. ממקימי "מקום לשירה" בירושלים.

לרשימת ספריה של דורית ויסמן.

תרצה, ששיריה זורמים בעורקי, שאֶת עבודת התזה שלי כתבתי על החרדה המכוננת את חווית הבית כהיעדר בשירתה.

אני מעלה לכאן את המלים שכתבתי לפני כמה ימים לתרצה וקראתי הערב: מלים שמורכבות מערבוב מילותיה של תרצה, שורות שירתה, לתוך מילותי שלי; משום שכזאת שירתה: מותכת בנפש, מתערבלת עם חומריה הסמיכים ונוגעת במעמקיהם.

* אֶת תמונת הנושא של הפוסט צילמתי לפני כמה ימים בניו-יורק, בקפה שעל גדות ההדסון, שעליו כתבה תרצה אתר: "אני לא שכחתי את נסיוניתיךָ לנחם".

הנה.

*

הִנֵה אַתְּ כאן, הִנֵה אַתְּ כאן. תרצה.

36 שנים. ויום. ויום. ויום… וכבר 40, והזמן – איך הזמן לא הִכְהָה אֶת יופיין, איך הזמן.

הנה אַתְּ כאן. מדברת אלינו מסוף החלומות, מאפשרת לנו לדבר כמו חלום –  "בשנתי, והנה מחשבה/ ורוחה עשֵנה וכחלחלת/ והלילה כבד מִדְרכים/ הכובלות את רגליו בשלשלת." –  לדבר אֶת הרועד,  הפָּרוּם, החוּטי, לדבר אותם ככה, כמות שהם, חשופים, גולמיים, ישירים, מבלי להיזהר מאש ומשירים.

ביחד אתך אנחנו מהלכים באומץ בחורשה הצפונית בגבולה של העיר, על סִפֵּי תהום, בדרכים הסלולות-הירוקות, מודדים מַרצפות בחלום, מפתנים נמוכים וחמים מן הבוקר. מקיצים אתך טרוטי עיניים בשעה כמו חמש.

אבל הלילה. הלילה, את יודעת, איננו רק דרכים כבדות וצעקה. לפעמים הלילה הוא שירים: "האפשר להמשיך לחלום, או לצחוק,/ ולהחליט שהכל/ פשוט?"- לחלום כך עד הבוקר, לבטוח. עד בוקר שבת. יום יפה. הרבה קפה בבוקר הזה, וילדך הצוחק ואומר.

וגם את: היית צוחקת אל שתי בובותיך, ילדה צוחקת. שתי צמות. ולפעמים גומה. ולרגע היית סומקת, כאילו – - – כאילו מה? – הכוח והרוח לכודים בכף ידךְ, כומסים עולם: איך מתחיל העולם היפה? מתקפל ועולה מתוכך, הנה, תראי, כמו השמש בשעה חמש שאהבת: היש כבר אור בחוץ? אַתְּ מתחילה להנשים אֶת עצמךְ. יש כבר אור, האוויר כבר רחוץ,  העיר שהיתה נצורה יממות פותחת סדקים לעיניך, ערוֹת.

הכוח והרוח, תרצה.

אבל הרוח. הנה, הנה רוחות הגובה המשנות צבען בחלומות. הנה הן באמת! אַתְּ על פְּנֵי כְּלִי-שַיט. כמו בילדוּת. אכן? ילדותי היתה ספינה שרק כאילו שטה, כתבת. מכל עבר רוחות, תנודה. אבל הנה. הנה את כאן. הנה אַתְּ אֵם. זה קרה. זה אָמֵן. זאת אַתְּ: העיגול החזק, השלם, המלאוּת הנוהרת הזאת, הזורחת, אשר מגרשת כל רעד ופחד.

אֵם וילדה, בכי וצהלולי צחוק. חיה במלוא אונךְ, במלוא אונךְ, במלוא אונךְ, אךְ – - – .

הכוח והרוח, תרצה. הכוח שלך להתקרב ככה לגעת בהם, בדברים המאובנים והשבורים, בדברים ששכחת והם לא שכוּחים. פקוּחת-עיניים נוגעת, מישירת-מבט ויד ולב, אוחזת ברוח, באש, בשיר.  לרוב האנשים אין אומץ ככה, לְהֵישיר. אנשים רגילים, מהלכים כה וכה ופניהם חלקות ורכות. אין להם צל של מושג אפילו שמוכרחים לשבת ולבכות. הם מהלכים שם, ברחוב הישר. ואת מביטה עליהם מן החדר החשוך, כי בחושך רואים: עשֶׂרת מונים את כל הדברים הלא מובנים. את אמיצה לראות. ואז, כאשר מבינים אותם, הנפש רוצה לבכות, באשר הדברים הזָרים האלה הם הכאב שבידיעת הסוד. את אמיצה לגעת בכאב, אמיצה לשאול – כדרכם של ילדים – אופק, מהו אופק, דופק, מהו דופק. ומהו פחד. ימינה. ישר. ארצות הנשיה נפתחות. והנה את כאן, הנה את כאן. עירך מקיצה. ואַתְּ מדברת, גם אֶת השתיקה. דומיה מלווה במקצב חריקת עפרון. כותבת, אַתְּ שרה. עִם שוּט הרוּחַ בְּעָבִים קטנות של טרם בוא שרב, ברחובותיךְ, בעירך אשר אהבתְּ, מושָר שירךְ. הלילה לפעמים. ניגון והד. שנים, ויום ויום ויום…והד ממעמקי שירֵי הלילה, ממעמקי הזמן: הִנה אַתְּ כאן, הִנה אַתְּ כאן.

בזכות נגינתו שובת האוזן והלב ניתנה בידו ההזדמנות להיכנס אל השאול, להוציא את אורידיקה משם ולהשיבה לארץ החיים, אך זאת בתנאי אחד: בזמן לכתם תפסע אורידיקה בדממה מאחוריו ולאורפאוס אסור יהיה להסב את מבטו לאחור.

וכך, הם מתחילים ללכת בדממה, אבל באורפאוס מתחילה לנקר החרדה: שמא אורידיקה לא צועדת מאחוריו? אולי הערים עליו אל השאול והוא צועד לבדו?

אורפאוס קורא לאורידיקה, אבל זו שומרת את מצוותו של אל השאול ולא מדברת. ואז, חרדתו של אורפאוס משתלטת עליו והוא מסב את מבטו לאחור – רק לרגע – רק לרגע לוודא שאהובתו עדיין שם. ברגע זה חורץ, למעשה, אורפאוס את גורלה של אורידיקה למיתה וכך גם את גורל מימוש אהבתם בארץ החיים.

השבוע סיפרתי את הסיפור הזה לבני נוער בסדנת כתיבה שאני מנחה. ביקשתי מהם לכתוב בהשראת הסיפור על דמות שמשהו במציאות חייה מאלץ אותה ללכת קדימה אבל היא מסבה את ראשה לאחור. אחרי הגרסה הזאת, ביקשתי מהם, כתבו גרסה נוספת שבה הדמות שלכם לא מסבה את ראשה לאחור אלא ממשיכה לצעוד.

מה היה קורה לוּ אורפאוס לא היה מסב את ראשו? מה היה קורה לוּ הוא היה בוטח בהבטחה שניתנה לו ובוטח באהבתה של אורידיקה שצועדת אחריו ושותקת כדי להציל את אהבתם?

אורפאוס הסב את מבטו לאחור מתוך החרדה שאורידיקה נותרה בארץ המתים, הוא רצה לוודא שהיא אתו בדרך אל ממלכת החיים, אבל דווקא הסבת המבט הזאת היא שהמיתה אותה והמיתה את האפשרות של אהבתם להיות ממומשת בממלכת החיים.

מהי הסבת המבט? מהי האחיזה? – הסרוב של אורפאוס להביט קדימה בעצם היה סרוב לרווח: סרוב לשתיקה שבינו ובין אורידיקה, כורח לאחוז, לדעת שהיא איתו והוא אוחז באהבתה; סרוב לסמוך על אהבתם ועל יכולתה של אהבתם להיות מותמרת שוב לאהבה ביניהם שיש בה חיים.

