אמי קראה לי את שירהּ: גאוה.

בשעור ספרות עמדתי לפני כל הכיתה וקראתי בפניהם: "אפילו סלעים נשברים, אני אומרת לְךּ", מנסה לדבר בשפת הלב עם אותם הילדים שבמכוון ניסו לסדוק בידיים גסות לב שאיננו סלע.

דליה העניקה לי מילים: גם את האפשרות לדבר את העולם הפנימי שלי ("תשע מילים אמרתי לְךּ, אתה אמרתָּ ככה וככה" – דליה דיברה איתי באותן תשע מילים מדויקות, מסוימות, בעולם שאומר "ככה וככה" ) וגם את האפשרות לזכות להד, להבנה ("היתה בינינו הבנה", היא כתבה לסבתה, וכמה זה לא מובן מאליו, כמה יקר, לזכות להבנה בעולם).

כשלמדתי לתואר הראשון באוניברסיטת בן גוריון כתבתי את עבודת הסמינר שלי –  בקורס של ד"ר טל פרנקל אלרואי הנפלאה – על שירתן של תרצה אתר ודליה רביקוביץ. במוצאי שבת אחד נסעתי ברכבת מבית הוריי לדירתי בבאר שבע, עם המחשב וחומרי העבודה בתיקי, כשלפתע שמעתי שדליה נפטרה. מיד כתבתי לטל. על אף שדליה ואני מעולם לא שוחחנו ומעולם לא נפגשנו – במובן הפשוט של המילה – הרגשתי שאיבדתי חברה.

ועם זאת, לא איבדתי אותה. דליה ממשיכה לחיות בתוכי יום-יום, לדבר עבורי מצבים רגשיים שאני חווה, לאפשר לי לדבר עם המטופלות והמטופלים שלי מצבים רגשיים שהם חווים.

דליה ניסחה עבורי את פלא האימהוּת עוד לפני שהפכתי לאמא, ולאחר שנולדה בתי הבנתי בכל נימי נפשי לְמה התכוונה דליה כשכתבה:

"ראש ילדותי קטן מונח פה על הכר.

מתוך ריכוז עמוק אני רואה אותו.

מה שעובר בינינו, ראש מול ראש,

לפני שעפעפיו נעצמים,

במאור פניו הנעימים, במבט עין,

אין לי רצון להעלות על דל שפתיים"

(מתוך השיר: "ראש ילדותי").

היכולת של דליה לשוחח באינטימיות ובגילוי לב עם הקוראים שלה היא נדירה. השילוב של פגיעוּת יחד עם ראייה ביקורתית נוקבת הן על עצמה והן על החברה שבתוכה היא חיה, אמירת אמת, ופואטיקה שמשלבת עברית מופלאה השזורה בשפת התנ"ך יחד עם דיבור יומיומי פרוזאי – הוא חד פעמי, יהלומי.

יכולת השיח הזאת עם הקוראים שלה יכולה לאפשר להם – כמו שאפשרה לי – להרגיש שיש מי שמבינה אותם, שיש מי שמדברת בשפת הנפש שלהם, ואף יותר מכך: באזורי הנפש של הדיכאון  שקשה יותר למצוא מילים עבורם מאשר לחוויות נפשיות אחרות – דליה מצליחה למצוא מילים עשירות, חיות, שמעניקות שמות לא רק לחוויה הפרטית שלה ("בכל אלה הייתי לבד") אלא לחוויות נפשיות של רבים ובכך לאפשר להם להרגיש פחות לבד בעולם, ולאפשר להם לפגוש חיוּת ותנועה גם ברגעים האלו שבהם נדמה שהעולם, הנפש או שניהם גם יחד נתונים בקיפאון.

את הדברים האחרונים האלה כתבתי בפירוט ועם הדגמות ובשפה קצת אקדמית במאמר: "וְשֵׁם הַמָּקוֹם נִקְרָא עוֹלָם עַל דֶּרֶךְ הַהֵעָלְמוּת": שירתה של דליה רביקוביץ כמתמירה את שפת הנפש הדיכאונית משפה פרטית לחלק ממשחק השפה של הכלל.

המאמר מבוסס על עבודת הדוקטורט שלי, והוא ראה אור לפני כחודשיים בספר: "חיפושית הנפש", בעריכת דורית למברגר, מנחת העבודה שלי, בהוצאת רסלינג (2020). (כל מחקר הדוקטורט עומד לראות אור ממש בימים אלו בספר: "כיצד מרפאת הביבליותרפיה? – כתיבה, ילדוּת, שיר", בהוצאת פרדס ובר אילן).

לציון יום השנה למותה של דליה רביקוביץ לפני 15 שנה ב21.8 – אני מצרפת לכאן את המאמר שלי שעלה היום גם באתר פסיכולוגיה עברית, בתודה עמוקה לדליה, על העמדה הפואטית והרגשית שלה בעולם – על השירה שהביאה לעולמנו, על המילים הפניניות שהעניקה ומעניקה – לי ולאנשים שאני זוכה לחשוף את שירתה בפניהם: "אני החזקתי פנינה ביד".

המאמר: "ושם המקום נקרא עולם על דרך ההיעלמות – שירתה של דליה רביקוביץ כמתמירה את שפת הנפש הדיכאונית משפה פרטית למשחק השפה של הכלל"

מה קורה במפגש בין הטקסט לנפש? איך משפיעים על הנפש טקסטים מז'אנרים שונים? אלו תהליכים ייחודיים הם מחוללים בה? כיצד ניתן לבחור בקליניקה טקסט מז'אנר שיתכתב עם מצבו הרגשי של המטופל, יהדהד אותו וידבר אותו? אלו איכויות תרפויטיות ייחודיות מאפיינות טקסטים מז'אנרים שונים?

בימים האחרונים הגשתי את העבודה, וחבריי הנהדרים נתן ואסנת קנו לי לכבוד ההגשה את המתנה של הגברת הזאת שבתמונה: רופאה חמורת סבר, אוחזת ספר בידה, שיערה אסוף בקפידה ומשקפיים לעיניה. התמונה שעשעה אותי מאד, ובמקום שבו אמורים להיות כתובים מרשמי התרופות – הכנסתי פתק: "שיר פעמיים ביום!".

בשעור הראשון בקורס ביבליותרפיה שאני מלמדת אני מבקשת מן הסטודנטיות: תיזכרו בשיר שאתן אוהבות. תכתבו לכן את המלים שלו מן הזיכרון (לא לחפש בגוגל!). תחשבו: מתי אתן פונות אל השיר הזה, באיזה מצב-רוח? ומה אתן מרגישות לאחר שמאזינות לו? אחר-כך אני מאפשרת לבדוק את מילות השיר בגוגל, לראות מה זכרו מתוכו, לחשוב מדוע זכרו דווקא את השורות שזכרו, וביחד אנחנו מקשיבות למלים – מבינות מה בעצם עושה השיר הזה, אלו תהליכים נפשיים הוא מחולל? האם הוא מאפשר הזדהות, תחושה שיש עוד מישהו בעולם שמרגיש ככה בדיוק? האם הוא נותן כוחות ותקווה? האם הוא מעביר את התחושה של בן ברית בעולם, של איש או אשת סוד? האם הוא לוחש באוזננו דברים שמצויים עמוק בתוכנו והיינו צריכות לשמוע בדיוק עכשיו?

לפני זמן מה פתחתי בלוג נוסף פה באתר – "אורחים כותבים" – וביקשתי מאנשים שיכתבו על טקסט שבשבילם הוא טקסט מרפא, במלים אחרות: טקסט שהיו רוצים לקבל כמרשם – פעמיים ביום.

אז אלו "מרכיבים פעילים" יש בתרופה הזאת שנקראת שיר? – קודם כל, אני חושבת על היכולת של השיר לדבר בדיוק את מה שאנחנו מרגישים באופנים שלפעמים לא ידענו לנסח אפילו לעצמנו. הסתובבנו עם התחושות האלו בעולם מבלי לדעת את שמותיהן עבורנו – ופתאום בא הדבר הזה, עם השפה המרוכזת, הדחוסה, המטאפורית לעתים, המדלגת מקצב או חרוז לפעמים – ואומר לנו אותנו; "שירה כמתמללת את הבלתי ניתן לתמלול" קראתי לזה בעבודת הדוקטורט. איזו הקלה זאת כשניתנים שֵמות לדברים האלו שגועשים בתוכנו ללא שֵם. אפשר פתאום לשים עליהם את האצבע, הם נהיים ככה פחות מעורפלים, פחות מאיימים, מקבלים צורה, תחימה וגבול.

טקסטים רבים יכולים להדהד אותנו, לגרום לנו לחוש הזדהות עמם, אבל שירה, לטענתי, עושה את זה באופן אחר: היא מאפשרת לנו לדבר את הדברים שהפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולאס קרא להם: "הידוע שאינו נחשב" – דברים שאנחנו יודעים אותם בידיעה גופנית, נפשית, אך עדיין לא יכולים לחשוב אותם, לקרוא להם בשם. את אותם הדברים הראשוניים, הבראשתיים, מאפשרת השירה לדבר.

המרשם שמציעה פה הדוקטור הנכבדת שבתמונה – "שיר פעמיים ביום" – הזכיר לי את השיר של חוה אלברשטיין: "כל שעה נשיקה": "להקלה בהפרעות נשימה ועיכול,/ לא להפסיק לקחת עד סוף הטיפול./ כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// תרופה זו אין לשמור מילדים ותינוקות,/ לקחת בין הארוחות ועם הארוחות. / כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.//  לא צריך לאחסן במקום מיוחד – /לא חשוך, לא קר ולא יבש./  אפשר לקבל בלי מרשם של רופא,/ צריך פשוט לבוא ולבקש./  כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// אין חשש שהתרופה תפגע בערנות,/ אבל שימוש ממושך עלול לגרום לתלות./  כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// אם נטלתְּ מנת יתר – לא יקרה לך כלום,/ אין צורך לרוץ לחדר מיון./ כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// לעיתים רחוקות יש תופעות לוואי:/ נדודי שינה או סחרחורת (נדיר)./ אך כל התופעות חולפות מעצמן,/ לאחר תקופת הסתגלות לתכשיר./ כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// תאריך אחרון לשימוש – עד עולם./ תאריך אחרון לשיווק – סוף העולם./כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק".

מה שהזכיר לי את השיר – אסוציאטיבית – הוא המבנה המרשמי של השיר – כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק, שמתייחס אל נשיקות וחיבוקים כאל תרופה, כמו "שיר פעמיים ביום".

ועכשיו כשאני מאזינה שוב למילות השיר המוכּר לי אני חושבת על דבר נוסף שמחבר בין מרשם השיר פעמיים ביום ומרשם הנשיקה כל שעה והחיבוק כל שעתיים: הנשיקה והחיבוק מביעים אהבה באופן הראשוני ביותר שלה, הגולמי, הפיזי, נטול המילים; וזה בדיוק – כך אני טוענת – מה שעושה שיר. על אף שחומרי הגלם שלו הן מלים – בכל זאת הוא נוגע – פעמים רבות – בלא מילולי הנפשי ולוכד אותו.

אני מתרגשת מן ההשוואה הזאת, כי שוב זה קרה: שוב קרה קסם במפגש עם שיר. שיר שאני מכירה זמן רב כל-כך פתאום גילה לי משהו חדש בתוכו, משהו חדש בתוכי.

אני יושבת מול דמותה של הדוקטור הנכבדת האוחזת במרשם. שאלה, דוקטור, אני אומרת לה. כן? היא מרימה מבטה מעל המשקפיים. האם זה אותו שיר פעמיים ביום, או בבוקר שיר אחד ובערב שיר אחר? – אה…. זה כבר להחלטתך, היא אומרת, ופתאום כבר לא נראית לי כה פסקנית.

