לעתים כשיושבים מולי בטיפול מטופל או מטופלת חדשים ומספרים לי את סיפורם – כל מיני טקסטים מדלגים להם בראשי, מתרוצצים, באים והולכים. הדברים של המטופל/ת מהדהדים שורות משיר, שאני יודעת באופן עמוק שכאשר המטופל יפגוש את השיר הזה – זאת תהיה כמו פגישה עם עצמו, אבל לא "עצמו" של היום אלא "עצמו" קדום, ראשוני, ילדי; כמו לראות סרט שצולמת בו בילדותך ושכחת בכלל שהוא צולם, ופתאום אתה רואה את עצמך ילד; אתה מחייך, מעט נבוך, אבל לאחר כמה רגעי מבוכה אתה מסתכל אל הילד הזה ואומר לו: 'הי ילד, נעים לפגוש אותך שוב, זה אני. מזמן לא דיברנו. ואולי בעצם מעולם לא דיברנו ככה.' הדיבור שמאפשר הטקסט עם הילד הזה הוא דיבור שלפני הדיבור; הוא דיבור שראשיתו בשתיקה ובמבט עיניים שמגלמים בתוכם הבנה עמוקה מאד, ראשונית, כזו שנוגעת במקומות הראשוניים ביותר, הבלתי מתומללים עדיין. אתה רואה את הילד הזה בסרט הילדות, אבל הפעם מביט בו מבפנים. המצלמה משוטטת שם, בנבכי הלב והנפש, שיטוט כמו שיוט על מים רגועים, איטית, לא קופצנית, לא תזזיתית.
יש לי תחושה שהטקסט הזה שרץ לי כעת בראש יגע במטופל בדיוק ככה, ואז נוצר בי הדחף להביא לו את הטקסט הזה, לדאוג לארגון פרטי המפגש המשמעותי הזה שבין המטופל לטקסט. אבל רגע; משהו בי עוצר. שניה אחת. תחשבי רגע. עוד לא. יש בך איזו תחושה עמוקה, ידיעה אפילו, שהטקסט הזה הוא הטקסט המתאים; שהוא זה שיגרום לאשה או לאיש שיושבים כאן עכשיו את הנגיעה הכל כך חד פעמית ואינטימית הזאת בחלקי הנפש העמוקים שלהם שיוכלו כעת להתגלות באמצעות הטקסט, להיות ניבטים באופן אחר, לזכות למגע ולהד. ובתוך כל זה ויחד עם התחושה העמוקה הזאת – רגע, עוד קצת, עוד לא, אולי זה עוד לא הזמן.
לפעמים דווקא משום שישנה תחושה שטקסט כלשהו כאילו נכתב במיוחד על או עבור אדם מסוים או סיטואציה רגשית מסוימת, דווקא משום שנראה כי הטקסט הזה הוא כל כך מדויק עבורם – יתכן שיהיה בו משהו מטלטל מאד, משהו שעלול לחשוף מהר מדי או בעוצמה רבה מדי תחושות או חוויות או חלקי נפש פגיעים מאד שזקוקים עדיין להיות חבויים, תחת מעטה הגנה, שלא יסירו מהם את הכיסוי מוקדם מדי, שלא יחשפו אותם באחת. וזאת הסיבה שלעתים גם אם אני בטוחה שאין טקסט מתאים מזה עבור מטופל או מטופלת בנקודת זמן מסוימת – אני משתהה; נושמת עמוק, אומרת לעצמי שאחכה לזמן הנכון לאפשר לטקסט הזה להיוולד אל תוך הטיפול. בינתיים אני והמטופל/ת שומרים על הסביבה הרחמית שמחזיקה את הטקסט בתוכה; מאפשרים לעצמנו להרות את הטקסט, מאפשרים להריון להתפתח שבוע אחר שבוע עד שיבשילו התנאים, עד שהטקסט יבשיל ויתפתח בתוך רחם הטיפול, רחם המרחב שבינינו ורחם נפשו של המטופל.
אבל איך יודעים מתי הוא הרגע הנכון? האם הוא כבר הגיע? האם לחכות עוד? האם הוא עוד לא כאן אבל כמעט? כמובן שזה תמיד רגע של סיכון: יכול להיות שנקודה מסוימת תהיה מוקדמת מדי עבור המטופל/ת, ואז זאת תהיה טעות של "כבר": כבר הבאתי, אבל זה היה מוקדם מדי. ויכול להיות שנקודה מסוימת תהיה נקודה של "כמעט": אני אגיד לעצמי ש"עוד לא, עוד מעט", אבל נקודת הזמן תעבור ופתאום זה יראה לא מתאים להביא את הטקסט הזה עכשיו; הזמן המתאים יחלוף.
איפה המחיר היקר יותר, אני שואלת את עצמי, ב"כמעט" או ב"כבר"?
בשיר של חנוך לוין "הבלדה על אדון כמעט וגברת כבר" נראה שהאשם באהבה המוחמצת הוא אדון כמעט: הוא אוהב את גברת כבר, כמעט אומר לה זאת, אבל בסוף לא אומר. כך חולפות להן השנים, אדון כמעט נשאר לבדו, גברת כבר נשארת לבדה, היא מתגוררת בבית שכמעט מתגורר בו גם האדון כמעט, אבל "עכשיו לא מתגורר בו אף אחד". השיר מתאר ההחמצה שהיא המחיר על ה"כמעט" של אדון כמעט, אבל לא ממש מתאר את המחיר על מעשיה של גברת כבר שכבר נותנת יד לאדון כמעט, כבר, מוקדם מדי, מהר מדי.
כשנותנים יד למי שלא מוכן לכך עדיין – היד הזאת עלולה להבהיל. לפעמים אותו אדם אפילו לא יכול לזהות שזאת יד מושטת אלא אולי הוא חווה אותה כיד פולשנית, חודרנית, מפשפשת, לא מותאמת; ואז הוא נרתע מהר אחורה ובורח. זה מחיר ה"כבר". אני לא רוצה שהטקסט המושט שלי יתקבל כיותר מדי, אני לא רוצה שהוא יבהיל, יטלטל, ישמוט משהו.
ומחיר ה"כמעט": הרגע יחלוף, הטקסט ישהה לו במחשבותי ויהדהד באופן כזה או אחר בטיפול אבל לא יפגוש את המטופל פנים אל פנים, באותו מפגש גולמי, מזוכך, שאני אהיה עדה לו כמעט מן הצד ברגע הראשון ההוא.
נדמה לי שבהתמודדות עם השאלה הזאת – מהו התזמון הנכון להביא טקסט לטיפול – אני מעדיפה להיות זהירה ולשלם את מחיר ה"כמעט" מאשר את מחירו של ה"כבר"; ולא להסתכן במוקדם מדי, בפולשני, בלא מותאם ובמטלטל. גם אם הטקסט לא הובא – אני מאמינה שמשהו ממנו נמצא בחלל החדר, וגם אם חלף הרגע הנכון – אולי יוכל הטקסט לחזור בזמן אחר, באופן אחר.
"גברת כבר טיילה עם אדון כמעט./ היא אהבה אותו וכבר נתנה לו יד,/ הלילה חם היה, ירח שט/ על הגברת כבר ואדון כמעט (…)" – אני מאמינה כי שאלת הטיימינג הנכון בהבאת טקסט לטיפול היא טיול משותף עם גברת כבר ואדון כמעט; טיול בתווך שביניהם, שמבקש לאפשר את אורו הנכון, המדויק של הטקסט על הנפש, כמו אורו של ירח שט בשמיים, בלילה חם של אמצע חודש קיצי.