הרבה פעמים אנחנו, כמו אורפאוס, מסרבים להרפות את האחיזה מתוך הרצון לשמר חי את מה שהיה, לשמר אֶת האהבה חיה, לוודא שהיא חיה. כך למשל, כאשר מציאות של קשר כופה פרידה מן הקשר כפי שהיה אבל אנחנו לא נעתרים, אלא מתעקשים לשמר את שהיה ולו באופן המועט אשר ניתן לנו: עוד הודעה, עוד דרישת שלום, עוד שיחה, עוד פגישה. רק את זאת, עוד פעם אחת, רק לוודא שהיא שם, איתנו, אורידיקה, כדי לא לפרום את חוט האהבה, מתוך תקווה שנוכל – עוד כמה צעדים, ממש עוד כמה פסיעות – לפסוע שוב בביטחון ובאהבה בממלכת החיים. אבל דווקא זה – דווקא ההיאחזויות האלה (רק עוד פעם אחת) – יש בהן כדי להמית: הדיבור שוב ושוב על מה שהיה לא מאפשר תנועה. יש בו הליכה מעגלית, חזרתית, על מה שנאמר כבר, על הפגיעות שהיו, הכאבים, המִשקעים. כמו אורפאוס, אנחנו בטוחים שבמבט הזה נוכל להציל את האהבה שלנו, אבל כמותו – אנחנו למעשה – בבלי דעת – ממיתים בהיאחזותנו גם את הטוב שהיה באהבה ועוד יותר מזה: ממיתים את מה שעוד יכול להיות: אֶת הסיכוי של האהבה ההיא להיות מותמרת בבוא הזמן לאהבה אחרת בינינו, כזאת שיש בה קרבת-לב ונפש כמו שיכולה להיות רק בין אלו שנפשותיהם נקשרו זו בזו בקשר בל ינתק.

אם נהיה בטוחים בקיומה של האהבה הזאת ובחוסנה – גם אם איננו מסבים את מבטנו לאחור – ונאפשר לעצמנו להתקיים ברווח השקט, תוך ידיעה שאורידיקה האוהבת איתנו ושאהבתנו איתה, נוכל לאפשר את התנועה לעבר החיים: לאחר זמן של רווח, הקשר יפסיק אולי לסבוב סביב מה שהיה, ומה שיכול היה אולי להיות ולא היה, ויוכל בבוא הזמן להתקיים במרחב אחר: מרחב שיש בו תנועה וחיוּת ואהבת-לב בת קיימא – שבה אורפאוס ואורידיקה חיים, ומאושרים. אהבת-לב שכרוכה בשירת נימי הלב של אורפאוס ואורידיקה הסרוגים אלו באלו, שירת לב כנגינתו של אורפאוס, כרוכה באור הנפקח בבואה של האהבה הזאת מחדש אל דרך החיים כהיפקח השמש בבוקר, כהיפקח תינוק אל העולם: בשיר ובאור, באור ובשיר.

 [בגלל הלילה/ בגללו/ אני כעת יושבת/ ולא נלקחת./ בגלל החושך/ בגללו/ אני נדמית לךָ/ חולמת או משתעשעת.// אינני נלקחת לשום מקום,/ בכיתי בגלל דברים שאין להם שמות/ ובגללך למשל בכיתי רק לרגע/ מפני שהיו בי דִּמְעוֹת פתאום./ לא בכיתי כי שתלך/ רציתי להחליף את המלים./ בקשתי ללכת מעט אחריך,/ חשבתי שתלך בצעדים קטנים.(תרצה אתר)]

(לשמיעת הקטע לחצו על הלינק והורידו את הקובץ)

https://drive.google.com/file/d/0BzoCVe-CeDNAbEFvQWJqaU16QW9vNzM0Y1plam00Y2lIdG9N/view?usp=sharing

 *

בְּלילה אחד את יושבת, משוררת, ומחפשת להחליף אֶת המלים. הלילה סמיך וחשוך; את יושבת אבל אינך מוצאת מנוחה. אינך נלקחת לשום-מקום. הלילה הזה איננו מקום, הוא חושך. משהו מנקר בתוכך, לא שקט, מבעבע, מתרוצץ, אין לך שֵם לזה. המלים לא עוטפות אותך, לא מצליחות לתחום. את מרגישה אֶת גוש המועקה בחזה, הולך ומטפס לגרון, הולך ומטפס לעיניים שלך, פורץ מתוכך בצורה של דמעות. הבכי מחליף לך את המלים, הוא עמוק ורחב ובלתי נשלט בדיוק כמו הדבר הזה, הדבר הגעשי שבתוכך שאין לך שם בשבילו, שאין אף מילה שיכולה להיות הוא בדיוק.

מבחוץ זה יכול להיראות כמו שעשוע: אשה יושבת ולוקחת דבר, מן רגש או כּמָה ומנסה להחליף במילה, אולי כמו משחק לוטו של ילדים – מנסים למצוא התאמה בין תמונות, ואת – כאילו גם, מנסה להתאים בין תמונת הרגש שלך למילה. וכשלא מצליחה – את בוכה, כאילו הבכי יחליף לך את המילה החסרה, יחליף לך את הרגש. מה את עושה, לכי לישון, כבר לילה, מה את משחקת בלוטו עכשיו.

לפעמים זה נראה כמו חלום: משהו אחד שבעצם אומר משהו אחר, תמונות ומלים שלא בהכרח יש ביניהן קשר מודע מתחלפות זו בזו כמו בעולם פלאי וכאוטי ונטול היגיון, עד שימצא לזה הפירוש הנכון, זה שישקיט את הנפש, שיעשה לך סדר.

אבל זה לא משחק, את יודעת, וזה לא חלום. זה רק נדמה כאילו. זאת המציאות שלך שהיא משימת חיים, משוררת, זאת משימת החיים שלךְ, ויותר מכך: המאבק על חייך. זאת הדרך שלך להיות קיימת: לנבּור בשפה עד שיִמָצאו מילים שיגידו בדיוק את זה: את האזורים הגעשיים, המתפרצים, הרועדים מאימה, הנידפים, העירומים, הכמהים לחיבוק, אלו שרוצים לצרוח ולשאוג, אלו הרוצים להצטנף בפינתם – שלא יגעו בהם חזק מדי, שלא יפלשו לתוכם, שלא יעשו בהם שָמות, אבל שיעשו להם שֵמות – ככה הם יֵדעו שרואים אותם, שיש להם זכות להתקיים, שהם לא שוקעים בבדידותם באיזה חבל ארץ נידח ואפל ומרתפִי של הנפש, כזה שפוחדים לבקר בו.

משימת הנפש שלך היא להחליף את המלים במלים, במלים אחרות; כאלה טורפות, שתופסות באצבעות חשופות את עולם הפְּנים, לא מפחדות להתלכלך, אוכלות אותו ככה, חי, שהמיץ הדביק של אזורי הגעש הנפשיים לא מגעיל אותן, שלא אכפת להן שידבּק בהן לנצח; שהאפלה באזורי הנפש המרתפיים לא מאיימת לבלוע אותן לתוכה, שהן יכולות לשהות בה מבלי לצרוח, מבלי לצלצל דחוף-דחוף לחברה, יכולות לנשום לתוך האימה, מלים אמיצות, כאלה שלא דופקות חשבון, ששמות את הגוף שלהן בביטחון במרכז ואומרות: הנה אני.

אבל לא רק אמיצות הן צריכות להיות, המלים האלה, משוררת. הן צריכות להיות ממזרתות. כאלה שמפתיעות, מגיחות בסיבוב השורה, ברגע שהכי לא מצפים לו, עושות "קוקו", עושות "בה", חורצות לשון. למרות שמה שאת עושה בשום פנים איננו משחק – המלים שלך צריכות לדעת לשחק. הן צריכות להיות פתוחות לעולם וסקרניות, פעורות עיניים, כאלו שיכולות לעוף, כאלו שיכולות לנסוק.