אני חושבת על תהליך התנועה שעשויים ליצור שירים בתוכנו – פתאום לחשוף בפנינו דבר שלא היינו מודעים אליו, לאפשר לנו זווית ראייה אחרת, לברוא חדש. ואז – יתכן שאותו שיר-נפש שנשמע בבוקר יִשָּמע באופן אחר בערב, כמילותיו של יעקב אורלנד: "אולי נשמע עוד מחדש אותו השיר"; ואולי בכלל יהיה זה שיר אחר.

בסיום המפגש החוגג שלי עם נתן ואסנת, מגיעה בתם רונה, ששבה מבית הספר, בחיוך מאיר וצוחק, כשעל צווארה תלויה שרשרת ועליה תליון נפתח ובתוכו דברים שכתבה שאהובים עליה.

על השולחן מונחת הדוקטור. אני מראה אותה לרונה ומבטי הצוחק פוגש בזה שלה.

• ב- 7/2 אני פותחת סדנת כתיבה חדשה: מפגש טקסט ונפש – שבה נכתוב במגע עם "חומרי נפש" ודרך מפגש עם שירים של משוררים ומשוררות, ונמצא נתיבים לדייק את עצמנו אל הדף. לפרטים לחצו

• כתבו גם אתם ל"אורחים כותבים" על שיר מרפא עבורכם, כזה שאתם חוזרים אליו ומיטיב עם לבכם – לפרטים 

וכמה בדידות מייצר הכורח להסתיר ולשתוק ואיזה כובד מטען מייצרת הבושה.

הביבליותרפיסטית והמשוררת חלי טל שלם כותבת על המפגש שלה עם השיר "גולם" מאת המשוררת אנה הרמן, ששוחח עמה שיחה נשית אינטימית, קשובה, רואה, פתוחה ומאווררת דווקא באזורי הסוד ההם. שיר שהיה עבורה גילוי מפעים, בזכות האפשרות לדבר אֶת שאולץ להסתתר: דיבור של מתן רשות, כמו שיחת לב פתוחה בין שתי חברות שמביטות עמוק בעיניים ואומרות: "מותר".

____________________________________________________________________________________________________________________ 

"הָעוֹלָם קָדוֹש! הַנֶּפֶש קָדוֹש! הַעוֹר קָדוֹש! הַחֹטֶם קָדוֹש!

הַלָשוֹן וְהַזַּיִן וְכַף הַיָד וְחוֹר הַתַּחַת קָדוֹש!"

אלן גינסברג

הָיִיתִי בַּת אַחַת עֶשְֹרֵה, יָשַבְתִּי בָּאַמְבָּט

וְלֹא יָכֹלְתִּי לְהַבִּיט, גּוּפִי צָעַק: "אַתְּ בַּת

אַחַת עֶשְרֵה עַכְשָו", וְהִתְכַּסֵּיתִי בְּשֻמָן.

יָשַָבְתִּי בָּאַמְבָּט כְּמוֹ בְּמִדְבָּר שֶאֵין בּוֹ מָן.

הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה, נוּרִית עָמְדָה שָׁם. "אַל תָּצִיצִי!"

צָוַחְתִּי. הִיא הִבִּיטָה, וְאָמְרָה: "כְּבָר יֵש לָךְ צִיצִי",

בשנת 2001  נפתחה לי דלת.

עיניי פגשו בשיר "גולם" של אנה הרמן במוסף תרבות וספרות של "הארץ". החיבור היה דומה למכת ברק  - מידי ומחשמל. הזדהות חורכת. או נכון יותר כמו שכתבתי מספר שנים לאחר מכן, במסגרת לימודי הביבליותרפיה בעבודת הקורס תעודת זהות טקסטואלית – "רציתי לפגוש בכותבת כי הרגשתי שאפגש עם עצמי שלא מעזה להתריס עד כדי כך".

הרגשתי שהרמן הציצה לי לחדר האמבטיה, אחרת כיצד ייתכן שהיא מתארת סיטואציה שקרתה רק לי? אמנם "נורית" שלי היתה בני-ילד-רע,  אבל זה קרה – הדלת נפתחה ומן החרך הציצו עיניים חקרניות. ואף אחת לא תארה במדויק כל כך מה שעבר עליי באותן שנות התבגרות איומות ונהדרות.

הַשֶּקֶר צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם, שְנֵי שְקָרִים קְטַנִים -

חָזִי גִּדֵּל פַּקְעוֹת כְּאֵב שֶגָּחוּ מִבִּפְנִים,

וְצִפָּרְנַיִם שֶל דֶּמוֹן חָרְטוּ בְּעֶרְוָתִי

קַוֵּי תַּחְרִיט שֶל שְׂעָרוֹת, כְּתַב חַרְטֻמִּים פְּרָטִי.

מהספר "כיצד באים ילדים לעולם" הבנתי שאם מתחבקים ממש חזק ורוצים, ויש גם ענין עם פין ופות (שלא היה לי מושג מהם) הם באים. "מ12-16" ומעריב לנוער היו הדבר הכי קרוב להסברים על גיל ההתבגרות. אף אחת לא כתבה על אשמה, מבוכה, תחושות. על גאות ושפל, על הלבנה במילואה והשפעתה. לתחבושת לא היו כנפיים. הטמפונים היו אימתניים וגמלוניים. גביעונית היה שם בדיוני שהזכיר את פעמונית של האחים גרים. ושיר כמו גולם לא פגשתי עד לאותו הרגע. שיר שאמר אותי. שאמר יופי. שאמר קודש:

וְכַעֲבֹר שָנָה הִרְגַּשְתִּי אֵיךְ רַחְמִי נִפְתָּח

כְּמוֹ פֶּרַח אַרְגָּמָן בְּתוֹך הַגוּף הַמְפֻתָּח,

כֱּמוֹ אֶצְבָּעוֹת שֶנִפְתָּחוֹת מִתוֹךְ אֶגְרוֹף שָחֹר,

יָרַד לִי דָּם וְקִיּוּמוֹ שֶל פֶּצַע וְשֶל חוֹר

שקרים, הסתרות, התפתחות. דם מטפטף בכל מקום. טומאה. תחבושות נעטפות בנייר-טואלט גס. נשכחות במקומות אסורים ולא מקובלים. איך מסתירים דבר מסורבל כל כך? איך מסגלים מדי חודש התנהלות מיומנת של כיסויים החלפות והסתרות?

הַדָּם הִמְשִיך לָרֶדֶת וְעָטַפְתִּי בִּשְכָבוֹת

רָבּוֹת אֶת מַה שֶבֵּין הַיְרֵכַיִם הֶעָבוֹת,

וְהַפִּיג'ָמָה הֻכְתְּמָה מִתַּחַת לַבְּגָדִים.

הָלַכְתִּי וְהֶחְוַרְתִּי וְסוֹדִי הַמַּאְדִּים

[...]

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת צִלּוּם הַרֶנְטְגֶן הַלָבָן

שֶל אוֹר  הַשַּחַר שֶחָשַף אֶת עֹמֶק כְּאֵבָן

שֶל יְלָדוֹת בְּּנוֹת שְתֵּים-עֶשְרֵה שֶמִתְבַּיְּשוֹת לַחְשֹף

אֵיךְ מִתְפַּתֵּחַ בָּן כּוֹכַב הַמַּאְדִים, אַךְ סוֹף

הַנְּעָרוֹת לְהִתָּפֵס;

והיתה גם אמא. אמא שבכל כוחה רצתה למחות זכרונות חוויותיה הרעות מהפעם ההיא הראשונה, כשהיא קיבלה ולא יכלה לשתף את אמא שלה. ממנה למדתי שלמחזור יש שם נרדף "מחמיא" -"התחרבנתי". לפעמים מרוב מאמץ יתר לתקן ולעשות אחרת – בעיקר אם לא נעשה עיבוד מכבד קודם לכן – זה עלול להתעקם ולצאת באופן שונה-אבל-דומה. ומי ידעה אז על קיומו של "האהל האדום"?

וְלֹא יָדַעְתִּי אִם הַדָּם יוֹרֵד בִּגְלַל מַבַּט

עֵינֶיהָ הַמַצְלִיף בִּי אוֹ מִפְּנֵי שֶאֲנִי בַּת.

צָעַדְתִּי בְּבֶגֶד-יָם שָחֹר עַל הַאַסְפַלְט

עַד שֶהִיא צָעֲקָה: "תַּגִּידִי, מַה קָּרָה, קִבַּלְתְּ

מַכָּה בַּיְרֵכַיִם, מָה אַתְּ לֹא רוֹאָה שֶיֵּש

לָךְ דָּם בֵּין הָרַגְלַיִם? אַתְּ צְרִיכָה לְהִתְבַּיֵּש".

הִיא דָּחֲפָה אוֹתִי עַד שֶנָּפַלְתִּי, וּשְלוּלִית

קְטַנָּה שֶל דָּם נוֹתְרָה עַל הָאַסְפַלְט כְּדֵי לְהַבְלִיט

בִּפְנֵי הָאֲנָשִים שֶהִתְאַסְּפוּ כַּמָּה מֵבִיש

הַפֶּצַע שֶחָשַפְתִּי כְּשֶנָּפַַלְתִּי עַל הַכְּבִיש.

במהרה רכשתי את ספרה של הרמן "חד-קרן" וגיליתי כי גם את שאר שיריה מכתים הצבע האדום. פצעים פעורים חבושים במשקל מדויק ושורות משורטטות. תחושות שחשתי לעיתים יותר, לעיתים פחות. אבל אף אחת לא אמרה לי אותן כך, בצורה כה ישירה והיטיבה לתאר סיטואציות התבגרות מבישות.

וּבְקוּמִי מֵהַכִּסֵא יָכְלוּ כֻּלָם לִרְאוֹת

כֵּיצַד שָעַט הַדָּם דַּרְכִּי לַמְרוֹת הַהַשְבָּעוֹת,

כֵּיצַד דָּהַר מִבַּעַד לַתַּחְבֹּשֶת וּלְבַד

הַתַּחְתּוֹנִים וּבְעוֹדִי יוֹשֶבֶת שָם לְבַד

את כבר לא לבד – חשתי בשנת 2001, כשעיני ולבי פגשו בשיר "גולם" של אנה הרמן. אחרות לבד איתך. או כמו ששהרה בלאו אמרה בהשקה של ספרה השלישי של הרמן התאומה הנראית – "רובנו כאן מזדהות ומרגישות מעין תאומות שלה". ומשהו בפקעת הגרון השתחרר. השירים הללו היוו כתב חרטומים פרטי עבורנו. ד"ר רחל אלבק גדרון הגדירה אותו כקשב רדיקאלי – "השירה של אנה הרמן, עם הקשב הרדיקאלי שלה לכאבים נשיים, לכאבים סודיים, מצליחה שוב להניע את רוח הרפאים של הבורגני ההוא בקרב האני-הקורא שלנו. הנה כאב שלא היה נושא לשירה ולאמנות בכלל, מעולם: כאב המחזור החודשי הנשי. בואו נחשוב אותו רגע, בורגנים יקרים. יש לו מקום. הוא חשוב. הוא כאן. הוא חלק מהדבר שהנשים חשות כחיים וכחוויה. יש בו מן המפחיד, מן הדם הגלוי, מן החיים עצמם, ללא אבסטרקציה. בואו נתבונן בהם, בחיים אלה, היטב: הם שם, הם כואבים לגוף. הקשב הרדיקאלי של האמנות יכול להצביע אותם, מבעדם, דרכם, ועליהם".  (ציטוט מתוך גיליון "הו" האחרון).

כֻּלָּם יָכְלוּ לִרְאוֹת כֵּיצַד כָּשַלְתִּי, מְנַסָה עִם

מִיץ פֶּטֶל שֶשָּפַכְתִּי עַל הַכֶּתֶם וְעִם סְוֶדֶר

סְבִיב הַמָּתְנַיִם לְהוֹכִיחַ שֶהַכֹּל בְּסֵדֶר.

הכל לא היה בסדר, ושום מיץ ממותק לא עזר לטעם המר. (פתאום תוך כדי כתיבה, חושבת על כך ש"מיץ פטל" אינו רק תרכיז אדום אלא ספר – ילדים שמהותו סוד). אבל יכולתי ללוש את החומרים, כי הרמן שמה בפי את המילים. ולא סתם – אלא בתבנית מסותתת מחורזת, והמילים הלמו בפעימתן וכבר היה קל יותר להרדם כך. או להחליף תחבושת.

