ספרה של נורית זרחי "התרנגולת שהלכה אחורה" ("עם עובד", 2012. איורים: הילה חבקין) נפתח בתיאור של ילדה הנכנסת לביתה ורואה תרנגולת מסתובבת במטבח. כשהילדה שואלת אותה "מה העניינים?" (בסגנון הדיבורי, הבלתי אמצעי ושובה הלב של זרחי) משיבה התרנגולת: "עשיתי טעות שנכנסתי לבית שלךְ. המקום שהייתי בו קודם היה הרבה יותר טוב". כשהילדה אומרת: "את יכולה לעזוב אם את רוצה", אומרת התרנגולת: "בטח, אמנם איבדתי את הכתובת, אבל יש לי שיטה". והילדה רואה שהיא מסתובבת והולכת אחורה עם הזנב קדימה.
מי היא התרנגולת ומה דמותה עשויה לייצג? – ראשית, אנחנו יודעים שהתרנגולת לא מרוצה מן ההווה, לא מרוצה מהמקום שבו היא נמצאת ורוצה לשוב לאחור. אולי אין היא מצליחה לראות את הטוב בהווה ואולי היא באמת מרגישה שהוא בלתי מספק. יתכן והיא גם לא נותנת לו מספיק הזדמנות: מיד כשהיא פוגשת את הילדה, היא מכריזה ש"המקום שהיתה בו קודם היה הרבה יותר טוב".
במהלך הקריאה אני מוצאת את עצמי חושבת על התרנגולת כייצוג למטופל או מטופלת הפונים לטיפול לעתים בגלל איזו תחושה של חוסר שביעות רצון וסיפוק מחייהם בהווה. בתהליך הטיפולי מביטים אחורה: מסתכלים על דפוסים שמאפיינים את המטופל/ת ושבהם נקט/ה במערכות יחסים בעבר למשל, משוחחים על הילדוּת ועל הדמויות הראשוניות המשמעותיות בחיי המטופל/ת: גם אם אין את הכתובת המדויקת ולא יודעים לשים את האצבע בדיוק על הדבר שאותו רוצים לשנות או לא יודעים עדיין כיצד משנים אותו – יש לנו שיטה: מביטים לאחור – או מביטים פנימה.
ואכן, כאשר הילדה שואלת "למה את הולכת ככה?" – משיבה לה התרנגולת: "זה מה שעושים כשאין כתובת והולכים חזרה". זאת אומרת, שהמפתח מצוי קודם כל בתנועה לאחור. כך, הילדה הולכת אחרי התרנגולת ורואה איך היא נכנסת אחורנית לבית הקודם, אך שם מקבל את פניה כלב נובח והיא אומרת: "זו קבלת הפנים שלךָ? היה יותר טוב בבית הקודם". אם להמשיך את קו המחשבה של ההליכה לאחור כחלק מתהליך טיפולי אפשר לראות בכלב הנובח אִיוּם, סכנה או גורמים מעוררי חרדה שנמצאים שם, בתהליך החקירה הנפשי המתהווה בטיפול. יכול להיות שהכלב מייצג גם את ההגנות של הנפש שיכולה להגיד: "רגע, עדיין לא, עוד מוקדם לי לגעת בנושאים מסוימים, להיזכר בחוויות קשות, אני צריכה עוד זמן, אני זקוקה לכך שהחזרה לאחור תהיה איטית". התרנגולת נבהלת מנביחות הכלב ומכריזה: "היה יותר טוב בבית הקודם" ויוצאת משם אל הרחוב, שהתנועה בכביש שלצדו "סואנת מאד". שוב, אפשר לראות בכך את הרגע שבו מטופל או מטופלת עלולים להיבהל מן התהליך הטיפולי דווקא כאשר ננגעים דברים משמעותיים – אך כאלו שעלולים להיחוות כמאיימים – ומשהו בתוכם מסרב להמשיך בתהליך המאיץ את תנועת הנפש שלהם לתנועה "סואנת מאד" – מעוררת חרדה, חושפת, מעמתת עם נושאים או חלקים בנפש ו/או במציאות שקשה עדיין להתמודד איתם.
כך ממשיכה התרנגולת ללכת – אחורה כמובן – והילדה מתלווה אליה במסעה. התחנה הבאה של התרנגולת היא חנות כובעים. "לא השארתי פה במקרה כובע?", היא שואלת את המוכרת, וכשהמוכרת שואלת "כובע?" ומביטה בה בתמהון, אומרת התרנגולת: "זה שעוד לא קניתי. אם אני זוכרת נכון, כשחבשתי כובע כולם התנהגו אלי הרבה יותר יפה". "את יכולה לבחור", אומרת לה המוכרת, "אבל התרנגולת מביעה מרמור: "לא, את זה שהיה לי פעם". "אבל אמרת שלא היה לךְ", מתערבת הילדה. התרנגולת כועסת ומגיבה בקוצר רוח: "אוף, את זה שאִם היה לי!". זאת אומרת, התרנגולת רוצה לחזור להיות בעלת משהו קדום, ראשוני, שלא היה בבעלותה מעולם אך היא מדמיינת אותו כשלה; אולי הוא היה בבעלותה מוקדם כל כך – עוד לפני שיכולה היתה לזכור. אפשר לראות בכמיהה הזאת ל"כובע שאם היה לי" כמיהה לחזור לגרעין הראשוני ביותר שלה, לראשיתה, למקום שבלתי אפשרי לחזור אליו. וכך, באין כובע שכזה, יוצאת התרנגולת מן החנות – שוב אחורה כמובן – בעוד שהמוכרת רצה אחריה ונותנת לה כובע סגול עם דובדבנים שמישהי שכחה. למעשה, אפשר לומר שהמוכרת נותנת לתרנגולת "כובע שהולך קדימה". זה לא באמת הכובע שלה, אותו כובע ש"אם היה לה". זה כובע של מישהי אחרת, שלא נושא בתוכו את הזכרונות, המחשבות, הרגשות והחוויות של התרנגולת. ברור שכובע כזה – יפה ככל שיהיה – אינו יכול להתאים. ואכן, התרנגולת חובשת את הכובע שמכסה את עיניה ונופלת ישר לבור: "אוף, שמעה הילדה את התרנגולת נאנחת. כבר נפלתי לבור הזה, מזל שאני זוכרת שיש פה סולם", והיא מטפסת החוצה. אם כך, התרנגולת באמת הלכה אחורה – היא נפלה שוב לאותו הבור שכבר נפלה אליו פעם – אך הפעם זכרה שיש שם סולם; הפעם יכלה ללמוד מטעויות העבר.
