שלוש לפנות בוקר. היא מתהפכת במיטה, לא נרדמת. כבר כיבסה ותלתה, סידרה את המטבח, קראה עוד פרק בספר החדש, ניגשה שלוש פעמים לחדר של הילדות, היטיבה את השמיכות, נישקה אותן בשנתן. היא פותחת את המחשב, נכנסת לפייסבוק. עיניה גוללות מאליהן תמונות צוחקות של אנשים עם ילדיהם המחייכים, מחאות פוליטיות, הפגנות, שירים. קמה, מוזגת כוס יין, שותה לאט. חוזרת למחשב, סוגרת את הפייסבוק, פותחת קובץ וורד, נקי, חדש. היא רוצה לכתוב. אולי תחזור לכתוב, סוף סוף תחזור לכתוב. אבל מה? היא מרגישה שהמוח שלה ריק, המחשבות שלה לא ממוקדות, עפות, חומקות לה, הנה עוד כמה שעות בוקר, וצריך לארגן את התיק לטיול לקטנה ולגהץ חולצה לגדולה ולעבור שוב על המצגת שהכינה לדיון של מחר ולא לשכוח לקפוץ לסופר לקנות מצרכים לעוגה לחברים שיבואו בערב; על מה תכתוב עכשיו, אין לה דקה של שקט, דקה של פנאי, ופתאום גם היא חומקת לעצמה, מי זאת ההיא שפעם כתבה, שפעם היה לה חיבור קל כזה בין הפנים והחוץ, בין הנפש שלה לבין הדף, בין רגשות ועולמות חבויים בתוכה ובין העולם. כאילו גם ההיא אבדה ברבות השנים. המוח שלה ריק. אבל משהו מציק לה, מציק, לא נותן לישון.

Continue reading