עַל סְתַו שְנַָתִי הַשְּלֹֹש-עֶשְרֵה עֲדַיִן מְכַסֶּה

הַכֶּתֶם הַדָּלוּחַ שֶהוֹתַרְתִּי עַל כִּסֵא

הכתם יישאר. עוד כתמים באו ויבואו אחריו. והכל בסדר, אפשר לומר. הסדר נשמט ונשמר. ועוד מעט ספר – כמעט עשרים שנים אחרי. שירים שכתבתי ואנה הרמן ערכה – קראה במילותיי והטעימה כל פעימה. לימדה אותי בעדינות ובקשב מסגור אסתטי, במיוחד במקומות בהם גדשתי על גדותיי. תוך כדי עבודת עריכה דיאלוגית, נכחתי בביבליותרפיה המתרחשת. סגירת מעגל מרגשת עד מאד מאד.

_______________________________________________________________________________________________________________________

חלי טל שלם היא ביבליותרפיסטית ומשוררת. מלווה תהליכי כתיבה של סיפורי חיים ואחרים. ספרה "עץ טרבל" – על אהבת הטבע האדם והשפה ראה אור לפני שלוש שנים. ספר שיריה "תעבירי את הסכין" בעריכת אנה הרמן בהוצאת פרדס, יראה אור בעוד כמה חודשים.

ואיך להיות?

הלילה נמתח לאורך ולרוחב, כמו שמיכת פוך סינטטי עבה וכבדה של פעם. מדי פעם הציצה בשעון ולאכזבתה ראתה שרק שלוש לפנות בוקר, ואז ארבע וחמש. היא חיכתה לפסי האור הראשונים של היום, אבל נזכרה ששוב דיברו על ערפל. כשכבר הצליחה לעצום עיניים ולישון מעט, הרגישה בכובד המונח על רגליה ועל ביטנה. מתיקות בת ארבע, עם שלפוחית מלאה וקוצר רוח להתחיל את היום החדש. היא ניסתה להתהפך לצד השני ולבקש שיחזור לישון, אבל ידעה שאין לזה סיכוי. עדיף לקום ולארגן ולקחת לגן. אחר כך תנסה לנשום.

היא מילאה את כל מטלות הבוקר ולרגע נדבקה בשמחת הקטן ללכת לגן ודנה אתו בכובד ראש בשאלה האם ילכו ברגל או ירכבו באופניים. כמעט שכחה את תלאות הלילה ואת מאורעות האתמול. עוד מעט, אמרה לעצמה. עוד מעט אוכל לנבול. שורות ריחפו בראשה, עוד ספירה, עוד עונה, עוד מעט. כמו מנטרה, שאם רק תחשוב אותה שוב ושוב ייברא לה מקום בתוכה. אחר כך, בדרך חזרה מהגן, היא תיזכר. תרצה אתר. וכמו תמיד כשהיא נזכרת בה ובעיר הירח שלה, חשבה כמה יפה ומדויק היא ידעה לתאר את הכאבים הכי חדים. הלוואי שהייתה יכולה לשוחח עמה.

כשהגיעה הביתה, נאבקה ברצון לחזור למיטה. ניסתה לדבוק בהחלטתה מליל אמש. כי כך אי אפשר עוד. היא מחליטה להדליק את המחשב ומיד מופיע לפניה האתר ששמרה אתמול, לפני שהלכה לישון והייתה כל כך בטוחה שהיום תצליח. ההתחלה קלה – המחשב סורק את הרשתית ומודיע שזהותה אומתה. ואז השאלות הקשות יותר, עם מי תרצי לדבר – גבר או אישה, צעיר או מבוגר, מהאסכולה הישנה או החדשה, על כמה שורות שיחה תרצי לשלם, מה הבעיה.

מה הבעיה, היא חשבה. שאלת מיליון הדולר. אילו הייתה יודעת, אולי לא הייתה צריכה לדבר עם מכונה. האתר דווקא ניסה לעזור לה לענות: אהבה, זוגיות, עבודה, אחר?

כן, אחר. זו הבעיה שלה, שתמיד היא אחרת. גם אם כלפי חוץ נראתה כמו כולם. גם אם מילאה בהצלחה את כל המשימות שכולם ממלאים בשלב זה של החיים. היא אמא של, אישה של, אחראית על, וחברה של. אבל רק היא יודעת שהיא אחרת. פעם חשבה שכולם כמוה, נשרטים שוב ושוב מבפנים. אחר כך חשבה שאולי בסופו של דבר היא תהיה כמו כולם. אף פעם לא שאלה את  עצמה מי זו הישות הזה שנקראת כולם. כמה כולם יש. מה הם חושבים הכולם האלה. איך הם מרגישים.

היא ענתה למטפל האלקטרוני שהמתין בסבלנות, אחר. אנא פרטי, הגיב. איך להיות, כתבה. האם התכוונת לאיך להיות שמחה, איך להיות בריאה, איך להתחתן, איך להיות אמא טובה. איך להיות, ענתה לו. שאלתך אינה מזוהה במערכת. האם תרצי לנסח אותה מחדש? לא, ענתה. האם תרצי לשוחח עם הנציג האלקטרוני שלנו ולהסביר לו את סוג הבעיה? לידיעתך, שיחות כאלו מותנות בתשלום של ארבע שורות שיחה וקיומן אינו מבטיח מציאת מענה לשאלתך. האם אני רוצה, תהתה. אפילו מחשב אינו מבין מה אני רוצה, אולי אני באמת כל כך מוזרה. כן, ענתה לו. אקח את הסיכון שגם אתה לא תבין. קול גברי בעל גוון מתכתי נשמע באוזניה.

שלום, אני דונלד, במה אוכל לעזור?

התלבטתי מאוד אם לפנות אליכם. לא טוב לי, כבר שנים. מרגישה שאני נקרעת מבפנים. בזמן האחרון המצב החמיר ואני לא יודעת מה לעשות.

האם תוכלי לומר עוד על המילה נקרעת?

כן, הרגשה שכל דבר קטן מכאיב לי. למשל אתמול…

מילים צהובות הבהבו על המסך – אם ברצונך להמשיך את השיחה, עלייך לשלם על ארבע שורות נוספות. האם ברצוני להמשיך את השיחה, שאלה את המחשב. תשובה בלתי מזוהה. האם ברצונך להמשיך את השיחה? האם תרצי להגדיר מחדש את הבעיה? האם תרצי לצאת מהמערכת? לצאת מהמערכת, ענתה. תשובה אינה מזוהה. אנא חזרי על המשפט המתאים.

היא נשמה עמוק והחליטה לנסות שוב. חזרה על המשפט שיגבה ממנה עוד כמה עשרות שקלים ושבה אל הנציג החביב. היא ציפתה לשאלתו אך הבינה שהוא ממתין לדבריה.

אני כבר לא זוכרת איפה היינו, אמרה. לא בטוחה שאני בכלל רוצה לפנות לעזרה. חוששת שגם אתה לא תוכל להבין ותחשוב שאני מוזרה.

האם את חושבת שאת מוזרה.

כן, לא. לא יודעת. חשבתי שאולי אתה תדע.

המילים הצהובות חזרו להבהב. הנציג עדיין אינו מזהה מה הבעיה. האם תרצה לשלם תמורת שורות נוספות? כן, ענתה. ולנציג השירות אמרה, אינני טובה דיי. שורה אדומה הופיעה. הנציג הצליח לזהות את הבעיה – איך להיות אם טובה דיה. לאחר שתעני על השאלון למיפוי הנפש, תוכלי להחליט אם לבחור במסלול הקצר לפתרון או במסלול הארוך. לידיעתך, עלות המסלול אינה נקבעת על פי אורכו.

היא הניחה את ראשה על השולחן ועצמה את עיניה. ראתה מולה בית קפה קטן, שולחן בודד עומד בחצר, ערוך לשניים, צופה לעבר חוף הים. יד מונחת על כתפה ברכות. היא פוקחת את עיניה, ותרצה, יפה במקטורן לבן, שערה מתבדר מעט ברוח, אומרת את שמהדהד בתוכה כבר מזמן.

לָדַעַת מַה מַּשְׁמָע

לִהְיוֹת,

וְלֹא לִחְיוֹת,

לִהְיוֹת, לִזְמַן-מָה, אוּלַי לִשְׁנִיָּה,

לֹא כְלוּם,

רַק הַכֹּל,

רַק אֲדָמָה.

* השורות של תרצה אתר מתוך "מחשבות על ראש הגבעה", עיר הירח הוצ' הקיבוץ המאוחד, עמוד 63

——————————————————————————————————-

מיכל פרי היא עובדת סוציאלית וביבליותרפיסטית מירושלים. מטפלת בילדים ובמבוגרים ומדריכת הורים.

אני חושבת פעמים רבות על טקסטים ספרותיים לא רק כבעלי אפשרות לרפא אלא כמצילי חיים ממש: כאלו המאפשרים לנו למצוא משענת וכוחות, תקווה, אפשרויות התבוננות חדשות על מצבי חיים ועל הלכי נפש וכאלו הסוללים לנו נתיבי נפש לגילוי עצמנו.

לאה גולדברג כתבה:

"אֲנִי הָלַכְתִּי אָז

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ אוֹהֵב אוֹתִי מְאֹד (…)

אֲנִי הָלַכְתִּי אָז

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ חָלַם אוֹתִי יָפָה.

עַל פְּנֵי הַלַּיְלָה לִבְלְבוּ תְהוֹמוֹת

וּרְאִי הַיָּם צִיֵר לִי אֶת פָּנַי

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ כָּתַב עָלַי שִׁירִים (…)"

                                                        (מתוך השיר: "אני הלכתי אז").

לפעמים אנחנו מרגישים שיש טקסטים שנכתבו במיוחד בשבילנו, במיוחד עלינו, כמו מתנה פרטית מאד.

כש"מישהו כותב עלינו שירים" אנחנו משתקפים, קיימים בעולם, מאפשרים לנו לראות את הצטיירות פנינו שלנו בראי הטקסט ולזכות להד לקולנו הפנימי שאולי אפילו לא היינו מודעים לחלקים ומנעדים בתוכו.

בשיר אחר כתבה לאה גולדברג:

"אֲנִי הוֹלֶכֶת אֵלַי

בְּפָנִים שֶׁבִּקַּשְתָּ לַשּׁוְא

כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֵלֶיךָ".

                                                                    (מתוך השיר: "אֵלַי")

לעתים מאפשרים לנו טקסטים שנוגעים במעמקי נפשנו גילוי רבדי עומק בעולמנו הנפשי, מפגש עם זיכרונות, הרהורי נפש שעדיין לא זכו לשֵם, אֶת ההליכה אלינו.

במדור החדש שאני פותחת כעת באתר אני מזמינה כותבים אורחים לכתוב על טקסט – של משורר/ת או סופר/ת –  שהיתה לו השפעה מרפאת עבורם או כזה שיש לו בעיניהם השפעה כזאת בכלל.

בכך ניגע בביבליותרפיה לא רק כפי שהיא מתבטאת בחדר הטיפול אלא במפגש האינטימי המרפא שבין הקוראים ובין הטקסטים האהובים עליהם.

הכתיבה יכולה להיות פרועה, משחקת, כזאת המממשת בתוכה שיח עם הטקסט הנבחר – באיזו דרך שיבחרו הכותבים; מעין טיול פרטי של שעת בין ערביים – של הליכה אֵלַי, אליכם, אל אזורי ראי הים, לבלוב התהומות, האזורים שבהם נכתבים שירים, נרקמים חלומות, נסללות דרכים, שבהם מתאפשרת לנפש מנוחת-מה של מרפא, של מרגוע, של גילוי.

*

יהודית רביץ שרה את "אני הלכתי אז" בצירוף מלים של דן תורן. לטקסט החדש קראו: "אמבולנס האהבה".

