ואיך להיות?

הלילה נמתח לאורך ולרוחב, כמו שמיכת פוך סינטטי עבה וכבדה של פעם. מדי פעם הציצה בשעון ולאכזבתה ראתה שרק שלוש לפנות בוקר, ואז ארבע וחמש. היא חיכתה לפסי האור הראשונים של היום, אבל נזכרה ששוב דיברו על ערפל. כשכבר הצליחה לעצום עיניים ולישון מעט, הרגישה בכובד המונח על רגליה ועל ביטנה. מתיקות בת ארבע, עם שלפוחית מלאה וקוצר רוח להתחיל את היום החדש. היא ניסתה להתהפך לצד השני ולבקש שיחזור לישון, אבל ידעה שאין לזה סיכוי. עדיף לקום ולארגן ולקחת לגן. אחר כך תנסה לנשום.

היא מילאה את כל מטלות הבוקר ולרגע נדבקה בשמחת הקטן ללכת לגן ודנה אתו בכובד ראש בשאלה האם ילכו ברגל או ירכבו באופניים. כמעט שכחה את תלאות הלילה ואת מאורעות האתמול. עוד מעט, אמרה לעצמה. עוד מעט אוכל לנבול. שורות ריחפו בראשה, עוד ספירה, עוד עונה, עוד מעט. כמו מנטרה, שאם רק תחשוב אותה שוב ושוב ייברא לה מקום בתוכה. אחר כך, בדרך חזרה מהגן, היא תיזכר. תרצה אתר. וכמו תמיד כשהיא נזכרת בה ובעיר הירח שלה, חשבה כמה יפה ומדויק היא ידעה לתאר את הכאבים הכי חדים. הלוואי שהייתה יכולה לשוחח עמה.

כשהגיעה הביתה, נאבקה ברצון לחזור למיטה. ניסתה לדבוק בהחלטתה מליל אמש. כי כך אי אפשר עוד. היא מחליטה להדליק את המחשב ומיד מופיע לפניה האתר ששמרה אתמול, לפני שהלכה לישון והייתה כל כך בטוחה שהיום תצליח. ההתחלה קלה – המחשב סורק את הרשתית ומודיע שזהותה אומתה. ואז השאלות הקשות יותר, עם מי תרצי לדבר – גבר או אישה, צעיר או מבוגר, מהאסכולה הישנה או החדשה, על כמה שורות שיחה תרצי לשלם, מה הבעיה.

מה הבעיה, היא חשבה. שאלת מיליון הדולר. אילו הייתה יודעת, אולי לא הייתה צריכה לדבר עם מכונה. האתר דווקא ניסה לעזור לה לענות: אהבה, זוגיות, עבודה, אחר?

כן, אחר. זו הבעיה שלה, שתמיד היא אחרת. גם אם כלפי חוץ נראתה כמו כולם. גם אם מילאה בהצלחה את כל המשימות שכולם ממלאים בשלב זה של החיים. היא אמא של, אישה של, אחראית על, וחברה של. אבל רק היא יודעת שהיא אחרת. פעם חשבה שכולם כמוה, נשרטים שוב ושוב מבפנים. אחר כך חשבה שאולי בסופו של דבר היא תהיה כמו כולם. אף פעם לא שאלה את  עצמה מי זו הישות הזה שנקראת כולם. כמה כולם יש. מה הם חושבים הכולם האלה. איך הם מרגישים.

היא ענתה למטפל האלקטרוני שהמתין בסבלנות, אחר. אנא פרטי, הגיב. איך להיות, כתבה. האם התכוונת לאיך להיות שמחה, איך להיות בריאה, איך להתחתן, איך להיות אמא טובה. איך להיות, ענתה לו. שאלתך אינה מזוהה במערכת. האם תרצי לנסח אותה מחדש? לא, ענתה. האם תרצי לשוחח עם הנציג האלקטרוני שלנו ולהסביר לו את סוג הבעיה? לידיעתך, שיחות כאלו מותנות בתשלום של ארבע שורות שיחה וקיומן אינו מבטיח מציאת מענה לשאלתך. האם אני רוצה, תהתה. אפילו מחשב אינו מבין מה אני רוצה, אולי אני באמת כל כך מוזרה. כן, ענתה לו. אקח את הסיכון שגם אתה לא תבין. קול גברי בעל גוון מתכתי נשמע באוזניה.

