בימי הסגר הראשון שהיה בישראל בחודש מרץ – עלו בי מחשבות על הבית שהרבה פעמים נתפש כמקום הרצוי, הנשאף – להיות בו, לנוח בו, לשהות – ועל האופנים שבהם הוא יכול להפוך למקום צר, מצר מרחב.

וגם מחשבות על אפשרות לפתח עלו בי, פתח שמתאפשר באמצעות מגע עם אחר, עם זולת.

את המחשבות האלה כתבתי במסה שפורסמה בימים אלה בגיליון חדש ויפהפה של כתב העת מאזניים בעריכת מיכל חרותי.

הגיליון מאגד בתוכו מסות אישיות-נשיות.

מוזמנים להיכנס לקישור ולקרוא את המחשבות שלי.

אני אצה אל סגור הבית – ליאור גרנות – מתוך מאזניים אוקטובר 2028

וגם: באותו הקשר, מזמינה אתכם להצטרף לסדנת הביבליותרפיה הוירטואלית בנושא בית – שמתחילה ב25.10:

http://bibliotherapy.co.il/courses/home/

כמוּת כזאת של כְּאֵב,

אם לא בנפש הרי בגוף,

אם לא ברגל הרי בצלע,

אם לא מתחת ללב הרי בברכים.

החולשה חיה בי בגבורה

ונאבקת על קיומה.

אולי היא ברירה שמעולם לא נוסתה,

אופן אחר של חיים, שברוב יעילותנו

הִשְׁחַתְנוּ והשלכנו הַצִּדָּה,

אׂרַח קיוּם עדִין, רגיש,

אשר בוכֶה בתוכנו."

בשיר הזה קוראת המשוררת אֵוָה קִיְלפִּי לתת מקום לכאב אשר קיים בתוכנו. זה יכול להיות כאב פיזי – ברגל, בצלע, בגרון, בבטן –  או כאב נפשי.

בדרך כלל כשכואב לנו הנטייה הטבעית היא לרצות לסלק את הכאב: אנחנו לוקחים משככי כאבים, מנסים לעשות כל שביכולתנו כדי להיפטר מן האורח הבלתי רצוי. כאשר סוף-סוף עובר הכאב אנחנו מעריכים את האפשרות שנראתה לנו קודם כטבעית ומובנת מאליה, לחיות ללא כאב: לבלוע בלי כאב גרון, ללכת ללא כאבי ברכיים, לנשום ללא כאבים בחזה.

בשיטות של תרגול מיינדפולנס – תשומת לב מודעת ובלתי שיפוטית – קוראים לנו לא להילחם באורחים בלתי רצויים כמו כאב אלא לנסות לקבל אותם לתוכנו כמו כל תחושה אחרת, תוך ידיעת התנועה והשינוי: לסמן לעצמנו: "זה כאב" או "יש כאב עכשיו" ולדעת ש"זה מה שקורה עכשיו" – כלומר בעוד רגעים הכאב יחליף את צורתו וכבר לא יהיה אותו הדבר: העוצמה שלו תשתנה, התדירות תשתנה כמו גם אופן הכאב. באופן די מדהים אפשר להבחין שכאשר לא מנסים להתנגד לכאב אלא דווקא מכירים בו ונותנים לו מקום – משהו בו נהיה נסבל יותר, קל יותר לנשיאה.

תרגול מיינדפולנס מזמין אותנו לשים לב לצורתן של תחושות גופניות: כיצד מרגיש הגירוד ברגל? מה המרקם של התחושה בתוכנו? לחקור את התחושות הגופניות והרגשיות שלנו לא באופן סיבתי שבו אנחנו רגילים לחשוב (ממה הדבר נובע ומה ההשלכות שלו; מן לוּפִּים של סיפורים שתודעה שלנו מספרת לעצמה ונכנסת לתוכם) אלא באופן צורני ואולי אפילו מטאפורי: כמו מה זה מרגיש?

ליהודה עמיחי יש שיר ידוע – "דיוק הכאב וטשטוש האושר" שבו הוא נוקב בתיאורי כאבים:

"דיוק הכאב וטשטוש האושר. אני חושב

על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא.

אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים:

זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר

זה שורף וזה כאב חד וזה קהה. זה פה, בדיוק פה

כן. כן. האושר מטשטש הכל. שמעתי אומרים

אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא,

הרגשתי כמו בשמים. ואפילו איש החלל שרחף

בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים.

טשטוש האושר ודיוק הכאב

ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם

את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים."

*

לכאב בניגוד לאושר, הוא אומר, יש לנו ריבויי תיאורים. אני מנסה לחשוב על סיבה אפשרית לכך. אולי זה משום הדבר הזה המציק, שיש בו בכאב, ומשום רצוננו להיפטר ממנו: אנחנו מדייקים, מנסים להבין. אבל הדיוק בתיאור איננו רק בשירות ההיפטרות מהכאב אלא בשירות מתן המקום עבורו. ברגע שאנחנו נותנים מקום לכאב – יש משהו שיכול להתיידד איתו ומשהו בו מוקל.

גם כשאדם פונה לטיפול רגשי – עצם הדיבור על הכאבים הנפשיים, מתן השמות עבורם – כבר מאפשרים תחושת הקלה: הדבר הגדול והמאיים מקבל צורה ושם, ואולי גם אפשר להניח אותו להרף בפינת הנפש ולאפשר מקום לתחושות נוספות להיכנס.

השבוע חברה שלחה לי שיר מאת אפרת שמעוני טוטיאן:

"אָמְרְתִּי לוֹ: כּוֹאֵב לִי הַכֹּל.

וְהוּא שָׁאַל אִם אֲנִי עוֹמֶדֶת לָמוּת

מִזְמַן לֹא כּאָבַ לִי כָּכָה

אוּלַי

אֲנִי עוֹמֶדֶת לִחְיוֹת".

*

השורות היפהפיות האלה מחברות אותנו לכאב כאל מקור לחיים, כאל מקור לסימפטום שרוצה לספר לנו משהו על עצמנו, משהו שאולי עד עכשיו לא נתנּו לו מספיק מקום – "ברוב יעילותנו השחתנו והשלכנו הצידה" כמילותיה של אוה קילפי – דבר אשר דורש את תשומת ליבנו ומבקש להיוולד. אולי בזכות ההקשבה לו ניוולד אחרת.

על הכאב כחיים, כלידה, על הכאב שבהיוולדות יציר בריאה חדש כתבה תרצה אתר בשירהּ "צירים":

"בתוך הבית שֶקט,

עוד הכאב רחוק,

עודני מחכה לו

כמו למתנה,

בתוך גופי הַלַּהַט

מתנועע וּמָתוֹק,

אני כפולה ולא מֵחֹלִי,

רוֹדֶמֶת מִבְּלִי שֵׁנָה.

אחֵר מכל בכי, הבכי הזה,

בקצהו עומד הכאב – כְּשֶׁמֶשׁ נפתח ואדֹם

אמת! אמת! החלום הזה,

רוח עלי, רוח עלי, כאלו אני תהום.

בחוץ – קולות, כאילו כלום

צפור וְיָם, או שמא רוח

ואנשים הולכים, שורות צפופות, להעפיל אל הר,

בחוץ עוד לא יודעים

שפֹּה הכל מתוח,

שפה מחכים לַכְּאֵב

כמו לאדם יקר.

(…)"

*

הכאב כמתנה, כבשׂורת חיים.

*

כשהוא מגיע – אורַח הקיום העדין, הרגיש, הכואב אשר בוכה בתוכנו – לוּ נוכל ללטף אותו ברוך, בחמלה, להאזין לְמה שיש לו לספר לנו, לאופן החיים שהוא מביא אלינו עמו.