                                                                         *

כותבים וכותבות המעוניינים לשתף בטקסט שהוא בעיניהם או עבורם "מרפא" ובמחשבות שלהם על אודותיו – מוזמנים/ות לכתוב לי למייל: lior.granot@gmail.com

 [בגלל הלילה/ בגללו/ אני כעת יושבת/ ולא נלקחת./ בגלל החושך/ בגללו/ אני נדמית לךָ/ חולמת או משתעשעת.// אינני נלקחת לשום מקום,/ בכיתי בגלל דברים שאין להם שמות/ ובגללך למשל בכיתי רק לרגע/ מפני שהיו בי דִּמְעוֹת פתאום./ לא בכיתי כי שתלך/ רציתי להחליף את המלים./ בקשתי ללכת מעט אחריך,/ חשבתי שתלך בצעדים קטנים.(תרצה אתר)]

(לשמיעת הקטע לחצו על הלינק והורידו את הקובץ)

https://drive.google.com/file/d/0BzoCVe-CeDNAbEFvQWJqaU16QW9vNzM0Y1plam00Y2lIdG9N/view?usp=sharing

 *

בְּלילה אחד את יושבת, משוררת, ומחפשת להחליף אֶת המלים. הלילה סמיך וחשוך; את יושבת אבל אינך מוצאת מנוחה. אינך נלקחת לשום-מקום. הלילה הזה איננו מקום, הוא חושך. משהו מנקר בתוכך, לא שקט, מבעבע, מתרוצץ, אין לך שֵם לזה. המלים לא עוטפות אותך, לא מצליחות לתחום. את מרגישה אֶת גוש המועקה בחזה, הולך ומטפס לגרון, הולך ומטפס לעיניים שלך, פורץ מתוכך בצורה של דמעות. הבכי מחליף לך את המלים, הוא עמוק ורחב ובלתי נשלט בדיוק כמו הדבר הזה, הדבר הגעשי שבתוכך שאין לך שם בשבילו, שאין אף מילה שיכולה להיות הוא בדיוק.

מבחוץ זה יכול להיראות כמו שעשוע: אשה יושבת ולוקחת דבר, מן רגש או כּמָה ומנסה להחליף במילה, אולי כמו משחק לוטו של ילדים – מנסים למצוא התאמה בין תמונות, ואת – כאילו גם, מנסה להתאים בין תמונת הרגש שלך למילה. וכשלא מצליחה – את בוכה, כאילו הבכי יחליף לך את המילה החסרה, יחליף לך את הרגש. מה את עושה, לכי לישון, כבר לילה, מה את משחקת בלוטו עכשיו.

לפעמים זה נראה כמו חלום: משהו אחד שבעצם אומר משהו אחר, תמונות ומלים שלא בהכרח יש ביניהן קשר מודע מתחלפות זו בזו כמו בעולם פלאי וכאוטי ונטול היגיון, עד שימצא לזה הפירוש הנכון, זה שישקיט את הנפש, שיעשה לך סדר.

אבל זה לא משחק, את יודעת, וזה לא חלום. זה רק נדמה כאילו. זאת המציאות שלך שהיא משימת חיים, משוררת, זאת משימת החיים שלךְ, ויותר מכך: המאבק על חייך. זאת הדרך שלך להיות קיימת: לנבּור בשפה עד שיִמָצאו מילים שיגידו בדיוק את זה: את האזורים הגעשיים, המתפרצים, הרועדים מאימה, הנידפים, העירומים, הכמהים לחיבוק, אלו שרוצים לצרוח ולשאוג, אלו הרוצים להצטנף בפינתם – שלא יגעו בהם חזק מדי, שלא יפלשו לתוכם, שלא יעשו בהם שָמות, אבל שיעשו להם שֵמות – ככה הם יֵדעו שרואים אותם, שיש להם זכות להתקיים, שהם לא שוקעים בבדידותם באיזה חבל ארץ נידח ואפל ומרתפִי של הנפש, כזה שפוחדים לבקר בו.

משימת הנפש שלך היא להחליף את המלים במלים, במלים אחרות; כאלה טורפות, שתופסות באצבעות חשופות את עולם הפְּנים, לא מפחדות להתלכלך, אוכלות אותו ככה, חי, שהמיץ הדביק של אזורי הגעש הנפשיים לא מגעיל אותן, שלא אכפת להן שידבּק בהן לנצח; שהאפלה באזורי הנפש המרתפיים לא מאיימת לבלוע אותן לתוכה, שהן יכולות לשהות בה מבלי לצרוח, מבלי לצלצל דחוף-דחוף לחברה, יכולות לנשום לתוך האימה, מלים אמיצות, כאלה שלא דופקות חשבון, ששמות את הגוף שלהן בביטחון במרכז ואומרות: הנה אני.

אבל לא רק אמיצות הן צריכות להיות, המלים האלה, משוררת. הן צריכות להיות ממזרתות. כאלה שמפתיעות, מגיחות בסיבוב השורה, ברגע שהכי לא מצפים לו, עושות "קוקו", עושות "בה", חורצות לשון. למרות שמה שאת עושה בשום פנים איננו משחק – המלים שלך צריכות לדעת לשחק. הן צריכות להיות פתוחות לעולם וסקרניות, פעורות עיניים, כאלו שיכולות לעוף, כאלו שיכולות לנסוק.

עם פליאה של ילדה הן צריכות להיות, המלים, אבל עם חוכמת חיים של אשה עתיקה, חרושת קמטי בינה, רבת שנים, כדי שתוכלנה לזכור מקומות קדומים, ראשוניים מאד, ישנים-ישנים; כדי שתוכלנה להוציא מקופסאות נעליים תמונות שחור-לבן נתונות במסגרת גלית, ללטף אותן ולדבר באצבעותיהן המלטפות את שפת הגעגוע. כי שירה, משוררת, היא כמיהת נצח, הליכת נצח עקשנית ועקבית, עקב בצד אגודל, אל האזורים ההם, המוקדמים, הבראשיתיים, אזורי הֵרָקמוּת ההיוֹת, הגוף הזוכר, המלמול, אזורי תנועת הערסול, אזורי אימת המפגש הראשוני עם הדבר הגדול, הזר, המוזר והבלתי ברור הזה המכונה עולם. שפת השירה היא השפה שעליה מוטלת הצעדה אל כל השָם הזה, משום שהיא דוברת את שפתו של השָם הגולמי, הפעור: משום שהיא מרשה לעצמה להיות פרומה כמותו, תמהה, חרֵדה, אימפולסיבית כמותו, לא מודעת לחוקי העולם, רוצה כאן ועכשיו, מהיר, מיידי. היא מרשה לעצמה להיות תינוקת. היא מרשה לעצמה להפתיע כמו חיוך ראשון של ילד, כמו מילה ראשונה שנֵהגית בין שפתיו. היא מרשה לעצמה להיות אותה קשישה רבת חוכמה המתבוננת בפיכחון למעמקי הנפש ובה בעת פעוטה המחברת הברות ראשונות, חדשות בשפה וצוהלת משמחת הגילוי.

השפה שלך, משוררת, היא שפת הגעגוע. ניסיון תמידי לקרב את מבע הכאב אל הכאב עצמו, לאפשר לפגישה הזאת לקרות, לנס להתרחש. את רוצה לברך את הגעגוע, כי מתוכו נולדת שירה. מתוך ניסיון השפה ללכוד באצבעותיה את הסמיך חסר-השֵם, מתוך הגעגוע שלה אליו, מתוך רצונה להתאחד איתו, להתלכד; מתוך המרחק ביניהם.

את רוצה לברך את המרחק הזה ואת הגעגוע. את מברכת:

[ברוך אתה בורא המרחק,/ אלוהי המתרחקים למרחקים, בורא/ הגעגוע./ ברוכה העזיבה./ ברוך משיב פניו ריקם, ברוך המסב את פנָי. ברוכה/ העזובה./ ברוך הנעזב/ ברוך המשכיח מלב. ברוך השוכח. ברוכה/ השוכחת. ברוכים הנשכחים/ ההולכים    וזוכרים.// ברוך בורא ספינות מתרחקות/ ונטרפות בים. ברוך אלוהי המצולות ובורא עולמות הדממה.// ברוך המוציא/ ילד מן הארץ.//  ברוך המחזיר. (גיא פרל)]

(לשמיעה לחצו על הלינק והורידו את הקובץ)

https://drive.google.com/file/d/0BzoCVe-CeDNANlNuVmZPakFscjAwZUllVXN1Wk4zZXJ3UFc0/view?usp=sharing

*

אֶת אלוהי המצולות את מברכת, משוררת, אלו שאת יכולה לצלול לתוכן, לדלות מתוכן אוצרות; ואת אלוהי הדממה, אלוהי הדברים שאין להם שמות – שבזכותם את יכולה לברוא שמות, ללדת מלים. את תנועת הרצוא והשוב בין הכאן לשם את מברכת, בין הכאן נטול השֵם, חסר המנוחה, ובין השָם – התוך הגועש – זה המורכב מחומרי הגלם של הנפש –  הממתין להיקרא; אֶת התנועה הזאת המאפשרת לך את ברכת החזרה, החזרה אל עצמך, החזרה אל מי שהיית פעם, מזמן, טרם היות המלים. את מברכת אֶת התנועה המאפשרת בריאה, דווקא מתוך האין, מתוך החֶסֶר, לחזור לעצמך, לברוא אותן – אֶת המלים שלך – פרועות ובוכות, צוהלות, רפויות, חסרות מנוחה, עטופות ים של שלווה.

"הַמִּלִּים לא עוֹשׂוֹת אַהֲבָה/ הֵן עוֹשׂוֹת חֶסֶר/ אִם אמַר מַיִם, אֶשְׁתֶּה?/ אִם אֹמַר לֶחֶם, אֹכַל?" כתבה המשוררת אלחנדרה פיסארניק. כלומר המלים יכולות להצביע על צורך, אבל אין ביכולתן לספק את הצורך שעליו הן מצביעות. אפשר לומר מים מים מים ולא לרוות. אפשר לצעוק יום שלם לחם ולא לשבוע. ולא זו בלבד שאין באפשרות המלים למלא חֶסֶר אלא שהן אף אלו שיוצרות אותו – "עושות חֶסֶר" – בהצביען על מה שאיננו ועל מה שלא ניתן להשיגו. פעם האמנת לשורות האלו, משוררת. היום את יודעת: אלו לא המלים שעושות את החֶסֶר; אם יש חסֶר – הוא קיים בעולם. המלים קוראות לו בשם. מצביעות עליו, אומרות: הִנֵה. בכך הן לא ממלאות את החֶסֶר, לא הופכות את האין ליש, אבל הן הופכות אותו למשהו שיש לו שֵם, שיש לו גודל וגבול. גם אלחנדרה, נראה לך, לא ממש האמינה עד הסוף לכך שהמלים רק עושות חֶסֶר; עובדה שכתבה: "עזרי לי לִכְתּב  אֶת השיר הכי מְיֻתָּר/ שאין בו תועלת אֲפִלוּ/ לא להביא תועלת/ עזרי לי לִכְתֹּב מלים/ בלילה הזה בעולם הזה". עם כמה שהשיר הוא כאילו מיותר, כל כך מיותר, עד כדי כך שאין בו תועלת אפילו לא להביא תועלת, היא בכל זאת מבקשת: עזרי לי לכתוב אותו. עזרי לי לכתוב מלים, בלילה הזה, בעולם הזה. השיר עושה אֶת הלילה פחות לילה, אֶת החושך פחות חושך, משום שהוא מצליח בעדינות ובדקוּת לקרוא ללילה – לילה, לאפשר למרכיביו הליליים לקום ולחיות בתוכו, להיות מושָרים בתוכו, על מלוא לַילִיוּתּם.

