לפני כמה חודשים נתקלו עיני בקול קורא לאנתולוגיה חדשה – בעריכת המשוררת ריקי כהן – ששְׁמה: "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה", בהתבסס על הציטוט הידוע של סימון דה בובואר. הקול הקורא קרא למשוררות ולצלמות לשלוח שירים וצילומים לאנתולוגיה בהשראת המשפט הזה. התיישבתי לכתוב. "לא נולדתי אשה, נעשיתי", היה המשפט הראשון שעלה בראשי, בגוף ראשון, ומתוכו נולד השיר שכתבתי במשך כמה ימים.
אנחנו נולדות תינוקות. גברים נולדים תינוקות. כבר אז, כידוע, מתחילה החלוקה. ורוד לבנות, כחול לבנים. שמלות, קוקיות, סרטים ובובות לבנות, מכוניות ונעלי ספורט לבנים. תהיי עדינה, מתוקה. תהיה גבר. זכורה לי פעם שחיכיתי בתור לבדיקות דם ולפני היה ילד כבן חמש-שש שבכה כשיצא מהבדיקה, מלווה באביו. "אתה גבר", אמר לו האב, "גבר לא בוכה". מגיל חמש מחונך הילד הזה להשתיק את בכיו, להשתיק הבעות הנתפשות כמעידות על חולשה או אפילו על רגש טבעי של כאב.
ילדות, לעומת זאת, מוסללות לפסיביות, לעדינות, לרגשנות, לריצוי. לפני שנים עבדתי בגן ילדים ובחג הפורים הגעתי מחופשת לנסיך. "איזה יופי", "אמרה לי הגננת, "התחפשת לציירת", "לא, התחפשתי לנסיך", הסברתי; "נסיכה", היא תיקנה, "לא… נסיך…", התעקשתי. מיותר לציין שכל הילדות בגן התחפשו לנסיכות וכל הילדים התחפשו ללוחמים או אבירים או שאר מיני תחפושות לוחמניות. בעיניה המבולבלות של הגננת ראיתי אז את ההשתקפות של הסדר החברתי הברור כל כך, המקוטלג, שאפילו אשה המחופשת לנסיך יכולה לערער עליו.
ולתוך זה אנחנו גדלות, גם כיום. וברבות השנים שוכחות שלא נולדנו כך אלא נעשינו. שהנסיכה הלבושה במיטב שמלותיה המפוארות, התפוחות, הגנדרניות, הממתינה לנסיך שלה, היא רק תחפושת. ומי שמעזה להשיל מעליה את התחפושת הזאת – מקוטלגת כ"גברית", כאילו יש רק דרך אחת, מאד מסוימת, להיות אשה. לערעור על הסדר החברתי יש מחיר. אבל גם להישארות בתוכו: מחיר של השתקת קולות אחרים בתוך הנפש, קולות המבקשים לעצמם משהו אחר. לעתים החברה ממסכת כל כך את הקולות האלו עד שאפילו האשה או הנערה עצמה לא יכולה לשמוע את קולה שלה, לדוגמא אשה הנמצאת במערכת יחסים שבה היא מרצה את בן זוגה באופן אוטומטי ולא קשובה לצרכיה שלה ואולי אף כלל אינה מודעת להם; אשה המגלה בגיל מבוגר את משיכתה המינית לבנות מינה משום שכלל לא העלתה את האפשרות הזאת לגבי עצמה בתוך חברה המכוונת להטרו-נורמטיביות; אשה המוותרת על קריירה משמעותית ועל הגשמה מקצועית לטובת טיפול בילדים ובבית ; אשה שנישאת ומיד מביאה ילדים כי "ככה זה" מבלי לשאול את עצמה אם הרצון הוא באמת שלה ועוד.
לעתים מפגשים שונים במהלך החיים עשויים לסדוק משהו במעטפת הזאת ולחשוף את הקולות הרוחשים מתחת, המבקשים להתגלות. אלו יכולים להיות מפגשים עם טקסטים (כגון זה של סימון דה בובואר למשל או כגון הטקסטים האמיצים שלוקטו לאנתולוגיה "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה") או עם נשים אחרות שמראות שאפשר גם אחרת, שאפשר גם למצוא דרך לתת ביטוי לקול הפרטי שלך. ולעתים זה שילוב של מפגש עוצמתי הן עם נשים אחרות והן עם טקסטים, כפי שקורה בסדנאות הכתיבה לנשים שאני מנחה בשנים האחרונות. מרגש אותי מאד להיות עדה כל פעם מחדש לעוצמה שמוצאות הנשים בתוכן לגעת במשאלות כמוסות, בתשוקות, בכאבים, בקולות רדומים לעתים, להעיר ולבטא אותם במלוא צלילותם. מרגש אותי הכוח שהן מעניקות זו לזו, הכוח שהן שואבות מן הטקסטים והאופנים שבהם הן כותבות מחדש את הטקסטים שעמם הן באות בדיאלוג.
אני מרגישה שבמפגשים האלו הציפיות, המוסכמות, ה"מה יגידו" – מוּשָלים, וחומרי הנפש הראשוניים מונחים כמו אבני בניין רכות, שניתן ללוש ולעצב אותן ולבנות מחדש, לערער על מה שנתפש כמובן מאליו לכאורה, לשאול שאלות, להעז לחקור ולשאול, ולכתוב. לכתוב. לקעקע על הדף את הקול המתהווה, המאפשר לעצמו להישמע, המבקש להיות חקוק.
