ביבליותרפיה - טיפול קליני, קורסים למטפלים וסדנאות
לפני כמה חודשים נתקלו עיני בקול קורא לאנתולוגיה חדשה – בעריכת המשוררת ריקי כהן – ששְׁמה: "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה", בהתבסס על הציטוט הידוע של סימון דה בובואר. הקול הקורא קרא למשוררות ולצלמות לשלוח שירים וצילומים לאנתולוגיה בהשראת המשפט הזה. התיישבתי לכתוב. "לא נולדתי אשה, נעשיתי", היה המשפט הראשון שעלה בראשי, בגוף ראשון, ומתוכו נולד השיר שכתבתי במשך כמה ימים.
כאשר אני קוראת את השיר הזה של לאה גולדברג עוטפת אותי תחושה של אפשר, של תקוה, של היכולת לגלף מתוך הקיים את האפשרי שטמון בו וממתין להיוולד.
אני חושבת על אשה שטמונים בה ריח הים והצדפים וקליפות התפוזים – ריחות של אהבה, של געגוע, של תשוקה. כל אלו ממתינים להתגלות, להינגע, לצאת אל האור, כמו קסם שקיים תמיד, חבוי, ורק זקוק לכך שמישהו יקסום אותו כדי להתרחש.
אור וים מקיפים את האשה הזאת, סובבים סביבה בטעם הערגה המלוחה, עד שמשהו מתוכה עתיד לפרוץ מתוך מאת החישוקים, לעמוד ברור וזקוף, לדבר את עצמו.Continue reading
"ערמת הבגדים מתגבהת על כסא/ ואינני מוצאת בתוכה את חולצתי השחורה/ זאת החולצה שרציתי ללבוש/ בכדי לקנות את לבךָ./ אני לא מכירה את כל שמלותי/ וגם לא ממש זוכרת אותךָ./ לילה אחד עשינו שמות/ בי ובךָ./Continue reading
שלוש לפנות בוקר. היא מתהפכת במיטה, לא נרדמת. כבר כיבסה ותלתה, סידרה את המטבח, קראה עוד פרק בספר החדש, ניגשה שלוש פעמים לחדר של הילדות, היטיבה את השמיכות, נישקה אותן בשנתן. היא פותחת את המחשב, נכנסת לפייסבוק. עיניה גוללות מאליהן תמונות צוחקות של אנשים עם ילדיהם המחייכים, מחאות פוליטיות, הפגנות, שירים. קמה, מוזגת כוס יין, שותה לאט. חוזרת למחשב, סוגרת את הפייסבוק, פותחת קובץ וורד, נקי, חדש. היא רוצה לכתוב. אולי תחזור לכתוב, סוף סוף תחזור לכתוב. אבל מה? היא מרגישה שהמוח שלה ריק, המחשבות שלה לא ממוקדות, עפות, חומקות לה, הנה עוד כמה שעות בוקר, וצריך לארגן את התיק לטיול לקטנה ולגהץ חולצה לגדולה ולעבור שוב על המצגת שהכינה לדיון של מחר ולא לשכוח לקפוץ לסופר לקנות מצרכים לעוגה לחברים שיבואו בערב; על מה תכתוב עכשיו, אין לה דקה של שקט, דקה של פנאי, ופתאום גם היא חומקת לעצמה, מי זאת ההיא שפעם כתבה, שפעם היה לה חיבור קל כזה בין הפנים והחוץ, בין הנפש שלה לבין הדף, בין רגשות ועולמות חבויים בתוכה ובין העולם. כאילו גם ההיא אבדה ברבות השנים. המוח שלה ריק. אבל משהו מציק לה, מציק, לא נותן לישון.