שלום, אני דונלד, במה אוכל לעזור?

התלבטתי מאוד אם לפנות אליכם. לא טוב לי, כבר שנים. מרגישה שאני נקרעת מבפנים. בזמן האחרון המצב החמיר ואני לא יודעת מה לעשות.

האם תוכלי לומר עוד על המילה נקרעת?

כן, הרגשה שכל דבר קטן מכאיב לי. למשל אתמול…

מילים צהובות הבהבו על המסך – אם ברצונך להמשיך את השיחה, עלייך לשלם על ארבע שורות נוספות. האם ברצוני להמשיך את השיחה, שאלה את המחשב. תשובה בלתי מזוהה. האם ברצונך להמשיך את השיחה? האם תרצי להגדיר מחדש את הבעיה? האם תרצי לצאת מהמערכת? לצאת מהמערכת, ענתה. תשובה אינה מזוהה. אנא חזרי על המשפט המתאים.

היא נשמה עמוק והחליטה לנסות שוב. חזרה על המשפט שיגבה ממנה עוד כמה עשרות שקלים ושבה אל הנציג החביב. היא ציפתה לשאלתו אך הבינה שהוא ממתין לדבריה.

אני כבר לא זוכרת איפה היינו, אמרה. לא בטוחה שאני בכלל רוצה לפנות לעזרה. חוששת שגם אתה לא תוכל להבין ותחשוב שאני מוזרה.

האם את חושבת שאת מוזרה.

כן, לא. לא יודעת. חשבתי שאולי אתה תדע.

המילים הצהובות חזרו להבהב. הנציג עדיין אינו מזהה מה הבעיה. האם תרצה לשלם תמורת שורות נוספות? כן, ענתה. ולנציג השירות אמרה, אינני טובה דיי. שורה אדומה הופיעה. הנציג הצליח לזהות את הבעיה – איך להיות אם טובה דיה. לאחר שתעני על השאלון למיפוי הנפש, תוכלי להחליט אם לבחור במסלול הקצר לפתרון או במסלול הארוך. לידיעתך, עלות המסלול אינה נקבעת על פי אורכו.

היא הניחה את ראשה על השולחן ועצמה את עיניה. ראתה מולה בית קפה קטן, שולחן בודד עומד בחצר, ערוך לשניים, צופה לעבר חוף הים. יד מונחת על כתפה ברכות. היא פוקחת את עיניה, ותרצה, יפה במקטורן לבן, שערה מתבדר מעט ברוח, אומרת את שמהדהד בתוכה כבר מזמן.

לָדַעַת מַה מַּשְׁמָע

לִהְיוֹת,

וְלֹא לִחְיוֹת,

לִהְיוֹת, לִזְמַן-מָה, אוּלַי לִשְׁנִיָּה,

לֹא כְלוּם,

רַק הַכֹּל,

רַק אֲדָמָה.

* השורות של תרצה אתר מתוך "מחשבות על ראש הגבעה", עיר הירח הוצ' הקיבוץ המאוחד, עמוד 63

——————————————————————————————————-

מיכל פרי היא עובדת סוציאלית וביבליותרפיסטית מירושלים. מטפלת בילדים ובמבוגרים ומדריכת הורים.

אני חושבת פעמים רבות על טקסטים ספרותיים לא רק כבעלי אפשרות לרפא אלא כמצילי חיים ממש: כאלו המאפשרים לנו למצוא משענת וכוחות, תקווה, אפשרויות התבוננות חדשות על מצבי חיים ועל הלכי נפש וכאלו הסוללים לנו נתיבי נפש לגילוי עצמנו.