*

ב – 3/7 נפתחת קבוצת קריאה פסיכואנליטית בטקסטים ספרותיים מתחומי השירה וספרות הילדים – בהנחייתי. להצטרפות ולפרטים:

 http://bibliotherapy.co.il/courses/psychoanalytic-reading-group/

היא נוגעת בעצב ובגעגוע הנובעים מן החֶסר אך גם במפגש הפנימי האינטימי והנוכח עם אביה שמאפשר ניגונו של השיר בתוכה.

___________________________________________________________________

טקסט מרפא עבורי הוא טקסט כזה המעלה למודעות את הרגשות המודחקים, מעסה אותם, מתיידד איתם. אותם רגשות הכואבים מדי מכדי להופיע במחשבות היום-יומיות. למשל, געגוע כואב לאדם אהוב שלא נמצא.

בשירה של תרצה אתר "שיר לערב חג" מתארת המשוררת את העיר בערב החג ואת געגועיה לאביה שנפטר זמן קצר לפני כתיבת השיר. ככל שהעיר חגיגית יותר, כך הגעגוע למי שאינו כאן (אביה) גדול יותר.

בשנים הראשונות לאחר פטירתו של אבי נהגתי להקשיב לשיר הזה לעתים קרובות. הוא היה בפלייליסט הצמוד שלי (אז על גבי דיסק) ובכל פעם שהרגשתי את כאב הגעגוע חנוק בתוכי, לא מצליח להשתחרר, הייתי מאזינה ל "עיר חמה ושוקקת/ ריבועי זהביה מדלקת/ ולפתע צמרותיה שמטה/ כי אתה/ לא איתה". הו אז סכר הדמעות היה מתפרץ בדרכי לעבודה, בעיר הסואנת.

ראש השנה בפתח. העיר (המושב במקרה שלי) תתקשט לכבוד החג, ולו רק מטאפורית. הבית ילבש לבן, ובלילה, בשקט של המושב, כשנשב במרפסת בבית אמי מול "קרן ירח דומע" אני יודעת כי השיר ימשיך ללוות אותי. "וכל נשמתי רק אליך/ לדעת שאלה חייך/ שעודך/ שאולי".

בתחילת שנות ה-70 כתבה תרצה אתר את "שיר לערב חג", אולי כהתמודדות עם האבל האישי שלה על מות אביה, נתן אלתרמן. כך אני מדמיינת. כשלושים שנה אחרי, מאז 2004, השיר מלווה אותי. הוא הדיאלוג שלי עם אבי בערבי חג, ולעתים גם בימי חול. דרכו אני פוגשת את העיניים הבורקות של אבי כמו זיקוקים וירח המאירים את העיר. דרכו אני מחכה לצעדיו של אבי, דרכו אני נותנת לעצב מקום בדקות שלפני כניסת החג.

כמטפלת במוסיקה, "כאילו מישהו כתב עלי שירים", כפי שליאור כתבה, הוא מוטיב משמעותי בחיי, ואני מאמינה שבחיי כולנו. לרוב, השירים ש"נכתבו ממש עלי" גם מולחנים והשילוב של המילים והלחן, כאשר אני שרה אותם, חזק כפליים. ובהאזנה לביצוע אחד לעומת ביצוע אחר המילים יכולות לקבל משמעות  שונה לגמרי.  כששיר בוחר אותך, מגיע אליך, אתה יודע זאת וכל קריאה (שירה, האזנה) נוספת בו מעט מטלטלת אך גם עושה אותך מעט יותר "שלם ועמוק ויודע".

—————————————————————————————————————-

דגנית דיאמנט אנגלברג – מטפלת במוסיקה מקיבוץ גרופית שבערבה.

מטפלת בילדים ונוער ומדריכת הורים.  לאתר של דגנית .

ואיך להיות?

הלילה נמתח לאורך ולרוחב, כמו שמיכת פוך סינטטי עבה וכבדה של פעם. מדי פעם הציצה בשעון ולאכזבתה ראתה שרק שלוש לפנות בוקר, ואז ארבע וחמש. היא חיכתה לפסי האור הראשונים של היום, אבל נזכרה ששוב דיברו על ערפל. כשכבר הצליחה לעצום עיניים ולישון מעט, הרגישה בכובד המונח על רגליה ועל ביטנה. מתיקות בת ארבע, עם שלפוחית מלאה וקוצר רוח להתחיל את היום החדש. היא ניסתה להתהפך לצד השני ולבקש שיחזור לישון, אבל ידעה שאין לזה סיכוי. עדיף לקום ולארגן ולקחת לגן. אחר כך תנסה לנשום.

היא מילאה את כל מטלות הבוקר ולרגע נדבקה בשמחת הקטן ללכת לגן ודנה אתו בכובד ראש בשאלה האם ילכו ברגל או ירכבו באופניים. כמעט שכחה את תלאות הלילה ואת מאורעות האתמול. עוד מעט, אמרה לעצמה. עוד מעט אוכל לנבול. שורות ריחפו בראשה, עוד ספירה, עוד עונה, עוד מעט. כמו מנטרה, שאם רק תחשוב אותה שוב ושוב ייברא לה מקום בתוכה. אחר כך, בדרך חזרה מהגן, היא תיזכר. תרצה אתר. וכמו תמיד כשהיא נזכרת בה ובעיר הירח שלה, חשבה כמה יפה ומדויק היא ידעה לתאר את הכאבים הכי חדים. הלוואי שהייתה יכולה לשוחח עמה.

כשהגיעה הביתה, נאבקה ברצון לחזור למיטה. ניסתה לדבוק בהחלטתה מליל אמש. כי כך אי אפשר עוד. היא מחליטה להדליק את המחשב ומיד מופיע לפניה האתר ששמרה אתמול, לפני שהלכה לישון והייתה כל כך בטוחה שהיום תצליח. ההתחלה קלה – המחשב סורק את הרשתית ומודיע שזהותה אומתה. ואז השאלות הקשות יותר, עם מי תרצי לדבר – גבר או אישה, צעיר או מבוגר, מהאסכולה הישנה או החדשה, על כמה שורות שיחה תרצי לשלם, מה הבעיה.

מה הבעיה, היא חשבה. שאלת מיליון הדולר. אילו הייתה יודעת, אולי לא הייתה צריכה לדבר עם מכונה. האתר דווקא ניסה לעזור לה לענות: אהבה, זוגיות, עבודה, אחר?

כן, אחר. זו הבעיה שלה, שתמיד היא אחרת. גם אם כלפי חוץ נראתה כמו כולם. גם אם מילאה בהצלחה את כל המשימות שכולם ממלאים בשלב זה של החיים. היא אמא של, אישה של, אחראית על, וחברה של. אבל רק היא יודעת שהיא אחרת. פעם חשבה שכולם כמוה, נשרטים שוב ושוב מבפנים. אחר כך חשבה שאולי בסופו של דבר היא תהיה כמו כולם. אף פעם לא שאלה את  עצמה מי זו הישות הזה שנקראת כולם. כמה כולם יש. מה הם חושבים הכולם האלה. איך הם מרגישים.