אני נדהמת כיצד לעתים כבר במפגש הראשון נוצרת אינטימיות בין הנשים, מרחב שמאפשר מיד לשים על השולחן ולשתף את מה שבחיי היומיום אולי פחות זוכה לשיתוף, מרחב שמאפשר להשיל תחפושות, מסכות, לגעת בבפנים.
והכתיבה. הכתבה שממקדת, שמחייבת להביט פנימה, שלא מאפשרת לברוח. אֶת השיר שלי לאנתולוגיה לקח לי כמה ימים לכתוב. כמה ימים של התבוננות פנימית, של התבוננות לאחור, של מציאת המלים שידייקו, שידייקו את הנפש שלי ואת אופן הביטוי. ואז מתרחש הקסם הזה – שאף פעם אין לי הסבר כיצד הוא קורה : אחרי הכתיבה הטקסט שאני עצמי כתבתי מגלה לי את עצמי, מספר לי מה בעצם רציתי לומר. כשקראתי את הקול הקורא לאנתולוגיה לא ידעתי מה אני מבקשת להגיד על "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה", או כיצד אני עצמי נעשיתי או מה זה אומר "להיעשות אשה". אבל אחרי שכתבתי ידעתי. אחרי שכתבתי הטקסט שלי עצמו גילה לי, גילה לי את קולי שלי.
מיד אביא אותו כאן לפניכם, שתוכלו לשמוע בעצמכם את הקול, לגלות כיצד אפשר להיעשות כך, וכיצד אפשר אחרת, אבל לפני כן אני רוצה להזמין אתכן, נשים, לסדנת הכתיבה הקרובה לנשים, שתחל ב-13/10/15 ותימשך 12 מפגשים. בסדנא נפגוש טקסטים של משוררות העוסקים בנשים, נפגוש נשים כותבות אחרות, והחשוב מכל – נפגוש ונבטא את קולותינו שלנו, אלו הפנימיים, עמוקים, המבקשים להישמע ולהיכתב. הסדנא מיועדת הן לנשים מתחילות בכתיבה והן למנוסות, המבקשות להביע את קולן הכותב על טהרת וחגיגת מפגש נשי.
והנה השיר שלי, שאני קוראת בקול, כדי שאפשר יהיה לשמוע את הקול בעולם, ומתחתיו השיר כתוב – כדי שאפשר יהיה לקרוא לאט אות-אות, מילה-מילה, את אבני הבניין המרכיבות את הקול השר.
סוכר / ליאור גרנות
לא נולדתי אשה, נעשיתי.
לתוך מציאות טרם זמנית הגחתי,
גדולה מעט מכף יד,
משקל של חבילת סוכר, אמא אמרה.
יצור קמוט, תוֵי פנים בלתי מובחנים,
צינורות לפה ולשם, אינקובטור;
לא ברור היה אִם אשרוד.
סוכר, היא סוכר הקטנה.
נלחמתי כמו גבר.
גדלתי ילדה, דמעות
היו באות בקלות, מישהו
זרק מילה, אחרת התסיסה נגדי.
הייתי יפה
(דוגמנית-צמרת, אמרה בכיתה בי"ת
המורָה לבלט, המורֶה בתיכון לא אמר
אך שאל במסיבת הסיום בקול צרוד ולוחש:
אז… יש לך חבר? ו… מתי ניפגש?).
לבשתי שמלות:
הירוקה הארוכה עם הפרחים בצד,
הכחולה המבריקה עם הבד שנצמד,
האדומה המיני (המוכרת אמרה: מהממת! שימי אותה עם חוטיני),
וגרביונים שקופים עוטפים כף רגל נתונה בנעלֵי
עקב דקים, סירה, פלטפורמה, בובה.
וכך יצאתי למסיבה.
במשך שנים רקדתי:
עם החייל, עם הטייס, עם הצייר, עם המרצֶה, עם המתופף.
אחד שרירי וחסון, אחד מזוקן, אחד מבוגר, אחד צעיר וחמוד, בנות עשרים
יוצאות בריקוד.
קימרתי את הגוף בהתאם לצורות כפות ידיהם, קימרתי חיוך (מיליון דולר),
עצמתי עיניים, הטיתי את הראש לאחור, הסתחררתי. נתתי להם להוביל.
איזה ריקוד זה היה.
בבקרים מצאתי את הלב שלי
מונח לצדי, גרגרֵי סוכר
נשרו ממנו עם כל פעימה, מבקשים להזכיר לי משהו, לא ידעתי
מה.
היום כשאהובתי שוכבת מתחתי
ואני באה אליה
כמו גבר,
כמו אשה,
(כמו גבר שהוא אשה, כמו אשה שהיא גבר, כמו גבר-גבר, כמו אשה-אשה,
כמו ילדה, כמו תינוקת, כמו ילד, כמו תינוק)
אני בוקעת,
נולדת מחדש
אשה בזרועותיה,
לא נעשית,
נולדת.
אצבעותיה משרטטות את תוֵי פני בקווים ברורים, שפתיה
בוזקות על עורי
גרגרים מתוקים
וגומעות.
