לכתוב את הקולות

לכתוב את הקולות

כשהייתי ילדה היה לנו בבית את הספר של חגית בנזימן "כשאמא היתה קטנה". אהבתי לקרוא בו. אני זוכרת מתוכו שיר שמדבר על ביקור של ילד בגן חדש לקראת השנה החדשה:

"הלכתי עם אמא להכיר את הגן/ ואת הגננת בת שבע /אמא סיפרה שאני בן שלוש/ (היא בכלל שכחה את ורבע)/ אמא אמרה עוד מילים של גדולים/ אמרה: "ילד נוח וקל"/ ראיתי שם טרקטור וסתם גלגלים/ וקטר (אבל קצת מקולקל)// ואחר-כך שמעתי/ "הוא קצת מתבייש"/ ושיש לנו כתובת,/ וטלפון יש./ אבל דבר אחד חשוב/ אמא לא אמרה./ ובגללו אני עכשו/ עצוב נורא נורא/ שסבתא קוראת לי יותמי,/ ואמא קוראת לי צ'יצ'ון/ ואבא קורא לי חמודי,/ ואומר שאני מוקיון.// אז אם אלך מחר לשם,/ היא תקרא לי סתם/ יותם."

הדבר החשוב שאמא שכחה לומר הוא השמות הייחודיים שבני המשפחה קוראים בהם לילד, שמות של אהבה, כאלו שהופכים אותו להיות שייך ומיוחד, לא "סתם יותם".

אני חושבת על השמות שקוראים לנו בהם לאורך הילדוּת שלנו, ולא רק שמות קונקרטיים אלא גם מסרים שמעבירים לנו על האופן שבו אנחנו נתפשים בעיני האחרים המשמעותיים לנו.

Continue reading

משהו אחר – קבוצה רגשית לילדים באמצעות סיפור – הצצה לביבליותרפיה עם ילדים בגן רווה

משהו אחר – קבוצה רגשית לילדים באמצעות סיפור – הצצה לביבליותרפיה עם ילדים בגן רווה

רשימה זו, המביאה הצצה לפעילות טיפולית שלי באמצעות ביבליותרפיה בקבוצות ילדים בבית ספר בגן רווה, פורסמה בירחון התכנית החודשית של עובדים סוציאליים של מחוז תל-אביב לחודשים מרץ-אפריל 2018

"על גבעה שטופת רוחות, /לבדו,/ בלי אף אחד שיוכל להיות חבר שלו,/ גר משהו אחר" (קֵייב, קתרין (1994) [1999]. משהו אחר. אור יהודה: הוצאת הד ארצי ושבא. איורים: כריס רידל).

במלים אלו נפתח הספר: "משהו אחר" המגולל את סיפורו של "משהו אחר", יצור ש"ידע שהוא אחר כי כך אמרו לו כולם" (שם). הספר מתאר בפנינו את ניסיונותיו של משהו אחר להתחבר ולהשתייך, את הדחייה שסופג מן החברה, את האופן שהוא מפנים את הדחייה החברתית ונוקט גם הוא באופן פעולה זהה כלפי "מישהו" – יצור שנראה לו "בכלל לא כמוני" – ואת החברוּת המיוחדת שהוא מצליח לבסוף ליצור עם "מישהו".

   מי מאיתנו לא מרגיש לפעמים "משהו אחר"? מי מאיתנו לא חווה תחושות של חוסר שייכות לקבוצה? מי מאיתנו לא נדחה או לא דחה? – הספר פוגש אותנו באזורים הנפשיים האלו: של הצורך להשתייך, של הצורך בקבלה, חברות ואהבה, של הקושי להתיידד והקושי לקבל את מי ששונים מאיתנו ואת התקווה שאלו בכל זאת אפשריים.

   עבור ילדים נושאי השייכות והחברות, המיקום בהיררכיה החברתית, קבלה ודחייה – הם נושאים המהווים נדבך מרכזי בעיסוק שלהם, בתחושת ה- well being שלהם בבית הספר ובמסגרות חברתיות וכן באופן שבו הם בונים לעצמם את הדימוי העצמי שלהם.

Continue reading

קריאה בשירו של גיא פרל "הקראת שירה" / מאת רֹתם קידר

קריאה בשירו של גיא פרל "הקראת שירה" / מאת רֹתם קידר

"אני דיברתי אותי/ לפני שנולדתי" כותב המשורר גיא פרל בשירו "הקראת שירה".

