"אני דיברתי אותי/ לפני שנולדתי" כותב המשורר גיא פרל בשירו "הקראת שירה".
הבימאית והתסריטאית רתם קידר, בקריאה אישית, אינטימית ונוגעת ללב בשירו של גיא פרל חושפת את הרגעים מלאי החסד שבהם שיר של אחר יכול לדבר אותנו, רגשות והלכי נפש שהיו בתוכנו עוד מבלי שידענו לקרוא להם בשם, מבלי שידענו שנולדו בתוכנו. רגעי החסד האלה הם רגעים שבהם השיר הופך להיות בן-ברית שלנו בעולם, או במילותיה של רתם קידר: "העולם שסביבי הופך שוב למקום מוכר ".
______________________________________________________________
יום אחד, לפני כמה שבועות, השיר הזה הציל את חיי.
אני כותבת ומוחקת את שורת הפתיחה הדרמטית הזו, מודעת להגזמה, מדמיינת את הפאתוס שמתלווה לקריאה, ולא מצליחה למצוא לה תחליף.
אנסה לנסח מחדש: יום אחד, ברגע שבו הייתי הכי צריכה את זה, השיר הזה הניח לי יד גדולה ורכה על הלחי ואמר לי (אני נשבעת): "את לא לבד."
היום הזה התרחש ב"תקופת מעבר". אני אוהבת מעברים, וכבר עשיתי כמה שינויים בחיי: עברתי דירות, מסגרות ומקומות עבודה, אבל אף פעם לא עשיתי את זה ככה. לא לבד, לא הכל בבת אחת. הילדים הגדולים נסעו לאבא שלהם ואני קבעתי עם האקסית הטרייה והזאטוט המתוק בתבל, סופשבוע משותף בביתה המקסים של חברה אהובה, בקיבוץ רבדים. חשבתי שהבית הנעים והקיבוץ האהוב והמוכר יאפשרו לנו להניח לרגע לכל העניינים הבוערים, להיפרד באיטיות הראויה, להתרגל ביחד לחיים לבד.
ביום שישי הבועה הזו עוד היתה הגיונית. בשבת בבוקר התעוררתי בבהלה קיומית.
קמתי הפוכה, לא רגועה, נושמת כמו בהתקף חרדה. לא הצלחתי למצוא את מקומי. לא בתוך הבית האהוב והמוכר ולא מחוצה לו. יצאתי החוצה ונכנסתי בחזרה, עשיתי יוגה, שתיתי עוד קפה, אפילו עישנתי סיגריה, וכלום – דופק מהיר, נשימה שטוחה, בכי קטוע ולא מספק.
אחרי דקות ארוכות כאלה הלכתי לארון הספרים ומצאתי את ״יש נקודה מעל הראש שלך״, ספר שאני מאד אוהבת, שקניתי לחברתי, בעלתי הבית, לכבוד אחד מימי ההולדת שלה. התחלתי לקרוא בו ותוך כדי המפגש עם השורות המוכרות – נרגעתי. חזרתי לנשום. חזרתי להרגיש רצויה בעולם. ואז, כאילו לראשונה, נתקלתי ב״הקראת שירה״.
קראתי בנונשלנטיות את שתי השורות הראשונות של השיר:
"אני דיברתי אותי לפני שנולדתי".
נשמתי עם הרווח שאחריהן, כמו שלימדה אותי המורה שלי לספרות בתיכון, ורק אז המשכתי לשורה הבאה:
"בעבר הקראתי שירה לפני שכתבתי אותה,"
היא כבר תפסה אותי בבטן, השורה הזאת. תפסה אותי בול במקלעת השמש. החזירה אותי לעצמי, עם פלונטר בבטן, ״קוראת״ ממחברת ריקה חיבור שהייתי אמורה לכתוב כשיעורי בית. יודעת ששוב אני לא בסדר. הייתי אז בת תשע או עשר, אבל זה לא באמת משנה. לא הגיל ואפילו לא הסיטואציה, אלא רק התחושה שככה, עם הקריאה בשיר, בהינף משפט , חזרתי לעצמי.
"כך שתמיד הייתי מאחר להגיע והשורות התפזרו".
השורות מתפזרות, השורות מצטברות, ובשבילי זהו תיאור מדויק של הקצב שמבדיל אותי משאר העולם, שעורר בי בעיקר ביקורת כלפי עצמי ממש עד לרגע הזה, מול השיר.
"הרביתי לְחַיֵךְ".
ברור שלְחַיֵךְ. זו הדרך הכי סבירה להעלים ממי שאפשר את הפגם הזה בייצור, ולהקסים את מי שכבר קלט, שלא יסגיר אותנו.
עם תיאור ההעתקה מהלוח, הביס מהסנדוויץ׳ שנשאר בפה והמורה הנכנסת, אני צוללת עמוק אל תוך השיר, שמתאר באופן מדויק ומלא חמלה את הפגם שלי.
הצורך להתאים את הקצב שלי לקצב העולם מלווה אותי כבר שנים. הניסיון להסתיר את הפער הזה מהסביבה גרם לי הרבה אי-דיוקים מכאיבים, ועם השיר צללתי לתהומות של אי הדיוקים האלה.
"חזרתי הביתה לאט".
השורה הזאת מחזירה אותי הביתה ברגע, בלי קישוטים, אל הסוף הנהדר:
"גם היום אני מספיק להגיע רק אל זנב השורה. עִקרה כבר פָּרח - נאמר ואיננו".
הי, אני אומרת לעצמי, גם הוא לא הצליח לתקן את הפגם הזה, אבל כמה יפה הוא מנסח אותו:
"למדתי לנחש את המילים שחסרות לי כדי להרגיש".
ואז, רק אז הגיע הבכי, כמו שבכי צריך להיות – ארוך, עמוק ומשחרר.
האפשרות להתבונן אחרת על הקצב שלי, הפכה את הבוקר והיום ההוא למשהו שהיה שווה לחיות אותו. הפכה שוב את העולם שסביבי למקום מוכר, שיש בו עוד יצורים כמוני, שמדברים בשפה שלי, שבאו מאותו כוכב.
________________________________________
* תודה לאפרת שטיגליץ.
________________________________________
רתם קידר היא בימאית ותסריטאית, אמא, מלמדת קולנוע ועורכת תסריטים. קוראת שירה באובססיביות מגיל 14.
