"בגלל הלילה/ בגללו/ אני כעת יושבת/ ולא נלקחת", כתבה תרצה אתר בשיר "בגלל הלילה", ובשורות שאחר כך: "בכיתי בגלל דברים שאין להם שמות (…)// לא בכיתי כדי שתלך/ רציתי להחליף את המלים."
אני חושבת על בכי כעל דרך להחליף את המלים, כאשר המלים אינן מצליחות לגעת בכאב ונדמה כי אין מילה בעולם שתצליח לדייק את עוצמתו ואת אופן השיוט שלו בנפש.
בטיפול אנחנו ממשיכים ומנסים למצוא מלים לאותם "דברים שאין להם שמות": חרדה, כאב, עצב, קושי ועוד; אבל הרבה פעמים נדמה שהמלים האלו הן כלליות מדי, ענקיות, רחוקות, עמומות, חלולות, כאילו הד קריאתן נשמע מתוך מערה רחוקה.
כיצד אפשר לדייק את אותן תחושות מעורפלות, ראשוניות, גולמיות, חסרות שם?
נראה שבעזרת צירוף מלים ייחודי, חדש ורענן אפשר אולי להתקרב להבעת אותם רגשות מורכבים; צירוף שלוקח מלים מפה ומשם ומערבב אותן יחד לבלילה בעלת טעם מפתיע, צירוף מטאפורי, כזה שישנו בשירים.
"חכו נא עוד רגע, חכו נא בשקט,/ חכו בזהירות, המסך יורד./ הלילה איננו רק חושך על דרך, לפעמים הוא שירים וניגון והד", כתבה תרצה אתר בשיר "הלילה הוא שירים".
לפעמים אפשר – באמצעות מפגש עם שיר – לגעת בשירה שישנה בלילה: להתקרב בזהירות אל המקומות החשוכים – המפחידים לעתים – של הנפש, ולנסות לדבר אותם.
בביבליותרפיה הדיבור איננו רק דיבור על האזורים האלו אלא הוא גם דיבור את האזורים האלו; כלומר במקום לדבר על "חרדה" למשל – מוצאים דימוי לחרדה, מדברים בגוף ראשון מפיה של החרדה או שפונים ומדברים ישירות אליה בגוף שני. הנגיעה הזאת ב"דבר עצמו" מפוגגת אט אט את החושך שבדרך ומאפשרת להתקרב אל אותם רגשות ראשוניים וחבויים.
כשאני בוחרת טקסט עבור מטופל זהו תמיד רגע שמלווה אצלי בתחושה של חרדת קודש: האם הטקסט הזה אכן יצליח לפרוט על נימי נפשו של המטופל, לגעת באותם רבדים כמוסים? ומה אם הטקסט יעורר דברים שהמטופל לא מוכן אליהם עדיין?
בחירת טקסט לטיפול היא תמיד משימה מורכבת, שמצריכה לקיחה בחשבון של הרבה גורמים הקשורים בטקסט, בשלב שבו נמצא המטופל, בעיתוי של הבאת טקסט מסוים ועוד; אבל ישנו הרגע הזה, הקסום, שבו הטקסט נכנס אל החדר, תופס לו מקום, מתיישב, מתרווח, הדהודו נשמע בחדר; ורגע אחרי קריאת הטקסט בקול ישנו המבט: הצטלבות המבטים בין המטופל וביני, שממנה אפשר לחוש באופן ראשוני תחילה אם הטקסט התאים או לא התאים, אם הצליח לגעת ברבדיה העמוקים של הנפש.
לפעמים במבט הזה ישנן דמעות: בכי שנוגע בדברים שאין להם שמות, שלאחר המפגש עם הטקסט מרגישים אולי פחות בודדים, יכולים יותר להיאמר, להיות נדברים. רגעים כאלו הם תמיד רגעים שמרגשים אותי מאד בידיעה שהם מספקים לי שהנה נפתח ערוץ חדש ובלתי מתוייר עדיין המוביל אל מקום עדין, כמוס וראשוני שרצה להתגלות והנה – נפתח לו פתח. פעמים רבות קשה באותם רגעים לתמלל מה בדיוק נגע שם, מה זה עושה, איזו מילה נגעה במה, אבל זה בסדר: באותם רגעים אפשר להשהות את התמלול הזה, כעת הטקסט לבדו הוא שאחראי למלים.
"חכו נא עוד הרף, עצמו העיניים/ חכו עוד שנייה – זאת ולא יותר./ הלילה אינו רק חלום ושמיים,/ לפעמים הוא תפילה למחר אחר", כתבה תרצה אתר.
לעתים עצם הצלחתו של טקסט לגעת במקומות הראשוניים ביותר, לתמלל אותם, לספק להם הד – כבר מעוררת תחושה של תקווה, מעצם היותן של התחושות כעת פחות בודדות ומסוגלות להיות נדברות עם זולת.
והלילה אינו רק תפילה אחת אלא "לעתים הלילה הוא תפילות רבות", כלומר אותם "דברים" שהיו קודם חסרי שם, זוכים כעת לשמות רבים, למלים חדשות ואחרות, לריבוי. באופן הזה חלל הנפש נרחב ויכול להכיל בתוכו נקודות מבט אחרות, חדשות ומגוונות.
מתוך התקווה הזאת ומתוך המרחב החדש שמתחיל להיווצר בנפש אפשר להתחיל לדמיין "מחר אחר", להתחיל לדמיין שינוי וניגון שחולף בדרכים.
*