כשהייתי נערה היה לי מנהג להעתיק למחברות שירים שנגעו לליבי, שהזדהיתי איתם ברגע מסוים, שדיברו את הקול שלי, שנתנו לי כוח. מבלי ששמעתי אז על המושג "ביבליותרפיה" כבר עשיתי לעצמי ביבליותרפיה בבלי דעת.
רבים מהשירים שהעתקתי למחברות שלי ושהאזנתי להם שוב ושוב היו שיריה של חוה אלברשטיין, שהרגשתי שמדברים את הנפש שלי באופן עמוק. הייתי נוהגת לבקר ב"אוזן השלישית" ולקנות תקליטים ישנים שלה, להתיישב על הרצפה סמוך לפטיפון ולהאזין להם שעות ארוכות, יודעת את מילות כל השירים על-פה. לכל מצב רגשי היה שיר שהתאים. ישנם שירים שהולכים אתי מאז כל השנים, תמיד, נישאים בתיק הנפש שלי כמרפא מצטלצל: "שיר מגרש את החושך בלילה/שיר מחזק את הלב בימים קשים"; ושורות מתוך השיר "גם אתה תעבור": "כשהחושך יורד והפחד גובר/ אל תצעק 'כמה חושך'/ בוא תדליק איזה נר" – שתמיד מזכירים לי את הכוחות שתמיד טמונים בתוכנו, לעשות משהו, להדליק נר, גם כשנדמה שאפל ממש.
אז, בגיל 15, הלכתי לאותה הופעה של חוה ארבע פעמים רצופות; לאחת מהן עם סבתי האהובה, לאחת מהן עם ידיד; "אתם יודעים שזאת הופעה של חוה אלברשטיין…", אמרה לנו הסדרנית לנוכח גילנו הצעיר, "אנחנו יודעים!", עניתי בגאווה, "וזאת פעם רביעית שלי בהופעה הזאת!".
באחת מן ההופעות האלו אזרתי אומץ, נגשתי אל מאחורי הקלעים ונתתי לחוה מכתב שכתבתי לה. אני זוכרת עד היום מה לבשתי, זוכרת את המעטפה שלתוכה הכנסתי את המכתב. אמרתי לחוה כמה אני אוהבת את שיריה ואותה, והיא חזרה ואמרה "תודה, תודה", ואני זוכרת שחשבתי אז כמה מוזר זה שאני מרגישה כאילו אני מכירה אותה לעומק וזה נראה לי ברור לגמרי שגם היא מכירה אותי, הכרות אינטימית מאד – שהרי היא מצליחה לדייק כל כך את הנפש שלי – אבל בעצם היא לא מכירה אותי, ואני עבורה נערה אנונימית. כעבור כמה שבועות, יום אחד אחר הצהריים אבא שלי נכנס הביתה ובידו מעטפות מן הדואר: "מי רוצה מעריב לנוער?", הוא שאל, "ומי רוצה מכתב מחוה אלברשטיין?". חוה כתבה לי מכתב תשובה נוגע ורואה ועמוק ומיטיב, בכתב ידה, שהלך אתי לאורך כל השנים וחזרתי וקראתי בו ברגעים שונים. אחת השורות במכתב היתה: "תמשיכי להקשיב לעצמך ולכי בדרך האישית שלך" – שורה שהיתה לי כפנס להאיר את ההליכה בדרכים האישיות שלי, הדרכים הנכונות והמדויקות עבורי, לאורך השנים.
בשבוע שעבר הייתי בהופעה של חוה, שבה היא שרה שני שירים שפתאום חשבתי עליהם ביחד, חשבתי על הקו המתוח בין שניהם, או על המרחב המצוי בין שניהם, שהוא אולי המרחב האינטימי והעמוק והפרטי שמתאפשר בשיחת נפש שירית עם יוצר אהוב, כמו שיחת הנפש המתמשכת, הפרטית שלי, עם חוה אלברשטיין – באמצעות המפגש עם שיריה; מרחב המאפשר אינטימיות ותחושה של הכרות עמוקה גם כשאין מכירים באמת.
השיר הראשון הוא "ואיך אצלך" שכתבה חוה אלברשטיין (מתוך האלבום "ואיך אצלך", 2013), והשיר השני הוא "אדבר אתך" שכתבה רחל שפירא (מתוך האלבום "כמו צמח בר", 1975).