"כמו שאני אומרת,/ היא היתה תמיד ילדה/ מאושרת מאד, היתה תמיד/ ילדה קטנה, מאושרת/ ואם היה קיץ,/ שמנו אותה בגינה/ על האדמה, מתחת לעצים/ על השטיח/ והיתה לה רצועת כלב מכאן/ ורצועת כלב מכאן/ ורוח אלוהים היתה מרחפת בגינה/ וכבשים בני שנה שוטטו מכל צד ופינה.// כמו שאני אומרת, היא היתה תמיד ילדה מאושרת/ כמה היתה ילדה מאושרת./ ילדה עם דרך-ארץ/ שלא גורמת דאגה/ ילדה חושבת, מתחשבת, מאוזנת/ אחראית. לפעמים היתה יושבת בזוית,/ עיניה עצומות, ומחיכת/ והיה ערב והיה בוקר,/ כל דבר ודבר היה בְּרוך/ באהבה./ תאר לעצמך ילדה תמה ונקיה/ משחקת על הארץ/ וכל הארץ שרה על-ידה./ כמו שאני אומרת,/ היא היתה תמיד ילדה מאושרת./ ילדה מיוחדת במינה./ חיונית, לבבית ואפילו יפה./ היה לה לב זהב, כלומר,/ כל-כך קלה לשינויים./ מעולם לא בכתה, כלומר/ כשהיתה עם אחרים./ לא קלקלה צעצועים./ רק פעם אחת. או שתים.// ולא דיברה דברים מעורפלים./ לא, לא נראה/ שהייתי חסרה לה./ טוב, אז לא./ למרות שאני אמא שלה/ ולמרות שהיא היתה, תמיד,/ הבת הקטנה שלי./ אולי לא הכרתי אותה/ אבל תמיד הייתי הגונה אליה./ טוב,לא כל כך קרובה/ אבל היה לי אכפת מה קורה.// זו ההתחלה./ זה הרקע./ אלו הפרטים/ אלה העובדות./ היא היתה כל מה שציפינו וקיוינו:/ ילדה מאושרת. מאד. " (חדוה הרכבי/ ילדה מאושרת מאד).
בכל הימים האחרונים – ימי המלחמה – קשה לי לכתוב, קשה לי לקרוא, קשה לי להתרכז יותר מדי, מלבד בקריאת חדשות (ריפרש כל חמש דקות) ובקריאת סטטוסים בפייסבוק. כמו כולנו, אני מוצפת מידע ללא הפסקה ומלאת דאגה, חרדה וכאב על כל המוות הזה: מותם של חיילי צה"ל, מותם של מאות פלסטינים – שליש מתוכם ילדים – ומותם של אזרחים ישראלים. "מלחמה זה דבר בוכה", כתבה תרצה אתר, אמת בוכה שנכונה תמיד.Continue reading
השיר הנפלא של תרצה אתר: "כשתגדלי תביני" בנוי מרצף שאלות ששואלת ילדה את אמא שלה, כפי שאופייני לילדים. האם מצידה עונה ומסבירה ככל יכולתה, אבל תמיד מגיע הרגע הזה שבו לאם אין כבר הסבר, אולי משום שהשאלות של הילדה הן שאלות שגם לנו המבוגרים קשה להתמודד איתן, ואולי משום שמדובר בנושאים לא פשוטים רגשית, שגם לנו קשה לפגוש בתוכנו. כך, למשל שואלת הילדה כיצד סבא שלה הגיע לשמיים – עם סולם? ו"למה כולם לא רופאים, רק חולים?", ואיך בדיוק זה מרגיש כשיש תינוק בבטן: "איך התינוק שם בפנים, כמו פרפר?" – על השאלות הללו עונה האם: "לא, זה קשה להסביר, האמיני, כשתגדלי תביני".Continue reading
בימי הסגר הראשון שהיה בישראל בחודש מרץ – עלו בי מחשבות על הבית שהרבה פעמים נתפש כמקום הרצוי, הנשאף – להיות בו, לנוח בו, לשהות – ועל האופנים שבהם הוא יכול להפוך למקום צר, מצר מרחב. וגם מחשבות על אפשרות לפתח עלו בי, פתח שמתאפשר באמצעות מגע עם אחר, עם זולת. את המחשבות האלה […]
