"הַדָּבָר הֲכִי מְסֻכָּן הוּא הָרֶוַח" – על תנועת האחיזה ואימת ההיפרדות

 הסיפור "עוד נמשכת השלשלת" – עוד אחד מסיפוריה הנפלאים של נורית זרחי על המכשפה תנינה – נפתח במילותיה של תנינה אל החתול שלה, קורקבן: "קורקבן!! שוב עזבת את הבית?"; וקורקבן עונה: "אני לא עזבתי את הבית, אני סתם הלכתי לי". על כך משיבה תנינה: "זה מה שאתה אומר, אבל אם לא היית עוזב היית נשאר לשבת פה, כי מי שלא עוזב יושב". כלומר, ההליכה של קורקבן שהיתה הליכה סתמית להנאתו מפורשת על-ידי תנינה כעזיבה, כאילו ישנן באמת שתי אפשרויות בלבד: הישארות או עזיבה; אי-אפשר סתם ללכת.

 לפעמים אנחנו מפחדים כל-כך מעזיבתם של אהובינו, עד שכל הליכה או כל מרחק נתפשים כעזיבה. הפחד יכול להיות גדול כל-כך עד שהמפחד מפני העזיבה מרגיש שהוא זה שמוכרח לעזוב, כדי שכך לפחות ישיג שליטה על פעולת העזיבה ולא יהיה זה שיֵעָזב. וזה בדיוק מה שעושה תנינה: "תראו!" צעקה תנינה מהגג למטה לאנשים שהלכו ברחוב, "אנשים, אני אעזוב אתכם לפני שתעזבו אותי, לפני שאני אכיר אתכם בכלל, ואותךָ, קורקבן, אני אעזוב ראשון". וכך תנינה עוזבת ומגיעה לארץ צְפוֹפוּדְחוֹס, שבה "כל האנשים היו אומרים אחד לשני במקום בוקר טוב: "בוא לא נעזוב", ובמקום ערב טוב: "מצהיר שלא נעזוב", ובמקום לילה טוב: "אללי אם נעזוב". בארץ הצפופה והדחוסה הזאת היו האנשים "הולכים שלובי ידיים, אבא ואמא עם הילדים, עם השכנים ועם השכנים של השכנים ועם הדודים של הדודים והדודים עם האמא והאבא של הדודים והשכנים וסבא וסבתא שלהם, וכל הדלתות בצפופודחוס היו רחבות כמו פתחי מנהרות כדי שהאנשים לא יצטרכו להיפרד אף לרגע. והמיטות שלהם היו רחבות מאותה סיבה והשולחנות והכסאות כדי שחס וחלילה לא יפריד רווח בין כסא לכסא ואנשים לא יחשבו חס וחלילה שעוזבים אותם (…) ובמדינה הזאת לא היו משתמשים בשעונים או בלוחות שנה או ברווח בין המלים כדי שלא יחשבו ביום ראשון שמישהו יעזוב ביום שני, ובשעה 10:00 לא יחשבו שאולי יקרה דבר נורא ב11:00, וכל מחשבות האנשים היו מוקרנות כל הזמן על בתים גדולים ולבנים כדי שכולם יראו שכולם לא הולכים לעזוב את כולם".

 לכאורה, ממלכת צפופודחוס הינה ממלכה מושלמת עבור המפחדים להיעזב: זוהי ממלכה שאין בה כלל רווח, אין בה נפרדוּת; אפילו מחשבות האנשים אינן נותרות פרטיות, כך שלא יכולה להיווצר אי ודאות – הקשורה חלילה בעזיבה מתקרבת –  מעצם העובדה שאולי מישהו חושב מחשבה שהאחר אינו מודע לה.