בשיר "ואיך אצלך" אני קוראת את הפער בין הדיבור היומיומי, החיצוני, זה שמעל לפני השטח, ובין הרגשות האמתיים הרוחשים מתחת, אלו הבלתי מדוברים: "ואיך אצלך, איך החיים שלך/ אתה מחייך, יפה החיוך שלך/ כמו תמיד יש בו חום, יש בו גם עוצמה וכוח/ אבל משהו בו לא נותן לי עכשיו מנוח.// ואיך אצלך, התמונות באמת מקסימות/ הבית יפה, הילדים מתוקים מאד/ אבל איך אצלך, לא סיפרת דבר עדיין/ מה קרה לשמחה, מה קרה לברק בעיניים// אם זה קשה, בוא נשכח מזה/ אם זה קשה, בוא נעזוב את זה/ בוא נדבר על גשמי השנה, על משחק העונה/ על תזונה נכונה, על מצב המדינה// עוד שומעת אותך, אסור לאבד עניין/ אין עבר, אין עתיד, רק אנחנו עכשיו וכאן/ אף אחד לא ישתיק, הם לא ישנו אותנו/ ולאן שנלך החלום ילווה אותנו// אם זה קשה, בוא נשכח מזה, אם זה קשה, בוא נעזוב את זה/ בוא נדבר על גשמי השנה, על משחק העונה, על תזונה נכונה, על מצב המדינה// אם זה קשה, כן, זה טפשי/ בוא נדבר על גשמי העונה/ על תזונה נכונה, על מצב המדינה/ איך אצלך, איך החיים שלך."
אני חושבת על השאלה השגרתית הזאת – "איך אצלך?" – כמו "מה נשמע?", "מה קורה?", "מה העניינים?", ונזכרת בבדיחה ששמעתי פעם:
-"מה נשמע?"
-"במילה אחת? בסדר…"
-"ובשתי מלים?"
- "לא בסדר"…
כמה אנחנו רגילים לענות את תשובת ה"בסדר" האוטומטית הזאת, שחובה אולי מאחוריה הרבה "לא בסדר", אולי כי אנחנו לא רוצים להכביד על הצד השני, אולי כי אנחנו לא רוצים להיות "הורסי המסיבות", אולי כי לא מאמינים שהצד השני באמת מעוניין לשמוע, ואולי – כמו שמציע השיר הזה – פשוט משום שזה קשה: קשה לדבר על מה שבאמת, על מה שרוחש מתחת לסיסמאות ומתחת לנושאים הכלליים, על האישי, על האינטימי. אני חושבת על תרבות ה"פייסבוק-הכל דבש" שאנחנו חיים בה: התמונות המחייכות שאנשים מעלים מטיולים, מימי הולדת, חגיגות חתונה, תמונות של שולחנות חג ערוכים, הצהרות אהבה, תינוקות שנולדים – מוכרחים להיות שמח; ואם זה קשה – לפחות כלפי חוץ, קבל עם ופייסבוק – תַּראו את השמח. ודווקא בשיר הזה הדוברת מתעקשת לראות מבעד לכללי, לסיסמאתי: החיוך שלך יפה, היא אומרת, ורואה את העוצמה והכוח שבו, אבל גם משהו בו לא נותן לה מנוח, ומתחת לתמונות הבאמת מקסימות היא מצליחה לראות את העיניים שהברק בהן כבה. הדוברת מבקשת את הדיבור האינטימי, החשוף, האמתי ומצביעה על בריחתו של בן שיחהּ לנושאים כלליים: גשמי השנה, משחק העונה, תזונה נכונה ומצב המדינה; נושאים כלליים שלא מספרים באמת מה שלומו: "אבל איך אצלך, לא סיפרת דבר עדיין".
אני חושבת על הנמען בשיר הזה, אני חושבת עלינו, על כולנו, על שיחות החולין שלנו, שלפעמים יכולות להשאיר אותנו בודדים מאד, שומרים את ה"מה אצלנו" האמתי אצלנו, נשארים אתו לבד אחרי שכולם הולכים, וכמה בעצם אנחנו כמהים לאיזה מבט רואה, מבט שיראה מתחת לחיוך מלא החום, העוצמה והכוח – שמשהו בו השתנה; מבט שיראה – כפי שרואה הדוברת בשיר הזה – ויושיט לנו יד שתאפשר לנו את הדיבור. אֶת היד הזאת המזמינה לדיבור מושיטה הדוברת בשיר "אדבר אתך", שהיא בעיני אותה דוברת מהשיר "ואיך אצלך", או אולי הפוך בעצם – הדוברת מ"איך אצלך" היא אותה הדוברת מהשיר "אדבר אתך", שהוא השיר המוקדם יותר כמובן: "כשאתה חִוֵּר מצַּעַר/ מתחפר בשתיקתךָ – / תן לי לדבר אליךָ/ וללכת בין צלליך/ להיות אתך.// לא אשאל אותך מדוע,/ לא אחריד את בדידותך./ זהירה, כמו מהססת,/ באותות חִבָּה וחסד/ אדבר אתךָ.// יש בי כֹּח, יש בי כֹּח./ אל תחוס עלי,/ אל תפריע לקוצים שלך/ לשרוט את רגלי.// כשאתה עָיֵף עד מָוֶת,/ לא נרדם בחשכה,/ בשעה שסיוטיך/ מרדפים חלומותיך – / אשאר אתך.// על ידך אני נודדת/ בין שנתך ליקיצתך,/ המלים שלי שבירות הן/ וכפות ידי קטנות הן – / אך הן לצדך.// כשאראה, או כשתאמר לי/ חרש, חרישי,/ כי מתיך מתקבצים – /גם אני ארכין את ראשי.// לא אשאל אותך מדוע,/ לא אחריד את בדידותך./ זהירה, כמו מהססת,/ באותות חִבָּה וחסד/ אדבר אתך."
