[בגלל הלילה/ בגללו/ אני כעת יושבת/ ולא נלקחת./ בגלל החושך/ בגללו/ אני נדמית לךָ/ חולמת או משתעשעת.// אינני נלקחת לשום מקום,/ בכיתי בגלל דברים שאין להם שמות/ ובגללך למשל בכיתי רק לרגע/ מפני שהיו בי דִּמְעוֹת פתאום./ לא בכיתי כי שתלך/ רציתי להחליף את המלים./ בקשתי ללכת מעט אחריך,/ חשבתי שתלך בצעדים קטנים.(תרצה אתר)]
(לשמיעת הקטע לחצו על הלינק והורידו את הקובץ)
https://drive.google.com/file/d/0BzoCVe-CeDNAbEFvQWJqaU16QW9vNzM0Y1plam00Y2lIdG9N/view?usp=sharing
*
בְּלילה אחד את יושבת, משוררת, ומחפשת להחליף אֶת המלים. הלילה סמיך וחשוך; את יושבת אבל אינך מוצאת מנוחה. אינך נלקחת לשום-מקום. הלילה הזה איננו מקום, הוא חושך. משהו מנקר בתוכך, לא שקט, מבעבע, מתרוצץ, אין לך שֵם לזה. המלים לא עוטפות אותך, לא מצליחות לתחום. את מרגישה אֶת גוש המועקה בחזה, הולך ומטפס לגרון, הולך ומטפס לעיניים שלך, פורץ מתוכך בצורה של דמעות. הבכי מחליף לך את המלים, הוא עמוק ורחב ובלתי נשלט בדיוק כמו הדבר הזה, הדבר הגעשי שבתוכך שאין לך שם בשבילו, שאין אף מילה שיכולה להיות הוא בדיוק.
מבחוץ זה יכול להיראות כמו שעשוע: אשה יושבת ולוקחת דבר, מן רגש או כּמָה ומנסה להחליף במילה, אולי כמו משחק לוטו של ילדים – מנסים למצוא התאמה בין תמונות, ואת – כאילו גם, מנסה להתאים בין תמונת הרגש שלך למילה. וכשלא מצליחה – את בוכה, כאילו הבכי יחליף לך את המילה החסרה, יחליף לך את הרגש. מה את עושה, לכי לישון, כבר לילה, מה את משחקת בלוטו עכשיו.
לפעמים זה נראה כמו חלום: משהו אחד שבעצם אומר משהו אחר, תמונות ומלים שלא בהכרח יש ביניהן קשר מודע מתחלפות זו בזו כמו בעולם פלאי וכאוטי ונטול היגיון, עד שימצא לזה הפירוש הנכון, זה שישקיט את הנפש, שיעשה לך סדר.
אבל זה לא משחק, את יודעת, וזה לא חלום. זה רק נדמה כאילו. זאת המציאות שלך שהיא משימת חיים, משוררת, זאת משימת החיים שלךְ, ויותר מכך: המאבק על חייך. זאת הדרך שלך להיות קיימת: לנבּור בשפה עד שיִמָצאו מילים שיגידו בדיוק את זה: את האזורים הגעשיים, המתפרצים, הרועדים מאימה, הנידפים, העירומים, הכמהים לחיבוק, אלו שרוצים לצרוח ולשאוג, אלו הרוצים להצטנף בפינתם – שלא יגעו בהם חזק מדי, שלא יפלשו לתוכם, שלא יעשו בהם שָמות, אבל שיעשו להם שֵמות – ככה הם יֵדעו שרואים אותם, שיש להם זכות להתקיים, שהם לא שוקעים בבדידותם באיזה חבל ארץ נידח ואפל ומרתפִי של הנפש, כזה שפוחדים לבקר בו.
משימת הנפש שלך היא להחליף את המלים במלים, במלים אחרות; כאלה טורפות, שתופסות באצבעות חשופות את עולם הפְּנים, לא מפחדות להתלכלך, אוכלות אותו ככה, חי, שהמיץ הדביק של אזורי הגעש הנפשיים לא מגעיל אותן, שלא אכפת להן שידבּק בהן לנצח; שהאפלה באזורי הנפש המרתפיים לא מאיימת לבלוע אותן לתוכה, שהן יכולות לשהות בה מבלי לצרוח, מבלי לצלצל דחוף-דחוף לחברה, יכולות לנשום לתוך האימה, מלים אמיצות, כאלה שלא דופקות חשבון, ששמות את הגוף שלהן בביטחון במרכז ואומרות: הנה אני.