לאה גולדברג כתבה:

"אֲנִי הָלַכְתִּי אָז

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ אוֹהֵב אוֹתִי מְאֹד (…)

אֲנִי הָלַכְתִּי אָז

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ חָלַם אוֹתִי יָפָה.

עַל פְּנֵי הַלַּיְלָה לִבְלְבוּ תְהוֹמוֹת

וּרְאִי הַיָּם צִיֵר לִי אֶת פָּנַי

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ כָּתַב עָלַי שִׁירִים (…)"

                                                        (מתוך השיר: "אני הלכתי אז").

לפעמים אנחנו מרגישים שיש טקסטים שנכתבו במיוחד בשבילנו, במיוחד עלינו, כמו מתנה פרטית מאד.

כש"מישהו כותב עלינו שירים" אנחנו משתקפים, קיימים בעולם, מאפשרים לנו לראות את הצטיירות פנינו שלנו בראי הטקסט ולזכות להד לקולנו הפנימי שאולי אפילו לא היינו מודעים לחלקים ומנעדים בתוכו.

בשיר אחר כתבה לאה גולדברג:

"אֲנִי הוֹלֶכֶת אֵלַי

בְּפָנִים שֶׁבִּקַּשְתָּ לַשּׁוְא

כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֵלֶיךָ".

                                                                    (מתוך השיר: "אֵלַי")

לעתים מאפשרים לנו טקסטים שנוגעים במעמקי נפשנו גילוי רבדי עומק בעולמנו הנפשי, מפגש עם זיכרונות, הרהורי נפש שעדיין לא זכו לשֵם, אֶת ההליכה אלינו.

במדור החדש שאני פותחת כעת באתר אני מזמינה כותבים אורחים לכתוב על טקסט – של משורר/ת או סופר/ת –  שהיתה לו השפעה מרפאת עבורם או כזה שיש לו בעיניהם השפעה כזאת בכלל.

בכך ניגע בביבליותרפיה לא רק כפי שהיא מתבטאת בחדר הטיפול אלא במפגש האינטימי המרפא שבין הקוראים ובין הטקסטים האהובים עליהם.

הכתיבה יכולה להיות פרועה, משחקת, כזאת המממשת בתוכה שיח עם הטקסט הנבחר – באיזו דרך שיבחרו הכותבים; מעין טיול פרטי של שעת בין ערביים – של הליכה אֵלַי, אליכם, אל אזורי ראי הים, לבלוב התהומות, האזורים שבהם נכתבים שירים, נרקמים חלומות, נסללות דרכים, שבהם מתאפשרת לנפש מנוחת-מה של מרפא, של מרגוע, של גילוי.

*

יהודית רביץ שרה את "אני הלכתי אז" בצירוף מלים של דן תורן. לטקסט החדש קראו: "אמבולנס האהבה".

                                                                         *

כותבים וכותבות המעוניינים לשתף בטקסט שהוא בעיניהם או עבורם "מרפא" ובמחשבות שלהם על אודותיו – מוזמנים/ות לכתוב לי למייל: lior.granot@gmail.com

היא נותנת לנו יד ולוקחת אותנו לשיטוט בין בתים על עץ, תותי פטל, ידיים כואבות, מיץ תות כחול, מֶתֶק ואיוּם, שדות ילדוּת של פעם.

———————————————————————————————————————————————————————–

תותי פטל / יעל גרינפלד

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֵיךְ הָיָה עֶרֶב

וְהָלַכְנוּ עַל הַכְּבִישׁ לְדַבֵּר עַל

כֻּלָּם וְלִצְחוֹק עֲלֵיהֶם.