בלילה את יושבת, משוררת. בלילה הזה, בעולם הזה. כותבת מלים. כותבת שיר שיחליף את המלים, שיר שיחליף לך את הלילה, שיגע במעמקי הלילה, שיהפוך את הלילה עצמו לשיר, לניגון, להד. את כותבת שיר שיהיה לך לערשׂ; באותו חושך חסר תיחום – שיר שיוכל לדבר את הנפש שלך ולשאת את הנפש שלך, במהופך, וישר ובסלטות ובפליק-פלאקים, ובאיזה אופן שהיא תתהווה. בגלל הלילה, משוררת, בגלל הלילה. בגלל שהלילה יכול להפוך לשיר, והשיר – לאור-כוכב.

ולפעמים יכול לקרות עוד איזה נס, משוררת. נס יקר-לב: מישהו יכול לשבת לילה אחד בבית שלו או בגינה ולקרוא את השיר שלך; מישהו שיודע לקרוא היטב-היטב וחד וישר נפשות שנכתבות במהופך. ולא רק חד וישר הוא קורא, אלא עמוק ועדין וחומל. הוא יקרא אותך בלילה שלו, משוררת. באשמורת אחרונה. ורגע לפני שהאור יעלה, לפני שהוא ישים פעמיו אל הים, הוא ישב ויכתוב לך. הוא יכתוב לך אותך – מדויק ורואֶה, יעטוף ויגיש לך. ברגע ההוא, משוררת, אור הכוכב יהפוך לריבוא כוכבים: כשתדעי שלא רק שנתת שֵם ללילה, אלא השם הפך לנוכח בעולם הזה, הצליח להיות מובן, הצליח לדבר לא רק אֶת הלילה שלך אלא גם לילה של אחֵר. ברגע הזה הלילות אשר נולדו להם שמות – יפציעו ויזרחו באורו העולה של הבוקר.

*

תודות וקרדיטים:

-השיר "בגלל הלילה" – של תרצה אתר . לחן: דפנה אילת. שרה חוה אלברשטיין.

-השיר "ברכת החזרה" – של גיא פרל – מתוך ספרו: "יש נקודה מעל הראש שלך", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013. קרא נתן סלור בקריאה משותפת אתי למוסיקה של ולדימיר קוסמה.

- הציטוט של אלחנדרה פיסארניק – מתוך הספר "בלילה הזה בעולם הזה", בתרגומה של טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.

*
אַתְּ. אֲנִי. אֲנִי אֵלַיִךְ – מגדר הפרדה לפגישה חיה –
עולמה של הביבליותרפיסטית הטמון בטקסט הספרותי הנבחר על ידה לטיפול
הרצאה – יום עיון ביבליותרפיה – מכללת דוד ילין
ליאור גרנות

את יושבת מולה עכשיו, את, היא, זו מול זו, חדר אחד, שתי כורסאות, תפקידים: מטופלת, מטפלת. היא מביטה סביבה, בוחנת את החדר, ואז מחייכת חיוך קטן ומישירה אליך מבט. בשתיקת הרגע שמונחת בין הכורסא שלה לבין שלךְ טמון סיפור. הסיפור איננו רק הסיפור שלה, את יודעת, זה לא סיפור שנכתב משכבר וממתין להיקרא, להישמע באוזנייך; הסיפור הזה ממתין להיכּתב, ממתין ששתיכן תכתבו אותו יחד, תגלפו אותו ממעמקי הנפש שלה שתפגוש את הנפש שלך, ממעמקי המלים והאין-מלים, הכאב והכוח, מעמקי תהומות של חריקות, אי-הבנות, של דברים שיהיו קשים להיאמר, ממעמקי רגעים יקרים, פְּנִיניים, של קרבת הלב.

יכולת לפגוש אותה במקומות אחרים: בקופת הסינמטק, חולפת מולךְ על אופניים בשׂדרה, עוברת על פניך בחוף הים, בחנות הספרים, מתעכבת על ספרי השירה. אֶת המקומות האלה ואחרים היא תביא אִתהּ לכאן, כשתספר לךְ, אחד אחד תשלוף אותם מתוכה, כמו מוציאה חפצים יקרי-לב מתיקהּ, פורשׂת אותם לפניך. כשתצאי מן הפגישות אִתהּ, תעלי על אופנייך, תעצרי בסינמטק לקנות כרטיסים לערב, תמשיכי, תעצרי בחנות הספרים לבדוק מה חדש, תדוושי משם אל הים שאוסף אל חיקו את הכל, הֵד המלים שנאמרו ביניכן ילווה אותך, והד הדברים ההם שעוד אין להם שמות, אלו שבגללם בּוֹכוֹת, עד שלאט לאט ניתַן שֵׁם, נמצאות מלים.

תרצי למצוא לה מלים לדברים ההם, לדברים שאותם היא תשתוק, תסתבך בתוכם, תלך מסביבם, תיגע-לא תיגע, תדבר במלים כלליות, רחופות, חסרות משקל, מתעופפות, הדברים שתנסי להתעכב עליהם עוד ועוד, להבין, לדייק, להתעקש, ללכוד בפינצטה, לבקש אותה: תתני לי דוגמא, ומה למשל, והיא לא תדע להדגים, ורק תגיד לא יודעת, סתם, אני לא יודעת לתקשר, אני לא מובנת, די, ונמאס לי, ואוף, ומה הטעם בכלל. אַתְּ תרצי להגיש לה אותן מלוטשות, מלים שידברו אֶת האין-מלים שלה, שידייקו לה את הפחד, את הכאב, את הפגיעוּת, שיערסלו אותה, שתדע שבחיקן היא יכולה להירגע, לדעת שהיא בבית, יכולה להפסיק את הריצה חסרת הנשימה, הדרוכה, להניח ראשה בחיק המלים שתגישי לה כמו בחיקה של אֵם ויניקוטיאנית, כמו בחיקו של שיר.

בחיקו של שיר. תרצי להביא לה שיר. ספרי השירה ידלגו מן הכוננית, מהשולחן בסלון, מהשידה הקטנה, כמו ילדי גן הנאבקים להגיע לראש התור לקבל ממתק או מתנה. אז תשבי לקפה של לילה עם דליה. אלו השעות שלכן. אפילו סלעים נשברים, היא תאמר לךְ שוב בפעם האלף, שנים רבות הם שוכבים על גבם בחום ובקור, שנים כה רבות, כמעט נוצר רושם של שלווה. עד שיבוא כלב ים קטן, ופתאום, אמרתי לךְ, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה. ומה גם אנשים. אני יודעת, דליה, מה, כבר שכחת? אֶת הפעם ההיא שהייתי ילדה וקראתי את השיר הזה לפני כל הכיתה? אני רוצה להביא לה את השיר הזה, דליה, מה את אומרת? ודליה: את צריכה להיות זהירה, האם את לא יודעת מה זה בגד בוער? אני יודעת, תגידי לה, אבל זה לא בגד בוער. עברו הרבה שנים מאז, השיר הזה עבר גלגולים, השיר הזה כבר איננו חשש סכנה, גם אז בעצם הוא לא היה רק חשש סכנה, כמה כוח היה בלומר את המלים ההן לפני כל הכיתה, השיר הזה הוא שלי ושלך, דליה, אבל הוא יכול להיות גם שלה. אני לא יודעת, דליה תאמר, אני לא בטוחה, ותבקש שתקרבי אליה את המאפרה. היא תנשוף את העשן מתוכה ותאמר: ומה תעשי אם תהיה שם דמעה? דמעה, מה הבעיה בדמעה, תשאלי, דמעה שלךְ, היא תדייק, לא שלה. את יודעת, דליה, פרנצי אמר שהגורם המרפא בטיפול הוא ערבוב הדמעות של המטופל והמטפל שיוצרות מן אחדות שאפשר אולי למצוא רק ביחסי אמא וילד. דליה תביט בך מסויגת ותקשה עוד: הדמעה שלך, אם תהיה, על מי היא תהיה בעצם? עליה? עליך? – תמיד דמעות על אחר נוגעות בנו במשהו מתוכנו, נכון? תשיבי לה, זה העניין הזה עם אמפתיה, להרגיש בעצמי משהו ממה שהאחר מרגיש, לשאת אותו בתוכי; הדמעה תהיה עליה ועלי, וגם על הדבר ההוא שיִנָּגע שם בין שתינו ברגע ההוא, הדבר הזה שהשיר שלך יִצוֹר בינינו, ואת יודעת מה, היא בוודאי תהיה גם עליך. כן, דליה תהנהן, ותוסיף: "וראיתי אני אֶת דמעת העשוקים/ הולכת ונמוגה על לֶחְיָם. / (…)/ ועל שפת הכנרת היו מתרחֲצים/ ורוח לא נשב על הים./ ולא היה מי שיֵלך על הגלים/ רק המון סירות ומשחקים./ וראיתי אֶת דמעת העשוקים". כן, תאמרי לה, כשאת עוצרת ורואה את דמעת העשוקים על שפת הכנרת, בינות לסירות ולמשחקים, זה משום שאת מכירה את הדמעה מתוכך, את יודעת אותה. אכן יודעת, היא תיאנח, תיקח עוד שאיפה מן הסיגריה ותאמר: "סורְגֵי החלון נחרתו בעורי./ לא תאמיני שעברתי את זה./ ממש לא הייתי חייבת/ לעמוד בזה במובן אנושי./ בי' בטבת הוטל המצור/ בי"ז תמוז הובקעה העיר/ בט' באב נחרב הבית./ בכל אלה הייתי לבד". אֶת המלים האלו היא תגיד בקול הרועד אך הבוטח שלה, עם השי"ן השורקת, מניחה מילה אחר מילה בחלל ביתך, ואז תקום, תחליק בידה על שמלתה האדומה. עוד מעט כבר שחר, היא תאמר לך, אל תאבדי זמנךְ לְבַטלה, רוב המלים אין בן ממש, תחייך אליך חיוך חם, כזה של נפש בנפש, ותלך לה. רגע לפני שתצא את הבית היא תסתובב אליך, תביט לתוך עיניך ותוסיף: "היסטוריה של הפרט" קראתי לשיר ההוא, שמתוכו ציטטתי לך. היסטוריה של הפרט.

את תצאי למרפסת, מהורהרת, תשקעי בערסל. בי' בטבת הוטל המצור, בי"ז תמוז הובקעה העיר, בט' באב נחרב הבית: היסטוריה של הפרט. כולנו חלק מהכל, מחורבן, ממלחמה, מתקווה לאהבה וליצירה ולבניה ולאיחוי, מן האנושי. ומהו טיפול אם לא מפגש רב-שכבתי של נפש המטופלת עם נפש המטפלת והתהוות הקשר העדין שנרקם שם בין שתיהן, שממשיך להיוולד ולהירקם מפגישה לפגישה. ותחשבי על אוגדן, שדיבר על מפגש נפשות בשפה ייחודית, חד-פעמית, הנוצרת בין כל זוג אנליטי, בין מטפל ומטופל ספציפיים, שפה שהיא אחת מן הדרכים להמציא את הפסיכואנליזה מחדש עם כל מטופל ומטופל. תחשבי על הדברים שלו באשר למקום התרחשות הטיפול: באזור החפיפה שבין החלימה של המטופל לזו של המטפל . אחת מן השפות הייחודיות הנוצרת בכל מפגש טיפולי, תמשיכי לחשוב על דבריו, היא "דיבור שהוא חלימה", דיבור פּרוּם, משייט, הכולל בתוכו אסוציאציות חופשיות, תהליכי חשיבה ראשוניים ודיבור על נושאים העשויים להיראות ממבט ראשון כ"לא אנליטיים" כמו דיבור על ספרים, שירה, סרטים… בדיבור החלימה המתהווה בין המטופל למטפל, הוא אמר, משתתף המטפל בחלימה שחולם המטופל את החלומות שלא חלם קודם לכן. כך מאפשר המטפל למטופל לחלום את עצמו באופן מלא יותר אל תוך הקיום . לחלום את עצמו אל תוך הקיום, איזה יופי של משפט, תחשבי. המיזוג בין החלום לבין המציאות, הידיעה שאפשר ומותר לחלום, חלום שמוליד עצמי בעזרת מטפלת-מיילדת-חולמת.