עם פליאה של ילדה הן צריכות להיות, המלים, אבל עם חוכמת חיים של אשה עתיקה, חרושת קמטי בינה, רבת שנים, כדי שתוכלנה לזכור מקומות קדומים, ראשוניים מאד, ישנים-ישנים; כדי שתוכלנה להוציא מקופסאות נעליים תמונות שחור-לבן נתונות במסגרת גלית, ללטף אותן ולדבר באצבעותיהן המלטפות את שפת הגעגוע. כי שירה, משוררת, היא כמיהת נצח, הליכת נצח עקשנית ועקבית, עקב בצד אגודל, אל האזורים ההם, המוקדמים, הבראשיתיים, אזורי הֵרָקמוּת ההיוֹת, הגוף הזוכר, המלמול, אזורי תנועת הערסול, אזורי אימת המפגש הראשוני עם הדבר הגדול, הזר, המוזר והבלתי ברור הזה המכונה עולם. שפת השירה היא השפה שעליה מוטלת הצעדה אל כל השָם הזה, משום שהיא דוברת את שפתו של השָם הגולמי, הפעור: משום שהיא מרשה לעצמה להיות פרומה כמותו, תמהה, חרֵדה, אימפולסיבית כמותו, לא מודעת לחוקי העולם, רוצה כאן ועכשיו, מהיר, מיידי. היא מרשה לעצמה להיות תינוקת. היא מרשה לעצמה להפתיע כמו חיוך ראשון של ילד, כמו מילה ראשונה שנֵהגית בין שפתיו. היא מרשה לעצמה להיות אותה קשישה רבת חוכמה המתבוננת בפיכחון למעמקי הנפש ובה בעת פעוטה המחברת הברות ראשונות, חדשות בשפה וצוהלת משמחת הגילוי.

השפה שלך, משוררת, היא שפת הגעגוע. ניסיון תמידי לקרב את מבע הכאב אל הכאב עצמו, לאפשר לפגישה הזאת לקרות, לנס להתרחש. את רוצה לברך את הגעגוע, כי מתוכו נולדת שירה. מתוך ניסיון השפה ללכוד באצבעותיה את הסמיך חסר-השֵם, מתוך הגעגוע שלה אליו, מתוך רצונה להתאחד איתו, להתלכד; מתוך המרחק ביניהם.

את רוצה לברך את המרחק הזה ואת הגעגוע. את מברכת:

[ברוך אתה בורא המרחק,/ אלוהי המתרחקים למרחקים, בורא/ הגעגוע./ ברוכה העזיבה./ ברוך משיב פניו ריקם, ברוך המסב את פנָי. ברוכה/ העזובה./ ברוך הנעזב/ ברוך המשכיח מלב. ברוך השוכח. ברוכה/ השוכחת. ברוכים הנשכחים/ ההולכים    וזוכרים.// ברוך בורא ספינות מתרחקות/ ונטרפות בים. ברוך אלוהי המצולות ובורא עולמות הדממה.// ברוך המוציא/ ילד מן הארץ.//  ברוך המחזיר. (גיא פרל)]

(לשמיעה לחצו על הלינק והורידו את הקובץ)

https://drive.google.com/file/d/0BzoCVe-CeDNANlNuVmZPakFscjAwZUllVXN1Wk4zZXJ3UFc0/view?usp=sharing

*

אֶת אלוהי המצולות את מברכת, משוררת, אלו שאת יכולה לצלול לתוכן, לדלות מתוכן אוצרות; ואת אלוהי הדממה, אלוהי הדברים שאין להם שמות – שבזכותם את יכולה לברוא שמות, ללדת מלים. את תנועת הרצוא והשוב בין הכאן לשם את מברכת, בין הכאן נטול השֵם, חסר המנוחה, ובין השָם – התוך הגועש – זה המורכב מחומרי הגלם של הנפש –  הממתין להיקרא; אֶת התנועה הזאת המאפשרת לך את ברכת החזרה, החזרה אל עצמך, החזרה אל מי שהיית פעם, מזמן, טרם היות המלים. את מברכת אֶת התנועה המאפשרת בריאה, דווקא מתוך האין, מתוך החֶסֶר, לחזור לעצמך, לברוא אותן – אֶת המלים שלך – פרועות ובוכות, צוהלות, רפויות, חסרות מנוחה, עטופות ים של שלווה.

"הַמִּלִּים לא עוֹשׂוֹת אַהֲבָה/ הֵן עוֹשׂוֹת חֶסֶר/ אִם אמַר מַיִם, אֶשְׁתֶּה?/ אִם אֹמַר לֶחֶם, אֹכַל?" כתבה המשוררת אלחנדרה פיסארניק. כלומר המלים יכולות להצביע על צורך, אבל אין ביכולתן לספק את הצורך שעליו הן מצביעות. אפשר לומר מים מים מים ולא לרוות. אפשר לצעוק יום שלם לחם ולא לשבוע. ולא זו בלבד שאין באפשרות המלים למלא חֶסֶר אלא שהן אף אלו שיוצרות אותו – "עושות חֶסֶר" – בהצביען על מה שאיננו ועל מה שלא ניתן להשיגו. פעם האמנת לשורות האלו, משוררת. היום את יודעת: אלו לא המלים שעושות את החֶסֶר; אם יש חסֶר – הוא קיים בעולם. המלים קוראות לו בשם. מצביעות עליו, אומרות: הִנֵה. בכך הן לא ממלאות את החֶסֶר, לא הופכות את האין ליש, אבל הן הופכות אותו למשהו שיש לו שֵם, שיש לו גודל וגבול. גם אלחנדרה, נראה לך, לא ממש האמינה עד הסוף לכך שהמלים רק עושות חֶסֶר; עובדה שכתבה: "עזרי לי לִכְתּב  אֶת השיר הכי מְיֻתָּר/ שאין בו תועלת אֲפִלוּ/ לא להביא תועלת/ עזרי לי לִכְתֹּב מלים/ בלילה הזה בעולם הזה". עם כמה שהשיר הוא כאילו מיותר, כל כך מיותר, עד כדי כך שאין בו תועלת אפילו לא להביא תועלת, היא בכל זאת מבקשת: עזרי לי לכתוב אותו. עזרי לי לכתוב מלים, בלילה הזה, בעולם הזה. השיר עושה אֶת הלילה פחות לילה, אֶת החושך פחות חושך, משום שהוא מצליח בעדינות ובדקוּת לקרוא ללילה – לילה, לאפשר למרכיביו הליליים לקום ולחיות בתוכו, להיות מושָרים בתוכו, על מלוא לַילִיוּתּם.

בלילה את יושבת, משוררת. בלילה הזה, בעולם הזה. כותבת מלים. כותבת שיר שיחליף את המלים, שיר שיחליף לך את הלילה, שיגע במעמקי הלילה, שיהפוך את הלילה עצמו לשיר, לניגון, להד. את כותבת שיר שיהיה לך לערשׂ; באותו חושך חסר תיחום – שיר שיוכל לדבר את הנפש שלך ולשאת את הנפש שלך, במהופך, וישר ובסלטות ובפליק-פלאקים, ובאיזה אופן שהיא תתהווה. בגלל הלילה, משוררת, בגלל הלילה. בגלל שהלילה יכול להפוך לשיר, והשיר – לאור-כוכב.

ולפעמים יכול לקרות עוד איזה נס, משוררת. נס יקר-לב: מישהו יכול לשבת לילה אחד בבית שלו או בגינה ולקרוא את השיר שלך; מישהו שיודע לקרוא היטב-היטב וחד וישר נפשות שנכתבות במהופך. ולא רק חד וישר הוא קורא, אלא עמוק ועדין וחומל. הוא יקרא אותך בלילה שלו, משוררת. באשמורת אחרונה. ורגע לפני שהאור יעלה, לפני שהוא ישים פעמיו אל הים, הוא ישב ויכתוב לך. הוא יכתוב לך אותך – מדויק ורואֶה, יעטוף ויגיש לך. ברגע ההוא, משוררת, אור הכוכב יהפוך לריבוא כוכבים: כשתדעי שלא רק שנתת שֵם ללילה, אלא השם הפך לנוכח בעולם הזה, הצליח להיות מובן, הצליח לדבר לא רק אֶת הלילה שלך אלא גם לילה של אחֵר. ברגע הזה הלילות אשר נולדו להם שמות – יפציעו ויזרחו באורו העולה של הבוקר.

*

תודות וקרדיטים:

-השיר "בגלל הלילה" – של תרצה אתר . לחן: דפנה אילת. שרה חוה אלברשטיין.