אלא שתנועת האחיזה שאינה מרפה זהה לתנועת העזיבה: שתי התנועות נובעות מאימת הנפרדות: תנועת העזיבה היא מחאה על עצם האפשרות להיעזב (כפי שתנינה עוזבת את קורקבן מהפחד שהוא יעזוב אותה), ותנועת האחיזה גם היא מחאה על עצם האפשרות להיעזב שמתבטאת ביד הקפוצה שאינה מרפה. תנועת האחיזה נראית כמבטיחה את הישארות האחר, אלא ששתי התנועות – גם העזיבה וגם האחיזה –  אינן מאפשרות קיומם של שניים נפרדים זה לצד זה. כאשר מדברים על עזיבה זה ברור וגלוי, אך גם האחיזה אינה מאפשרת קיומם של שניים כמו שמתארת נורית זרחי באופן ציורי וקריקטורי את אחיזתם של האנשים בממלכת צפופודחוס, השלובים זה בזה עד כי אין הם יכולים להתקיים עוד כאנשים נפרדים בפני עצמם. ברגע הראשון תנועת האחיזה מרגיעה אותנו: היא כאילו מבטיחה לנו שהנה, מצאנו את הפתרון, נוכל לאחוז לנצח באדם האהוב וכך נשמור אותו לצדנו. אלא שככל שמתהדקת האחיזה מתגברת גם החרדה: מה יקרה אם לא נצליח לאחוז חזק מספיק? הדבר השני שעלולה לגרום אחיזת היתר הוא שהאחר – שאותו אנחנו כל-כך רוצים לשמור לצדנו – ירגיש את החנק שבהצטמצמות המרחב שלו ויחליט לעזוב, וכך תתגשם החרדה הגדולה מכל, שמימושה מתרחש דווקא בשל ההיאחזות; וכך באופן פרדוכסלי היא זו שגרמה למימוש האימה שאותה ניסתה למנוע. וזה בדיוק מה שקורה לתנינה: היא משתלבת בזרועם של כל האנשים בממלכת צפופודחוס ובהתחלה זה נעים לה מאד כי "זה מאד נעים לעבור בדלת כשאתה לא לבד ולשבת בכיסא שנמשך לָנֶצַח בארוחה שנמשכת לָנֶצח (…) כך הרגישה תנינה ברגע הראשון". אבל אז ישנה תפנית בעלילה: "אבל ברגע השני, היא רצתה לקום וללכת לבדה לאיזה מקום." ומה תגובתם של האנשים בממלכת צפופודחוס לרצונה של תנינה ללכת לבדה? – כמו תנינה, שפירשה את הליכתו של קורקבן כעזיבה נוראה, כך גם הם – המפחדים להינטש – מפרשים את רצונה במרחב כפעולה המכוונת נגדם, וכך הם אומרים לה: "את לא יכולה לעשות דבר כזה ולעזוב את כולנו", והם התחילו לרעוד ולבכות ואמרו לה: "כנראה את היא האויב הנורא שצפוי להביא את סוף הממלכה שלנו". תנינה מסבירה: "לא, אני לא רציתי לעשות שום דבר רע, רק רציתי לזוז לרגע". "לזוז? אמרו הדודים והדודות והשכנים שלהם, "כל עוד נמשכת השלשלת, את לא יודעת שהדבר הכי מסוכן הוא הרווח בין אנשים לאנשים, בין מלים למלים ובין רגעים לרגעים…"; תנינה ממשיכה לנסות להסביר: "אני רציתי לנשום לרגע". אבל בממלכת צפופודחוס אין אפשרות "רק לנשום לרגע" ותנינה נגררת היישר למלך, שיושב על כיסא גבוה "כשידיו שלובות בידיהם של השרים, והשרים ידיהם שלובות בידיהן של נשותיהם, וההן ידיהן שלובות בידי הדודים של השכנים של סבא וסבתא של כולם, וכשהמלך היה עושה צעד אחד – כל המדינה היתה עושה צעד אחד יחד אתו". כשהמלך רואה את תנינה הוא צועד "את הצעד המפורסם ההוא" ופונה לתנינה: "גברתי, אמר לתנינה בנועם – כי הצפופודחוסים גם לא היו כועסים, כי הכעס הוא מין רווח – "שלבי נא את זרועך בזרועו של זה שעומד אחרון בעוד-נמשכת-השלשלת". תנינה מתקוממת: "מה אני צריכה לשלב בו את ידי? מה אני, חוליה?" "כן", אמר המלך, "כולנו חוליות כאן, מאז שבראו את האדם הראשון". בקטע הזה מראה לנו זרחי את מחיר האחיזה: אי אפשר לזוז צעד אחד מבלי שכל האחרים זזים אתך, אין מקום לאינדיבידואליות ולרצון אישי, אי אפשר לכעוס כי גם הכעס הוא "מן רווח". כלומר, הנעימוּת שמסבה בהתחלה אשליית ההיאחזות מתחלפת במחיקה של אישיותו של היחיד: כדי לשמור על ביחד ששום דבר לא מפר אותו – אין הוא יכול להביע את רצונו שמנוגד לרצון האחר ויוצר רווח ביניהם, אין הוא יכול להביע את כעסו, ולמעשה אין הוא רשאי לעשות שום דבר שעלול לסדוק את הביחד הצפוף ולנפץ את בועת ההיאחזות. במערכות יחסים שבהן שולטת אשליית ההיאחזות ואימת הנפרדוּת ישנו פחד להביע רווח: פחד להביע דעה שונה, פחד לכעוס, פחד להביע רצון אחר, מתוך האימה שכל דבר כזה יפרק את היחד. אלא שעצם ההיאחזות היא זו המפרקת את היחד ממילא: ברגע שכל אחד מן הצדדים או אחד מהם מטייח את רצונותיו, דעותיו או תשוקותיו כדי להתאים עצמו לאחר – ממילא אין שם שניים, וכך אין יחד אמתי. כלומר, העזיבה – שבגללה בכלל התחיל כל סיפור ההיאחזות – מתרחשת כבר בתוך מערכת היחסים עצמה, שבה נעזב כל אחד מן הצדדים מעצמו: נפרד מצרכיו ומאישיותו באין אפשרות להביעם בגלל אימת העזיבה. את זה בדיוק מבינה תנינה במפגשה עם המלך: "זה מה שאתה חושב", היא אומרת לו, "ובלבה חשבה: "מרוב שליבויות כאלה אני בכלל לא יודעת איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת"; כלומר, היחיד נעזב מעצמו, מאבד את עצמו בהתמזגו לחלוטין עם האחר שעל-ידו הוא פוחד להיעזב.