בעצם, אומרת לנו כאן זרחי, גם כאשר זה נראה כאילו הולכים אחורה – זה לא באמת אחורה אלא זאת אולי הליכה ספירלית: אולי זה נראה שאנחנו באותה הנקודה במעגל, אך הפעם אנחנו מביטים עליה מלמעלה, מנקודה גבוהה יותר, הפעם אנחנו כבר יכולים לראות את הסולם לטפס בו ויודעים כיצד לצאת מן הבור. אבל הילדה לא רואה את המורכבות הזאת שבהליכה לאחור ואת ההכרחיות שבה כדי שבאמת יהיה ניתן ללכת קדימה והיא מנסה להציע את מה שמציעים רוב האנשים למי שנתפשים כ"הולכים אחורה", כ"תקועים", כ"לא מתקדמים": "יש לי הצעה, תלכי קדימה. זה יכול להיות הרבה יותר מוצלח". אלא שהתרנגולת כבר מבינה משהו על זה שכדי ללכת קדימה מוכרחים קודם ללכת אחורה וללמוד לקח מטעויות העבר: "לא!" היא עונה לילדה, "ראית איך נפלתי לַבּוֹר? אם זה היה קדימה, איך הייתי יוצאת משם? רציתי ללכת למקום שהייתי בו קודם", ובהמשך מוסיפה: "אני לא יודעת את הכתובת של הקדימה, כנראה אני צריכה עוד קצת ללכת אחורה כדי ללכת קדימה", ואז נכנסת התרנגולת לתוך ביצה וסוגרת אחריה את הדלת.
כדי לעבד ולהבין תהליכים ודפוסים אנחנו צריכים לשהות עוד ב"מקום שהייתי בו קודם". אני חושבת למשל על מצבים של פרידה מבן/בת זוג, שבהם לעתים מאיצה הסביבה באדם הנפרד: "קדימה, תפסיק/י להיתקע, הגיע הזמן ללכת קדימה" וכו' – בדיוק כמו שעשתה הילדה – מבלי להבין שכדי שאפשר יהיה באמת ללכת קדימה – אל עבר תנועה והתפתחות – יש לשהות עוד ב"מקום שהייתי בו קודם" ולהבין שלא מדובר פה בהליכה אחורה נסיגתית אלא בהליכה אחורה כדי ללכת קדימה. כך גם בהתרחשותה של רגרסיה בטיפול: לעתים מטופל/ת או מטפל/ת יכולים להיות מוטרדים מהתנהגות רגרסיבית של המטופל/ת, אבל אני חושבת שפעמים רבות מה שנראה כרגרסיה – במיוחד בראשיתו של טיפול – הוא חזרה אחורנית לאותם מקומות ראשוניים מתוך ניסיון ותקווה לתקנם, לחוות אותם שוב אך הפעם בנוכחות אובייקט מיטיב (המטפל/ת), ובאמצעות כך לעשות את התיקון וללכת קדימה.
וכך, כשהילדה שואלת את התרנגולת: "למה נכנסת לביצה?", עונה התרנגולת: "הגעתי לסוף האחורנית. עכשיו אפשר להתחיל מההתחלה", ולפני שהילדה מספיקה ללכת הביתה נפתחת דלת הביצה ו"אפרוח חבוש כובע סגול עם דובדבנים צעד קדימה במרץ".
רק מתוך החזרה ל"סוף האחורנית", לביצה, למקום הבראשיתי ביותר, יכולה התרנגולת ללכת קדימה – להתחיל מההתחלה – לחבוש את הכובע הסגול אך הפעם באופן שיתאים לה ומבלי ליפול לבור. בעצם, אומרת לנו כאן זרחי, לא רק שיש רשות ולגיטימציה לשהות בביצה – בקונכיה המוגנת של המצב הראשוני – אלא כדי להצליח ללכת קדימה ולעשות שינוי של ממש, חייבים לחזור לאחור. לאחר שביקרה התרנגולת בבית הילדה ולאחר מכן בבית שבו היה הכלב הנובח – היא שבה לביתה שלה: הביצה. זאת אומרת, שכדי להצליח ללכת קדימה לא רק שצריך קודם ללכת לאחור אלא שהשיבה צריכה להיות לבית שלך ממש: הבית הפנימי שלך, הבית הראשוני שבנפש. משם אפשר להתחיל להתקדם – בצעדי אפרוח אמנם – אך הפעם אפרוח שצועד קדימה ושגלומה בו היכולת לצמוח ולגדול, להפוך לתרנגולת חבושה בכובע דובדבנים יצירתי וסגול, שמבטה אל האופק – אל העתיד שמצפה לה – שבו גלומות כל האפשרויות כולן.