-השיר "ברכת החזרה" – של גיא פרל – מתוך ספרו: "יש נקודה מעל הראש שלך", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013. קרא נתן סלור בקריאה משותפת אתי למוסיקה של ולדימיר קוסמה.

- הציטוט של אלחנדרה פיסארניק – מתוך הספר "בלילה הזה בעולם הזה", בתרגומה של טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.

*
אַתְּ. אֲנִי. אֲנִי אֵלַיִךְ – מגדר הפרדה לפגישה חיה –
עולמה של הביבליותרפיסטית הטמון בטקסט הספרותי הנבחר על ידה לטיפול
הרצאה – יום עיון ביבליותרפיה – מכללת דוד ילין
ליאור גרנות

את יושבת מולה עכשיו, את, היא, זו מול זו, חדר אחד, שתי כורסאות, תפקידים: מטופלת, מטפלת. היא מביטה סביבה, בוחנת את החדר, ואז מחייכת חיוך קטן ומישירה אליך מבט. בשתיקת הרגע שמונחת בין הכורסא שלה לבין שלךְ טמון סיפור. הסיפור איננו רק הסיפור שלה, את יודעת, זה לא סיפור שנכתב משכבר וממתין להיקרא, להישמע באוזנייך; הסיפור הזה ממתין להיכּתב, ממתין ששתיכן תכתבו אותו יחד, תגלפו אותו ממעמקי הנפש שלה שתפגוש את הנפש שלך, ממעמקי המלים והאין-מלים, הכאב והכוח, מעמקי תהומות של חריקות, אי-הבנות, של דברים שיהיו קשים להיאמר, ממעמקי רגעים יקרים, פְּנִיניים, של קרבת הלב.

יכולת לפגוש אותה במקומות אחרים: בקופת הסינמטק, חולפת מולךְ על אופניים בשׂדרה, עוברת על פניך בחוף הים, בחנות הספרים, מתעכבת על ספרי השירה. אֶת המקומות האלה ואחרים היא תביא אִתהּ לכאן, כשתספר לךְ, אחד אחד תשלוף אותם מתוכה, כמו מוציאה חפצים יקרי-לב מתיקהּ, פורשׂת אותם לפניך. כשתצאי מן הפגישות אִתהּ, תעלי על אופנייך, תעצרי בסינמטק לקנות כרטיסים לערב, תמשיכי, תעצרי בחנות הספרים לבדוק מה חדש, תדוושי משם אל הים שאוסף אל חיקו את הכל, הֵד המלים שנאמרו ביניכן ילווה אותך, והד הדברים ההם שעוד אין להם שמות, אלו שבגללם בּוֹכוֹת, עד שלאט לאט ניתַן שֵׁם, נמצאות מלים.

תרצי למצוא לה מלים לדברים ההם, לדברים שאותם היא תשתוק, תסתבך בתוכם, תלך מסביבם, תיגע-לא תיגע, תדבר במלים כלליות, רחופות, חסרות משקל, מתעופפות, הדברים שתנסי להתעכב עליהם עוד ועוד, להבין, לדייק, להתעקש, ללכוד בפינצטה, לבקש אותה: תתני לי דוגמא, ומה למשל, והיא לא תדע להדגים, ורק תגיד לא יודעת, סתם, אני לא יודעת לתקשר, אני לא מובנת, די, ונמאס לי, ואוף, ומה הטעם בכלל. אַתְּ תרצי להגיש לה אותן מלוטשות, מלים שידברו אֶת האין-מלים שלה, שידייקו לה את הפחד, את הכאב, את הפגיעוּת, שיערסלו אותה, שתדע שבחיקן היא יכולה להירגע, לדעת שהיא בבית, יכולה להפסיק את הריצה חסרת הנשימה, הדרוכה, להניח ראשה בחיק המלים שתגישי לה כמו בחיקה של אֵם ויניקוטיאנית, כמו בחיקו של שיר.

בחיקו של שיר. תרצי להביא לה שיר. ספרי השירה ידלגו מן הכוננית, מהשולחן בסלון, מהשידה הקטנה, כמו ילדי גן הנאבקים להגיע לראש התור לקבל ממתק או מתנה. אז תשבי לקפה של לילה עם דליה. אלו השעות שלכן. אפילו סלעים נשברים, היא תאמר לךְ שוב בפעם האלף, שנים רבות הם שוכבים על גבם בחום ובקור, שנים כה רבות, כמעט נוצר רושם של שלווה. עד שיבוא כלב ים קטן, ופתאום, אמרתי לךְ, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה. ומה גם אנשים. אני יודעת, דליה, מה, כבר שכחת? אֶת הפעם ההיא שהייתי ילדה וקראתי את השיר הזה לפני כל הכיתה? אני רוצה להביא לה את השיר הזה, דליה, מה את אומרת? ודליה: את צריכה להיות זהירה, האם את לא יודעת מה זה בגד בוער? אני יודעת, תגידי לה, אבל זה לא בגד בוער. עברו הרבה שנים מאז, השיר הזה עבר גלגולים, השיר הזה כבר איננו חשש סכנה, גם אז בעצם הוא לא היה רק חשש סכנה, כמה כוח היה בלומר את המלים ההן לפני כל הכיתה, השיר הזה הוא שלי ושלך, דליה, אבל הוא יכול להיות גם שלה. אני לא יודעת, דליה תאמר, אני לא בטוחה, ותבקש שתקרבי אליה את המאפרה. היא תנשוף את העשן מתוכה ותאמר: ומה תעשי אם תהיה שם דמעה? דמעה, מה הבעיה בדמעה, תשאלי, דמעה שלךְ, היא תדייק, לא שלה. את יודעת, דליה, פרנצי אמר שהגורם המרפא בטיפול הוא ערבוב הדמעות של המטופל והמטפל שיוצרות מן אחדות שאפשר אולי למצוא רק ביחסי אמא וילד. דליה תביט בך מסויגת ותקשה עוד: הדמעה שלך, אם תהיה, על מי היא תהיה בעצם? עליה? עליך? – תמיד דמעות על אחר נוגעות בנו במשהו מתוכנו, נכון? תשיבי לה, זה העניין הזה עם אמפתיה, להרגיש בעצמי משהו ממה שהאחר מרגיש, לשאת אותו בתוכי; הדמעה תהיה עליה ועלי, וגם על הדבר ההוא שיִנָּגע שם בין שתינו ברגע ההוא, הדבר הזה שהשיר שלך יִצוֹר בינינו, ואת יודעת מה, היא בוודאי תהיה גם עליך. כן, דליה תהנהן, ותוסיף: "וראיתי אני אֶת דמעת העשוקים/ הולכת ונמוגה על לֶחְיָם. / (…)/ ועל שפת הכנרת היו מתרחֲצים/ ורוח לא נשב על הים./ ולא היה מי שיֵלך על הגלים/ רק המון סירות ומשחקים./ וראיתי אֶת דמעת העשוקים". כן, תאמרי לה, כשאת עוצרת ורואה את דמעת העשוקים על שפת הכנרת, בינות לסירות ולמשחקים, זה משום שאת מכירה את הדמעה מתוכך, את יודעת אותה. אכן יודעת, היא תיאנח, תיקח עוד שאיפה מן הסיגריה ותאמר: "סורְגֵי החלון נחרתו בעורי./ לא תאמיני שעברתי את זה./ ממש לא הייתי חייבת/ לעמוד בזה במובן אנושי./ בי' בטבת הוטל המצור/ בי"ז תמוז הובקעה העיר/ בט' באב נחרב הבית./ בכל אלה הייתי לבד". אֶת המלים האלו היא תגיד בקול הרועד אך הבוטח שלה, עם השי"ן השורקת, מניחה מילה אחר מילה בחלל ביתך, ואז תקום, תחליק בידה על שמלתה האדומה. עוד מעט כבר שחר, היא תאמר לך, אל תאבדי זמנךְ לְבַטלה, רוב המלים אין בן ממש, תחייך אליך חיוך חם, כזה של נפש בנפש, ותלך לה. רגע לפני שתצא את הבית היא תסתובב אליך, תביט לתוך עיניך ותוסיף: "היסטוריה של הפרט" קראתי לשיר ההוא, שמתוכו ציטטתי לך. היסטוריה של הפרט.

