"תהיי קטנה מאומה לא יפגע בך/ סיכת פרפר קשורה בשערך/ תהיי קטנה, מאומה לא יברח לך/ אני אהיה גדולה גם בשבילך", ככה שרה לשירה אמא שלה בשיר "שיר לשירה" שכתב יהונתן גפן, ומבטאת את רצונם העמוק של הורים להגן על ילדיהם ולמנוע מהם כאב, פחדים ודאגות.
אלא שגם כאשר סביבתו של הילד היא המוגנת והשמורה ביותר הוא נאלץ להתמודד עם תסכולים, אכזבות ודאגות שהם חלק מן המרכיבים של עולמנו. דאגות של ילדים יכולות להיות נסבות סביב שלל נושאים: החל מנושאים כמו קבלת תשומת לב וקנאה באחר (למה אמא קנתה מתנה לאחותי ולי לא), מציאת מקומם בחברה (למה יעל לא רצתה לשבת לידי היום) וכלה בחרדות נטישה (אבא מאחר לבוא, אז אולי הוא שכח אותי בגן) ואפילו חרדות מוות (אם סבא ימות?).
המפגש עם דאגות של ילדים הוא לעתים מפגש מטריד ומאיים עבור הורים: משום שהם רוצים כל כך להגן על ילדיהם – עצם ההאזנה לתכנים מאיימים שמגיעים מפי הילד ומעסיקים את עולמו – כבר יש בה לעתים כדי לגרום להורים תחושת חרדה ורצון להסיט ולהעלים את התכנים המפחידים. מתוך כך, ההורים עשויים להשמיע לעתים משפטים כמו: "זה לא יכול לקרות", "אתה מדמיין", "לך זה לא יקרה" וכו'.
משפטים כגון אלו – הנאמרים מתוך כוונה להרגיע – עשויים דווקא להגביר את הדאגה והחרדה, משום שהילד חש שהוא נותר בודד איתה ואין הוא יכול לתקשר אותה אל החוץ, שהרי המבוגרים אומרים שהיא בכלל לא קיימת.
הספר "לאן הולכות הדאגות בלילות" מאת אנתוני בראון (תרגמה מאנגלית: אירית ארב; הוצאת כנרת) מספר את סיפורו של אילי שהיה "דאגן לא קטן" ודאג בגלל הרבה מאד דברים. הוריו של אילי מנסים לעזור, ואביו אומר: "אל תדאג, ילד, הדברים האלה לא יכולים לקרות. זה רק בדמיון שלך". אמא של אילי אומרת: "אל תדאג, חומד, לא ניתן לשום דבר לפגוע בך". אבל האמירות האלו של הוריו של אילי לא מקלות עליו והוא עדיין דואג. כשאילי משתף את סבתו בדאגותיו היא מבינה לליבו ואומרת שכשהיתה בגילו גם היא דאגה ככה. סבתו של אילי מביאה לו "בובות דאגה"; "פשוט תספר לכל אחת מהן דאגה אחת שלך ושים אותן מתחת לכרית. הן ידאגו במקומך בזמן שתישן".
בלילות הבאים אילי באמת ישן בשקט ובשלווה, אלא שכעבור כמה לילות הוא מתחיל לדאוג וחושב על כל הדאגות שהעביר לבובות הדאגה… אילי עמל ומכין בובות דאגה לבובות הדאגה וכך כולם ישנים מצוין.
"דברי עכשיו, ילדה, אני שומעת/ כל העולם מקשיב למלמולך/ דברי, מלאך שלי, אני יודעת/ שלא תמיד יקשיבו לקולך", כך נפתח "שיר לשירה".
"בובות הדאגה" מבוססות בעצם על הקשבה ועל יכולתו של הזולת להוות מיכל לרגשותיו של אדם אחר.
כך, בטיפול מתקיים מרחב המאפשר האזנה עמוקה למלמול הנפש, מרחב המהווה מיכל לדאגות ולפחדים, להתמודדויות שונות, לקולה של הנפש. מרחב בטוח ומקבל זה הוא התנאי לכל טיפול נפשי באשר הוא, ובכך מהווים הטיפול והמטפל סוג של "בובת דאגה": המטפל הוא זה המחזיק את דאגות המטופל ונושא אותן אצלו, ומחזיר אותן למטופל כשהן מרוככות ומעובדות יותר. אני חושבת על הטיפול בביבליותרפיה כעל בובת דאגה ייחודית ומיוחדת: בטיפול באמצעות ביבליותרפיה מביא הילד את עולמו הפנימי באמצעות משחק וסיפור. הדמויות במשחק ואלו שבסיפורים חולקות דאגות ופחדים דומים לאלו שמתמודד עמם הילד. הדמויות הללו אולי אינן "דואגות במקומו" אבל מצע המשחק והדמויות מאפשר לילד לדבר את דאגותיו, לספר את רגשותיו ולעבד את התכנים המעסיקים את עולמו. ילד שפוגש בסיפור ילד כמותו שדואג מדברים דומים לאלו המעסיקים אותו – כבר פוגש למעשה ב"בובת דאגה": יש עוד מישהו שדואג מאותם הדברים שמעסיקים אותו; נטל הדאגה מתחלק וכן נוצרת תחושה של הזדהות, המאפשרת לילד לחוש שהוא אינו לבד בעולם עם חששותיו.
העיסוק בפחדים ובדאגות שמוצא לו ערוץ ביטוי באמצעות משחק סימבולי ובאמצעות עבודה רגשית עם דמויות מסיפור – מאפשר לילד לעסוק בתכנים מעוררי הדאגה, להתיידד איתם, לתת להם שמות, וכך הם הופכים מדבר גדול (ומפלצתי לעתים) לדבר שיש לו שם ושאפשר להכיל אותו בתוך הנפש ולהתמודד איתו. כך, אפשר להירדם בלילה, כשהדאגות קטנות יותר, ואפילו – לפני שנרדמים – "לראות פתאום חצי ירח/ קורץ צהוב צהוב מתוך האפילה".