היא ענתה למטפל האלקטרוני שהמתין בסבלנות, אחר. אנא פרטי, הגיב. איך להיות, כתבה. האם התכוונת לאיך להיות שמחה, איך להיות בריאה, איך להתחתן, איך להיות אמא טובה. איך להיות, ענתה לו. שאלתך אינה מזוהה במערכת. האם תרצי לנסח אותה מחדש? לא, ענתה. האם תרצי לשוחח עם הנציג האלקטרוני שלנו ולהסביר לו את סוג הבעיה? לידיעתך, שיחות כאלו מותנות בתשלום של ארבע שורות שיחה וקיומן אינו מבטיח מציאת מענה לשאלתך. האם אני רוצה, תהתה. אפילו מחשב אינו מבין מה אני רוצה, אולי אני באמת כל כך מוזרה. כן, ענתה לו. אקח את הסיכון שגם אתה לא תבין. קול גברי בעל גוון מתכתי נשמע באוזניה.

שלום, אני דונלד, במה אוכל לעזור?

התלבטתי מאוד אם לפנות אליכם. לא טוב לי, כבר שנים. מרגישה שאני נקרעת מבפנים. בזמן האחרון המצב החמיר ואני לא יודעת מה לעשות.

האם תוכלי לומר עוד על המילה נקרעת?

כן, הרגשה שכל דבר קטן מכאיב לי. למשל אתמול…

מילים צהובות הבהבו על המסך – אם ברצונך להמשיך את השיחה, עלייך לשלם על ארבע שורות נוספות. האם ברצוני להמשיך את השיחה, שאלה את המחשב. תשובה בלתי מזוהה. האם ברצונך להמשיך את השיחה? האם תרצי להגדיר מחדש את הבעיה? האם תרצי לצאת מהמערכת? לצאת מהמערכת, ענתה. תשובה אינה מזוהה. אנא חזרי על המשפט המתאים.

היא נשמה עמוק והחליטה לנסות שוב. חזרה על המשפט שיגבה ממנה עוד כמה עשרות שקלים ושבה אל הנציג החביב. היא ציפתה לשאלתו אך הבינה שהוא ממתין לדבריה.

אני כבר לא זוכרת איפה היינו, אמרה. לא בטוחה שאני בכלל רוצה לפנות לעזרה. חוששת שגם אתה לא תוכל להבין ותחשוב שאני מוזרה.

האם את חושבת שאת מוזרה.

כן, לא. לא יודעת. חשבתי שאולי אתה תדע.

המילים הצהובות חזרו להבהב. הנציג עדיין אינו מזהה מה הבעיה. האם תרצה לשלם תמורת שורות נוספות? כן, ענתה. ולנציג השירות אמרה, אינני טובה דיי. שורה אדומה הופיעה. הנציג הצליח לזהות את הבעיה – איך להיות אם טובה דיה. לאחר שתעני על השאלון למיפוי הנפש, תוכלי להחליט אם לבחור במסלול הקצר לפתרון או במסלול הארוך. לידיעתך, עלות המסלול אינה נקבעת על פי אורכו.

היא הניחה את ראשה על השולחן ועצמה את עיניה. ראתה מולה בית קפה קטן, שולחן בודד עומד בחצר, ערוך לשניים, צופה לעבר חוף הים. יד מונחת על כתפה ברכות. היא פוקחת את עיניה, ותרצה, יפה במקטורן לבן, שערה מתבדר מעט ברוח, אומרת את שמהדהד בתוכה כבר מזמן.

לָדַעַת מַה מַּשְׁמָע

לִהְיוֹת,

וְלֹא לִחְיוֹת,

לִהְיוֹת, לִזְמַן-מָה, אוּלַי לִשְׁנִיָּה,

לֹא כְלוּם,

רַק הַכֹּל,

רַק אֲדָמָה.

* השורות של תרצה אתר מתוך "מחשבות על ראש הגבעה", עיר הירח הוצ' הקיבוץ המאוחד, עמוד 63

——————————————————————————————————-

מיכל פרי היא עובדת סוציאלית וביבליותרפיסטית מירושלים. מטפלת בילדים ובמבוגרים ומדריכת הורים.

תרצה, ששיריה זורמים בעורקי, שאֶת עבודת התזה שלי כתבתי על החרדה המכוננת את חווית הבית כהיעדר בשירתה.

אני מעלה לכאן את המלים שכתבתי לפני כמה ימים לתרצה וקראתי הערב: מלים שמורכבות מערבוב מילותיה של תרצה, שורות שירתה, לתוך מילותי שלי; משום שכזאת שירתה: מותכת בנפש, מתערבלת עם חומריה הסמיכים ונוגעת במעמקיהם.

* אֶת תמונת הנושא של הפוסט צילמתי לפני כמה ימים בניו-יורק, בקפה שעל גדות ההדסון, שעליו כתבה תרצה אתר: "אני לא שכחתי את נסיוניתיךָ לנחם".

הנה.

*

הִנֵה אַתְּ כאן, הִנֵה אַתְּ כאן. תרצה.

36 שנים. ויום. ויום. ויום… וכבר 40, והזמן – איך הזמן לא הִכְהָה אֶת יופיין, איך הזמן.

הנה אַתְּ כאן. מדברת אלינו מסוף החלומות, מאפשרת לנו לדבר כמו חלום –  "בשנתי, והנה מחשבה/ ורוחה עשֵנה וכחלחלת/ והלילה כבד מִדְרכים/ הכובלות את רגליו בשלשלת." –  לדבר אֶת הרועד,  הפָּרוּם, החוּטי, לדבר אותם ככה, כמות שהם, חשופים, גולמיים, ישירים, מבלי להיזהר מאש ומשירים.

ביחד אתך אנחנו מהלכים באומץ בחורשה הצפונית בגבולה של העיר, על סִפֵּי תהום, בדרכים הסלולות-הירוקות, מודדים מַרצפות בחלום, מפתנים נמוכים וחמים מן הבוקר. מקיצים אתך טרוטי עיניים בשעה כמו חמש.

אבל הלילה. הלילה, את יודעת, איננו רק דרכים כבדות וצעקה. לפעמים הלילה הוא שירים: "האפשר להמשיך לחלום, או לצחוק,/ ולהחליט שהכל/ פשוט?"- לחלום כך עד הבוקר, לבטוח. עד בוקר שבת. יום יפה. הרבה קפה בבוקר הזה, וילדך הצוחק ואומר.

וגם את: היית צוחקת אל שתי בובותיך, ילדה צוחקת. שתי צמות. ולפעמים גומה. ולרגע היית סומקת, כאילו – - – כאילו מה? – הכוח והרוח לכודים בכף ידךְ, כומסים עולם: איך מתחיל העולם היפה? מתקפל ועולה מתוכך, הנה, תראי, כמו השמש בשעה חמש שאהבת: היש כבר אור בחוץ? אַתְּ מתחילה להנשים אֶת עצמךְ. יש כבר אור, האוויר כבר רחוץ,  העיר שהיתה נצורה יממות פותחת סדקים לעיניך, ערוֹת.

הכוח והרוח, תרצה.

אבל הרוח. הנה, הנה רוחות הגובה המשנות צבען בחלומות. הנה הן באמת! אַתְּ על פְּנֵי כְּלִי-שַיט. כמו בילדוּת. אכן? ילדותי היתה ספינה שרק כאילו שטה, כתבת. מכל עבר רוחות, תנודה. אבל הנה. הנה את כאן. הנה אַתְּ אֵם. זה קרה. זה אָמֵן. זאת אַתְּ: העיגול החזק, השלם, המלאוּת הנוהרת הזאת, הזורחת, אשר מגרשת כל רעד ופחד.

אֵם וילדה, בכי וצהלולי צחוק. חיה במלוא אונךְ, במלוא אונךְ, במלוא אונךְ, אךְ – - – .