את תצאי למרפסת, מהורהרת, תשקעי בערסל. בי' בטבת הוטל המצור, בי"ז תמוז הובקעה העיר, בט' באב נחרב הבית: היסטוריה של הפרט. כולנו חלק מהכל, מחורבן, ממלחמה, מתקווה לאהבה וליצירה ולבניה ולאיחוי, מן האנושי. ומהו טיפול אם לא מפגש רב-שכבתי של נפש המטופלת עם נפש המטפלת והתהוות הקשר העדין שנרקם שם בין שתיהן, שממשיך להיוולד ולהירקם מפגישה לפגישה. ותחשבי על אוגדן, שדיבר על מפגש נפשות בשפה ייחודית, חד-פעמית, הנוצרת בין כל זוג אנליטי, בין מטפל ומטופל ספציפיים, שפה שהיא אחת מן הדרכים להמציא את הפסיכואנליזה מחדש עם כל מטופל ומטופל. תחשבי על הדברים שלו באשר למקום התרחשות הטיפול: באזור החפיפה שבין החלימה של המטופל לזו של המטפל . אחת מן השפות הייחודיות הנוצרת בכל מפגש טיפולי, תמשיכי לחשוב על דבריו, היא "דיבור שהוא חלימה", דיבור פּרוּם, משייט, הכולל בתוכו אסוציאציות חופשיות, תהליכי חשיבה ראשוניים ודיבור על נושאים העשויים להיראות ממבט ראשון כ"לא אנליטיים" כמו דיבור על ספרים, שירה, סרטים… בדיבור החלימה המתהווה בין המטופל למטפל, הוא אמר, משתתף המטפל בחלימה שחולם המטופל את החלומות שלא חלם קודם לכן. כך מאפשר המטפל למטופל לחלום את עצמו באופן מלא יותר אל תוך הקיום . לחלום את עצמו אל תוך הקיום, איזה יופי של משפט, תחשבי. המיזוג בין החלום לבין המציאות, הידיעה שאפשר ומותר לחלום, חלום שמוליד עצמי בעזרת מטפלת-מיילדת-חולמת.

תחשבי עליה. עד כמה הילדוּת שלה אפשרה לה לחלום. תרצי להביא לה שיר על ילדוּת. דמותה של דליה עדיין תִּשְׁרֶה עליך: "חורשות הכבשים הירוקים גלשו במורָדות/ והים למטה שכשך והכחיל מן השמש./ בַּשָּׁמַיִם פרחו עננים כמו שושני נהר/ ואנחנו היינו עוד יְלָדוֹת./ (…)/ "והייתי יוצאת בשמש אל השדה הקרוב/ ואוהבת את העננים והוגה בהם סיפורים/ והיתה לי שְׁהות רבה להרהר בצער/ מראשית הסתו האפור ועד סוף הקיץ הצהוב." אבל לה לא היתה שהות, תחשבי על הדיבור המהיר שלה, המתקשה להשתהות, בכל פעם שתרשה לעצמה להרפות משהו, להאט את קצב נשימתה, להיכנס לתוך סיפור או התרחשות או מחשבה שתספר לך – היא תקטע את עצמה, כמו קופצת לצליל שעון מעורר לא מותאם, חזק מדי, שבא מהר, באופן פתאומי ומוקדם. מה שהות, תכעסי על עצמך, של מי השיר הזה בכלל, של מי לעזאזל השיר הזה, איפה היא בתוכו, הוא שלה באיזה אופן, או שהוא רק שלך, שלך ושל דליה? אבל הדמעה, תחשבי, דמעת העשוקים, והיסטוריה של הפרט, והדמעה שלך היא הדמעה שלה; ואז שוב הקול הכועס: מי אמר?! מי אמר שאת יכולה להרגיש אותה עד הסוף? מי אמר שהדמעה שלך היא שלה והדמעה שלה היא שלך, מה את בכלל יודעת על הדמעה שלה. אני יודעת משהו על דמעות, תעני לעצמך, ומילותיה של דליה יחלצו לעזרתך: "שום דבר אנושי אינו זר לי". שום דבר אנושי אינו זר לי, תלחשי לעצמך, ותחבקי את ידייך אליך, בשמיים תראי את ניצני הבוקר שמפציע, ואז תיזָכרי בשורות ההן: "לאיזה חיק יפלוט אותי הבוקר הזה/ (כמו ים סוער פולט סחורה/ שנשמטה מֵאֳנִיָּה בשעת סופה)./ כך היתה חושבת מילי/ לו יכלה/ למזוג לתוך מילים/ אֶת מה שהיא יודעת בגופה:/ היא עולה ויורדת, עולה ויורדת/ על גלים של מה שמכונה העולם,/ מושיטה ידיה לְפָנים,/ מהראש דרך האגן אל הרגלים/ היא מתפתלת/ כמו בַּקָּשָׁה". מילי. כן, תגידי לעצמך, תביאי לה את מילי. הקטע עם היער יתאים כל-כך: "מילי רצה יחפה ביער./ שלג ביער וחושך/ ויש בו קולות של זאבים ותנים,/ כמו בכל יער./ היא רצה מן היער/ ואליו. היא נמצאת שם לבד/ אבל בין העצים יש אנשים מפעם./ הם שוכבים מוטלים על האדמה/ מרוב שאין להם כבר כוח לזוז,/ מרוב שהם רעבים ומותשים./ למילי יש סַלְסִלָּה עם עוגה,/ היא מחלקת לכל אחד פירור,/ רוצה שיספיק לכולם./ תודה, מילי, הם אומרים,/ אפשר עוד, מילי,/ מילי, תביאי לנו אוכל, מילי, מילי,/ אל תלכי. מילי, תצילי אותנו./ מילי מנסה ככל יכולתה./ הסלסִלה של מילי נשארת ריקה,/ לעצמה לא השאירה פירור./ קר לה נורא וכפות הרגליים שלה כואבות מן הקור/ והיא רעבה אבל היא רצה ורצה./ איך אפשר לצאת מהיער הזה,/ היא חייבת לצאת משם, היא חייבת להגיד שלום/ לכל האנשים האלה וללכת./ הרגליים שלה נִטָּעות בַּמָּקוֹם". דרך הפרגמנט הזה, את יודעת, היא תוכל לדבר אֶת היער שלה, אבל עוד לפני כן – היא תוכל להכיר בזה שהוא שם, לקרוא לו יער. ואחר כך לתאר אותו, לדבר את רצונה לנוע הלאה ממנו ואת התנועה הזאת שמשיבה אותה שוב ושוב, בעל כורחה, בחזרה אליו. אֶת הדברים שמשאירים אותה שם היא תוכל לדבר, אלו שמגיחים לנטוע את רגליה במקומן דווקא כשהיא מתכוונת להפנות מבטה. אבל איך תוכלי להביא לה אֶת הקטע הזה, איך תוכלי להביא לה אֶת מילי, הלא אַתְּ היא זו שכתבה אותה. אֶת "גאווה" של דליה התלבטת אם להביא לה, אז שיר שלך? השתגעת? עליך לשים את הגבול. אזור חפיפה בין חלומות, ערבוב הדמעות, הכל טוב ויפה, אבל שיר שלך, באמת? לא, עד כאן. פה עובר הגבול. כאן עוברת גדר ההפרדה. יש היא, יש את. ואת לא יכולה להביא לה את הטקסט הזה מבלי לומר שאת כתבת אותו, זה ברור. אם את מביאה – אז תביאי, עד הסוף. ותתמודדי עם מה שזה יעלה. תודי שגם לך יש יער, מה קרה? מה כל כך קשה להודות בזה? לכולנו יש יער הרי, ולפעמים אפילו כמה, ואנחנו רוצים לצאת מהיערות האלה ולא רוצים, ויכולים לצאת מהם ולא יכולים, ואובדים בתוכם ומשחקים שם מחבואים עם עצמנו ותופסת, וברגעים היפים מצליחים להקים לנו בקתה, לא הרחק מן היער, אלא דווקא בתוכו, בקתה חמימה ומוארת, ויכולים לצאת מתוכה אל היער, הפעם בלי חשש, בידיעה שנוכל לסייר שם ולשוב חזרה. ועדיין – לא. להביא לה טקסט שלך זה פשוט לא מתאים. זה לשים אותך במרכז, זה להעמיד אותה במצב בעייתי מאד: אם היא תשנא אותו למשל, אֶת הטקסט הזה על היער, עד כמה היא תוכל להרגיש חופשיה להגיד לך? עד כמה היא בכלל תרגיש חופשיה להרגיש? עד כמה היא תרגיש חופשיה לשוטט באמת ביער שלה כשהיא יודעת שזאת את שכתבת על יערות אחרים? לא, לא, זה לא בא בחשבון. תביאי לה יער אחר. כן, יער אחר. מה, חסרים יערות? – היער ההוא של לאה מ"שירֵי האשה הזרה" יעבור לך בראש, היער אשר לִמְדָהּ לנשום. לפעמים יערות מלמדים אותנו לנשום. עם אוויר הבוקר הקריר, הנקי, תקראי את השיר הזה ותנשמי אותו ולתוכו: "אני ירוקה ורוויה כמו שיר שעבר בעשב/ אני עמוקה ורכה כמו קן ציפור./ אני מתמול שלשום,/ מיער אשר לִמְּדַנִי לנשום/ מִלֵּאוּת אוהבים חבוקים ישנים בָּעֵשֶׂב.// אני מִשָׁם – / מכפר הרוחות הקטנים,/ על גבעה אחרונה שָם עמדה טחנת הרוח/ ושמיים תלו על כנפהּ עננים מהולים בעשן./ והלך הרוח ובא הרוח./ אני מכפר המקיש בכפות של עֵץ/ אני מִשָם".