תחשבי עליה. עד כמה הילדוּת שלה אפשרה לה לחלום. תרצי להביא לה שיר על ילדוּת. דמותה של דליה עדיין תִּשְׁרֶה עליך: "חורשות הכבשים הירוקים גלשו במורָדות/ והים למטה שכשך והכחיל מן השמש./ בַּשָּׁמַיִם פרחו עננים כמו שושני נהר/ ואנחנו היינו עוד יְלָדוֹת./ (…)/ "והייתי יוצאת בשמש אל השדה הקרוב/ ואוהבת את העננים והוגה בהם סיפורים/ והיתה לי שְׁהות רבה להרהר בצער/ מראשית הסתו האפור ועד סוף הקיץ הצהוב." אבל לה לא היתה שהות, תחשבי על הדיבור המהיר שלה, המתקשה להשתהות, בכל פעם שתרשה לעצמה להרפות משהו, להאט את קצב נשימתה, להיכנס לתוך סיפור או התרחשות או מחשבה שתספר לך – היא תקטע את עצמה, כמו קופצת לצליל שעון מעורר לא מותאם, חזק מדי, שבא מהר, באופן פתאומי ומוקדם. מה שהות, תכעסי על עצמך, של מי השיר הזה בכלל, של מי לעזאזל השיר הזה, איפה היא בתוכו, הוא שלה באיזה אופן, או שהוא רק שלך, שלך ושל דליה? אבל הדמעה, תחשבי, דמעת העשוקים, והיסטוריה של הפרט, והדמעה שלך היא הדמעה שלה; ואז שוב הקול הכועס: מי אמר?! מי אמר שאת יכולה להרגיש אותה עד הסוף? מי אמר שהדמעה שלך היא שלה והדמעה שלה היא שלך, מה את בכלל יודעת על הדמעה שלה. אני יודעת משהו על דמעות, תעני לעצמך, ומילותיה של דליה יחלצו לעזרתך: "שום דבר אנושי אינו זר לי". שום דבר אנושי אינו זר לי, תלחשי לעצמך, ותחבקי את ידייך אליך, בשמיים תראי את ניצני הבוקר שמפציע, ואז תיזָכרי בשורות ההן: "לאיזה חיק יפלוט אותי הבוקר הזה/ (כמו ים סוער פולט סחורה/ שנשמטה מֵאֳנִיָּה בשעת סופה)./ כך היתה חושבת מילי/ לו יכלה/ למזוג לתוך מילים/ אֶת מה שהיא יודעת בגופה:/ היא עולה ויורדת, עולה ויורדת/ על גלים של מה שמכונה העולם,/ מושיטה ידיה לְפָנים,/ מהראש דרך האגן אל הרגלים/ היא מתפתלת/ כמו בַּקָּשָׁה". מילי. כן, תגידי לעצמך, תביאי לה את מילי. הקטע עם היער יתאים כל-כך: "מילי רצה יחפה ביער./ שלג ביער וחושך/ ויש בו קולות של זאבים ותנים,/ כמו בכל יער./ היא רצה מן היער/ ואליו. היא נמצאת שם לבד/ אבל בין העצים יש אנשים מפעם./ הם שוכבים מוטלים על האדמה/ מרוב שאין להם כבר כוח לזוז,/ מרוב שהם רעבים ומותשים./ למילי יש סַלְסִלָּה עם עוגה,/ היא מחלקת לכל אחד פירור,/ רוצה שיספיק לכולם./ תודה, מילי, הם אומרים,/ אפשר עוד, מילי,/ מילי, תביאי לנו אוכל, מילי, מילי,/ אל תלכי. מילי, תצילי אותנו./ מילי מנסה ככל יכולתה./ הסלסִלה של מילי נשארת ריקה,/ לעצמה לא השאירה פירור./ קר לה נורא וכפות הרגליים שלה כואבות מן הקור/ והיא רעבה אבל היא רצה ורצה./ איך אפשר לצאת מהיער הזה,/ היא חייבת לצאת משם, היא חייבת להגיד שלום/ לכל האנשים האלה וללכת./ הרגליים שלה נִטָּעות בַּמָּקוֹם". דרך הפרגמנט הזה, את יודעת, היא תוכל לדבר אֶת היער שלה, אבל עוד לפני כן – היא תוכל להכיר בזה שהוא שם, לקרוא לו יער. ואחר כך לתאר אותו, לדבר את רצונה לנוע הלאה ממנו ואת התנועה הזאת שמשיבה אותה שוב ושוב, בעל כורחה, בחזרה אליו. אֶת הדברים שמשאירים אותה שם היא תוכל לדבר, אלו שמגיחים לנטוע את רגליה במקומן דווקא כשהיא מתכוונת להפנות מבטה. אבל איך תוכלי להביא לה אֶת הקטע הזה, איך תוכלי להביא לה אֶת מילי, הלא אַתְּ היא זו שכתבה אותה. אֶת "גאווה" של דליה התלבטת אם להביא לה, אז שיר שלך? השתגעת? עליך לשים את הגבול. אזור חפיפה בין חלומות, ערבוב הדמעות, הכל טוב ויפה, אבל שיר שלך, באמת? לא, עד כאן. פה עובר הגבול. כאן עוברת גדר ההפרדה. יש היא, יש את. ואת לא יכולה להביא לה את הטקסט הזה מבלי לומר שאת כתבת אותו, זה ברור. אם את מביאה – אז תביאי, עד הסוף. ותתמודדי עם מה שזה יעלה. תודי שגם לך יש יער, מה קרה? מה כל כך קשה להודות בזה? לכולנו יש יער הרי, ולפעמים אפילו כמה, ואנחנו רוצים לצאת מהיערות האלה ולא רוצים, ויכולים לצאת מהם ולא יכולים, ואובדים בתוכם ומשחקים שם מחבואים עם עצמנו ותופסת, וברגעים היפים מצליחים להקים לנו בקתה, לא הרחק מן היער, אלא דווקא בתוכו, בקתה חמימה ומוארת, ויכולים לצאת מתוכה אל היער, הפעם בלי חשש, בידיעה שנוכל לסייר שם ולשוב חזרה. ועדיין – לא. להביא לה טקסט שלך זה פשוט לא מתאים. זה לשים אותך במרכז, זה להעמיד אותה במצב בעייתי מאד: אם היא תשנא אותו למשל, אֶת הטקסט הזה על היער, עד כמה היא תוכל להרגיש חופשיה להגיד לך? עד כמה היא בכלל תרגיש חופשיה להרגיש? עד כמה היא תרגיש חופשיה לשוטט באמת ביער שלה כשהיא יודעת שזאת את שכתבת על יערות אחרים? לא, לא, זה לא בא בחשבון. תביאי לה יער אחר. כן, יער אחר. מה, חסרים יערות? – היער ההוא של לאה מ"שירֵי האשה הזרה" יעבור לך בראש, היער אשר לִמְדָהּ לנשום. לפעמים יערות מלמדים אותנו לנשום. עם אוויר הבוקר הקריר, הנקי, תקראי את השיר הזה ותנשמי אותו ולתוכו: "אני ירוקה ורוויה כמו שיר שעבר בעשב/ אני עמוקה ורכה כמו קן ציפור./ אני מתמול שלשום,/ מיער אשר לִמְּדַנִי לנשום/ מִלֵּאוּת אוהבים חבוקים ישנים בָּעֵשֶׂב.// אני מִשָׁם – / מכפר הרוחות הקטנים,/ על גבעה אחרונה שָם עמדה טחנת הרוח/ ושמיים תלו על כנפהּ עננים מהולים בעשן./ והלך הרוח ובא הרוח./ אני מכפר המקיש בכפות של עֵץ/ אני מִשָם".

את תביאי את השיר לפגישה שלכן, הוא יונח ביניכן על השולחן, תשאלי אותה אם היא רוצה לקרוא או שאת. היא תבקש שתקראי לה. היא תשקע בכורסא, תראי אותה מפליגה לשָם שלה, לגבעות ולרוחות, לעננים המהולים בעשן. תציעי לה לכתוב. היא תכתוב ותקרא בפניך, תספר לך, תיקח אותך אִתָהּ להפלגה, לטיפוס על גבעה, למעוף עם רוח, לסבך ענפים. ואז באחת הפגישות פתאום היא תאמר לך: גם את. גם אני מה? תשאלי; גם את, היא תחזור, גם את משָם, מהכפר ההוא, הכפר שלי, הכפר המקיש בכפות של עץ. אנחנו שתינו. לְמָה את מתכוונת, תתעקשי לדייק, והיא תשרטט אֶת הקִרבה ביניכן, אֶת הדברים שמרגישה בהם דומה, שמנחשת שדומה, את המקומות שבהם הייתן יכולות להיפגש במקרה, כמו על גבי עמודים מסוימים בספרים של דליה ולאה ותרצה. מבטיכן יתלכדו ברגע ההוא, אולי אפילו תהיינה שם דמעותיים, אחת שלה, אחת שלך, ערבוב הדמעות ההוא של פרנצי, רגע חשוף של מפגש. הנה דווקא מתוך "שירֵי האשה הזרה", תחשבי, נולד רגע של חסד. אחרי הרגע ההוא היא תדבר באופן אחר, משהו יפָּתח שם, יאפשר לעצמו. הנה היא חולמת את עצמה לתוך הקיום. מצחיק, תחשבי, דווקא כשחיפשתי יער אחר, לא שלי. דווקא כשרצית להציב גדר הפרדה והרחקת נדוד ל"שָם" של לאה, היא תחפש אותך ב"שם" ההוא, תחפש אותך ממשית בתוכו, חיה, נעה. והיא תמצא אותך שם, מקישה יחד אִתהּ בכפות של עץ. לא גדר הפרדה היא היתה צריכה ממך אלא פגישה חיה, תנועה משותפת, מתהווה, שתאפשר לה לפגוש את עצמה דרכך, להרגיש מובנת יותר, קרובה יותר, זרה פחות, שייכת.
מעתה, תדעי, זה כבר לא סיפור שאתן כותבות יחד; אתן כותבות שיר עכשיו, שיר חי ומתנגן נכתב ומושר ביניכן, מלווה בהקשה; בהקשת כפות העץ ובמקצב השַקת פעימות הלב של האני והאת, פעימות הלב של אנחנו.
*
קישור להרצאה המצולמת:

*
שמות השירים הנזכרים (לפי סדר הופעתם בהרצאה):

רביקוביץ, דליה. "גאוה". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 118
רביקוביץ, דליה. "כל משבריך וגליך". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 139
רביקוביץ, דליה. "היסטוריה של הפרט". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 249
רביקוביץ, דליה. "חלומותיה של תרצה". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 63
רביקוביץ, דליה. "תמונה". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 28
רביקוביץ, דליה. "תכונות אנושיות". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 154
גרנות, ליאור. "מילי קמה בבוקר – 2". מתוך: שׂמה והולכת (2012). תל-אביב: קשב לשירה, עמ' 10
גרנות, ליאור. "עוד על המפלצות – 10". מתוך: שׂמה והולכת (2012). תל-אביב: קשב לשירה, עמ' 51-52
גולדברג, לאה. "שירי האשה הזרה-א.". מתוך: שירים ג (2010). תל-אביב" ספריית פועלים, הקיבוץ המאוחד, עמ' 28

ביבליוגרפיה:
אוגדן, תומס. (2009) [2013]. לגלות מחדש את הפסיכואנליזה. תל-אביב: הוצאת תולעת ספרים.
פרנצי, שנדור. (1932) [2013]. היומן הקליני. תל-אביב: הוצאת עם-עובד.

כשהייתי נערה היה לי מנהג להעתיק למחברות שירים שנגעו לליבי, שהזדהיתי איתם ברגע מסוים, שדיברו את הקול שלי, שנתנו לי כוח. מבלי ששמעתי אז על המושג "ביבליותרפיה" כבר עשיתי  לעצמי ביבליותרפיה בבלי דעת.