   וכך חוזרת תנינה הביתה, שם קופץ עליה קורקבן בשמחה. "השתגעת, קורקבן", היא אומרת לו, "מה אתה משתלב בי כל כך חזק, זה מסוכן. פעם היה איש אחד שכל כך השתלב בעוד-נמשכת- השלשלת עד שהלך לאִבוד ולא מצא את עצמו אף פעם וחשב שהוא האיש הבא והאיש הבא חשב שהוא האיש הבא וככה כל האנשים זזו איש אחד ואת האיש הזה לא מצאו לעולם". כלומר, תנועת האחיזה שנועדה למנוע עזיבה, מוליכה לעזיבה המאיימת מכל: עזיבתו של אדם את עצמו, היעלמותו לעצמו.

קורקבן מביט בתנינה מופתע ונעלב; "חשבתי שעזבתְּ, תנינה", הוא אומר לה. "עזבתי!" אמרה תנינה, "מה, אי אפשר כבר ללכת לרגע, לנשום קצת אויר!". וכך, סיפור שמתחיל בתנועת יד קפוצה לאחיזה – בדברי האימה והתוכחה של תנינה לקורקבן: "שוב עזבתָּ את הבית?" – מסתיים בתנועת ההרפיה שבנשימה: באוויר הנכנס וממלא את הריאות, אך לא נאחז, אלא ננשף אל החוץ, ומתחלף באוויר חדש. תנועת ההיאחזות –  שמבקשת למנוע את העזיבה –  מתחלפת בתנועת פריסת היד, תנועה שמכירה בבואם ובלכתם של כל הדברים כולם, כבואו ולכתו של האוויר הנשאף וננשף, הבא והולך, מגיע ועוזב. תנועה זו – המאפשרת את הרווח – היא זאת שעשויה לשאת בתוכה קיומם של שניים שנמצאים זה לצד זה, זה עם זה, ולא כבמצבי עזיבה או היאחזות שהם שני צדדים של אותו המטבע שבסופו של דבר לא מאפשר קיום של שניים. תנינה מלמדת אותנו שהרווח איננו הדבר המסוכן ביותר, כפי שאומרים לה אנשי ממלכת צפופודחוס, אלא שהוא המתנה הגדולה ביותר: הרווח בין אנשים לאנשים, בין מלים למלים, בין רגעים לרגעים; הרווח שבין מחשבה לבין המעשה; הרווח שמאפשר לְקֶשר להתפתח ולהתקיים ומאפשר לנו לא להיות עסוקים כל הזמן במניעת העזיבה אלא במקום זה – לרווח את הפְּנים שלנו כך שהוא יהיה לנו מקום שבו אפשר להישאר.

 __________________________________________________________________________________

תגובות

אולי תתעניינו גם:

על רגרסיה והתקדמות בתהליך הטיפולי – קריאה בספרה של נורית זרחי "התרנגולת שהלכה אחורה" הדרך הביתה סלולה באהבה – על ספרה החדש של נורית זרחי "נינה בורחת" כשתקטני תביני – הילד השואל שבמטופל ושבמטפל שְׁלַח אוֹתִי לְחָפְשִׁי – על כבלים וחרות