את תביאי את השיר לפגישה שלכן, הוא יונח ביניכן על השולחן, תשאלי אותה אם היא רוצה לקרוא או שאת. היא תבקש שתקראי לה. היא תשקע בכורסא, תראי אותה מפליגה לשָם שלה, לגבעות ולרוחות, לעננים המהולים בעשן. תציעי לה לכתוב. היא תכתוב ותקרא בפניך, תספר לך, תיקח אותך אִתָהּ להפלגה, לטיפוס על גבעה, למעוף עם רוח, לסבך ענפים. ואז באחת הפגישות פתאום היא תאמר לך: גם את. גם אני מה? תשאלי; גם את, היא תחזור, גם את משָם, מהכפר ההוא, הכפר שלי, הכפר המקיש בכפות של עץ. אנחנו שתינו. לְמָה את מתכוונת, תתעקשי לדייק, והיא תשרטט אֶת הקִרבה ביניכן, אֶת הדברים שמרגישה בהם דומה, שמנחשת שדומה, את המקומות שבהם הייתן יכולות להיפגש במקרה, כמו על גבי עמודים מסוימים בספרים של דליה ולאה ותרצה. מבטיכן יתלכדו ברגע ההוא, אולי אפילו תהיינה שם דמעותיים, אחת שלה, אחת שלך, ערבוב הדמעות ההוא של פרנצי, רגע חשוף של מפגש. הנה דווקא מתוך "שירֵי האשה הזרה", תחשבי, נולד רגע של חסד. אחרי הרגע ההוא היא תדבר באופן אחר, משהו יפָּתח שם, יאפשר לעצמו. הנה היא חולמת את עצמה לתוך הקיום. מצחיק, תחשבי, דווקא כשחיפשתי יער אחר, לא שלי. דווקא כשרצית להציב גדר הפרדה והרחקת נדוד ל"שָם" של לאה, היא תחפש אותך ב"שם" ההוא, תחפש אותך ממשית בתוכו, חיה, נעה. והיא תמצא אותך שם, מקישה יחד אִתהּ בכפות של עץ. לא גדר הפרדה היא היתה צריכה ממך אלא פגישה חיה, תנועה משותפת, מתהווה, שתאפשר לה לפגוש את עצמה דרכך, להרגיש מובנת יותר, קרובה יותר, זרה פחות, שייכת.
מעתה, תדעי, זה כבר לא סיפור שאתן כותבות יחד; אתן כותבות שיר עכשיו, שיר חי ומתנגן נכתב ומושר ביניכן, מלווה בהקשה; בהקשת כפות העץ ובמקצב השַקת פעימות הלב של האני והאת, פעימות הלב של אנחנו.
*
קישור להרצאה המצולמת:

*
שמות השירים הנזכרים (לפי סדר הופעתם בהרצאה):

רביקוביץ, דליה. "גאוה". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 118
רביקוביץ, דליה. "כל משבריך וגליך". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 139
רביקוביץ, דליה. "היסטוריה של הפרט". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 249
רביקוביץ, דליה. "חלומותיה של תרצה". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 63
רביקוביץ, דליה. "תמונה". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 28
רביקוביץ, דליה. "תכונות אנושיות". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 154
גרנות, ליאור. "מילי קמה בבוקר – 2". מתוך: שׂמה והולכת (2012). תל-אביב: קשב לשירה, עמ' 10
גרנות, ליאור. "עוד על המפלצות – 10". מתוך: שׂמה והולכת (2012). תל-אביב: קשב לשירה, עמ' 51-52
גולדברג, לאה. "שירי האשה הזרה-א.". מתוך: שירים ג (2010). תל-אביב" ספריית פועלים, הקיבוץ המאוחד, עמ' 28

ביבליוגרפיה:
אוגדן, תומס. (2009) [2013]. לגלות מחדש את הפסיכואנליזה. תל-אביב: הוצאת תולעת ספרים.
פרנצי, שנדור. (1932) [2013]. היומן הקליני. תל-אביב: הוצאת עם-עובד.

כשהייתי נערה היה לי מנהג להעתיק למחברות שירים שנגעו לליבי, שהזדהיתי איתם ברגע מסוים, שדיברו את הקול שלי, שנתנו לי כוח. מבלי ששמעתי אז על המושג "ביבליותרפיה" כבר עשיתי  לעצמי ביבליותרפיה בבלי דעת.

רבים מהשירים שהעתקתי למחברות שלי ושהאזנתי להם שוב ושוב היו שיריה של חוה אלברשטיין, שהרגשתי שמדברים את הנפש שלי באופן עמוק. הייתי נוהגת לבקר ב"אוזן השלישית" ולקנות תקליטים ישנים שלה, להתיישב על הרצפה סמוך לפטיפון ולהאזין להם שעות ארוכות, יודעת את מילות כל השירים על-פה. לכל מצב רגשי היה שיר שהתאים. ישנם שירים שהולכים אתי מאז כל השנים, תמיד, נישאים בתיק הנפש שלי כמרפא מצטלצל: "שיר מגרש את החושך בלילה/שיר מחזק את הלב בימים קשים"; ושורות מתוך השיר "גם אתה תעבור": "כשהחושך יורד והפחד גובר/ אל תצעק 'כמה חושך'/ בוא תדליק איזה נר" – שתמיד מזכירים לי את הכוחות שתמיד טמונים בתוכנו, לעשות משהו, להדליק נר, גם כשנדמה שאפל ממש.

אז, בגיל 15, הלכתי לאותה הופעה של חוה ארבע פעמים רצופות; לאחת מהן עם סבתי האהובה, לאחת מהן עם ידיד; "אתם יודעים שזאת הופעה של חוה אלברשטיין…", אמרה לנו הסדרנית לנוכח גילנו הצעיר, "אנחנו יודעים!", עניתי בגאווה, "וזאת פעם רביעית שלי בהופעה הזאת!".