הדוברת בשיר הזה מציעה נוכחות עוטפת, יציבה, ההולכת בעדינות בין הצללים – צללי הנפש, אלו המעיקים, שקשה לדבר אותם – קשובה ונוכחת מבלי להציק, מבלי לשאול מדוע, מבלי לשפוט. אני חושבת על המלים הרבות של יש, של נוכחות, של "אני כאן" שנמצאות בשיר הזה: "ללכת בין צלליך", "להיות איתך", "אשאר אתך", "הן [כפות הידיים] לצדך", "כשאראה", "ארכין את ראשי". כל הפעלים הללו לא מציינים דיבור אלא נוכחות ממשית ורגשית שאין בה מלל ובכל זאת השיר זכה לכותרת "אדבר אתך", אולי משום שבהימצאות הנוכחת הזאת, הקשובה, העדינה, הרגישה – יש כל כך הרבה דיבור – גם אם ללא מלים – והיא המאפשרת דיבור.
הדוברת בשיר הזה אוזרת אומץ וכוחות כשהיא נכנסת – בעדינות ובסבלנות – לתוך חומת החיוך היפה והתמונות המקסימות מהשיר "ואיך אצלך" ומוכנה לשהות במקום הקשה, לא לברוח ממנו, לא להסיט אותו ולא לשכוח ממנו, מוכנה להיכנס לסבך הצער, הצללים, הקוצים, הסיוטים.
אני חושבת על שני השירים האלו כשירים שמדברים טיפול: "איך אצלך", אנחנו רגילים לשאול בשיחות חולין, בסדר, אנחנו רגילים לענות. בטיפול אנחנו רואים מתחת ה"בסדר במילה אחת" גם את מה שפחות בסדר, אנחנו לוקחים זמן וסבלנות וכוחות כדי לשהות – מטופל ומטפל – באזורים המוצללים. אני חושבת על הדוברת בשני השירים כמטפלת רואה ונוכחת: רואה מתחת לחיוך את מה שפחות מחויך, רואה את ההגנות של הנמען שלה – המטופל שלה – שרוצֶה "לשכוח מזה", לדבר על נושאים אחרים, לברוח לשיחה כללית, רואָה את הצורך שלו בנוכחות שלה – נוכחות של יחד, נוכחות שצועדת צעד צעד, נודדת אתו בין שינה ליקיצה, בין חלום ובין התבוננות על חלום, נוכחות אקטיבית שמראה לו: אני אתך, אני שותפה לכאב שלך, אני מרגישה את הכאב שלך בעצמי, מרכינה את ראשי כשמתיך מתקבצים, אבל לא נבהלת, לא נשרטת מהקוצים שלך, אני עומדת בזה, עומדת בך, אני לא אשלוף אותך משתיקתך בכוח, אני אהיה לצדך – נוכחת בסבלנות – עד שתוכל לדבר, עד שתוכל לדבר אתי אֶת שבאמת, גם אם טיפין טיפין בהתחלה, גם אם במשורה. קודם בוא ונשיל את הדיבור ההוא, החיצוני, על הגשמים והמשחק והמדינה – שתמיד תמיד יש מה לדבר עליה – בוא נשיל לאט את המעטפות, אחר כך תשתוק. ואהיה שם אתך, בשתיקה, באותות חיבה וחסד, בדיבור עדין, נודד, נע בין הצללים. עד שתוכל לדבר. לפעמים נשתוק שנינו, לפעמים נאזין יחד לשיר שידבר בשבילנו, שידבר אותנו, שידבר אותך.
איך להגדיר את המרחב הזה שבין שני השירים האלו? אולי זה מרחב התנועה מן הכללי, ששם, מן הדיבור המכסה, אל הדיבור הפרטי מאד, האינטימי, זה שנעשה לעתים ללא מלים ועדיין – הוא דיבור עמוק ומשמעותי כל כך. ובשני השירים האלו ישנה ההתעקשות. התעקשות הדוברת לראות, התעקשות הדוברת להיות נוכחת: להמשיך לשאול על ה"אצלך" הפרטי גם בתוך הדיבור הכללי; להיות באזורים הקשים – המוצללים, המדבריים, אלו שלעתים הם נעדרי שֵם, ובכל זאת להצליח לשהות בהם – באותות חיבה וחסד.