אבל לא רק אמיצות הן צריכות להיות, המלים האלה, משוררת. הן צריכות להיות ממזרתות. כאלה שמפתיעות, מגיחות בסיבוב השורה, ברגע שהכי לא מצפים לו, עושות "קוקו", עושות "בה", חורצות לשון. למרות שמה שאת עושה בשום פנים איננו משחק – המלים שלך צריכות לדעת לשחק. הן צריכות להיות פתוחות לעולם וסקרניות, פעורות עיניים, כאלו שיכולות לעוף, כאלו שיכולות לנסוק.
עם פליאה של ילדה הן צריכות להיות, המלים, אבל עם חוכמת חיים של אשה עתיקה, חרושת קמטי בינה, רבת שנים, כדי שתוכלנה לזכור מקומות קדומים, ראשוניים מאד, ישנים-ישנים; כדי שתוכלנה להוציא מקופסאות נעליים תמונות שחור-לבן נתונות במסגרת גלית, ללטף אותן ולדבר באצבעותיהן המלטפות את שפת הגעגוע. כי שירה, משוררת, היא כמיהת נצח, הליכת נצח עקשנית ועקבית, עקב בצד אגודל, אל האזורים ההם, המוקדמים, הבראשיתיים, אזורי הֵרָקמוּת ההיוֹת, הגוף הזוכר, המלמול, אזורי תנועת הערסול, אזורי אימת המפגש הראשוני עם הדבר הגדול, הזר, המוזר והבלתי ברור הזה המכונה עולם. שפת השירה היא השפה שעליה מוטלת הצעדה אל כל השָם הזה, משום שהיא דוברת את שפתו של השָם הגולמי, הפעור: משום שהיא מרשה לעצמה להיות פרומה כמותו, תמהה, חרֵדה, אימפולסיבית כמותו, לא מודעת לחוקי העולם, רוצה כאן ועכשיו, מהיר, מיידי. היא מרשה לעצמה להיות תינוקת. היא מרשה לעצמה להפתיע כמו חיוך ראשון של ילד, כמו מילה ראשונה שנֵהגית בין שפתיו. היא מרשה לעצמה להיות אותה קשישה רבת חוכמה המתבוננת בפיכחון למעמקי הנפש ובה בעת פעוטה המחברת הברות ראשונות, חדשות בשפה וצוהלת משמחת הגילוי.
השפה שלך, משוררת, היא שפת הגעגוע. ניסיון תמידי לקרב את מבע הכאב אל הכאב עצמו, לאפשר לפגישה הזאת לקרות, לנס להתרחש. את רוצה לברך את הגעגוע, כי מתוכו נולדת שירה. מתוך ניסיון השפה ללכוד באצבעותיה את הסמיך חסר-השֵם, מתוך הגעגוע שלה אליו, מתוך רצונה להתאחד איתו, להתלכד; מתוך המרחק ביניהם.
את רוצה לברך את המרחק הזה ואת הגעגוע. את מברכת:
[ברוך אתה בורא המרחק,/ אלוהי המתרחקים למרחקים, בורא/ הגעגוע./ ברוכה העזיבה./ ברוך משיב פניו ריקם, ברוך המסב את פנָי. ברוכה/ העזובה./ ברוך הנעזב/ ברוך המשכיח מלב. ברוך השוכח. ברוכה/ השוכחת. ברוכים הנשכחים/ ההולכים וזוכרים.// ברוך בורא ספינות מתרחקות/ ונטרפות בים. ברוך אלוהי המצולות ובורא עולמות הדממה.// ברוך המוציא/ ילד מן הארץ.// ברוך המחזיר. (גיא פרל)]
(לשמיעה לחצו על הלינק והורידו את הקובץ)
https://drive.google.com/file/d/0BzoCVe-CeDNANlNuVmZPakFscjAwZUllVXN1Wk4zZXJ3UFc0/view?usp=sharing
*
אֶת אלוהי המצולות את מברכת, משוררת, אלו שאת יכולה לצלול לתוכן, לדלות מתוכן אוצרות; ואת אלוהי הדממה, אלוהי הדברים שאין להם שמות – שבזכותם את יכולה לברוא שמות, ללדת מלים. את תנועת הרצוא והשוב בין הכאן לשם את מברכת, בין הכאן נטול השֵם, חסר המנוחה, ובין השָם – התוך הגועש – זה המורכב מחומרי הגלם של הנפש – הממתין להיקרא; אֶת התנועה הזאת המאפשרת לך את ברכת החזרה, החזרה אל עצמך, החזרה אל מי שהיית פעם, מזמן, טרם היות המלים. את מברכת אֶת התנועה המאפשרת בריאה, דווקא מתוך האין, מתוך החֶסֶר, לחזור לעצמך, לברוא אותן – אֶת המלים שלך – פרועות ובוכות, צוהלות, רפויות, חסרות מנוחה, עטופות ים של שלווה.