באחת מן ההופעות האלו אזרתי אומץ, נגשתי אל מאחורי הקלעים ונתתי לחוה מכתב שכתבתי לה. אני זוכרת עד היום מה לבשתי, זוכרת את המעטפה שלתוכה הכנסתי את המכתב. אמרתי לחוה כמה אני אוהבת את שיריה ואותה, והיא חזרה ואמרה "תודה, תודה", ואני זוכרת שחשבתי אז כמה מוזר זה שאני מרגישה כאילו אני מכירה אותה לעומק וזה נראה לי ברור לגמרי שגם היא מכירה אותי, הכרות אינטימית מאד – שהרי היא מצליחה לדייק כל כך את הנפש שלי – אבל בעצם היא לא מכירה אותי, ואני עבורה נערה אנונימית. כעבור כמה שבועות, יום אחד אחר הצהריים אבא שלי נכנס הביתה ובידו מעטפות מן הדואר: "מי רוצה מעריב לנוער?", הוא שאל, "ומי רוצה מכתב מחוה אלברשטיין?". חוה כתבה לי מכתב תשובה נוגע ורואה ועמוק ומיטיב, בכתב ידה, שהלך אתי לאורך כל השנים וחזרתי וקראתי בו ברגעים שונים. אחת השורות במכתב היתה: "תמשיכי להקשיב לעצמך ולכי בדרך האישית שלך" – שורה שהיתה לי כפנס להאיר את ההליכה בדרכים האישיות שלי,  הדרכים הנכונות והמדויקות עבורי, לאורך השנים.

בשבוע שעבר הייתי בהופעה של חוה, שבה היא שרה שני שירים שפתאום חשבתי עליהם ביחד, חשבתי על הקו המתוח בין שניהם, או על המרחב המצוי בין שניהם, שהוא אולי המרחב האינטימי והעמוק והפרטי שמתאפשר בשיחת נפש שירית עם יוצר אהוב, כמו שיחת הנפש המתמשכת, הפרטית שלי, עם חוה אלברשטיין – באמצעות המפגש עם שיריה; מרחב המאפשר אינטימיות ותחושה של הכרות עמוקה גם כשאין מכירים באמת.

השיר הראשון הוא "ואיך אצלך" שכתבה חוה אלברשטיין (מתוך האלבום "ואיך אצלך", 2013), והשיר השני הוא "אדבר אתך" שכתבה רחל שפירא (מתוך האלבום "כמו צמח בר", 1975).

בשיר "ואיך אצלך" אני קוראת את הפער בין הדיבור היומיומי, החיצוני, זה שמעל לפני השטח, ובין הרגשות האמתיים הרוחשים מתחת, אלו הבלתי מדוברים: "ואיך אצלך, איך החיים שלך/ אתה מחייך, יפה החיוך שלך/ כמו תמיד יש בו חום, יש בו גם עוצמה וכוח/ אבל משהו בו לא נותן לי עכשיו מנוח.// ואיך אצלך, התמונות באמת מקסימות/ הבית יפה, הילדים מתוקים מאד/ אבל איך אצלך, לא סיפרת דבר עדיין/ מה קרה לשמחה, מה קרה לברק בעיניים// אם זה קשה, בוא נשכח מזה/ אם זה קשה, בוא נעזוב את זה/ בוא נדבר על גשמי השנה, על משחק העונה/ על תזונה נכונה, על מצב המדינה// עוד שומעת אותך, אסור לאבד עניין/ אין עבר, אין עתיד, רק אנחנו עכשיו וכאן/ אף אחד לא ישתיק, הם לא ישנו אותנו/ ולאן שנלך החלום ילווה אותנו// אם זה קשה, בוא נשכח מזה, אם זה קשה, בוא נעזוב את זה/ בוא נדבר על גשמי השנה, על משחק העונה, על תזונה נכונה, על מצב המדינה// אם זה קשה, כן, זה טפשי/ בוא נדבר על גשמי העונה/ על תזונה נכונה, על מצב המדינה/ איך אצלך, איך החיים שלך."

אני חושבת על השאלה השגרתית הזאת – "איך אצלך?" – כמו "מה נשמע?", "מה קורה?", "מה העניינים?", ונזכרת בבדיחה ששמעתי פעם:

-"מה נשמע?"

-"במילה אחת? בסדר…"

-"ובשתי מלים?"

- "לא בסדר"…

כמה אנחנו רגילים לענות את תשובת ה"בסדר" האוטומטית הזאת, שחובה אולי מאחוריה הרבה "לא בסדר", אולי כי אנחנו לא רוצים להכביד על הצד השני, אולי כי אנחנו לא רוצים להיות "הורסי המסיבות", אולי כי לא מאמינים שהצד השני באמת מעוניין לשמוע, ואולי – כמו שמציע השיר הזה – פשוט משום שזה קשה: קשה לדבר על מה שבאמת, על מה שרוחש מתחת לסיסמאות ומתחת לנושאים הכלליים, על האישי, על האינטימי. אני חושבת על תרבות ה"פייסבוק-הכל דבש" שאנחנו חיים בה: התמונות המחייכות שאנשים מעלים מטיולים, מימי הולדת, חגיגות חתונה, תמונות של שולחנות חג ערוכים, הצהרות אהבה, תינוקות שנולדים – מוכרחים להיות שמח; ואם זה קשה – לפחות כלפי חוץ, קבל עם ופייסבוק – תַּראו את השמח. ודווקא בשיר הזה הדוברת מתעקשת לראות מבעד לכללי, לסיסמאתי: החיוך שלך יפה, היא אומרת, ורואה את העוצמה והכוח שבו, אבל גם משהו בו לא נותן לה מנוח, ומתחת לתמונות הבאמת מקסימות היא מצליחה לראות את העיניים שהברק בהן כבה. הדוברת מבקשת את הדיבור האינטימי, החשוף, האמתי ומצביעה על בריחתו של בן שיחהּ לנושאים כלליים: גשמי השנה, משחק העונה, תזונה נכונה ומצב המדינה; נושאים כלליים שלא מספרים באמת מה שלומו: "אבל איך אצלך, לא סיפרת דבר עדיין".

אני חושבת על הנמען בשיר הזה, אני חושבת עלינו, על כולנו, על שיחות החולין שלנו, שלפעמים יכולות להשאיר אותנו בודדים מאד, שומרים את ה"מה אצלנו" האמתי אצלנו, נשארים אתו לבד אחרי שכולם הולכים, וכמה בעצם אנחנו כמהים לאיזה מבט רואה, מבט שיראה מתחת לחיוך מלא החום, העוצמה והכוח – שמשהו בו השתנה; מבט שיראה – כפי שרואה הדוברת בשיר הזה – ויושיט לנו יד שתאפשר לנו את הדיבור. אֶת היד הזאת המזמינה לדיבור מושיטה הדוברת בשיר "אדבר אתך", שהיא בעיני אותה דוברת מהשיר "ואיך אצלך", או אולי הפוך בעצם – הדוברת מ"איך אצלך" היא אותה הדוברת מהשיר "אדבר אתך", שהוא השיר המוקדם יותר כמובן: "כשאתה חִוֵּר מצַּעַר/ מתחפר בשתיקתךָ – / תן לי לדבר אליךָ/ וללכת בין צלליך/ להיות אתך.// לא אשאל אותך מדוע,/ לא אחריד את בדידותך./ זהירה, כמו מהססת,/ באותות חִבָּה וחסד/ אדבר אתךָ.// יש בי כֹּח, יש בי כֹּח./ אל תחוס עלי,/ אל תפריע לקוצים שלך/ לשרוט את רגלי.// כשאתה עָיֵף עד מָוֶת,/ לא נרדם בחשכה,/ בשעה שסיוטיך/ מרדפים חלומותיך – / אשאר אתך.// על ידך אני נודדת/ בין שנתך ליקיצתך,/ המלים שלי שבירות הן/ וכפות ידי קטנות הן – / אך הן לצדך.// כשאראה, או כשתאמר לי/ חרש, חרישי,/ כי מתיך מתקבצים – /גם אני ארכין את ראשי.// לא אשאל אותך מדוע,/ לא אחריד את בדידותך./ זהירה, כמו מהססת,/ באותות חִבָּה וחסד/ אדבר אתך."

הדוברת בשיר הזה מציעה נוכחות עוטפת, יציבה, ההולכת בעדינות בין הצללים – צללי הנפש, אלו המעיקים, שקשה לדבר אותם – קשובה ונוכחת מבלי להציק, מבלי לשאול מדוע, מבלי לשפוט. אני חושבת על המלים הרבות של יש, של נוכחות, של "אני כאן" שנמצאות בשיר הזה: "ללכת בין צלליך", "להיות איתך", "אשאר אתך", "הן [כפות הידיים] לצדך", "כשאראה", "ארכין את ראשי". כל הפעלים הללו לא מציינים דיבור אלא נוכחות ממשית ורגשית שאין בה מלל ובכל זאת השיר זכה לכותרת "אדבר אתך", אולי משום שבהימצאות הנוכחת הזאת, הקשובה, העדינה, הרגישה – יש כל כך הרבה דיבור – גם אם ללא מלים –  והיא המאפשרת דיבור.