הכוח והרוח, תרצה. הכוח שלך להתקרב ככה לגעת בהם, בדברים המאובנים והשבורים, בדברים ששכחת והם לא שכוּחים. פקוּחת-עיניים נוגעת, מישירת-מבט ויד ולב, אוחזת ברוח, באש, בשיר.  לרוב האנשים אין אומץ ככה, לְהֵישיר. אנשים רגילים, מהלכים כה וכה ופניהם חלקות ורכות. אין להם צל של מושג אפילו שמוכרחים לשבת ולבכות. הם מהלכים שם, ברחוב הישר. ואת מביטה עליהם מן החדר החשוך, כי בחושך רואים: עשֶׂרת מונים את כל הדברים הלא מובנים. את אמיצה לראות. ואז, כאשר מבינים אותם, הנפש רוצה לבכות, באשר הדברים הזָרים האלה הם הכאב שבידיעת הסוד. את אמיצה לגעת בכאב, אמיצה לשאול – כדרכם של ילדים – אופק, מהו אופק, דופק, מהו דופק. ומהו פחד. ימינה. ישר. ארצות הנשיה נפתחות. והנה את כאן, הנה את כאן. עירך מקיצה. ואַתְּ מדברת, גם אֶת השתיקה. דומיה מלווה במקצב חריקת עפרון. כותבת, אַתְּ שרה. עִם שוּט הרוּחַ בְּעָבִים קטנות של טרם בוא שרב, ברחובותיךְ, בעירך אשר אהבתְּ, מושָר שירךְ. הלילה לפעמים. ניגון והד. שנים, ויום ויום ויום…והד ממעמקי שירֵי הלילה, ממעמקי הזמן: הִנה אַתְּ כאן, הִנה אַתְּ כאן.

 [בגלל הלילה/ בגללו/ אני כעת יושבת/ ולא נלקחת./ בגלל החושך/ בגללו/ אני נדמית לךָ/ חולמת או משתעשעת.// אינני נלקחת לשום מקום,/ בכיתי בגלל דברים שאין להם שמות/ ובגללך למשל בכיתי רק לרגע/ מפני שהיו בי דִּמְעוֹת פתאום./ לא בכיתי כי שתלך/ רציתי להחליף את המלים./ בקשתי ללכת מעט אחריך,/ חשבתי שתלך בצעדים קטנים.(תרצה אתר)]

(לשמיעת הקטע לחצו על הלינק והורידו את הקובץ)

https://drive.google.com/file/d/0BzoCVe-CeDNAbEFvQWJqaU16QW9vNzM0Y1plam00Y2lIdG9N/view?usp=sharing

 *

בְּלילה אחד את יושבת, משוררת, ומחפשת להחליף אֶת המלים. הלילה סמיך וחשוך; את יושבת אבל אינך מוצאת מנוחה. אינך נלקחת לשום-מקום. הלילה הזה איננו מקום, הוא חושך. משהו מנקר בתוכך, לא שקט, מבעבע, מתרוצץ, אין לך שֵם לזה. המלים לא עוטפות אותך, לא מצליחות לתחום. את מרגישה אֶת גוש המועקה בחזה, הולך ומטפס לגרון, הולך ומטפס לעיניים שלך, פורץ מתוכך בצורה של דמעות. הבכי מחליף לך את המלים, הוא עמוק ורחב ובלתי נשלט בדיוק כמו הדבר הזה, הדבר הגעשי שבתוכך שאין לך שם בשבילו, שאין אף מילה שיכולה להיות הוא בדיוק.

מבחוץ זה יכול להיראות כמו שעשוע: אשה יושבת ולוקחת דבר, מן רגש או כּמָה ומנסה להחליף במילה, אולי כמו משחק לוטו של ילדים – מנסים למצוא התאמה בין תמונות, ואת – כאילו גם, מנסה להתאים בין תמונת הרגש שלך למילה. וכשלא מצליחה – את בוכה, כאילו הבכי יחליף לך את המילה החסרה, יחליף לך את הרגש. מה את עושה, לכי לישון, כבר לילה, מה את משחקת בלוטו עכשיו.

לפעמים זה נראה כמו חלום: משהו אחד שבעצם אומר משהו אחר, תמונות ומלים שלא בהכרח יש ביניהן קשר מודע מתחלפות זו בזו כמו בעולם פלאי וכאוטי ונטול היגיון, עד שימצא לזה הפירוש הנכון, זה שישקיט את הנפש, שיעשה לך סדר.

אבל זה לא משחק, את יודעת, וזה לא חלום. זה רק נדמה כאילו. זאת המציאות שלך שהיא משימת חיים, משוררת, זאת משימת החיים שלךְ, ויותר מכך: המאבק על חייך. זאת הדרך שלך להיות קיימת: לנבּור בשפה עד שיִמָצאו מילים שיגידו בדיוק את זה: את האזורים הגעשיים, המתפרצים, הרועדים מאימה, הנידפים, העירומים, הכמהים לחיבוק, אלו שרוצים לצרוח ולשאוג, אלו הרוצים להצטנף בפינתם – שלא יגעו בהם חזק מדי, שלא יפלשו לתוכם, שלא יעשו בהם שָמות, אבל שיעשו להם שֵמות – ככה הם יֵדעו שרואים אותם, שיש להם זכות להתקיים, שהם לא שוקעים בבדידותם באיזה חבל ארץ נידח ואפל ומרתפִי של הנפש, כזה שפוחדים לבקר בו.

משימת הנפש שלך היא להחליף את המלים במלים, במלים אחרות; כאלה טורפות, שתופסות באצבעות חשופות את עולם הפְּנים, לא מפחדות להתלכלך, אוכלות אותו ככה, חי, שהמיץ הדביק של אזורי הגעש הנפשיים לא מגעיל אותן, שלא אכפת להן שידבּק בהן לנצח; שהאפלה באזורי הנפש המרתפיים לא מאיימת לבלוע אותן לתוכה, שהן יכולות לשהות בה מבלי לצרוח, מבלי לצלצל דחוף-דחוף לחברה, יכולות לנשום לתוך האימה, מלים אמיצות, כאלה שלא דופקות חשבון, ששמות את הגוף שלהן בביטחון במרכז ואומרות: הנה אני.

אבל לא רק אמיצות הן צריכות להיות, המלים האלה, משוררת. הן צריכות להיות ממזרתות. כאלה שמפתיעות, מגיחות בסיבוב השורה, ברגע שהכי לא מצפים לו, עושות "קוקו", עושות "בה", חורצות לשון. למרות שמה שאת עושה בשום פנים איננו משחק – המלים שלך צריכות לדעת לשחק. הן צריכות להיות פתוחות לעולם וסקרניות, פעורות עיניים, כאלו שיכולות לעוף, כאלו שיכולות לנסוק.

עם פליאה של ילדה הן צריכות להיות, המלים, אבל עם חוכמת חיים של אשה עתיקה, חרושת קמטי בינה, רבת שנים, כדי שתוכלנה לזכור מקומות קדומים, ראשוניים מאד, ישנים-ישנים; כדי שתוכלנה להוציא מקופסאות נעליים תמונות שחור-לבן נתונות במסגרת גלית, ללטף אותן ולדבר באצבעותיהן המלטפות את שפת הגעגוע. כי שירה, משוררת, היא כמיהת נצח, הליכת נצח עקשנית ועקבית, עקב בצד אגודל, אל האזורים ההם, המוקדמים, הבראשיתיים, אזורי הֵרָקמוּת ההיוֹת, הגוף הזוכר, המלמול, אזורי תנועת הערסול, אזורי אימת המפגש הראשוני עם הדבר הגדול, הזר, המוזר והבלתי ברור הזה המכונה עולם. שפת השירה היא השפה שעליה מוטלת הצעדה אל כל השָם הזה, משום שהיא דוברת את שפתו של השָם הגולמי, הפעור: משום שהיא מרשה לעצמה להיות פרומה כמותו, תמהה, חרֵדה, אימפולסיבית כמותו, לא מודעת לחוקי העולם, רוצה כאן ועכשיו, מהיר, מיידי. היא מרשה לעצמה להיות תינוקת. היא מרשה לעצמה להפתיע כמו חיוך ראשון של ילד, כמו מילה ראשונה שנֵהגית בין שפתיו. היא מרשה לעצמה להיות אותה קשישה רבת חוכמה המתבוננת בפיכחון למעמקי הנפש ובה בעת פעוטה המחברת הברות ראשונות, חדשות בשפה וצוהלת משמחת הגילוי.

