לשירתה של דליה רביקוביץ נחשפתי לראשונה כשהייתי בת 13.
אמי קראה לי את שירהּ: גאוה.
בשעור ספרות עמדתי לפני כל הכיתה וקראתי בפניהם: "אפילו סלעים נשברים, אני אומרת לְךּ", מנסה לדבר בשפת הלב עם אותם הילדים שבמכוון ניסו לסדוק בידיים גסות לב שאיננו סלע.
דליה העניקה לי מילים: גם את האפשרות לדבר את העולם הפנימי שלי ("תשע מילים אמרתי לְךּ, אתה אמרתָּ ככה וככה" – דליה דיברה איתי באותן תשע מילים מדויקות, מסוימות, בעולם שאומר "ככה וככה" ) וגם את האפשרות לזכות להד, להבנה ("היתה בינינו הבנה", היא כתבה לסבתה, וכמה זה לא מובן מאליו, כמה יקר, לזכות להבנה בעולם).
כשלמדתי לתואר הראשון באוניברסיטת בן גוריון כתבתי את עבודת הסמינר שלי – בקורס של ד"ר טל פרנקל אלרואי הנפלאה – על שירתן של תרצה אתר ודליה רביקוביץ. במוצאי שבת אחד נסעתי ברכבת מבית הוריי לדירתי בבאר שבע, עם המחשב וחומרי העבודה בתיקי, כשלפתע שמעתי שדליה נפטרה. מיד כתבתי לטל. על אף שדליה ואני מעולם לא שוחחנו ומעולם לא נפגשנו – במובן הפשוט של המילה – הרגשתי שאיבדתי חברה.
ועם זאת, לא איבדתי אותה. דליה ממשיכה לחיות בתוכי יום-יום, לדבר עבורי מצבים רגשיים שאני חווה, לאפשר לי לדבר עם המטופלות והמטופלים שלי מצבים רגשיים שהם חווים.
דליה ניסחה עבורי את פלא האימהוּת עוד לפני שהפכתי לאמא, ולאחר שנולדה בתי הבנתי בכל נימי נפשי לְמה התכוונה דליה כשכתבה:
"ראש ילדותי קטן מונח פה על הכר.
מתוך ריכוז עמוק אני רואה אותו.
מה שעובר בינינו, ראש מול ראש,
לפני שעפעפיו נעצמים,
במאור פניו הנעימים, במבט עין,
אין לי רצון להעלות על דל שפתיים"
(מתוך השיר: "ראש ילדותי").
היכולת של דליה לשוחח באינטימיות ובגילוי לב עם הקוראים שלה היא נדירה. השילוב של פגיעוּת יחד עם ראייה ביקורתית נוקבת הן על עצמה והן על החברה שבתוכה היא חיה, אמירת אמת, ופואטיקה שמשלבת עברית מופלאה השזורה בשפת התנ"ך יחד עם דיבור יומיומי פרוזאי – הוא חד פעמי, יהלומי.
יכולת השיח הזאת עם הקוראים שלה יכולה לאפשר להם – כמו שאפשרה לי – להרגיש שיש מי שמבינה אותם, שיש מי שמדברת בשפת הנפש שלהם, ואף יותר מכך: באזורי הנפש של הדיכאון שקשה יותר למצוא מילים עבורם מאשר לחוויות נפשיות אחרות – דליה מצליחה למצוא מילים עשירות, חיות, שמעניקות שמות לא רק לחוויה הפרטית שלה ("בכל אלה הייתי לבד") אלא לחוויות נפשיות של רבים ובכך לאפשר להם להרגיש פחות לבד בעולם, ולאפשר להם לפגוש חיוּת ותנועה גם ברגעים האלו שבהם נדמה שהעולם, הנפש או שניהם גם יחד נתונים בקיפאון.
את הדברים האחרונים האלה כתבתי בפירוט ועם הדגמות ובשפה קצת אקדמית במאמר: "וְשֵׁם הַמָּקוֹם נִקְרָא עוֹלָם עַל דֶּרֶךְ הַהֵעָלְמוּת": שירתה של דליה רביקוביץ כמתמירה את שפת הנפש הדיכאונית משפה פרטית לחלק ממשחק השפה של הכלל.
המאמר מבוסס על עבודת הדוקטורט שלי, והוא ראה אור לפני כחודשיים בספר: "חיפושית הנפש", בעריכת דורית למברגר, מנחת העבודה שלי, בהוצאת רסלינג (2020). (כל מחקר הדוקטורט עומד לראות אור ממש בימים אלו בספר: "כיצד מרפאת הביבליותרפיה? – כתיבה, ילדוּת, שיר", בהוצאת פרדס ובר אילן).
לציון יום השנה למותה של דליה רביקוביץ לפני 15 שנה ב21.8 – אני מצרפת לכאן את המאמר שלי שעלה היום גם באתר פסיכולוגיה עברית, בתודה עמוקה לדליה, על העמדה הפואטית והרגשית שלה בעולם – על השירה שהביאה לעולמנו, על המילים הפניניות שהעניקה ומעניקה – לי ולאנשים שאני זוכה לחשוף את שירתה בפניהם: "אני החזקתי פנינה ביד".