רבים מהשירים שהעתקתי למחברות שלי ושהאזנתי להם שוב ושוב היו שיריה של חוה אלברשטיין, שהרגשתי שמדברים את הנפש שלי באופן עמוק. הייתי נוהגת לבקר ב"אוזן השלישית" ולקנות תקליטים ישנים שלה, להתיישב על הרצפה סמוך לפטיפון ולהאזין להם שעות ארוכות, יודעת את מילות כל השירים על-פה. לכל מצב רגשי היה שיר שהתאים. ישנם שירים שהולכים אתי מאז כל השנים, תמיד, נישאים בתיק הנפש שלי כמרפא מצטלצל: "שיר מגרש את החושך בלילה/שיר מחזק את הלב בימים קשים"; ושורות מתוך השיר "גם אתה תעבור": "כשהחושך יורד והפחד גובר/ אל תצעק 'כמה חושך'/ בוא תדליק איזה נר" – שתמיד מזכירים לי את הכוחות שתמיד טמונים בתוכנו, לעשות משהו, להדליק נר, גם כשנדמה שאפל ממש.

אז, בגיל 15, הלכתי לאותה הופעה של חוה ארבע פעמים רצופות; לאחת מהן עם סבתי האהובה, לאחת מהן עם ידיד; "אתם יודעים שזאת הופעה של חוה אלברשטיין…", אמרה לנו הסדרנית לנוכח גילנו הצעיר, "אנחנו יודעים!", עניתי בגאווה, "וזאת פעם רביעית שלי בהופעה הזאת!".

באחת מן ההופעות האלו אזרתי אומץ, נגשתי אל מאחורי הקלעים ונתתי לחוה מכתב שכתבתי לה. אני זוכרת עד היום מה לבשתי, זוכרת את המעטפה שלתוכה הכנסתי את המכתב. אמרתי לחוה כמה אני אוהבת את שיריה ואותה, והיא חזרה ואמרה "תודה, תודה", ואני זוכרת שחשבתי אז כמה מוזר זה שאני מרגישה כאילו אני מכירה אותה לעומק וזה נראה לי ברור לגמרי שגם היא מכירה אותי, הכרות אינטימית מאד – שהרי היא מצליחה לדייק כל כך את הנפש שלי – אבל בעצם היא לא מכירה אותי, ואני עבורה נערה אנונימית. כעבור כמה שבועות, יום אחד אחר הצהריים אבא שלי נכנס הביתה ובידו מעטפות מן הדואר: "מי רוצה מעריב לנוער?", הוא שאל, "ומי רוצה מכתב מחוה אלברשטיין?". חוה כתבה לי מכתב תשובה נוגע ורואה ועמוק ומיטיב, בכתב ידה, שהלך אתי לאורך כל השנים וחזרתי וקראתי בו ברגעים שונים. אחת השורות במכתב היתה: "תמשיכי להקשיב לעצמך ולכי בדרך האישית שלך" – שורה שהיתה לי כפנס להאיר את ההליכה בדרכים האישיות שלי,  הדרכים הנכונות והמדויקות עבורי, לאורך השנים.

בשבוע שעבר הייתי בהופעה של חוה, שבה היא שרה שני שירים שפתאום חשבתי עליהם ביחד, חשבתי על הקו המתוח בין שניהם, או על המרחב המצוי בין שניהם, שהוא אולי המרחב האינטימי והעמוק והפרטי שמתאפשר בשיחת נפש שירית עם יוצר אהוב, כמו שיחת הנפש המתמשכת, הפרטית שלי, עם חוה אלברשטיין – באמצעות המפגש עם שיריה; מרחב המאפשר אינטימיות ותחושה של הכרות עמוקה גם כשאין מכירים באמת.

השיר הראשון הוא "ואיך אצלך" שכתבה חוה אלברשטיין (מתוך האלבום "ואיך אצלך", 2013), והשיר השני הוא "אדבר אתך" שכתבה רחל שפירא (מתוך האלבום "כמו צמח בר", 1975).

בשיר "ואיך אצלך" אני קוראת את הפער בין הדיבור היומיומי, החיצוני, זה שמעל לפני השטח, ובין הרגשות האמתיים הרוחשים מתחת, אלו הבלתי מדוברים: "ואיך אצלך, איך החיים שלך/ אתה מחייך, יפה החיוך שלך/ כמו תמיד יש בו חום, יש בו גם עוצמה וכוח/ אבל משהו בו לא נותן לי עכשיו מנוח.// ואיך אצלך, התמונות באמת מקסימות/ הבית יפה, הילדים מתוקים מאד/ אבל איך אצלך, לא סיפרת דבר עדיין/ מה קרה לשמחה, מה קרה לברק בעיניים// אם זה קשה, בוא נשכח מזה/ אם זה קשה, בוא נעזוב את זה/ בוא נדבר על גשמי השנה, על משחק העונה/ על תזונה נכונה, על מצב המדינה// עוד שומעת אותך, אסור לאבד עניין/ אין עבר, אין עתיד, רק אנחנו עכשיו וכאן/ אף אחד לא ישתיק, הם לא ישנו אותנו/ ולאן שנלך החלום ילווה אותנו// אם זה קשה, בוא נשכח מזה, אם זה קשה, בוא נעזוב את זה/ בוא נדבר על גשמי השנה, על משחק העונה, על תזונה נכונה, על מצב המדינה// אם זה קשה, כן, זה טפשי/ בוא נדבר על גשמי העונה/ על תזונה נכונה, על מצב המדינה/ איך אצלך, איך החיים שלך."

אני חושבת על השאלה השגרתית הזאת – "איך אצלך?" – כמו "מה נשמע?", "מה קורה?", "מה העניינים?", ונזכרת בבדיחה ששמעתי פעם:

-"מה נשמע?"

-"במילה אחת? בסדר…"

-"ובשתי מלים?"

- "לא בסדר"…

כמה אנחנו רגילים לענות את תשובת ה"בסדר" האוטומטית הזאת, שחובה אולי מאחוריה הרבה "לא בסדר", אולי כי אנחנו לא רוצים להכביד על הצד השני, אולי כי אנחנו לא רוצים להיות "הורסי המסיבות", אולי כי לא מאמינים שהצד השני באמת מעוניין לשמוע, ואולי – כמו שמציע השיר הזה – פשוט משום שזה קשה: קשה לדבר על מה שבאמת, על מה שרוחש מתחת לסיסמאות ומתחת לנושאים הכלליים, על האישי, על האינטימי. אני חושבת על תרבות ה"פייסבוק-הכל דבש" שאנחנו חיים בה: התמונות המחייכות שאנשים מעלים מטיולים, מימי הולדת, חגיגות חתונה, תמונות של שולחנות חג ערוכים, הצהרות אהבה, תינוקות שנולדים – מוכרחים להיות שמח; ואם זה קשה – לפחות כלפי חוץ, קבל עם ופייסבוק – תַּראו את השמח. ודווקא בשיר הזה הדוברת מתעקשת לראות מבעד לכללי, לסיסמאתי: החיוך שלך יפה, היא אומרת, ורואה את העוצמה והכוח שבו, אבל גם משהו בו לא נותן לה מנוח, ומתחת לתמונות הבאמת מקסימות היא מצליחה לראות את העיניים שהברק בהן כבה. הדוברת מבקשת את הדיבור האינטימי, החשוף, האמתי ומצביעה על בריחתו של בן שיחהּ לנושאים כלליים: גשמי השנה, משחק העונה, תזונה נכונה ומצב המדינה; נושאים כלליים שלא מספרים באמת מה שלומו: "אבל איך אצלך, לא סיפרת דבר עדיין".

אני חושבת על הנמען בשיר הזה, אני חושבת עלינו, על כולנו, על שיחות החולין שלנו, שלפעמים יכולות להשאיר אותנו בודדים מאד, שומרים את ה"מה אצלנו" האמתי אצלנו, נשארים אתו לבד אחרי שכולם הולכים, וכמה בעצם אנחנו כמהים לאיזה מבט רואה, מבט שיראה מתחת לחיוך מלא החום, העוצמה והכוח – שמשהו בו השתנה; מבט שיראה – כפי שרואה הדוברת בשיר הזה – ויושיט לנו יד שתאפשר לנו את הדיבור. אֶת היד הזאת המזמינה לדיבור מושיטה הדוברת בשיר "אדבר אתך", שהיא בעיני אותה דוברת מהשיר "ואיך אצלך", או אולי הפוך בעצם – הדוברת מ"איך אצלך" היא אותה הדוברת מהשיר "אדבר אתך", שהוא השיר המוקדם יותר כמובן: "כשאתה חִוֵּר מצַּעַר/ מתחפר בשתיקתךָ – / תן לי לדבר אליךָ/ וללכת בין צלליך/ להיות אתך.// לא אשאל אותך מדוע,/ לא אחריד את בדידותך./ זהירה, כמו מהססת,/ באותות חִבָּה וחסד/ אדבר אתךָ.// יש בי כֹּח, יש בי כֹּח./ אל תחוס עלי,/ אל תפריע לקוצים שלך/ לשרוט את רגלי.// כשאתה עָיֵף עד מָוֶת,/ לא נרדם בחשכה,/ בשעה שסיוטיך/ מרדפים חלומותיך – / אשאר אתך.// על ידך אני נודדת/ בין שנתך ליקיצתך,/ המלים שלי שבירות הן/ וכפות ידי קטנות הן – / אך הן לצדך.// כשאראה, או כשתאמר לי/ חרש, חרישי,/ כי מתיך מתקבצים – /גם אני ארכין את ראשי.// לא אשאל אותך מדוע,/ לא אחריד את בדידותך./ זהירה, כמו מהססת,/ באותות חִבָּה וחסד/ אדבר אתך."

הדוברת בשיר הזה מציעה נוכחות עוטפת, יציבה, ההולכת בעדינות בין הצללים – צללי הנפש, אלו המעיקים, שקשה לדבר אותם – קשובה ונוכחת מבלי להציק, מבלי לשאול מדוע, מבלי לשפוט. אני חושבת על המלים הרבות של יש, של נוכחות, של "אני כאן" שנמצאות בשיר הזה: "ללכת בין צלליך", "להיות איתך", "אשאר אתך", "הן [כפות הידיים] לצדך", "כשאראה", "ארכין את ראשי". כל הפעלים הללו לא מציינים דיבור אלא נוכחות ממשית ורגשית שאין בה מלל ובכל זאת השיר זכה לכותרת "אדבר אתך", אולי משום שבהימצאות הנוכחת הזאת, הקשובה, העדינה, הרגישה – יש כל כך הרבה דיבור – גם אם ללא מלים –  והיא המאפשרת דיבור.

הדוברת בשיר הזה אוזרת אומץ וכוחות כשהיא נכנסת – בעדינות ובסבלנות – לתוך חומת החיוך היפה והתמונות המקסימות מהשיר "ואיך אצלך" ומוכנה לשהות במקום הקשה, לא לברוח ממנו, לא להסיט אותו ולא לשכוח ממנו, מוכנה להיכנס לסבך הצער, הצללים, הקוצים, הסיוטים.

אני חושבת על שני השירים האלו כשירים שמדברים טיפול: "איך אצלך", אנחנו רגילים לשאול בשיחות חולין, בסדר, אנחנו רגילים לענות. בטיפול אנחנו רואים מתחת ה"בסדר במילה אחת" גם את מה שפחות בסדר, אנחנו לוקחים זמן וסבלנות וכוחות כדי לשהות – מטופל ומטפל – באזורים המוצללים. אני חושבת על הדוברת בשני השירים כמטפלת רואה ונוכחת: רואה מתחת לחיוך את מה שפחות מחויך, רואה את ההגנות של הנמען שלה – המטופל שלה – שרוצֶה "לשכוח מזה", לדבר על נושאים אחרים, לברוח לשיחה כללית, רואָה את הצורך שלו בנוכחות שלה – נוכחות של יחד, נוכחות שצועדת צעד צעד, נודדת אתו בין שינה ליקיצה, בין חלום ובין התבוננות על חלום, נוכחות אקטיבית שמראה לו: אני אתך, אני שותפה לכאב שלך, אני מרגישה את הכאב שלך בעצמי, מרכינה את ראשי כשמתיך מתקבצים, אבל לא נבהלת, לא נשרטת מהקוצים שלך, אני עומדת בזה, עומדת בך, אני לא אשלוף אותך משתיקתך בכוח, אני אהיה לצדך – נוכחת בסבלנות – עד שתוכל לדבר, עד שתוכל לדבר אתי אֶת שבאמת, גם אם טיפין טיפין בהתחלה, גם אם במשורה. קודם בוא ונשיל את הדיבור ההוא, החיצוני, על הגשמים והמשחק והמדינה – שתמיד תמיד יש מה לדבר עליה – בוא נשיל לאט את המעטפות, אחר כך תשתוק. ואהיה שם אתך, בשתיקה, באותות חיבה וחסד, בדיבור עדין, נודד, נע בין הצללים. עד שתוכל לדבר. לפעמים נשתוק שנינו, לפעמים נאזין יחד לשיר שידבר בשבילנו, שידבר אותנו, שידבר אותך.

