ביבליותרפיה - טיפול קליני, קורסים למטפלים וסדנאות
המיתולוגיה מספרת את סיפור אהבתם הטרגי של אורפאוס ואורידיקה שהמוות הפריד ביניהם באמצעות נחש שהכיש את אורידיקה. אורפאוס שלא יכול היה לחיות בלעדי אורידיקה עשה את דרכו אל השאול כדי להשיב אליו את אהובתו.
בזכות נגינתו שובת האוזן והלב ניתנה בידו ההזדמנות להיכנס אל השאול, להוציא את אורידיקה משם ולהשיבה לארץ החיים, אך זאת בתנאי אחד: בזמן לכתם תפסע אורידיקה בדממה מאחוריו ולאורפאוס אסור יהיה להסב את מבטו לאחור.
לקראת השנה החדשה שאנו ניצבים בפתחה מתמלאים המרחב הוירטואלי ומרחב השיח היומיומי באיחולי שנה טובה, שכל-כך הרבה מושׂם עליה: להיות אחרת לגמרי, שונה לחלוטין מהשנה שעברה, טובה באמת הפעם, באמת-באמת, מאושרת, מופלאה, נטולת אכזבות, כזאת שבה הכל יתגשם. ואיכשהו בדרך-כלל התקוות האלה, אעפס, לא ממש מתמלאות. כלומר, בחלקן כן, בוודאי, הלוואי, אבל זה לא שמִקָצֶה לְקָצֶה, שפתאום הכל נהיה שונה ונהדר וורוד וקסום. חלק משתנה, חלק מתבהר, וחלק – מגיח לו ישן ומוכר ופחות רצוי – שאנחנו כבר מכירים היטב היטב – ואנו מקבלים את פניו: ב"שוב אתה? אתה עוד פה? לרגע קיוויתי שהלכת…". וכך אנחנו מגיעים לשנה הבאה, ושוב: מקווים, מאחלים, שאולי הפעם – הפעם הפעם – נגיע לעמוד הזה כבר בסיפור, העמוד של "באושר ועושר עד עצם היום ההוא", עמוד של התחלות חדשות, נקיות, חלקות.Continue reading
הספר "איך לתפוס כוכב" מאת אוליבר ג'פרס (הוצאת כתר,2006) הוא ספר על ילד חולם. חלומו הגדול של הילד הוא ש"יום אחד יהיה לו כוכב משלו". הספר נפתח בשורה הזאת: "פעם היה ילד שאהב מאוד כוכבים". לכל אורכו של הספר שמו של הילד לא נאמר, משל הילד מייצג את הילד שבכל אחד מאיתנו, זה שמאפשר לעצמו לחלום. התקווה העמוקה של הילד נוגעת ללב: הוא עומד כל לילה בחלון חדרו, מביט בכוכבים ומתפלל לכוכב משלו שיהיה לו חבר.
לפני כמה חודשים נתקלו עיני בקול קורא לאנתולוגיה חדשה – בעריכת המשוררת ריקי כהן – ששְׁמה: "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה", בהתבסס על הציטוט הידוע של סימון דה בובואר. הקול הקורא קרא למשוררות ולצלמות לשלוח שירים וצילומים לאנתולוגיה בהשראת המשפט הזה. התיישבתי לכתוב. "לא נולדתי אשה, נעשיתי", היה המשפט הראשון שעלה בראשי, בגוף ראשון, ומתוכו נולד השיר שכתבתי במשך כמה ימים.
"ערמת הבגדים מתגבהת על כסא/ ואינני מוצאת בתוכה את חולצתי השחורה/ זאת החולצה שרציתי ללבוש/ בכדי לקנות את לבךָ./ אני לא מכירה את כל שמלותי/ וגם לא ממש זוכרת אותךָ./ לילה אחד עשינו שמות/ בי ובךָ./Continue reading
בימי הסגר הראשון שהיה בישראל בחודש מרץ – עלו בי מחשבות על הבית שהרבה פעמים נתפש כמקום הרצוי, הנשאף – להיות בו, לנוח בו, לשהות – ועל האופנים שבהם הוא יכול להפוך למקום צר, מצר מרחב. וגם מחשבות על אפשרות לפתח עלו בי, פתח שמתאפשר באמצעות מגע עם אחר, עם זולת. את המחשבות האלה […]