אָהַבְנוּ לִקְטֹף תּוּתֵי פֶּטֶל

שֶׁהָיוּ כִּמְעַט בַּחֹשֶׁךְ

וְקָטַפְנוּ וְקָטַפְנוּ וְאָכַלְנוּ הֲמוֹן

וְהַיָּדַיִם הָיוּ כּוֹאֲבוֹת וּמְלֵאוֹת קוֹצִים

וְהַמִּיץ שֶׁל הַתּוּת הָיָה כָּחֹל

יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נֵלֵךְ מִכָּאן

שֶׁלֹּא נִהְיֶה כָּאן הַרְבֵּה

זְמַן.

כָּל הַיְלָדִים יְשֵׁנִים

רַק הַמִּטּוֹת שֶׁלָּנוּ הָיוּ

רֵיקוֹת. בַּלַּיְלָה הָיָה קָשֶׁה

לְהֵרָדֵם.

רָצִינוּ לְהִשָּׁאֵר עוֹד וָעוֹד

בְּיַחַד וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה בִּכְלָל

בֹּקֶר וְגֶשֶׁם שֶׁלֹּא יֵרֵד

וְיַהֲרֹס לָנוּ אֶת הַבָּתִּים

שֶׁבָּנִינוּ עַל הָעֵצִים.

כשאני קוראת בשירים שלה מתעופפת בחדר רוחן של נשים עדינות ונועזות, כמו מרגרט אטווד, או אליס מונרו, שכותבות לכאורה על דברים בנליים, אך חודרות למעמקי הנפש.

השיר "תותי פטל" מתחיל באידיליה, "אני זוכרת איך היה ערב/ והלכנו על הכביש לדבר על / כולם ולצחוק עליהם". משובות נעורים. צחוקים קלילים. ערב קליל. אך כבר חיתוך השורה השניה מאיים – "לדבר על" מופרד מ"כולם", שגלשה לשורה שאחרי כן.

השיר מתחיל בערב. בבית השני, בו אוכלים תותי פטל שחורים, שמלכלכים בכחול, כבר חושך, והשיר מסתיים בלילה. "כָּל הַיְלָדִים יְשֵׁנִים / רַק הַמִּטּוֹת שֶׁלָּנוּ הָיוּ / רֵיקוֹת. בַּלַּיְלָה הָיָה קָשֶׁה / לְהֵרָדֵם." מי אלו שהמיטות שלהם ריקות? למה המיטות שלהם ריקות? איפה הם? ולמה בלילה היה קשה להירדם? והפחד שלא ייהרסו בתים. איזה בתים? בתים על עץ, מסתבר שורה אחרי כן, שהם בנו, שלא ייהרסו מהגשם. אה, אז הכל ברור, אפשר להירגע. זהו שלא.

זהו שיר מתוק ולא תמים. המתיקות של תותי הפטל מעורבת בקוצים ובידיעה שכל זה קצר-ימים וייעלם בקרוב: "יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נֵלֵךְ מִכָּאן / שֶׁלֹּא נִהְיֶה כָּאן הַרְבֵּה /זְמַן." הניגוד בין מלים פשוטות, פרוזאיות, לבין חיתוכי שורות חדים ואלימים, יוצרים מוסיקה חרישית ומפתיעה, שעולה מידי פעם לצלילים צורמים.

השיר אינו מרפה ממני. המלים נמשכות בי זמן רב אחרי שפתחתי את הספר בספריה האוניברסיטאית בהר-הצופים. ידי נמשכה אל ספר צנום, מיושן, נשכח על המדפים. "תותי פטל", שנת ייצור 1969. הוצאת "עכשיו".

למשוררת אין זכר – לא באינטרנט ולא בקטלוגים של ספריות.

או השיר "סביב מים":

סביב מים / יעל גרינפלד

אִשָּׁה זְקֵנָה אָמְרָה לִי לָלֶכֶת סְבִיב מַיִם.

סָבִיב וְסָבִיב.

וְהַחֹרֶף חֹרֶף מָלֵא

עֵצִים מְבֻשָׂמִים הֲפוּכִים. בְּתֵל אָבִיב.

