לכתוב את הקולות

לכתוב את הקולות

כשהייתי ילדה היה לנו בבית את הספר של חגית בנזימן "כשאמא היתה קטנה". אהבתי לקרוא בו. אני זוכרת מתוכו שיר שמדבר על ביקור של ילד בגן חדש לקראת השנה החדשה:

"הלכתי עם אמא להכיר את הגן/ ואת הגננת בת שבע /אמא סיפרה שאני בן שלוש/ (היא בכלל שכחה את ורבע)/ אמא אמרה עוד מילים של גדולים/ אמרה: "ילד נוח וקל"/ ראיתי שם טרקטור וסתם גלגלים/ וקטר (אבל קצת מקולקל)// ואחר-כך שמעתי/ "הוא קצת מתבייש"/ ושיש לנו כתובת,/ וטלפון יש./ אבל דבר אחד חשוב/ אמא לא אמרה./ ובגללו אני עכשו/ עצוב נורא נורא/ שסבתא קוראת לי יותמי,/ ואמא קוראת לי צ'יצ'ון/ ואבא קורא לי חמודי,/ ואומר שאני מוקיון.// אז אם אלך מחר לשם,/ היא תקרא לי סתם/ יותם."

הדבר החשוב שאמא שכחה לומר הוא השמות הייחודיים שבני המשפחה קוראים בהם לילד, שמות של אהבה, כאלו שהופכים אותו להיות שייך ומיוחד, לא "סתם יותם".

אני חושבת על השמות שקוראים לנו בהם לאורך הילדוּת שלנו, ולא רק שמות קונקרטיים אלא גם מסרים שמעבירים לנו על האופן שבו אנחנו נתפשים בעיני האחרים המשמעותיים לנו.

Continue reading

ואיך אצלך? – שיריה של חוה אלברשטיין כטיפול אינטימי

ואיך אצלך? – שיריה של חוה אלברשטיין כטיפול אינטימי

                       

כשהייתי נערה היה לי מנהג להעתיק למחברות שירים שנגעו לליבי, שהזדהיתי איתם ברגע מסוים, שדיברו את הקול שלי, שנתנו לי כוח. מבלי ששמעתי אז על המושג "ביבליותרפיה" כבר עשיתי  לעצמי ביבליותרפיה בבלי דעת.

רבים מהשירים שהעתקתי למחברות שלי ושהאזנתי להם שוב ושוב היו שיריה של חוה אלברשטיין, שהרגשתי שמדברים את הנפש שלי באופן עמוק. הייתי נוהגת לבקר ב"אוזן השלישית" ולקנות תקליטים ישנים שלה, להתיישב על הרצפה סמוך לפטיפון ולהאזין להם שעות ארוכות, יודעת את מילות כל השירים על-פה. לכל מצב רגשי היה שיר שהתאים. ישנם שירים שהולכים אתי מאז כל השנים, תמיד, נישאים בתיק הנפש שלי כמרפא מצטלצל: "שיר מגרש את החושך בלילה/שיר מחזק את הלב בימים קשים"; ושורות מתוך השיר "גם אתה תעבור": "כשהחושך יורד והפחד גובר/ אל תצעק 'כמה חושך'/ בוא תדליק איזה נר" – שתמיד מזכירים לי את הכוחות שתמיד טמונים בתוכנו, לעשות משהו, להדליק נר, גם כשנדמה שאפל ממש.

Continue reading