"סַפֵּר לו עכשו/ אֶת כל אהבתי,/ שעתיים לפני שחר/ ספר לו הכל./ אל תבטל זמנך לאִחולים,/ ספר לו עד שחר/ את אהבתי." שורות אלו הן הבית הפותח את שירה של דליה רביקוביץ "חלומותיה של תרצה", אחד משירי האהבה היפים ביותר שישנם בעברית. השיר הזה מצליח להביע את המלאוּת והגודש שבאהבה ואת האופן שבו היא יכולה למלא את מרחבי הנפש: "ראיתי בית עם שבשבות,/ ראיתי גן מלא אמירים,/ אהבתי טרפה אותם,/ אהבתי בכל העֵצים". בשיר באים לידי ביטוי הדחיפות והלהט לחלוק עם האהוב את האהבה, לספר לו על אודותיה, לגלות את צפונות הלב: "ספֵּר לו רק את אהבתי,/ אל תאבד זמנך לבטלה"; ובהמשך: "אל תבטל זמנך לנימוסים/ שתי שעות בטרם שחר". אלא שכל העוצמות הללו – עוצמות הרגש, התשוקה, הדחיפוּת לספר – כמו מתרסקות אל הקרקע בסיומו של השיר: "אהובי שלי, אהובי שלי,/ אֶת כל אהבתי/ לא יכולתי לספר".
אני חושבת על הצורך של האדם המאוהב לחלוק עם העולם את אהבתו; לא רק עם מושא אהבתו אלא עם העולם כולו. כשרגש האהבה עולה על גדותיו מתעורר הרצון לחגוג, לשתף את העולם בשמחה ולזכות ממנו להד לשמחה הזאת ולשותפות בה: "אילו רציתי לבכות, יכולתי לבכות ביחידות", כתבה לאה גולדברג, "אבל איך אצחק לבדי, ואין איש ואין הֵד?".
אני חושבת על מצבים שבהם נמנעת האפשרות הזאת לחגוג ולספר את האהבה: לפעמים אלו מצבים שבהם האוהב מניח כי האהוב ידחה את אהבתו ואז הוא נמנע מלחלוק את אהבתו אפילו עם מושאה; לפעמים מדובר על יחסי אהבה המתקיימים מחוץ לנורמות חברתיות מסוימות – כמו למשל יחסי אהבה עם אדם הנמצא במערכת יחסים מחייבת אחרת – ואז יתגבר הצורך דווקא להסתיר את האהבה; ולפעמים מדובר באהבה חד מינית בין שתי נשים או בין שני גברים שאחד מבני הזוג או שניהם מסתירים את נטייתם המינית מסיבות שונות, מה שמכנים "להיות בארון". במקרה כזה היותו של הקשר סודי עשוי להוסיף נופך של ריגוש, ייחוד ותחושה של משהו פרטי מאד בין בני הזוג, אבל לאורך זמן סודיותו של הקשר עלולה להתחיל להעיק, במיוחד אם קיים פער בין מידת החשיפה של שני בני הזוג ובמידת הצורך שלהם בחשיפה: סביבתו של האחד יודעת על נטייתו המינית ועל הזוגיות, וסביבתו של השני אינה יודעת.
אותו דבר שהתחיל כסוד מתוק עלול – בשהות ממושכת בארון – להפוך למטען של כאב, בהיותו כלוא ובלתי מאוורר.
עיתוי חשיפת הסוד והזמן שנדרש על מנת לחושפו לסביבה תלויים, כמובן, במספר רב של גורמים ומשתנים מאדם לאדם. אך בינתיים, עד שניתן לספר את דבר האהבה – כיצד ניתן בכל זאת למצוא הד לרגשות המציפים? ספרים הם, בעיני, אחת הדרכים הנפלאות לשם כך. המעבר מ"ארון" ל"ארון ספרים" מאפשר פריצה – חלקית וראשונית אמנם, אך משמעותית מאד – של בועת הבדידוּת ושל תחושות השונות שמלוות פעמים רבות את מי שנמצאים בארון (ולאו דווקא כזה הקשור בנטייה מינית אלא "ארון" כמסמל כל סוד שהוא). הספרים מאפשרים לאוהב הסגור בארון את אותו הד שכתבה עליו לאה גולדברג: הם מהווים מצע להזדהות עם עוצמות הרגשות, עם התשוקה, ובאופן ספציפי: עם האופן המסוים של התשוקה. עבור נערה או אשה המגלה את משיכתה לנשים אחד הדברים המרגשים ביותר הוא לקרא, למשל, שיר אהבה של אשה לאשה; הפניה בלשון נקבה אל נמענת בשיר עשויה להיות מרגשת מאד בזכות היותה אי שמאפשר הזדהות בתוך מרחב ספרותי שרוב יחסי האהבה שבו הם יחסים בין גבר לאשה.
ההזדהות עם דמויות ספרותיות ועם חוויות נפשיות או ממשיות בספרים עומדת, כמובן, בבסיסה של הביבליותרפיה, והיא עשויה להוות גורם תרפויטי עבור מצבים רגשיים רבים ומגוונים. אלא שבמצבים המאופיינים באיכות של סוד – ההזדהות חשובה אף יותר: עצם המפגש עם דמויות ספרותיות החוות חוויות הדומות לאלו שחווה האדם במציאות מאוורר משהו מסגירוּת הארון הפנימי. המפגש הזה מאפשר ללוש בתוך הנפש את הרגשות ואת עוצמתם, לתקף את הרגשות ולהבינם לעומק. הספר יכול לשמש כאיש סוד או כספר סוד עד שיבשילו התנאים לחלוק את הדברים עם אנשים בשר ודם.
ונדמה שאין שיר מתאים יותר לסיום דברים על ארון וסוד ועל אהבה חד מינית מאשר שירהּ של מאיה קופרמן "סוד שיש לאומרו": "רציתי לכתוב על שָדיה/ ועל עיניה של אהובתי בְּלֵילות החמסין./ להיזכר במשי אצבעותיה/ על פְּנִים ירכַי./ רציתי לגעת מן המרחק בצוארה הקשוב/ למלמולה של רוח אִטית באה/ מחוף ימה המזוהם של חיפה,/ לוטפת את כפות ידיה הלחות/ ומשיבה אותן לחום בטני./ רציתי ללחוש את שמה של אהובתי,/ כסוד שיש לאמרו ביחידות./ לחזור על קולי המבקש ממנה לאחר מעשה,/ "אהבי אותי שוב."// אבל אהובתי קמה, פשטה את עֵירֻמָּהּ,/ והלכה./ ונשבר החמסין."
שמה של האהובה נועד להילחש כסוד שיש לאמרו ביחידות, אולם דבר האהבה נכתב ופורסם ברבים ולכן מאפשר לרבים – וביתר דיוק: לרבות – למצוא בשורות את עצמן ואת אהבותיהן שלהן. במפגש עם השיר המדבר את סוד האהבה יכולה האהבה להפוך מכזו שלא ניתן כלל לספרה ("את כל אהבתי לא יכולתי לספר") לכזו שאפשרי לאומרה ביחידוּת, במפגש הסובייקט עם נפשו שלו באמצעות הטקסט. פתיחת הדלת הזאת אל ארון הספרים – הנוגע באותם חלקים סודיים – עשויה להוות צעד לפתיחת דלת הארון, לאפשרות לזכות להד ולאפשרות לספר את כל האהבה.
*
*מוזמנותים לפנות אלי לטיפול באמצעות ביבליותרפיה בנושאים הקשורים בנטיה מינית.