הדוברת בשיר הזה אוזרת אומץ וכוחות כשהיא נכנסת – בעדינות ובסבלנות – לתוך חומת החיוך היפה והתמונות המקסימות מהשיר "ואיך אצלך" ומוכנה לשהות במקום הקשה, לא לברוח ממנו, לא להסיט אותו ולא לשכוח ממנו, מוכנה להיכנס לסבך הצער, הצללים, הקוצים, הסיוטים.

אני חושבת על שני השירים האלו כשירים שמדברים טיפול: "איך אצלך", אנחנו רגילים לשאול בשיחות חולין, בסדר, אנחנו רגילים לענות. בטיפול אנחנו רואים מתחת ה"בסדר במילה אחת" גם את מה שפחות בסדר, אנחנו לוקחים זמן וסבלנות וכוחות כדי לשהות – מטופל ומטפל – באזורים המוצללים. אני חושבת על הדוברת בשני השירים כמטפלת רואה ונוכחת: רואה מתחת לחיוך את מה שפחות מחויך, רואה את ההגנות של הנמען שלה – המטופל שלה – שרוצֶה "לשכוח מזה", לדבר על נושאים אחרים, לברוח לשיחה כללית, רואָה את הצורך שלו בנוכחות שלה – נוכחות של יחד, נוכחות שצועדת צעד צעד, נודדת אתו בין שינה ליקיצה, בין חלום ובין התבוננות על חלום, נוכחות אקטיבית שמראה לו: אני אתך, אני שותפה לכאב שלך, אני מרגישה את הכאב שלך בעצמי, מרכינה את ראשי כשמתיך מתקבצים, אבל לא נבהלת, לא נשרטת מהקוצים שלך, אני עומדת בזה, עומדת בך, אני לא אשלוף אותך משתיקתך בכוח, אני אהיה לצדך – נוכחת בסבלנות – עד שתוכל לדבר, עד שתוכל לדבר אתי אֶת שבאמת, גם אם טיפין טיפין בהתחלה, גם אם במשורה. קודם בוא ונשיל את הדיבור ההוא, החיצוני, על הגשמים והמשחק והמדינה – שתמיד תמיד יש מה לדבר עליה – בוא נשיל לאט את המעטפות, אחר כך תשתוק. ואהיה שם אתך, בשתיקה, באותות חיבה וחסד, בדיבור עדין, נודד, נע בין הצללים. עד שתוכל לדבר. לפעמים נשתוק שנינו, לפעמים נאזין יחד לשיר שידבר בשבילנו, שידבר אותנו, שידבר אותך.

איך להגדיר את המרחב הזה שבין שני השירים האלו? אולי זה מרחב התנועה מן הכללי, ששם, מן הדיבור המכסה, אל הדיבור הפרטי מאד, האינטימי, זה שנעשה לעתים ללא מלים ועדיין – הוא דיבור עמוק ומשמעותי כל כך. ובשני השירים האלו ישנה ההתעקשות. התעקשות הדוברת לראות, התעקשות הדוברת להיות נוכחת: להמשיך לשאול על ה"אצלך" הפרטי גם בתוך הדיבור הכללי; להיות באזורים הקשים –  המוצללים, המדבריים, אלו שלעתים הם נעדרי שֵם, ובכל זאת להצליח לשהות בהם – באותות חיבה וחסד.

אני חושבת על הרגעים האלו שבהם אין לנו מלים לדבר את האמתי, הפרטי מאד, ואולי אנחנו גם לא רוצים לדברו – לא מאמינים שיוכלו להבין אותנו, לא רוצים לחשוף את כאבנו לעולם. ברגעים האלו השירים, בעיני, הם מתנה, הם הצלה, הם קול מרפא בהיותם קול מְדַבֵּר. כאשר אנחנו לא מצליחים למצוא בעצמנו את המלים שלנו, אנחנו יכולים להקשיב למלים של אחרים, שידברו את הנפש שלנו. מלים של אחרים שמדברות אותנו יכולות להיות בדיוק הדיבור הזה של החיבה והחסד, מבלי להחריד בדידות, מבלי לפלוש, לנוע בתיאום לצדנו. הן יכולות להגיד לנו: "היי, אנחנו כאן אתך, אנחנו יודעות, גם אנחנו, זה בסדר. את/ה לא לבד, יש לך קול", וזה כל כך הרבה.

בשיר "שיר במתנה" ששרה חוה אלברשטיין וכתבה תרצה אתר ישנן שורות המדברות על השיר כמתנה: "המנגינה ושיר הזֶּמֶר נבראים מתוך הלב/ על כן צריך לתת אותם במתנה./ וגם מֻתָּר לומר בשקט/ אם תרצה לומר בשקט,/ שהשיר לָנֶצַח הוא לשתי עיניךְ/ היפות במתנה". מתנת השיר – מתנות השירים – היא המתנה הגדולה שמעניקה לי חוה אלברשטיין לאורך השנים: מתנת דיבור הנפש שלי גם כשהמלים שלי רדומות או משתבללות בתוך עצמן או שתוקות; מתנת הנוכחות, כמו אומרת לי בין המלים 'אני כאן אתךְ, תני לי לדבר אליךְ, באותות חיבה וחסד אדבר אתךְ'; מתנת המנגינה והצטלצלות הקול והזֶּמֶר המגרשים את החושך בלילה והופכים את הלילה לשירים רבים.

ועוד מתנה חשובה ויקרה מאד נותנים לנו שירים שמהדהדים אותנו, ובשבילי כאלו הם שיריה של חוה: מתנת ה"איך אצלך?" – כאילו בשירים שלה שכמו מופנים אלי – במיוחד וספציפית ואישית אלי – היא כמו אומרת לי: 'אז ככה זה אצלי, ואיך אצלך? איך באמת באמת אצלך'? – ומבקשת ממני להתבונן פנימה לתוך עצמי, לבדוק מה שלומי ואיך אצלי. בשירה מגלה לנו היוצר את עולמו האינטימי ביותר – בין אם השיר הוא ביוגרפי ובין אם אינו ביוגרפי – ובכך כאילו אומר לנו 'עזוב אותך ממסכות, מדיבורים כלליים, בוא תסתכל גם אתה לתוך העולם שלך, אתה לא חייב להגיד בקול רם, אתה יכול לשתוק את זה ולתת לצלילים להתנגן ולחדור לתוכך, לעטוף אותך, להיות אתך, זה מספיק וזה המון'.

באופנים האלו של מגע השיר עם הנפש, של יכולתו לתת שֵם ולדבר את האזורים הכמוסים ביותר, של יכולתו להפגיש אותנו עם עצמנו, של יכולתו להיות מלווה וחבר – מהווה השיר אפשרות לטיפול אינטימי, עדין, זהיר אבל נוכח ומשמעותי כל כך.

המכתב ההוא של חוה אלברשטיין מ-1996 שמור אצלי והולך אתי, ולמכתב ההוא נוספה תכתובת הלב העמוקה שמתקיימת באמצעות השירים ובין המלים והמנגינות, תכתובת ה"איך אצלךְ", תכתובת ה"אדבר אתךְ", תכתובת ה"בעיניים עצומות/ לים ולגליו תקשיב./ אז באצבעות חמות/ יגעו בךָ מלים של שיר" (מתוך השיר "בעיניים עצומות" ששרה חוה אלברשטיין, כתב איציק מאנגר ותרגמה רחל שפירא). אני עוצמת את העיניים ומאפשרת למילות השירים לגעת בי, להוליד בתוכי מלים חדשות ותנועה, כמו תנועת הגוף הצף על פני מים רגועים בהתמסרו לגלים.

הנה, זה האיך אצלי, תקשיבי: ים וגליו, יקיצה ושינה, לפעמים זה קשה, לפעמים בתוך זה חיוך של חום וכוח, ומנגינה- מלים- מנגינה- מלים של שיר.