בשנים האחרונות הייתי עסוקה בכתיבת עבודת דוקטורט על הנושא הקרוב ללבי מאד: "כיצד מרפאת הביבליותרפיה"?
מה קורה במפגש בין הטקסט לנפש? איך משפיעים על הנפש טקסטים מז'אנרים שונים? אלו תהליכים ייחודיים הם מחוללים בה? כיצד ניתן לבחור בקליניקה טקסט מז'אנר שיתכתב עם מצבו הרגשי של המטופל, יהדהד אותו וידבר אותו? אלו איכויות תרפויטיות ייחודיות מאפיינות טקסטים מז'אנרים שונים?
בימים האחרונים הגשתי את העבודה, וחבריי הנהדרים נתן ואסנת קנו לי לכבוד ההגשה את המתנה של הגברת הזאת שבתמונה: רופאה חמורת סבר, אוחזת ספר בידה, שיערה אסוף בקפידה ומשקפיים לעיניה. התמונה שעשעה אותי מאד, ובמקום שבו אמורים להיות כתובים מרשמי התרופות – הכנסתי פתק: "שיר פעמיים ביום!".
בשעור הראשון בקורס ביבליותרפיה שאני מלמדת אני מבקשת מן הסטודנטיות: תיזכרו בשיר שאתן אוהבות. תכתבו לכן את המלים שלו מן הזיכרון (לא לחפש בגוגל!). תחשבו: מתי אתן פונות אל השיר הזה, באיזה מצב-רוח? ומה אתן מרגישות לאחר שמאזינות לו? אחר-כך אני מאפשרת לבדוק את מילות השיר בגוגל, לראות מה זכרו מתוכו, לחשוב מדוע זכרו דווקא את השורות שזכרו, וביחד אנחנו מקשיבות למלים – מבינות מה בעצם עושה השיר הזה, אלו תהליכים נפשיים הוא מחולל? האם הוא מאפשר הזדהות, תחושה שיש עוד מישהו בעולם שמרגיש ככה בדיוק? האם הוא נותן כוחות ותקווה? האם הוא מעביר את התחושה של בן ברית בעולם, של איש או אשת סוד? האם הוא לוחש באוזננו דברים שמצויים עמוק בתוכנו והיינו צריכות לשמוע בדיוק עכשיו?
לפני זמן מה פתחתי בלוג נוסף פה באתר – "אורחים כותבים" – וביקשתי מאנשים שיכתבו על טקסט שבשבילם הוא טקסט מרפא, במלים אחרות: טקסט שהיו רוצים לקבל כמרשם – פעמיים ביום.
אז אלו "מרכיבים פעילים" יש בתרופה הזאת שנקראת שיר? – קודם כל, אני חושבת על היכולת של השיר לדבר בדיוק את מה שאנחנו מרגישים באופנים שלפעמים לא ידענו לנסח אפילו לעצמנו. הסתובבנו עם התחושות האלו בעולם מבלי לדעת את שמותיהן עבורנו – ופתאום בא הדבר הזה, עם השפה המרוכזת, הדחוסה, המטאפורית לעתים, המדלגת מקצב או חרוז לפעמים – ואומר לנו אותנו; "שירה כמתמללת את הבלתי ניתן לתמלול" קראתי לזה בעבודת הדוקטורט. איזו הקלה זאת כשניתנים שֵמות לדברים האלו שגועשים בתוכנו ללא שֵם. אפשר פתאום לשים עליהם את האצבע, הם נהיים ככה פחות מעורפלים, פחות מאיימים, מקבלים צורה, תחימה וגבול.
טקסטים רבים יכולים להדהד אותנו, לגרום לנו לחוש הזדהות עמם, אבל שירה, לטענתי, עושה את זה באופן אחר: היא מאפשרת לנו לדבר את הדברים שהפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולאס קרא להם: "הידוע שאינו נחשב" – דברים שאנחנו יודעים אותם בידיעה גופנית, נפשית, אך עדיין לא יכולים לחשוב אותם, לקרוא להם בשם. את אותם הדברים הראשוניים, הבראשתיים, מאפשרת השירה לדבר.