אני חושבת על הרגעים האלו שבהם אין לנו מלים לדבר את האמתי, הפרטי מאד, ואולי אנחנו גם לא רוצים לדברו – לא מאמינים שיוכלו להבין אותנו, לא רוצים לחשוף את כאבנו לעולם. ברגעים האלו השירים, בעיני, הם מתנה, הם הצלה, הם קול מרפא בהיותם קול מְדַבֵּר. כאשר אנחנו לא מצליחים למצוא בעצמנו את המלים שלנו, אנחנו יכולים להקשיב למלים של אחרים, שידברו את הנפש שלנו. מלים של אחרים שמדברות אותנו יכולות להיות בדיוק הדיבור הזה של החיבה והחסד, מבלי להחריד בדידות, מבלי לפלוש, לנוע בתיאום לצדנו. הן יכולות להגיד לנו: "היי, אנחנו כאן אתך, אנחנו יודעות, גם אנחנו, זה בסדר. את/ה לא לבד, יש לך קול", וזה כל כך הרבה.
בשיר "שיר במתנה" ששרה חוה אלברשטיין וכתבה תרצה אתר ישנן שורות המדברות על השיר כמתנה: "המנגינה ושיר הזֶּמֶר נבראים מתוך הלב/ על כן צריך לתת אותם במתנה./ וגם מֻתָּר לומר בשקט/ אם תרצה לומר בשקט,/ שהשיר לָנֶצַח הוא לשתי עיניךְ/ היפות במתנה". מתנת השיר – מתנות השירים – היא המתנה הגדולה שמעניקה לי חוה אלברשטיין לאורך השנים: מתנת דיבור הנפש שלי גם כשהמלים שלי רדומות או משתבללות בתוך עצמן או שתוקות; מתנת הנוכחות, כמו אומרת לי בין המלים 'אני כאן אתךְ, תני לי לדבר אליךְ, באותות חיבה וחסד אדבר אתךְ'; מתנת המנגינה והצטלצלות הקול והזֶּמֶר המגרשים את החושך בלילה והופכים את הלילה לשירים רבים.
ועוד מתנה חשובה ויקרה מאד נותנים לנו שירים שמהדהדים אותנו, ובשבילי כאלו הם שיריה של חוה: מתנת ה"איך אצלך?" – כאילו בשירים שלה שכמו מופנים אלי – במיוחד וספציפית ואישית אלי – היא כמו אומרת לי: 'אז ככה זה אצלי, ואיך אצלך? איך באמת באמת אצלך'? – ומבקשת ממני להתבונן פנימה לתוך עצמי, לבדוק מה שלומי ואיך אצלי. בשירה מגלה לנו היוצר את עולמו האינטימי ביותר – בין אם השיר הוא ביוגרפי ובין אם אינו ביוגרפי – ובכך כאילו אומר לנו 'עזוב אותך ממסכות, מדיבורים כלליים, בוא תסתכל גם אתה לתוך העולם שלך, אתה לא חייב להגיד בקול רם, אתה יכול לשתוק את זה ולתת לצלילים להתנגן ולחדור לתוכך, לעטוף אותך, להיות אתך, זה מספיק וזה המון'.
באופנים האלו של מגע השיר עם הנפש, של יכולתו לתת שֵם ולדבר את האזורים הכמוסים ביותר, של יכולתו להפגיש אותנו עם עצמנו, של יכולתו להיות מלווה וחבר – מהווה השיר אפשרות לטיפול אינטימי, עדין, זהיר אבל נוכח ומשמעותי כל כך.
המכתב ההוא של חוה אלברשטיין מ-1996 שמור אצלי והולך אתי, ולמכתב ההוא נוספה תכתובת הלב העמוקה שמתקיימת באמצעות השירים ובין המלים והמנגינות, תכתובת ה"איך אצלךְ", תכתובת ה"אדבר אתךְ", תכתובת ה"בעיניים עצומות/ לים ולגליו תקשיב./ אז באצבעות חמות/ יגעו בךָ מלים של שיר" (מתוך השיר "בעיניים עצומות" ששרה חוה אלברשטיין, כתב איציק מאנגר ותרגמה רחל שפירא). אני עוצמת את העיניים ומאפשרת למילות השירים לגעת בי, להוליד בתוכי מלים חדשות ותנועה, כמו תנועת הגוף הצף על פני מים רגועים בהתמסרו לגלים.
הנה, זה האיך אצלי, תקשיבי: ים וגליו, יקיצה ושינה, לפעמים זה קשה, לפעמים בתוך זה חיוך של חום וכוח, ומנגינה- מלים- מנגינה- מלים של שיר.