איך להגדיר את המרחב הזה שבין שני השירים האלו? אולי זה מרחב התנועה מן הכללי, ששם, מן הדיבור המכסה, אל הדיבור הפרטי מאד, האינטימי, זה שנעשה לעתים ללא מלים ועדיין – הוא דיבור עמוק ומשמעותי כל כך. ובשני השירים האלו ישנה ההתעקשות. התעקשות הדוברת לראות, התעקשות הדוברת להיות נוכחת: להמשיך לשאול על ה"אצלך" הפרטי גם בתוך הדיבור הכללי; להיות באזורים הקשים –  המוצללים, המדבריים, אלו שלעתים הם נעדרי שֵם, ובכל זאת להצליח לשהות בהם – באותות חיבה וחסד.

אני חושבת על הרגעים האלו שבהם אין לנו מלים לדבר את האמתי, הפרטי מאד, ואולי אנחנו גם לא רוצים לדברו – לא מאמינים שיוכלו להבין אותנו, לא רוצים לחשוף את כאבנו לעולם. ברגעים האלו השירים, בעיני, הם מתנה, הם הצלה, הם קול מרפא בהיותם קול מְדַבֵּר. כאשר אנחנו לא מצליחים למצוא בעצמנו את המלים שלנו, אנחנו יכולים להקשיב למלים של אחרים, שידברו את הנפש שלנו. מלים של אחרים שמדברות אותנו יכולות להיות בדיוק הדיבור הזה של החיבה והחסד, מבלי להחריד בדידות, מבלי לפלוש, לנוע בתיאום לצדנו. הן יכולות להגיד לנו: "היי, אנחנו כאן אתך, אנחנו יודעות, גם אנחנו, זה בסדר. את/ה לא לבד, יש לך קול", וזה כל כך הרבה.

בשיר "שיר במתנה" ששרה חוה אלברשטיין וכתבה תרצה אתר ישנן שורות המדברות על השיר כמתנה: "המנגינה ושיר הזֶּמֶר נבראים מתוך הלב/ על כן צריך לתת אותם במתנה./ וגם מֻתָּר לומר בשקט/ אם תרצה לומר בשקט,/ שהשיר לָנֶצַח הוא לשתי עיניךְ/ היפות במתנה". מתנת השיר – מתנות השירים – היא המתנה הגדולה שמעניקה לי חוה אלברשטיין לאורך השנים: מתנת דיבור הנפש שלי גם כשהמלים שלי רדומות או משתבללות בתוך עצמן או שתוקות; מתנת הנוכחות, כמו אומרת לי בין המלים 'אני כאן אתךְ, תני לי לדבר אליךְ, באותות חיבה וחסד אדבר אתךְ'; מתנת המנגינה והצטלצלות הקול והזֶּמֶר המגרשים את החושך בלילה והופכים את הלילה לשירים רבים.

ועוד מתנה חשובה ויקרה מאד נותנים לנו שירים שמהדהדים אותנו, ובשבילי כאלו הם שיריה של חוה: מתנת ה"איך אצלך?" – כאילו בשירים שלה שכמו מופנים אלי – במיוחד וספציפית ואישית אלי – היא כמו אומרת לי: 'אז ככה זה אצלי, ואיך אצלך? איך באמת באמת אצלך'? – ומבקשת ממני להתבונן פנימה לתוך עצמי, לבדוק מה שלומי ואיך אצלי. בשירה מגלה לנו היוצר את עולמו האינטימי ביותר – בין אם השיר הוא ביוגרפי ובין אם אינו ביוגרפי – ובכך כאילו אומר לנו 'עזוב אותך ממסכות, מדיבורים כלליים, בוא תסתכל גם אתה לתוך העולם שלך, אתה לא חייב להגיד בקול רם, אתה יכול לשתוק את זה ולתת לצלילים להתנגן ולחדור לתוכך, לעטוף אותך, להיות אתך, זה מספיק וזה המון'.

באופנים האלו של מגע השיר עם הנפש, של יכולתו לתת שֵם ולדבר את האזורים הכמוסים ביותר, של יכולתו להפגיש אותנו עם עצמנו, של יכולתו להיות מלווה וחבר – מהווה השיר אפשרות לטיפול אינטימי, עדין, זהיר אבל נוכח ומשמעותי כל כך.

המכתב ההוא של חוה אלברשטיין מ-1996 שמור אצלי והולך אתי, ולמכתב ההוא נוספה תכתובת הלב העמוקה שמתקיימת באמצעות השירים ובין המלים והמנגינות, תכתובת ה"איך אצלךְ", תכתובת ה"אדבר אתךְ", תכתובת ה"בעיניים עצומות/ לים ולגליו תקשיב./ אז באצבעות חמות/ יגעו בךָ מלים של שיר" (מתוך השיר "בעיניים עצומות" ששרה חוה אלברשטיין, כתב איציק מאנגר ותרגמה רחל שפירא). אני עוצמת את העיניים ומאפשרת למילות השירים לגעת בי, להוליד בתוכי מלים חדשות ותנועה, כמו תנועת הגוף הצף על פני מים רגועים בהתמסרו לגלים.

הנה, זה האיך אצלי, תקשיבי: ים וגליו, יקיצה ושינה, לפעמים זה קשה, לפעמים בתוך זה חיוך של חום וכוח, ומנגינה- מלים- מנגינה- מלים של שיר.

(מישל פוקו, מתוך: סדר השיח, הוצאת בבל, 2002).

*

דלת נפתחת. שלום, נעים מאד. זה כאן? כן, כן, תיכנסי. מצאת בקלות?
מפתן הדלת. שתי נשים זרות עדיין. מטפלת. מטופלת. זו מול זו. נאמרות ביניהן מלים ראשונות; מלים של מפתן. מאחורי המפתן הזה ישנם חדרים שלמים, מובילים לחדרים נוספים ועוד ועוד, דלתות נסתרות, מרתפים, עליות גג, סדקי קיר.
מאחורי המפתן ישנו סיפור. כיצד יפתחו המלים פתח אל הסיפור הזה? כיצד הוא יספר את עצמו?
באלו מלים לבחור? המטפלת מאזינה בדריכות. היא מקשיבה למלים; מקשיבה לאשר הן אומרות. מאחורי המלים הללו, היא יודעת, ישנו גם מה שלא נאמר. חלקו עוד יֵאמר עם הזמן, חלקו אולי לא.
היא מאזינה לשתיקות. נושמת עם המטופלת שלה לתוך השתיקה. יש לנו זמן.
הייתי רוצה שיהיה מאחורַי קול, חושבת המטופלת, שיאמר אותי. שיאמר את כל מה שאינני יודעת לנסח עכשיו, את מה שעוד אין לו מלים, שיספר אותי ככה, פשוט, בלי הצורך לתרגם אותי אל החוץ, אליה. שהיא פשוט תבין. רוצה שהיא תסתכל עלי ותדע: את הכאבים, את הפחדים, את הכמיהות, את האכזבות, את החלומות הכי גדולים; אלו שהוחמצו ואלו שממתינים להתגשם. איך לנקז הכל, לכנס את הכל אל הקול הזה? כיצד הוא ישָמע? כמו בכי? כמו צחוק? כמו אנחת רווחה? כמו צעקה? אהההה? אוווווו?
אני צריכה לומר לה, לומר לה, לומר לה, עד שהמלים שלי ימצאו אותי, עד שהמלים שלה ימצאו אותי, יגידו לי פשוט: הנה. אַתְּ.
אין שום דבר חדש היום, אומרת המטופלת, הכל אותו הדבר. ואמרתי את זה כבר אלפי פעמים, כבר שנים אני יושבת פה אצלך ואומרת ואומרת ואומרת.
בואי נמצא מלים אחרות לסיפור שלך, אומרת לה המטפלת. בואי נשיר אותו, בואי ננגן אותו בגיטרה חשמלית, בואי נעשה לו תערוכת צילומים. בואי נלוש אותו, ככה, עם כפות הידיים החשופות, את מוכנה?
הבאתי לך שיר, היא אומרת לה: "המלים לא עושות אהבה/ הן עושות חֶסֶר/ אם אומר מים, אשתה? / אם אומר לֶחֶם, אוכַל?" (אלחנדרה פיסארניק); ובכל זאת, ואף על פי כן, זה כל מה שיש לנו, מלים. הכמיהה הראשונית, הבראשיתית הזאת להזנה אינסופית – היא כמיהה שנדונה מראש להיוותר ריקה, עם חלל מסוים של חֶסֶר, אבל בואי נמצא לזה מלים, מלים של שיר. איך לכנות את החסר הזה? בואי ניתן לו לדבר. דברי בשמו. תצעקי בשמו. תבעטי ותשרטי ותכי בשמו. מה הוא אומר, מה הוא היה רוצה, מה הוא צועק, תגידי לי. "איני מתימרת לכלום בשיר הזה, רק להתיר את גרוני" (פיסארניק); בואי, תתירי. מותר לך. תשירי ותתירי, תתירי ותשירי; כמו שמתירים פקעת סבוכה, חונקת. הנה, עכשיו פרמת קצת מהסבך. תבכי. זה בסדר. אני אתך.
אין בכוחי להמשיך, היא אומרת. אני יודעת, אני יודעת, אומרת המטפלת. אבל אני ממשיכה, היא מחייכת מבעד דמעה, כי המלים האלו – כן, אלו שעושות חסר, אלו שלא מספקות מים ולחם – המלים האלו, דווקא הן – הן נושאות אותי, תראי, אל סף הסיפור שלי הן נושאות אותי; דווקא המלים האלו שהבאת עכשיו – אלו שאומרות שמותר לי לשנוא אותן, לקלל אותן, הן אינן עושות אהבה – דווקא הן, תראי, נשאו אותי אל הצעקה של החֶסֶר, הן נתנו לי מלים לזה, כמו בור, כמו תהום, כמו שחור ללא סוף, כמו גומחות, סדקים, חללים. אני יכולה לחבר את כל מילות האין האלו לשרשרת, לחרוז לי מחרוזת, להיעטף בהן, ככל שזה נשמע מצחיק, דווקא בהן – מלים של חֶסֶר.
את מופתעת, היא אומרת. מופתעת? כן. מופתעת שנפתחה לך דלת. איך פתאום, ככה, בלי שהרגשת, נפתחה לך דלת אל עצמך, אל הסיפור שלך. כן… מצחיק, אה? זה כאילו… כאילו שיש מאחורי קול שמדבר אותי, שמדבר לך אותי, שמדבר לי אותי, בלי שאני מתאמצת כאילו, בלי שאני מנסחת בשבילו, מפעילה אותו, הוא פשוט מדבר שם, אותי.
צריך לומר מלים, ככל שיש מלים בנמצא, ככל שיש. ולהפוך אותן ולטלטל אותן ולשזור אותן לצירופים משונים, לחדש אותן, למצוא אותן מחדש. לומר אותן ולומר אותן, עד שהן תאמרנה לי, עד שהן תמצאנה אותי – נישאת על סף הסיפור שלי, פנימה, אל תוכו.