הבימאית והתסריטאית רתם קידר, בקריאה אישית, אינטימית ונוגעת ללב בשירו של גיא פרל חושפת את הרגעים מלאי החסד שבהם שיר של אחר יכול לדבר אותנו, רגשות והלכי נפש שהיו בתוכנו עוד מבלי שידענו לקרוא להם בשם, מבלי שידענו שנולדו בתוכנו. רגעי החסד האלה הם רגעים שבהם השיר הופך להיות בן-ברית שלנו בעולם, או במילותיה של רתם קידר: "העולם שסביבי הופך שוב למקום מוכר ".

Continue reading

להיות לזמן מה / מאת מיכל פרי

להיות לזמן מה / מאת מיכל פרי

כיצד אפשר לברוא מקום בתוכנו? כיצד אפשר לתאר כאב? איך אפשר לברוא מקום אשר ידברר בתוכנו את הכאב, יושיט לו יד, יהווה עֵד והד עבורו?

ואיך להיות?

בסיפורה "להיות לזמן מה" לוקחת אותנו מיכל פרי אל תהיותיה של המספרת על השאלות הגדולות הללו ומציעה אפשרות למקום, לאדמה, באמצעות הד מילותיה של תרצה אתר.

_______________________________________________________________________________________________________

Continue reading

"כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ כָּתַב עָלַי שִׁירִים" – פתיחה למדור אורחים כותבים והזמנה לכתיבה

"כיצד מרפאת הביבליותרפיה?" – זאת חלק מכותרת עבודת הדוקטורט שלי, שבה אני בוחנת את האיכויות התרפויטיות הייחודיות של טקסטים מז'אנרים שונים ואת ההשפעות הטיפוליות הייחודיות שלהם בטיפול בביבליותרפיה.

אני חושבת פעמים רבות על טקסטים ספרותיים לא רק כבעלי אפשרות לרפא אלא כמצילי חיים ממש: כאלו המאפשרים לנו למצוא משענת וכוחות, תקווה, אפשרויות התבוננות חדשות על מצבי חיים ועל הלכי נפש וכאלו הסוללים לנו נתיבי נפש לגילוי עצמנו.

pencil

Continue reading

לְהַתְחִיל מִיָּשָן – מחשבות על התחלות וסיומים

לְהַתְחִיל מִיָּשָן – מחשבות על התחלות וסיומים

לקראת השנה החדשה שאנו ניצבים בפתחה מתמלאים המרחב הוירטואלי ומרחב השיח היומיומי באיחולי שנה טובה, שכל-כך הרבה מושׂם עליה: להיות אחרת לגמרי, שונה לחלוטין מהשנה שעברה, טובה באמת הפעם, באמת-באמת, מאושרת, מופלאה, נטולת אכזבות, כזאת שבה הכל יתגשם. ואיכשהו בדרך-כלל התקוות האלה, אעפס, לא ממש מתמלאות. כלומר, בחלקן כן, בוודאי, הלוואי, אבל זה לא שמִקָצֶה לְקָצֶה, שפתאום הכל נהיה שונה ונהדר וורוד וקסום. חלק משתנה, חלק מתבהר, וחלק – מגיח לו ישן ומוכר ופחות רצוי –  שאנחנו כבר מכירים היטב היטב – ואנו מקבלים את פניו: ב"שוב אתה? אתה עוד פה? לרגע קיוויתי שהלכת…".   וכך אנחנו מגיעים לשנה הבאה, ושוב: מקווים, מאחלים, שאולי הפעם – הפעם הפעם – נגיע לעמוד הזה כבר בסיפור, העמוד של "באושר ועושר עד עצם היום ההוא", עמוד של התחלות חדשות, נקיות, חלקות.Continue reading

