"אני קורא בסֵּפֶר במקום שסגרתי אותו אתמול.
אני סוגר את הספר במקום שסגרתי אותו אתמול.
הסֵּפֶר אינו מאזין לי. אני שומע קולות אחרים,
כמו באהבה; אני עומד הערב במקום שעמדתי. "
יאיר הורוביץ, מתוך מחזור השירים: מקום. בתוך הספר: ארץ בחירה
*
כשאני קוראת את השיר הזה של יאיר הורוביץ, המלים הראשונות מתוכו שנחקקות בי הן: "הספר אינו מאזין לי". לא "אני לא מאזין – או לא קשוב – אל הספר" אלא "הספר אינו מאזין לי". כלומר, פעולת הקריאה איננה פעולה חד צדדית של התכווננות הקורא אל הטקסט אלא היא פעולה דיאלוגית, הדורשת מאמץ משני הצדדים שלוקחים חלק בדיאלוג. לא רק הטקסט מדבר, אלא גם אני מדבר, והטקסט צריך להיות מספיק קשוב אלי, ללכוד את תשומת לבי המוסחת על ידי הקולות האחרים.
אני קוראת כאן את תחושת התסכול, הקיפאון, התחושה שהדברים תקועים ועומדים במקום, אבל יחד עם זה את ההתעקשות והמאבק לנסות בכל זאת, לשוב אל הספר, לפתוח אותו ערב אחר ערב, לבדוק – אולי הפעם יאזין לי, אולי הפעם אני אאזין לו, אולי הפעם תיווצר שיחה בינינו, תיווצר הבנה, תיווצר אהבה.
אני חושבת על התיאור של הורוביץ את הניסיון להתקרב אל הספר – את ההתמדה שבפתיחתו שוב ושוב בתקווה שמשהו ישתנה, שמשהו יפתח בשיח עם הספר – וחושבת על תהליך טיפולי ועל הקריאה שאנחנו עושים בתוך נפשנו שלנו.
לעתים תהליך טיפולי הוא כמו מפגש עם ספר: אנחנו אוחזים בידינו את הספר-נפש שלנו, ממששים את הכריכה; לפעמים היא כריכה קשה, לפעמים רכה, לפעמים צבעונית מאד, לפעמים חלקה. ישנם פרקים שכבר קראנו; יש פרקים שאנחנו מדלגים עליהם, מפחדים להתקרב; יש פרקים שאנחנו חוזרים אליהם שוב ושוב; יש פרקים שעדיין לא כתבנו – עמודים ריקים שממתינים להתמלא בשורות חדשות.
ולפעמים אנחנו קוראים בנפש במקום שסגרנו אותה לפני שבוע, בפגישה הקודמת, או בפגישה שלפני כמה חודשים; ולפעמים זה נדמה כאילו אנחנו עדיין בפרק הראשון, גם אם עבר זמן רב מאד מאז קראנו או כתבנו אותו לראשונה. אני מדברת כאן על תחושה של מעגליות, של תקיעות, של תחושה מתסכלת שהנה שוב אני חוזרת על הדפוסים המוכרים, שוב אני נופל לאותם בורות, שוב אני מדבר על אותם הנושאים, מעין "שוב המדחום עולה/ אני לא אשתנה/ אותו סיפור ישן תופס אותי כל פעם…", כמו ששרה מזי כהן.
אבל האם באמת מדובר פה בסיפור ישן? האם הסיפור שלנו לא משתנה ולו מעצם הקריאה החוזרת שלנו בו? אני רואה את השינוי כתהליך תת קרקעי שמתרחש לו מתחת לפני השטח גם אם אנחנו לא מודעים אליו, גם אם אנחנו לא רואים אותו; אבל מתחת לשכבת האדמה – או בעומקו של מרקם הדף עליו נכתב הסיפור – ישנה תזוזה; משהו זע ועושה את דרכו קדימה. מעצם הקריאה הנשנית – הנגיעה שוב ושוב באותם הדברים – גם הטקסט – כלומר סיפור הנפש – משתנה; וגם אנחנו משתנים.
אחד הדברים שמתסכלים בעיני בתחושת התקיעות והקיפאון הוא המלים החוזרות על עצמן.
כלומר, כוונתי היא שלא רק התכנים נראים כחוזרים על עצמם אלא כך גם המלים המשמשות לתיאורם – ובכך הן מאבדות מממשותן והופכות חלולות.
כיצד אפשר לקרוא בטקסט הנפש התקוע לכאורה באופן שיחיה אותו? באופן שיגרום לו לדבר אחרת או להיקרא באופן אחר? – התשובה שאני רוצה להציע לכך היא: באמצעות שיר.
כשהורוביץ כותב "אני קורא בספר במקום שסגרתי אותו אתמול. אני סוגר את הספר במקום שסגרתי אותו אתמול" הוא מתמלל תחושות של תקיעות וקיפאון. אבל כשהוא כותב "אני שומע קולות אחרים" – הוא מאוורר את התקיעות הזאת, כמו ששיר מאוורר את הנפש. אפשר – דרך דיאלוג עם המשפט הזה – לגעת ב"קולות האחרים", להאזין לדברים שאומרים הקולות האחרים, לשאול אלו קולות הייתי רוצה לשמוע, אלו קולות אני שומעת עכשיו, איך נשמעים הקולות האלו, אלו גוונים יש להם. דרך כך עשוי להתאפשר מבט אחר על הקולות הקיימים עכשיו, על הטקסט הנראה חתום וחזרתי.
לעתים בקשר שלנו עם עצמנו ובקשרים עם האחר – נראה שאנחנו עומדים במקום שבו עמדנו.
אבל לעתים דווקא ההשתהות באותם מקומות הנראים "תקועים" היא זו שעשויה להוביל את השינוי, את ההיפתחות. ב"השתהות" אינני מתכוונת לניסיון לאלץ את פתיחת החסימה בכוח; מה שנראה כסגור וחתום זקוק לזמן שלו על מנת להיפתח; אני מתכוונת ליכולת לשהות שם, לבוא במגע עם החסום, לשוב ולגעת בספר הסגור, במקום שבו סגרנו אותו אתמול. מוטב שתהיה זו נגיעה רכה, מלטפת, מרפרפת, כמו ניגון של שיר, שכמו אומרת: "הי, אני כאן, לא שכחתי. אני לא מאיצה שום דבר, אלא רוצה רק להזכיר שאני כאן, ממתינה בסבלנות לזמן שיתאים להיפתח". ההאזנה הסבלנית והסלחנית הזאת אל הספר הסגור שאינו מאזין עשויה להביא עמה את הקולות האחרים, את משב הרוח של החדש, האביבי, המשתנה. כמו באהבה.