כמה קצר וכמה חזק. פערים. מה הם המים? שלוליות? ים? לא מוסבר. מי זו האישה הזקנה? מה פירוש חורף מלא? ואולי החורף מלא עצים מבושמים הפוכים? מה הם עצים מבושמים? ומה הם עצים הפוכים? אני מכירה עץ, שנראה שהוא הפוך, הענפים שלו דומים לשרשים. זהו עץ הבאובב. ולא נראה לי שהכוונה כאן אליו. ומה כל כך חשוב שהשיר הזה מתרחש בתל אביב? שמקבלת כאן מקום חשוב. אלו שתי המלים האחרונות של השיר. בשורה האחרונה, ואחרי נקודה.

מבלי שאדע לענות על השאלות האלו במודע, בחשיבה, אין שום צרימה בשיר הזה, שזורם באופן טבעי. אמרו לכותבת להיזהר, ללכת מסביב, לא להיכנס למים, מה שלא יהיו. ואנחנו בחורף, העצים נותנים ריחם, אבל הם הפוכים (אולי היא שוכבת על ספסל בשדרות רוטשילד ורואה הכל הפוך?). האשה הזקנה אמרה לה ללכת סביב וסביב, הליכה נמשכת, אינסופית אולי. וגם העין רוצה לחזור שוב ושוב אל השיר ועל השיר הזה. אנחנו בלופ, מבלי אפשרות (וגם לא רוצים) לצאת מן השיר, לסיים את הקריאה.

או ניקח למשל את השיר הבא, ללא כותרת:

* / יעל גרינפלד

תְּכֵלֶת חַדְרֵי מִגְדְּלֵי הַמַּיִם

בַּגִּבְעָה

הַכְּבֵדָה.

כָּל הַיְלָדִים קָטְפוּ כַּלָּנִיוֹת אֲדֻמּוֹת, אַחַר כָּךְ פִּזְּרוּ עַל הָאֲדָמָה

וְדָרְכוּ עֲלֵיהֶם.

וְאַחַר כָּךְ אָכְלוּ תַּפּוּחֵי חֹרֶף.

אתחיל הפעם, ראשית, עם הרגשות שהשיר מעורר בי: אהבה שקטה, געגוע, היזכרות נעימה, צער על ימים שנגמרו (שתואם את ההרגשה בשיר הראשון שהבאתי, "תותי פטל").

בשיר מבנים מוכרים חביבים באוירה של מסתורין ('תכלת חדרי מגדלי המים'), זכרון חמים של משחקי ילדים, ילדים בטבע, פשטות וגעגועים לתקופה יפה. זה שיר של פעם. פעם, לפני שהצלחנו להגן על פרחי הבר, קטפו כלניות ורמסו אותן, לא חשבו על הבזבוז. ותפוחים היו רק בחורף, לא כל השנה, כמו עתה, שאין עונה לפרי או ירק כלשהו.

אני לא יודעת מי זו יעל גרינפלד.

מי שלא תהיי: יעל, אם את כאן, אנא חזרי אלינו.

_____________________________________________________________________________-

דורית ויסמן היא משוררת, מתרגמת ועורכת. ממקימי "מקום לשירה" בירושלים.

לרשימת ספריה של דורית ויסמן.