המרשם שמציעה פה הדוקטור הנכבדת שבתמונה – "שיר פעמיים ביום" – הזכיר לי את השיר של חוה אלברשטיין: "כל שעה נשיקה": "להקלה בהפרעות נשימה ועיכול,/ לא להפסיק לקחת עד סוף הטיפול./ כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// תרופה זו אין לשמור מילדים ותינוקות,/ לקחת בין הארוחות ועם הארוחות. / כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// לא צריך לאחסן במקום מיוחד – /לא חשוך, לא קר ולא יבש./ אפשר לקבל בלי מרשם של רופא,/ צריך פשוט לבוא ולבקש./ כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// אין חשש שהתרופה תפגע בערנות,/ אבל שימוש ממושך עלול לגרום לתלות./ כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// אם נטלתְּ מנת יתר – לא יקרה לך כלום,/ אין צורך לרוץ לחדר מיון./ כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// לעיתים רחוקות יש תופעות לוואי:/ נדודי שינה או סחרחורת (נדיר)./ אך כל התופעות חולפות מעצמן,/ לאחר תקופת הסתגלות לתכשיר./ כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// תאריך אחרון לשימוש – עד עולם./ תאריך אחרון לשיווק – סוף העולם./כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק".
מה שהזכיר לי את השיר – אסוציאטיבית – הוא המבנה המרשמי של השיר – כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק, שמתייחס אל נשיקות וחיבוקים כאל תרופה, כמו "שיר פעמיים ביום".
ועכשיו כשאני מאזינה שוב למילות השיר המוכּר לי אני חושבת על דבר נוסף שמחבר בין מרשם השיר פעמיים ביום ומרשם הנשיקה כל שעה והחיבוק כל שעתיים: הנשיקה והחיבוק מביעים אהבה באופן הראשוני ביותר שלה, הגולמי, הפיזי, נטול המילים; וזה בדיוק – כך אני טוענת – מה שעושה שיר. על אף שחומרי הגלם שלו הן מלים – בכל זאת הוא נוגע – פעמים רבות – בלא מילולי הנפשי ולוכד אותו.
אני מתרגשת מן ההשוואה הזאת, כי שוב זה קרה: שוב קרה קסם במפגש עם שיר. שיר שאני מכירה זמן רב כל-כך פתאום גילה לי משהו חדש בתוכו, משהו חדש בתוכי.
אני יושבת מול דמותה של הדוקטור הנכבדת האוחזת במרשם. שאלה, דוקטור, אני אומרת לה. כן? היא מרימה מבטה מעל המשקפיים. האם זה אותו שיר פעמיים ביום, או בבוקר שיר אחד ובערב שיר אחר? – אה…. זה כבר להחלטתך, היא אומרת, ופתאום כבר לא נראית לי כה פסקנית.
אני חושבת על תהליך התנועה שעשויים ליצור שירים בתוכנו – פתאום לחשוף בפנינו דבר שלא היינו מודעים אליו, לאפשר לנו זווית ראייה אחרת, לברוא חדש. ואז – יתכן שאותו שיר-נפש שנשמע בבוקר יִשָּמע באופן אחר בערב, כמילותיו של יעקב אורלנד: "אולי נשמע עוד מחדש אותו השיר"; ואולי בכלל יהיה זה שיר אחר.
בסיום המפגש החוגג שלי עם נתן ואסנת, מגיעה בתם רונה, ששבה מבית הספר, בחיוך מאיר וצוחק, כשעל צווארה תלויה שרשרת ועליה תליון נפתח ובתוכו דברים שכתבה שאהובים עליה.
על השולחן מונחת הדוקטור. אני מראה אותה לרונה ומבטי הצוחק פוגש בזה שלה.
אני חושבת על שיר פעמיים ביום, ועל הילדי שבשירה, שמאפשר לנו לגעת ולקרב אל לבנו דברים אהובים, ואז לסגור את התליון – לשמור בתוכו את המלים היקרות, שיזומרו לנו באהבה, במבט רואה, בכל עת שנזדקק.
________________________________________________________________________________________________________________
- ב- 7/2 אני פותחת סדנת כתיבה חדשה: מפגש טקסט ונפש – שבה נכתוב במגע עם "חומרי נפש" ודרך מפגש עם שירים של משוררים ומשוררות, ונמצא נתיבים לדייק את עצמנו אל הדף. לפרטים לחצו
- כתבו גם אתם ל"אורחים כותבים" על שיר מרפא עבורכם, כזה שאתם חוזרים אליו ומיטיב עם לבכם – לפרטים