"הַמִּלִּים לא עוֹשׂוֹת אַהֲבָה/ הֵן עוֹשׂוֹת חֶסֶר/ אִם אמַר מַיִם, אֶשְׁתֶּה?/ אִם אֹמַר לֶחֶם, אֹכַל?" כתבה המשוררת אלחנדרה פיסארניק. כלומר המלים יכולות להצביע על צורך, אבל אין ביכולתן לספק את הצורך שעליו הן מצביעות. אפשר לומר מים מים מים ולא לרוות. אפשר לצעוק יום שלם לחם ולא לשבוע. ולא זו בלבד שאין באפשרות המלים למלא חֶסֶר אלא שהן אף אלו שיוצרות אותו – "עושות חֶסֶר" – בהצביען על מה שאיננו ועל מה שלא ניתן להשיגו. פעם האמנת לשורות האלו, משוררת. היום את יודעת: אלו לא המלים שעושות את החֶסֶר; אם יש חסֶר – הוא קיים בעולם. המלים קוראות לו בשם. מצביעות עליו, אומרות: הִנֵה. בכך הן לא ממלאות את החֶסֶר, לא הופכות את האין ליש, אבל הן הופכות אותו למשהו שיש לו שֵם, שיש לו גודל וגבול. גם אלחנדרה, נראה לך, לא ממש האמינה עד הסוף לכך שהמלים רק עושות חֶסֶר; עובדה שכתבה: "עזרי לי לִכְתּב אֶת השיר הכי מְיֻתָּר/ שאין בו תועלת אֲפִלוּ/ לא להביא תועלת/ עזרי לי לִכְתֹּב מלים/ בלילה הזה בעולם הזה". עם כמה שהשיר הוא כאילו מיותר, כל כך מיותר, עד כדי כך שאין בו תועלת אפילו לא להביא תועלת, היא בכל זאת מבקשת: עזרי לי לכתוב אותו. עזרי לי לכתוב מלים, בלילה הזה, בעולם הזה. השיר עושה אֶת הלילה פחות לילה, אֶת החושך פחות חושך, משום שהוא מצליח בעדינות ובדקוּת לקרוא ללילה – לילה, לאפשר למרכיביו הליליים לקום ולחיות בתוכו, להיות מושָרים בתוכו, על מלוא לַילִיוּתּם.
בלילה את יושבת, משוררת. בלילה הזה, בעולם הזה. כותבת מלים. כותבת שיר שיחליף את המלים, שיר שיחליף לך את הלילה, שיגע במעמקי הלילה, שיהפוך את הלילה עצמו לשיר, לניגון, להד. את כותבת שיר שיהיה לך לערשׂ; באותו חושך חסר תיחום – שיר שיוכל לדבר את הנפש שלך ולשאת את הנפש שלך, במהופך, וישר ובסלטות ובפליק-פלאקים, ובאיזה אופן שהיא תתהווה. בגלל הלילה, משוררת, בגלל הלילה. בגלל שהלילה יכול להפוך לשיר, והשיר – לאור-כוכב.
ולפעמים יכול לקרות עוד איזה נס, משוררת. נס יקר-לב: מישהו יכול לשבת לילה אחד בבית שלו או בגינה ולקרוא את השיר שלך; מישהו שיודע לקרוא היטב-היטב וחד וישר נפשות שנכתבות במהופך. ולא רק חד וישר הוא קורא, אלא עמוק ועדין וחומל. הוא יקרא אותך בלילה שלו, משוררת. באשמורת אחרונה. ורגע לפני שהאור יעלה, לפני שהוא ישים פעמיו אל הים, הוא ישב ויכתוב לך. הוא יכתוב לך אותך – מדויק ורואֶה, יעטוף ויגיש לך. ברגע ההוא, משוררת, אור הכוכב יהפוך לריבוא כוכבים: כשתדעי שלא רק שנתת שֵם ללילה, אלא השם הפך לנוכח בעולם הזה, הצליח להיות מובן, הצליח לדבר לא רק אֶת הלילה שלך אלא גם לילה של אחֵר. ברגע הזה הלילות אשר נולדו להם שמות – יפציעו ויזרחו באורו העולה של הבוקר.
*
תודות וקרדיטים:
-השיר "בגלל הלילה" – של תרצה אתר . לחן: דפנה אילת. שרה חוה אלברשטיין.
-השיר "ברכת החזרה" – של גיא פרל – מתוך ספרו: "יש נקודה מעל הראש שלך", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013. קרא נתן סלור בקריאה משותפת אתי למוסיקה של ולדימיר קוסמה.
- הציטוט של אלחנדרה פיסארניק – מתוך הספר "בלילה הזה בעולם הזה", בתרגומה של טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.