השפה שלך, משוררת, היא שפת הגעגוע. ניסיון תמידי לקרב את מבע הכאב אל הכאב עצמו, לאפשר לפגישה הזאת לקרות, לנס להתרחש. את רוצה לברך את הגעגוע, כי מתוכו נולדת שירה. מתוך ניסיון השפה ללכוד באצבעותיה את הסמיך חסר-השֵם, מתוך הגעגוע שלה אליו, מתוך רצונה להתאחד איתו, להתלכד; מתוך המרחק ביניהם.

את רוצה לברך את המרחק הזה ואת הגעגוע. את מברכת:

[ברוך אתה בורא המרחק,/ אלוהי המתרחקים למרחקים, בורא/ הגעגוע./ ברוכה העזיבה./ ברוך משיב פניו ריקם, ברוך המסב את פנָי. ברוכה/ העזובה./ ברוך הנעזב/ ברוך המשכיח מלב. ברוך השוכח. ברוכה/ השוכחת. ברוכים הנשכחים/ ההולכים    וזוכרים.// ברוך בורא ספינות מתרחקות/ ונטרפות בים. ברוך אלוהי המצולות ובורא עולמות הדממה.// ברוך המוציא/ ילד מן הארץ.//  ברוך המחזיר. (גיא פרל)]

(לשמיעה לחצו על הלינק והורידו את הקובץ)

https://drive.google.com/file/d/0BzoCVe-CeDNANlNuVmZPakFscjAwZUllVXN1Wk4zZXJ3UFc0/view?usp=sharing

*

אֶת אלוהי המצולות את מברכת, משוררת, אלו שאת יכולה לצלול לתוכן, לדלות מתוכן אוצרות; ואת אלוהי הדממה, אלוהי הדברים שאין להם שמות – שבזכותם את יכולה לברוא שמות, ללדת מלים. את תנועת הרצוא והשוב בין הכאן לשם את מברכת, בין הכאן נטול השֵם, חסר המנוחה, ובין השָם – התוך הגועש – זה המורכב מחומרי הגלם של הנפש –  הממתין להיקרא; אֶת התנועה הזאת המאפשרת לך את ברכת החזרה, החזרה אל עצמך, החזרה אל מי שהיית פעם, מזמן, טרם היות המלים. את מברכת אֶת התנועה המאפשרת בריאה, דווקא מתוך האין, מתוך החֶסֶר, לחזור לעצמך, לברוא אותן – אֶת המלים שלך – פרועות ובוכות, צוהלות, רפויות, חסרות מנוחה, עטופות ים של שלווה.

"הַמִּלִּים לא עוֹשׂוֹת אַהֲבָה/ הֵן עוֹשׂוֹת חֶסֶר/ אִם אמַר מַיִם, אֶשְׁתֶּה?/ אִם אֹמַר לֶחֶם, אֹכַל?" כתבה המשוררת אלחנדרה פיסארניק. כלומר המלים יכולות להצביע על צורך, אבל אין ביכולתן לספק את הצורך שעליו הן מצביעות. אפשר לומר מים מים מים ולא לרוות. אפשר לצעוק יום שלם לחם ולא לשבוע. ולא זו בלבד שאין באפשרות המלים למלא חֶסֶר אלא שהן אף אלו שיוצרות אותו – "עושות חֶסֶר" – בהצביען על מה שאיננו ועל מה שלא ניתן להשיגו. פעם האמנת לשורות האלו, משוררת. היום את יודעת: אלו לא המלים שעושות את החֶסֶר; אם יש חסֶר – הוא קיים בעולם. המלים קוראות לו בשם. מצביעות עליו, אומרות: הִנֵה. בכך הן לא ממלאות את החֶסֶר, לא הופכות את האין ליש, אבל הן הופכות אותו למשהו שיש לו שֵם, שיש לו גודל וגבול. גם אלחנדרה, נראה לך, לא ממש האמינה עד הסוף לכך שהמלים רק עושות חֶסֶר; עובדה שכתבה: "עזרי לי לִכְתּב  אֶת השיר הכי מְיֻתָּר/ שאין בו תועלת אֲפִלוּ/ לא להביא תועלת/ עזרי לי לִכְתֹּב מלים/ בלילה הזה בעולם הזה". עם כמה שהשיר הוא כאילו מיותר, כל כך מיותר, עד כדי כך שאין בו תועלת אפילו לא להביא תועלת, היא בכל זאת מבקשת: עזרי לי לכתוב אותו. עזרי לי לכתוב מלים, בלילה הזה, בעולם הזה. השיר עושה אֶת הלילה פחות לילה, אֶת החושך פחות חושך, משום שהוא מצליח בעדינות ובדקוּת לקרוא ללילה – לילה, לאפשר למרכיביו הליליים לקום ולחיות בתוכו, להיות מושָרים בתוכו, על מלוא לַילִיוּתּם.

בלילה את יושבת, משוררת. בלילה הזה, בעולם הזה. כותבת מלים. כותבת שיר שיחליף את המלים, שיר שיחליף לך את הלילה, שיגע במעמקי הלילה, שיהפוך את הלילה עצמו לשיר, לניגון, להד. את כותבת שיר שיהיה לך לערשׂ; באותו חושך חסר תיחום – שיר שיוכל לדבר את הנפש שלך ולשאת את הנפש שלך, במהופך, וישר ובסלטות ובפליק-פלאקים, ובאיזה אופן שהיא תתהווה. בגלל הלילה, משוררת, בגלל הלילה. בגלל שהלילה יכול להפוך לשיר, והשיר – לאור-כוכב.

ולפעמים יכול לקרות עוד איזה נס, משוררת. נס יקר-לב: מישהו יכול לשבת לילה אחד בבית שלו או בגינה ולקרוא את השיר שלך; מישהו שיודע לקרוא היטב-היטב וחד וישר נפשות שנכתבות במהופך. ולא רק חד וישר הוא קורא, אלא עמוק ועדין וחומל. הוא יקרא אותך בלילה שלו, משוררת. באשמורת אחרונה. ורגע לפני שהאור יעלה, לפני שהוא ישים פעמיו אל הים, הוא ישב ויכתוב לך. הוא יכתוב לך אותך – מדויק ורואֶה, יעטוף ויגיש לך. ברגע ההוא, משוררת, אור הכוכב יהפוך לריבוא כוכבים: כשתדעי שלא רק שנתת שֵם ללילה, אלא השם הפך לנוכח בעולם הזה, הצליח להיות מובן, הצליח לדבר לא רק אֶת הלילה שלך אלא גם לילה של אחֵר. ברגע הזה הלילות אשר נולדו להם שמות – יפציעו ויזרחו באורו העולה של הבוקר.

*

תודות וקרדיטים:

-השיר "בגלל הלילה" – של תרצה אתר . לחן: דפנה אילת. שרה חוה אלברשטיין.