כיצד אפשר לדייק את אותן תחושות מעורפלות, ראשוניות, גולמיות, חסרות שם?
נראה שבעזרת צירוף מלים ייחודי, חדש ורענן אפשר אולי להתקרב להבעת אותם רגשות מורכבים; צירוף שלוקח מלים מפה ומשם ומערבב אותן יחד לבלילה בעלת טעם מפתיע, צירוף מטאפורי, כזה שישנו בשירים.
"חכו נא עוד רגע, חכו נא בשקט,/ חכו בזהירות, המסך יורד./ הלילה איננו רק חושך על דרך, לפעמים הוא שירים וניגון והד", כתבה תרצה אתר בשיר "הלילה הוא שירים".
לפעמים אפשר – באמצעות מפגש עם שיר – לגעת בשירה שישנה בלילה: להתקרב בזהירות אל המקומות החשוכים – המפחידים לעתים – של הנפש, ולנסות לדבר אותם.
בביבליותרפיה הדיבור איננו רק דיבור על האזורים האלו אלא הוא גם דיבור את האזורים האלו; כלומר במקום לדבר על "חרדה" למשל – מוצאים דימוי לחרדה, מדברים בגוף ראשון מפיה של החרדה או שפונים ומדברים ישירות אליה בגוף שני. הנגיעה הזאת ב"דבר עצמו" מפוגגת אט אט את החושך שבדרך ומאפשרת להתקרב אל אותם רגשות ראשוניים וחבויים.

כשאני בוחרת טקסט עבור מטופל זהו תמיד רגע שמלווה אצלי בתחושה של חרדת קודש: האם הטקסט הזה אכן יצליח לפרוט על נימי נפשו של המטופל, לגעת באותם רבדים כמוסים? ומה אם הטקסט יעורר דברים שהמטופל לא מוכן אליהם עדיין?
בחירת טקסט לטיפול היא תמיד משימה מורכבת, שמצריכה לקיחה בחשבון של הרבה גורמים הקשורים בטקסט, בשלב שבו נמצא המטופל, בעיתוי של הבאת טקסט מסוים ועוד; אבל ישנו הרגע הזה, הקסום, שבו הטקסט נכנס אל החדר, תופס לו מקום, מתיישב, מתרווח, הדהודו נשמע בחדר; ורגע אחרי קריאת הטקסט בקול ישנו המבט: הצטלבות המבטים בין המטופל וביני, שממנה אפשר לחוש באופן ראשוני תחילה אם הטקסט התאים או לא התאים, אם הצליח לגעת ברבדיה העמוקים של הנפש.
לפעמים במבט הזה ישנן דמעות: בכי שנוגע בדברים שאין להם שמות, שלאחר המפגש עם הטקסט מרגישים אולי פחות בודדים, יכולים יותר להיאמר, להיות נדברים. רגעים כאלו הם תמיד רגעים שמרגשים אותי מאד בידיעה שהם מספקים לי שהנה נפתח ערוץ חדש ובלתי מתוייר עדיין המוביל אל מקום עדין, כמוס וראשוני שרצה להתגלות והנה – נפתח לו פתח. פעמים רבות קשה באותם רגעים לתמלל מה בדיוק נגע שם, מה זה עושה, איזו מילה נגעה במה, אבל זה בסדר: באותם רגעים אפשר להשהות את התמלול הזה, כעת הטקסט לבדו הוא שאחראי למלים.

"חכו נא עוד הרף, עצמו העיניים/ חכו עוד שנייה – זאת ולא יותר./ הלילה אינו רק חלום ושמיים,/ לפעמים הוא תפילה למחר אחר", כתבה תרצה אתר.
לעתים עצם הצלחתו של טקסט לגעת במקומות הראשוניים ביותר, לתמלל אותם, לספק להם הד – כבר מעוררת תחושה של תקווה, מעצם היותן של התחושות כעת פחות בודדות ומסוגלות להיות נדברות עם זולת.
והלילה אינו רק תפילה אחת אלא "לעתים הלילה הוא תפילות רבות", כלומר אותם "דברים" שהיו קודם חסרי שם, זוכים כעת לשמות רבים, למלים חדשות ואחרות, לריבוי. באופן הזה חלל הנפש נרחב ויכול להכיל בתוכו נקודות מבט אחרות, חדשות ומגוונות.

מתוך התקווה הזאת ומתוך המרחב החדש שמתחיל להיווצר בנפש אפשר להתחיל לדמיין "מחר אחר", להתחיל לדמיין שינוי וניגון שחולף בדרכים.
*