עולמה של הביבליותרפיסטית הטמון בטקסט הספרותי הנבחר על ידה לטיפול

עולמה של הביבליותרפיסטית הטמון בטקסט הספרותי הנבחר על ידה לטיפול

לפני כשבועיים התקיים במכללת דוד ילין יום העיון השנתי של המסלול לתואר שני בביבליותרפיה. נושאו של יום העיון המרתק היה: "הגדר החיה בטקסט ובנפש" – על האופן שבו מפגשים טיפוליים מעוררי קונפליקט משרתים את הטיפול או מקשים עליו. אני דיברתי ביום העיון על עולמה של הביבליותרפיסטית הטמון בטקסט הספרותי הנבחר על ידה לטיפול ועל השאלות העולות מכך, כגון שאלת בחירת טקסט בעל קרבה רגשית עמוקה לעולמה של המטפלת (כשדרגת הקרבה הגבוהה ביותר היא טקסט שנכתב על-ידי המטפלת עצמה); שאלת טשטוש הגבולות האפשרי בין המטפלת למטופלת הפוגשות זו את זו במרחב הטקסט – הסכנות הטמונות בכך לצד התרומה האפשרית לברית הטיפולית. עד כמה על המטפלת לשאוף ליצירת "גדר הפרדה" בינה לבין המטופלת בטקסטים שהיא בוחרת או האם דווקא נוכחותה הסובייקטיבית בטקסט עשויה לתרום להפיכת האינטראקציה הטיפולית לפגישה חיה בין המטופלת למטפלת והן בין כל אחת מהן ונפשה שלה?
אני מצרפת כאן את ההרצאה הכתובה במלואה, וכן בסוף הטקסט קישור להרצאה המצולמת.

Continue reading

ואיך אצלך? – שיריה של חוה אלברשטיין כטיפול אינטימי

ואיך אצלך? – שיריה של חוה אלברשטיין כטיפול אינטימי

                       

כשהייתי נערה היה לי מנהג להעתיק למחברות שירים שנגעו לליבי, שהזדהיתי איתם ברגע מסוים, שדיברו את הקול שלי, שנתנו לי כוח. מבלי ששמעתי אז על המושג "ביבליותרפיה" כבר עשיתי  לעצמי ביבליותרפיה בבלי דעת.

רבים מהשירים שהעתקתי למחברות שלי ושהאזנתי להם שוב ושוב היו שיריה של חוה אלברשטיין, שהרגשתי שמדברים את הנפש שלי באופן עמוק. הייתי נוהגת לבקר ב"אוזן השלישית" ולקנות תקליטים ישנים שלה, להתיישב על הרצפה סמוך לפטיפון ולהאזין להם שעות ארוכות, יודעת את מילות כל השירים על-פה. לכל מצב רגשי היה שיר שהתאים. ישנם שירים שהולכים אתי מאז כל השנים, תמיד, נישאים בתיק הנפש שלי כמרפא מצטלצל: "שיר מגרש את החושך בלילה/שיר מחזק את הלב בימים קשים"; ושורות מתוך השיר "גם אתה תעבור": "כשהחושך יורד והפחד גובר/ אל תצעק 'כמה חושך'/ בוא תדליק איזה נר" – שתמיד מזכירים לי את הכוחות שתמיד טמונים בתוכנו, לעשות משהו, להדליק נר, גם כשנדמה שאפל ממש.

Continue reading

לא נולדתי אשה, נעשיתי

לא נולדתי אשה, נעשיתי

 

לפני כמה חודשים נתקלו עיני בקול קורא לאנתולוגיה חדשה – בעריכת המשוררת ריקי כהן – ששְׁמה: "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה", בהתבסס על הציטוט הידוע של סימון דה בובואר. הקול הקורא קרא למשוררות ולצלמות לשלוח שירים וצילומים לאנתולוגיה בהשראת המשפט הזה. התיישבתי לכתוב. "לא נולדתי אשה, נעשיתי", היה המשפט הראשון שעלה בראשי, בגוף ראשון, ומתוכו נולד השיר שכתבתי במשך כמה ימים.

Continue reading

חבקי את כל פחדי בשתי ידייך – לחבק את המפלצת

חבקי את כל פחדי בשתי ידייך – לחבק את המפלצת

"לילה הגיע, כולם במיטה. גם רותי, ילדה עם עיניים חומות, שוכבת שקטה, תחת שמיכה, פוחדת מחלומות. אמא אומרת: "חלומות זה דמיון, כשפוקחים עיניים הם מיד נמסים." ואבא מביט, מלטף את ראשה ומנשק לה את כל הנמשים." בשורות היפות האלו נפתח הספר "לילה טוב מפלצת" מאת שירה גפן.
בעמוד הבא מספרת רותי הילדה להוריה על המפלצת הכחולה עם האף הכתום שמופיעה לה בחלומות ברגע שבו היא עוצמת עיניים. אבא של רותי, אשר מתגלה עוד בראשית הסיפור כדמות מכילה (לעומת האֵם שמבטלת את הפחדים באמירתה שבבוקר החלומות נמסים), מוריד למענה מהמדף את הפיל שלה והיא נרדמת כשהיא מחבקת אותו. Continue reading