-השיר "ברכת החזרה" – של גיא פרל – מתוך ספרו: "יש נקודה מעל הראש שלך", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013. קרא נתן סלור בקריאה משותפת אתי למוסיקה של ולדימיר קוסמה.

- הציטוט של אלחנדרה פיסארניק – מתוך הספר "בלילה הזה בעולם הזה", בתרגומה של טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.

אבל האימה הגדולה מכל מתעוררת  בי בימים האלו לנוכח האלימות הנוראה, המפחידה, המסיתה והמסוכנת שהולכת ופושה ומופגנת כלפי מי שמעז להביע דעה ביקורתית; לנוכח אמירות גזעניות ואטומות לב שנאמרות ונכתבות בלי הנד עפעף. אלו רק חלק קטן מן הדברים שעוררו בי זעזוע עמוק בימים האחרונים: אנשי ימין (שחלקם לבשו חולצות של ניאו-נאצים) שהכו מפגיני שמאל בתל אביב; נאצות וגידופים שהופנו כלפי שירה גפן משום שהעזה להביע עצב על מותם של ארבעת הילדים העזתים ששיחקו כדורגל ונהרגו על-ידי צה"ל; סיפור אורנה בנאי שפוטרה מתפקידה כפרזנטורית של חברת 'מנו ספנות' וזכתה לקללות איומות לה, לילדיה ולכלביה, משום שאמרה בראיון :"בצד שלהם נהרגו היום נשים וילדים וזה מאד מצער אותי", וסיימה את דבריה במלים:" אני שמאלנית הזויה שאוהבת ערבים"; תמונה של אֵם פלשתינאית שזועקת ובוכה את מות ילדה ותגובה לכך בפייסבוק של מישהו שאיני מכירה ולא רוצה להכיר: "שתמשיך לצרוח. העיקר שאמהות בצד שלנו לא יצרחו"; התלהמויות של טוקבקיסטים כגון: "תיישרו אותם מהאוויר, למה בפינצטה?" ועוד כהנה וכהנה.

אלו הדברים שמפחידים אותי יותר מכל. שלא כמו מנהרות הטרור שחופר החמאס – שניתן לגלות ולמצוא את הדרכים להריסתן – את מנהרות השנאה העמוקות, הגזענות, האטימות, ערלות הלב –  הרבה יותר קשה לגלות והרבה יותר קשה לחסל. זה כאן בתוכנו, כל הזמן, בכל מקום. וזה מעורר אימה.

בבסיס האמירות והדעות האלו עומדת ראיה צרה מאד, חד צדדית כמובן, שלא מסוגלת לראות מורכבות, אבל גרוע מכך – שלא מסוגלת לחוש מידה של חמלה ואמפתיה לאחר, באשר הוא אחר, לאדם, באשר הוא אדם.

לבי נקרע כשאני חושבת על הילדים בדרום הנתונים תחת אזעקות ואיום טילים מתמשך, מפתחים חרדות ותגובות טראומטיות. לבי נקרע כשאני חושבת על הילדים בעזה: במקרה הטוב, פליטים המפונים מבתיהם שאליהם קרוב לודאי שלא יוכלו לחזור לאחר ההריסות; ובמקרה הרע – יתומים, פצועים או מתים בעצמם.

ילדים נוטים בדרך כלל לחשוב באופן מפוצל של טובים ורעים. המכשפה בסיפור היא הרעה, עמי ותמי הם הטובים. הזאב הוא הרשע, כיפה אדומה היא התמימה, הצייד הוא המציל. החשיבה הזאת מסדרת להם את העולם, גורמת להם להאמין שיש בו חוקיות: הרע הוא רק רע והוא מקבל את עונשו, והטוב הוא רק טוב והוא ניצל ומנצח. אבל במפגש עם המציאות הדברים לא ממש עובדים ככה, והם הרבה יותר מורכבים. גם בני האדם ברובם אינם רק 'טובים' או 'רעים' אלא עולמם הנפשי הוא מורכב וסבוך. למען התפתחותם הנפשית של ילדים עליהם לקבל לגיטימציה לקיומם של החלקים ה'טובים' שבהם וגם לחלקים ה'רעים' – התוקפניים, המקנאים, החמדניים (וכמובן שיש הבדל חשוב בין מתן לגיטימציה לתחושות של תוקפנות ובין מתן לגיטימציה למעשים של תוקפנות…), שקיימים בכולנו. ראיית עצמו כמכלול תאפשר לילד לראות גם את האחר כמכלול, ותאפשר לו לפתח רגישות ואמפתיה כלפי הזולת.

הרבה פעמים קשה לאנשים להכיר בחלקים התוקפניים שבהם, זה מאיים מדי על תפישתם העצמית ומעורר אי נוחות; על אחת כמה וכמה בזמן שבו ישנו איוּם על השלמות הפיזית ו/או הנפשית ועל בטחונו של האדם על ידי אחר. במצב כזה הוא נכנס באופן אוטומטי למגננה, מרחיק את עצמו מן ה'אחר', מצייר לעצמו את עצמו כ'רק טוב' ואת האחר כ'רק רע', וזוהי דרכו להתגונן, לנסות להרחיק את ה'רע' ממנו – גם את ה'רע' של האחר וגם את ה'רע' שבו עצמו –  כדי להגן על עצמו ולשמור את הטוב שבו טהור וזך (הדברים האלו מבוססים כמובן על התיאוריה הפסיכואנליטית של מלאני קליין, בדבר העמדה הסכיזו-פרנואידית, שהיא עמדה המאופיינת בפיצול). וככה, הולכת ומתחזקת הטרמינולוגיה של 'אנחנו' ו'הם'. ה'אנחנו' מצטיירים כ'טובים' וכקורבנות, בעוד שה'הם' מצטיירים כפוגעים, תוקפים ו'רעים'. וכשאני כותבת כאן 'אנחנו' ו'הם' – אינני מתכוונת ל"אנחנו הישראלים" ו"הם הפלסטינים" אלא לכל "אנחנו" ו"הם" באשר הם, באשר אנחנו. אני בטוחה שגם חלק מהפלסטינים מספרים לעצמם בדיוק את אותו הסיפור של 'אנחנו' ו'הם'.

מחמוד דרוויש כתב:

"אני או הוא.

כך מתחילה המלחמה.

אבל היא נגמרת

בפגישה מביכה:

אני והוא".

אני מפרשת את ו"ו החיבור בין ה"אני" וה"הוא" של דרוויש ככזאת שמקרבת בין האני וההוא, שמחברת ביניהם, שמראה שאמנם המלחמה מתחילה בתחושת ה"אני או הוא", זה קרב פה, זה או אני או אתה, או אנחנו או הם, אבל היא נגמרת בידיעה שאין ממנה מנוס: הידיעה שמלחמה היא דבר בוכה. הידיעה שהאני וההוא בוכים שניהם; זה מבכה את מתיו וזה מבכה את מתיו. והדרך היחידה לכן היא לראות את ה'אני' בתוך ה'הוא': מה מהאני משותף להוא, מה מחבר בינינו, איפה ו"ו החיבור, איפה ניתן למצוא את החיבור, את הדרך, את השביל, את הנקודה לבנות ממנה את הגשר, כי זאת הדרך היחידה.

אני חושבת על הסיסמא המיופייפת של משרד החינוך: "האחר הוא האני". איפה אנחנו רואים את האחר בתוכנו? איפה אנחנו רואים את עצמנו באחר? אמפתיה היא בדיוק היכולת לראות את האחר דרכך, למצוא את המקומות בתוך האני שיכולים להזדהות עם סיפורו של האחר ומתוך כך לחוש את כאבו.

