"לילה הגיע, כולם במיטה. גם רותי, ילדה עם עיניים חומות, שוכבת שקטה, תחת שמיכה, פוחדת מחלומות. אמא אומרת: "חלומות זה דמיון, כשפוקחים עיניים הם מיד נמסים." ואבא מביט, מלטף את ראשה ומנשק לה את כל הנמשים." בשורות היפות האלו נפתח הספר "לילה טוב מפלצת" מאת שירה גפן.
בעמוד הבא מספרת רותי הילדה להוריה על המפלצת הכחולה עם האף הכתום שמופיעה לה בחלומות ברגע שבו היא עוצמת עיניים. אבא של רותי, אשר מתגלה עוד בראשית הסיפור כדמות מכילה (לעומת האֵם שמבטלת את הפחדים באמירתה שבבוקר החלומות נמסים), מוריד למענה מהמדף את הפיל שלה והיא נרדמת כשהיא מחבקת אותו. אבל… אז הפיל הוא זה שמתחיל לפחד ומגייס לעזרתו את מנורת הגחלילית. בעמוד הבא הפיל נרגע בזכותה של הגחלילית, אבל… עכשיו הגחלילית היא זו שמפחדת… המהלך הזה נמשך לאורך הספר כולו: כל דמות מגייסת לעזרתה דמות אחרת שתשמור עליה ותגן עליה, וההגנה אכן צולחת אלא שבכל פעם אותה דמות שגויסה לשמירה – מפתחת פחדים בעצמה. האחרונה שעומדת בחדר רועדת היא… לא אחרת מהמפלצת עצמה. המפלצת פוחדת "מחושך, מצל חמקמק, מרחשים מוזרים בוילון. היא פוחדת לזוז ולדבר וחס וחלילה לישון". ומה הוא הדבר אשר מצליח להרגיע את פחדיה של המפלצת…? מנחשים? – ובכן, זהו חיבוקה של רותי: "רותי פורשׂת ידיים חולמות אל בטן רכה עגולה, ומתוך השינה מחבקת אליה חזק מפלצת כחולה. לילה טוב מפלצת".
הפעולה הזאת של חיבוק המפלצת – אשר משתלבת בטבעיות בתוך חריזה יפהפייה, איורים מרהיבים (שאיירה נטלי וקסמן שנקר) ושורות קצובות – היא לא פחות מגאונית בעיני.
מה אומרת לנו כאן שירה גפן? הדבר המאיים הוא מאוים בעצמו: אותו דבר המהווה ייצוג של פחד הוא גם פוחד וזקוק להגנה ולחיבוק. באופן פרדוכסלי, רק ברגע שאנו יכולים להיות אמיצים מספיק כדי לקרב ולאמץ לחיקנו את הדברים אשר מהם אנחנו פוחדים – הפחד יכול להירגע קמעה ולנום שקט בזרועותינו. רק ברגע שנאזור אומץ להתבונן בפחדים שלנו, להישיר אליהם מבט, להכניס אותם לאזורים האינטימיים ביותר בנפשנו (המיוצגים בסיפור על ידי המיטה ועל ידי החלומות) – הם יפסיקו להיחוות כמאיימים כל כך עבורנו.
אם כך, הדרך להתמודד עם החרדה איננה באמצעות הכחשתה וניסיון להעלימה (כפי שמציעה האֵם בסיפור) אלא באמצעות התקרבות אליה, התיידדות עמה ואפילו חיבוקה.
אני חושבת על השורות מהשיר "שיר לשירה" שכתב יהונתן גפן, אביה של שירה גפן: "חבקי את כל פחדַי בשתי ידייך, חבקי דובים גדולים מתוך שנתךְ"; והשורות החותמות את השיר: "תהיי קטנה, מאומה לא יברח לך, אני אהיה גדולה גם בשבילךְ". האם הדוברת בשיר יכולה להיות גדולה ושומרת עבור הילדה שלה לא כאשר היא מכחישה את פחדיה או מתעלמת מהם אלא כאשר היא מסוגלת לומר לה לחבק את הפחד, לאמץ אותו אליה. אולי כאשר באים במגע עם הפחד ומחבקים את הדובים הגדולים – אז אפשר לנשום לתוך הפחד ולהתפנות לראות פתאום חצי ירח קורץ צהוב צהוב מתוך האפילה.
אני חושבת כיצד ניתן – בטיפול באמצעות ביבליותרפיה – לחבק את הדובים הגדולים, לאפשר לַפחד לְדָבֵּר: לכתוב מונולוג בשמו של הפחד, לדבר אֶת קולה של המפלצת – זו הפוחדת בעצמה וזו שמפחדים ממנה…
אולי התקרבות כזאת אל הפחד והתיידדות עמו יכולה לאפשר מציאת מקום עבורו בתוך הנפש ללא הדחף להדוף את הפחד מן הנפש והלאה, בדיוק כפי שבספרה של שירה גפן נמצא מקום למפלצת: בתוך עולם נפשי עשיר של ילדה המעוצב בספר באמצעות מגוון הדמויות המאכלסות את חדרה של רותי, באמצעות החריזה החכמה ומקצב השורות הקבוע והמרגיע. בתוך העושר והרוגע האלו יש גם מקום למפלצת, ומה שיפה הוא שהמקום הזה הופך בסיום הסיפור למקום של שלווה ושינה רגועה.
