"דברי עכשיו ילדה אני שומעת,/ כל העולם מקשיב למלמולךְ./ דברי, מלאך שלי, אני יודעת/ שלא תמיד יקשיבו לקולךְ// דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,/ כל עוד חלב נוטף מחיוכךְ./ חבקי את כל פחדי בשתי ידייךְ/ חבקי דובים גדולים מתוך שנתךְ. // עולם חדש וטוב אני אתן לךְ./ כבר במבט כחול את מגלה, / כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח/ קורץ צהוב צהוב מתוך האפלה.// תהיי קטנה, מאומה לא יפגע בךְ./סיכת פרפר קשורה בשערךְ.// תהיי קטנה מאומה לא יברח לךְ./ אני אהיה גדולה גם בשבילך". (שיר לשירה / יהונתן גפן).
להיות אמא, להיות אבא.
פלא. התפעמות. היקסמות. מותשות. אחריות. עייפות. דאגה. פחד. אהבה אין-קץ. התמסרות.
נשמה קטנה ופלאית מגיחה לעולם – את אחראית עליה עכשיו, הפלא הזה הוא שלךָ.
אף אחד לא מכין אותנו להורות: בראש אנחנו יודעים שזה משנה חיים, אבל אנחנו לא יודעים עד כמה. עד כמה האני שלנו הוא אני כל-כך אחר עכשיו: הוא לא רק לכשעצמו אלא הוא קשור קשר-לב ביצור קטן שהוא אחראי לשלומו, להתפתחותו, לצרכיו הפיזיים והרגשיים.
ההורות יכולה להעלות בנו כל-כך הרבה רגשות עוצמתיים: אהבה עצומה ופחדים, תשישות ואשמה.
והיא גם יכולה להעלות בנו נושאים שונים מהילדוּת שלנו. אנחנו מביטים בילד או בילדה שלנו, והם אולי דומים לנו אבל הם לא אנחנו: איך עושים את ההפרדה? איך לא מערבבים את הילד שאני הייתי עם הילד שלי? איך מעניקים לילד שלי את מה שהוא זקוק לו ולא את מה שאני הייתי זקוקה לו? איך לא משליכים על הילדים שלנו את הפחדים ואת הצרכים שלנו? ואיך אפשר להבטיח: "אני אהיה גדולה גם בשבילךְ" כשגם בתוכנו ישנם עדיין, תמיד, הילדים שהיינו?
*
"דברי עכשיו, ילדה, אני שומעת" – המרחב הטיפולי שאני מציעה להורים אינו מבקש להוות הדרכת הורים אלא מבקש לאפשר להורים מרחב לעבד את חווית ההורות שלהם, שכוללת את המפגש הרגשי עם ההורה שהם, הילד.ה שבתוכם והילד.ה שלהם. הטיפול עשוי לשלב בתוכו מפגש עם שירים על הורות ועל ילדוּת וכתיבה.