דווקא בימים הנוראים והכואבים האלו של חרדה וכאב ומוות שאופפים את כולנו – באשר אנו בני אדם שחיים פה במציאות הבלתי נסבלת הזאת – חובה עלינו לראות את האחר ואת כאבו של האחר, באשר הוא אדם. כי לא נבדל כאב מכאב. לא נבדל מוות ממוות. לא נבדל כאבה של אֵם אחת מכאבה של אחרת.

דווקא בימים האלו של הקצנה והתבצרות במקלטי ה'אנחנו' עלינו לראות את האחר ולהזכיר לילדים לראות את האחר. לפי תכני הטוקבקים ואירועי סתימת הפיות שהולכים ומתרבים פה נראה כי קל להישאב לדיכוטומיית ה'אנחנו' וה'הם', להיסחף בזרם השנאה והאמירות האיומות, המכלילות, כדי לשחרר קיטור, כדי לפרוק חרדה ודאגה וכאב. אבל דווקא בימים האלו אסור לאטום את ליבנו ולעצום את עינינו.

אני חושבת על הספר הנפלא של קתרין קייב – 'משהו אחר', שהוא ספר מצוין לילדים כדי לפתח סבלנות ואמפתיה ולהכיר את האחרות – זו שאצל האחר וזו שבתוכנו.

הספר נפתח ככה:

"על גבעה שטופת רוחות, לבדו, בלי אף אחד שיוכל להיות חבר שלו, גר משהו אחר.

הוא ידע שהוא אחר כי כך אמרו לו כולם. כשהיה מנסה לשבת איתם, לטייל איתם, או להצטרף למשחקים שלהם, הם תמיד אמרו: "מצטערים. אתה לא משלנו. אתה לא כמונו, אתה משהו אחר."

ומשהו אחר עשה כל שביכולתו כדי לנסות לדמות לשאר, אבל זה לא עזר לו. "אתה לא כמונו, אתה משהו אחר", הם אמרו לו. וככה הוא חזר לביתו וראה שמישהו עומד על מפתן הדלת. משהו אחר ביקש להיכנס לביתו, אבל מישהו הושיט לעברו את כפתו. "אני חושש שהגעת למקום הלא נכון", אמר לו משהו אחר. אבל את מישהו זה לא הרתיע; הוא פסע אל תוך הבית. "תגיד, אני בכלל מכיר אותך?" שאל משהו אחר במבוכה, והיצור אמר: "בטח, תביט עלי. תביט טוב -טוב! אתה לא רואה? אני בדיוק כמוך! הרי אתה משהו אחר – וגם אני!" . משהו אחר היה מופתע כל כך עד שלא היה מסוגל לחייך אליו בחזרה. לכן הוא גם לא לחץ את הכפה המושטת. "כמוני?" הוא אמר "אתה בכלל לא כמוני. בעצם אתה בכלל לא כמו שום דבר שראיתי אי פעם. אני מצטער, אבל אתה בשום אופן לא משהו אחר מהסוג שלי."

אם כן, מישהו מנסה להראות למשהו אחר את הדמיון ביניהם, את האחרות המשותפת לשניהם, אבל משהו אחר שנפגע כל כך מן האחרים שלא קיבלו אותו – אימץ את האחרוּת שלו כייחודית ואולי כסוג של כוח והתחיל לסמן את אחרותם של אחרים כפחותה משלו, כבלתי רצויה: "אתה בשום אופן לא משהו אחר מהסוג שלי". בנקודה הזאת בסיפור כפתו המושטת של מישהו צונחת והוא נראה עוד יותר קטן ופונה ללכת, ואז משהו אחר נזכר במשהו. "חכה", הוא צועק אחרי היצור, "אל תלך!"; הוא משיג אותו ואומר לו: "אתה לא כמוני, אבל לי בכלל לא אכפת. אתה יכול להישאר איתי, אם אתה רוצה." והיצור נשאר ומאז הם היו חברים, וכל אחד מהם למד – או ניסה ללמוד – את המשחקים שהשני אהב. הם היו שונים אבל הסתדרו ביניהם נפלא. הסיפור מסתיים בכך ש"כשבא אליהם מישהו, שנראה להם באמת – באמת מוזר, הם אפילו לא העלו על הדעת להגיד לו שהוא לא כמוהם או שהוא לא שייך או שהוא לא מהסוג שלהם. הם רק זזו קצת ופינו גם לו מקום", ובאיורים ניתן לראות שהמישהו ה"באמת באמת מוזר" הוא למעשה ילד רגיל (ולא יצור פרוותי כמו שמצוירים משהו אחר ומישהו).

אני קוראת שוב את הסיפור הזה וחושבת לעצמי שחבל כל כך שאי אפשר פשוט לעשות ביבליותרפיה לשני עמים, ללמד אותם שבסך הכל אפשר לזוז קצת ולפנות מקום זה לזה וכל אחד יכול ללמוד – או לנסות ללמוד – את המשחקים שהשני אוהב ולחיות ככה זה לצד זה.

אבל אני מאמינה שאת הילדים כן אפשר ללמד את כל אלו; שאת הילדים אפשר וצריך – כל כך צריך – לחנך לאהבה ולקבלה אמיתית של האחר גם אם הוא שונה ממך, דווקא אם הוא שונה ממך; לתת מקום לשוני ולאחרות ולא להכחיש אותם, אבל יחד עם זה למצוא את נקודות החיבור; איפה אפשר להתחבר לאחר ששונה ממני, אבל נמצא כאן אתי ואני צריך להסתדר איתו ואולי אפילו להיות חבר שלו.

דווקא בימים האלו שהרטוריקה שמאפיינת אותם היא של 'אנחנו' ו'הם' – חשוב לפקוח את עינינו ולחנך את הילדים לסובלנות וקבלה.

אז הנה כמה רעיונות מעשיים לפעילות רגשית עם ילדים באמצעות הספר "משהו אחר", שמטרתה לחזק את ה"אני והוא" במקום את ה"אני או הוא":

• -אפשר לעצור את הקריאה לאחר השורות האלו "הם תמיד אמרו: "מצטערים. אתה לא משלנו. אתה לא כמונו, אתה משהו אחר" – ולבקש מהילדים להרחיב את דבריהם של 'כולם': מה עוד הם אמרו ל'משהו אחר'? – אחר כך אפשר לבקש לדבר בקולו של 'משהו אחר' אל 'כולם' או לכתוב מכתב ממנו אל כולם: מה הוא אומר לילדים שלא רוצים לשחק איתו? איך הוא מרגיש?
• -אם בהצעה הקודמת דיברנו אֶת – את קולו של משהו אחר ואת קולם של הילדים – אפשר כעת 'לדבר על' ולשאול: במה אתם חושבים ש'משהו אחר' היה 'משהו אחר'? אחר ממה? האם אתם מכירים ילדים שהם 'משהו אחר'? במה הם 'משהו אחר'? במה הם שונים מכם? במה הם דומים לכם? אפשר גם לכוון באופן יותר ספציפי: האם אתם חושבים שילדים מעם אחר הם 'משהו אחר'? במה הם אחרים מכם לדעתכם? במה הם דומים לכם לדעתכם? האם פגשתם פעם ילד מעם אחר? אם הייתם פוגשים – מה הייתם רוצים לומר לו? * במצב הנוכחי אפשר להגיד לילדים שגם הילדים שבעזה מפחדים עכשיו כמו שאתם ולאפשר להם לציר ציור או לכתוב מכתב לילד עזתי בגיל שלהם.
• -אפשר לעצור את הקריאה בשלב שבו מישהו עומד על סף הדלת ומושיט את כפתו, ולשאול: מה אתם חושבים שיקרה עכשיו? מה משהו אחר יעשה לדעתכם? מה כדאי לו לעשות? ולמה?
• -אפשר לעצור את הקריאה לאחר שמשהו אחר אומר למישהו שהוא "לא מהסוג שלו" ולהגיד: נגיד שמישהו היה אומר עכשיו משהו למשהו אחר או כותב לו מכתב – מה הוא היה כותב לו?
• -בנקודה הזאת אפשר גם לשאול: מה אתם חושבים שיקרה עכשיו? מה כדאי למישהו לעשות? מה כדאי למשהו אחר לעשות?
• -בתום הקריאה אפשר לפתח שיחה על מתי כדאי להתעקש על התקרבות (כמו שמישהו התעקש) ומתי כדאי לוותר? מה המחיר כשמתעקשים על התקרבות? מה המחיר כשפשוט מוותרים מבלי לתת הזדמנות? כמובן שהדברים הם לא שחור/לבן, והמטרה היא ליצור שיח שמאפשר מגוון דעות, רגשות ודרכי התמודדות, מתוך שאלה כיצד ניתן להסתדר ואפילו להתחבר עם מישהו אחר, שונה ממני, וכיצד ניתן למצוא נקודות חיבור ודמיון גם בתוך השוני.

