המיתולוגיה מספרת את סיפור אהבתם הטרגי של אורפאוס ואורידיקה שהמוות הפריד ביניהם באמצעות נחש שהכיש את אורידיקה. אורפאוס שלא יכול היה לחיות בלעדי אורידיקה עשה את דרכו אל השאול כדי להשיב אליו את אהובתו.
בזכות נגינתו שובת האוזן והלב ניתנה בידו ההזדמנות להיכנס אל השאול, להוציא את אורידיקה משם ולהשיבה לארץ החיים, אך זאת בתנאי אחד: בזמן לכתם תפסע אורידיקה בדממה מאחוריו ולאורפאוס אסור יהיה להסב את מבטו לאחור.
וכך, הם מתחילים ללכת בדממה, אבל באורפאוס מתחילה לנקר החרדה: שמא אורידיקה לא צועדת מאחוריו? אולי הערים עליו אל השאול והוא צועד לבדו?
אורפאוס קורא לאורידיקה, אבל זו שומרת את מצוותו של אל השאול ולא מדברת. ואז, חרדתו של אורפאוס משתלטת עליו והוא מסב את מבטו לאחור – רק לרגע – רק לרגע לוודא שאהובתו עדיין שם. ברגע זה חורץ, למעשה, אורפאוס את גורלה של אורידיקה למיתה וכך גם את גורל מימוש אהבתם בארץ החיים.
השבוע סיפרתי את הסיפור הזה לבני נוער בסדנת כתיבה שאני מנחה. ביקשתי מהם לכתוב בהשראת הסיפור על דמות שמשהו במציאות חייה מאלץ אותה ללכת קדימה אבל היא מסבה את ראשה לאחור. אחרי הגרסה הזאת, ביקשתי מהם, כתבו גרסה נוספת שבה הדמות שלכם לא מסבה את ראשה לאחור אלא ממשיכה לצעוד.
מה היה קורה לוּ אורפאוס לא היה מסב את ראשו? מה היה קורה לוּ הוא היה בוטח בהבטחה שניתנה לו ובוטח באהבתה של אורידיקה שצועדת אחריו ושותקת כדי להציל את אהבתם?
אורפאוס הסב את מבטו לאחור מתוך החרדה שאורידיקה נותרה בארץ המתים, הוא רצה לוודא שהיא אתו בדרך אל ממלכת החיים, אבל דווקא הסבת המבט הזאת היא שהמיתה אותה והמיתה את האפשרות של אהבתם להיות ממומשת בממלכת החיים.
מהי הסבת המבט? מהי האחיזה? – הסרוב של אורפאוס להביט קדימה בעצם היה סרוב לרווח: סרוב לשתיקה שבינו ובין אורידיקה, כורח לאחוז, לדעת שהיא איתו והוא אוחז באהבתה; סרוב לסמוך על אהבתם ועל יכולתה של אהבתם להיות מותמרת שוב לאהבה ביניהם שיש בה חיים.
הרבה פעמים אנחנו, כמו אורפאוס, מסרבים להרפות את האחיזה מתוך הרצון לשמר חי את מה שהיה, לשמר אֶת האהבה חיה, לוודא שהיא חיה. כך למשל, כאשר מציאות של קשר כופה פרידה מן הקשר כפי שהיה אבל אנחנו לא נעתרים, אלא מתעקשים לשמר את שהיה ולו באופן המועט אשר ניתן לנו: עוד הודעה, עוד דרישת שלום, עוד שיחה, עוד פגישה. רק את זאת, עוד פעם אחת, רק לוודא שהיא שם, איתנו, אורידיקה, כדי לא לפרום את חוט האהבה, מתוך תקווה שנוכל – עוד כמה צעדים, ממש עוד כמה פסיעות – לפסוע שוב בביטחון ובאהבה בממלכת החיים. אבל דווקא זה – דווקא ההיאחזויות האלה (רק עוד פעם אחת) – יש בהן כדי להמית: הדיבור שוב ושוב על מה שהיה לא מאפשר תנועה. יש בו הליכה מעגלית, חזרתית, על מה שנאמר כבר, על הפגיעות שהיו, הכאבים, המִשקעים. כמו אורפאוס, אנחנו בטוחים שבמבט הזה נוכל להציל את האהבה שלנו, אבל כמותו – אנחנו למעשה – בבלי דעת – ממיתים בהיאחזותנו גם את הטוב שהיה באהבה ועוד יותר מזה: ממיתים את מה שעוד יכול להיות: אֶת הסיכוי של האהבה ההיא להיות מותמרת בבוא הזמן לאהבה אחרת בינינו, כזאת שיש בה קרבת-לב ונפש כמו שיכולה להיות רק בין אלו שנפשותיהם נקשרו זו בזו בקשר בל ינתק.
אם נהיה בטוחים בקיומה של האהבה הזאת ובחוסנה – גם אם איננו מסבים את מבטנו לאחור – ונאפשר לעצמנו להתקיים ברווח השקט, תוך ידיעה שאורידיקה האוהבת איתנו ושאהבתנו איתה, נוכל לאפשר את התנועה לעבר החיים: לאחר זמן של רווח, הקשר יפסיק אולי לסבוב סביב מה שהיה, ומה שיכול היה אולי להיות ולא היה, ויוכל בבוא הזמן להתקיים במרחב אחר: מרחב שיש בו תנועה וחיוּת ואהבת-לב בת קיימא – שבה אורפאוס ואורידיקה חיים, ומאושרים. אהבת-לב שכרוכה בשירת נימי הלב של אורפאוס ואורידיקה הסרוגים אלו באלו, שירת לב כנגינתו של אורפאוס, כרוכה באור הנפקח בבואה של האהבה הזאת מחדש אל דרך החיים כהיפקח השמש בבוקר, כהיפקח תינוק אל העולם: בשיר ובאור, באור ובשיר.