*

ולסיום: האסוציאציות שלי הוליכו אותי למילה: 'בן אדם', ומשם לשירהּ של חנה סנש:

"במדורות מלחמה, בדלקה, בשרפה,
בין ימים סוערים של הדם,
הנני מבעירה פנסי הקטן,
לחפש, לחפש בן אדם.

שלהבות השרפה מדעיכות פנסי,
אור האש מסנוור את עיני;
איך אביט, איך אראה, איך אדע, איך אכיר,
כשהוא יעמוד לפני?

תן סימן, אלוהים, תן סימן על מצחו,
כי באש, בדלקה ובדם,
כן אכיר את הזיק הטהור, הנצחי,
את אשר חיפשתיו: בן אדם".

הלוואי שנדע לשמור את בעירת הפנס הקטן שתר אחרי האדם ומוצא אותו, את האדם שבאחר ואת האדם שבנו, ולא נחטא לו, לאדם, זה שנברא בצלם.

בבית האחרון של השיר צצה דמותה הפנימית של האם (מה שקוראים בספרות : "המחבר המובלע") ומגלה לנו את האמת שמאחורי תשובתה לבתה: "ורק אני והתשובות שבפי/ יודעות את הסוד הגדול,/ שגם כשגדלים לא מבינים/ רק פשוט יום אחד מפסיקים לשאול."
אני נזכרת באנקדוטה שסיפרה לי חברה על הרצאה ששמעה באנגלית בריטית מסובכת למדי להבנה, וכאשר שאר המאזינים פרצו בצחוק – בקטע שהיה ככל הנראה משעשע – גם היא הצטרפה בצחוק מתגלגל על אף שלא הבינה דבר, וכמובן שלא עלה בדעתה פשוט לשאול ולבקש הסבר לבדיחה.
אני חושבת על הקושי של כולנו "פשוט לשאול"; על הפחד מהמבוכה, מהבושה, מלהיראות כלפי חוץ כלא שייכים וכמי שאינם מבינים עניין.
אני חושבת גם על השאלות הגדולות באמת שמסתובבות לנו בבטן ובלב מילדות אולי ואנחנו מקווים למצוא להן תשובות כשנגדל, אבל התשובות לא בהכרח נמצאות, אלא סימני השאלה שבבטן נהיים גדולים יותר ואפילו השאלות עצמן מתערפלות, הופכות חסרות פשר. כמבוגרים קשה לנו להודות בכך שאנחנו גם לא מבינים ולא יודעים, שגם לנו אין תשובות להכל, שגם אנחנו מפוחדים מול הרבה דברים כואבים שקיימים בעולמנו; ובמיוחד קשה להודות בזה מול עיניים גדולות ושואלות של ילד, שמבקש שנשמור עליו ונסביר לו איך לעזאזל פועל ההיגיון של הדבר הזה שנקרא עולם.

כשמטופלים באים לטיפול הם מצפים פעמים רבות שהמטפל ידע, שלמטפל תהיינה תשובות. הוא הרי מטפל. קצת כמו הילדה בשיר של תרצה אתר שמצפה שאמא שלה תדע את הכל. אבל פעמים רבות גם המטפל אינו יודע, ויתרה מכך: תפקידו של המטפל איננו לדעת כי אם לדעת לשהות במרחבי השאלות, לדעת לשאול את השאלות ביחד עם המטופל, לדעת לסייע למטופל לפתח את הפונקציה השואלת שלו: זו שמתבוננת, זו שבוחנת את הדברים ממגוון נקודות מבט, זו שלא מקבלת את הדברים כמובנים מאליהם.
טיפול הוא מרחב של שאלות רבות, וכדי לשאול נדרש אומץ. האומץ הוא האומץ לחקור, לקלף את שכבות ההגנה, האומץ לערער על דפוסים מוכרים ובטוחים ולבחון אותם מחדש.
המקום השואל הוא מקום ילדי: כזה שמאופיין בתום, בסקרנות, בפתיחות. כדי להיות מסוגלים לשהות במקום הזה גם המטפל וגם המטופל צריכים להיות מסוגלים להתחבר לחלקים הילדיים שבתוכם, אלו שמתוכם אפשר ליצור את מרחב המשחק של הטיפול.
"מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב", כתב עמיחי. "המקום שבו אנו צודקים הוא רמוס וקשה כמו חצר. אבל ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח (…)". שאלות הן אלו שמתוכם צומחים פרחים, באביב וגם בעונות אחרות, גשומות.

אני חושבת על האופן בו נראה סימן שאלה: על העגלגלות שבו, על הפיתול, על התנועה – תנועת גל; לעומת מראהו של סימן קריאה: חד מימדי, שטוח, ברור, קצר. אני חושבת על התנועה שיש בשאלה; על התנועה הפתוחה שהיא יוצרת – כמו זריקת אבן לתוך מקווה מים, שיוצרת סביבה עיגולים רבים בתוך המים: שאילת שאלה אחת בטיפול מובילה פעמים רבות לשאילת שאלות נוספות, למעגלים רבים של שאלות סביבה. לפעמים זה נראה מייאש: כל כך הרבה שאלות, אבל איפה התשובה. התשובה איננה אחת. לעתים השאלות הן בעצמן התשובות; והריבוי שלהן ותנועת המעגל שבהן מרחיבים מעגלים בתוך הנפש, יוצרים תנועה של מרחב.

פעמים רבות באים לטיפול משום שמחפשים תשובות. כמה כדאי בתוך החיפוש הזה אחר התשובה לא לשכוח את עוצמתן של השאלות, את ערכן הגדול. לעתים השאלות חשובות לא פחות מן התשובות עליהן; השאלות הנכונות והאומץ שבשאילתן.
אז כן, כדי לשאול צריך לשוב אל המקום הילדי הזה בנפש, הקטן לכאורה, אבל הגדול כל כך, כי הבנה עמוקה ואמיתית יכולה לצמוח משם – דווקא מן המקום השואל, הילדי; מן המקום שמסוגל לחלום ולהתבונן בחלום שיש בו "כוכב עם פנים" ולשאול: "מה זה חלום, תמונה או מקום?" ולקבל את זה שאין תשובה אחת מלבד המוכנות לצעוד אל התמונות והמקומות שמזמנים החלומות ושמזמנים מרחבי הנפש; לאפשר לנפש להיות במצב של הינתנות – הינתנות למעורפל, לחלומי ולשואל.