הָיְתָה בֵּינֵינוּ הֲבָנָה – שיחת הלב עם דליה רביקוביץ

הָיְתָה בֵּינֵינוּ הֲבָנָה – שיחת הלב עם דליה רביקוביץ

לשירתה של דליה רביקוביץ נחשפתי לראשונה כשהייתי בת 13.

אמי קראה לי את שירהּ: גאוה.

בשעור ספרות עמדתי לפני כל הכיתה וקראתי בפניהם: "אפילו סלעים נשברים, אני אומרת לְךּ", מנסה לדבר בשפת הלב עם אותם הילדים שבמכוון ניסו לסדוק בידיים גסות לב שאיננו סלע.

דליה העניקה לי מילים: גם את האפשרות לדבר את העולם הפנימי שלי ("תשע מילים אמרתי לְךּ, אתה אמרתָּ ככה וככה" – דליה דיברה איתי באותן תשע מילים מדויקות, מסוימות, בעולם שאומר "ככה וככה" ) וגם את האפשרות לזכות להד, להבנה ("היתה בינינו הבנה", היא כתבה לסבתה, וכמה זה לא מובן מאליו, כמה יקר, לזכות להבנה בעולם).

Continue reading

שיר פעמיים ביום

שיר פעמיים ביום

בשנים האחרונות הייתי עסוקה בכתיבת עבודת דוקטורט על הנושא הקרוב ללבי מאד: "כיצד מרפאת הביבליותרפיה"?

מה קורה במפגש בין הטקסט לנפש? איך משפיעים על הנפש טקסטים מז'אנרים שונים? אלו תהליכים ייחודיים הם מחוללים בה? כיצד ניתן לבחור בקליניקה טקסט מז'אנר שיתכתב עם מצבו הרגשי של המטופל, יהדהד אותו וידבר אותו? אלו איכויות תרפויטיות ייחודיות מאפיינות טקסטים מז'אנרים שונים?

בימים האחרונים הגשתי את העבודה, וחבריי הנהדרים נתן ואסנת קנו לי לכבוד ההגשה את המתנה של הגברת הזאת שבתמונה: רופאה חמורת סבר, אוחזת ספר בידה, שיערה אסוף בקפידה ומשקפיים לעיניה. התמונה שעשעה אותי מאד, ובמקום שבו אמורים להיות כתובים מרשמי התרופות – הכנסתי פתק: "שיר פעמיים ביום!".Continue reading

על השיר גולם מאת אנה הרמן/ מאת חלי טל שלם

על השיר גולם מאת אנה הרמן/ מאת חלי טל שלם

אזורי הסוד וההסתרה – אלו שלימדו אותנו שיש להסתירם כי "זה לא יפה", או "לא מכובד", השתיקה יפה, שְשְשְ, תעטפי, תסתירי, בושה.

וכמה בדידות מייצר הכורח להסתיר ולשתוק ואיזה כובד מטען מייצרת הבושה.

הביבליותרפיסטית והמשוררת חלי טל שלם כותבת על המפגש שלה עם השיר "גולם" מאת המשוררת אנה הרמן, ששוחח עמה שיחה נשית אינטימית, קשובה, רואה, פתוחה ומאווררת דווקא באזורי הסוד ההם. שיר שהיה עבורה גילוי מפעים, בזכות האפשרות לדבר אֶת שאולץ להסתתר: דיבור של מתן רשות, כמו שיחת לב פתוחה בין שתי חברות שמביטות עמוק בעיניים ואומרות: "מותר".

____________________________________________________________________________________________________________________ Continue reading

להיות לזמן מה / מאת מיכל פרי

להיות לזמן מה / מאת מיכל פרי

כיצד אפשר לברוא מקום בתוכנו? כיצד אפשר לתאר כאב? איך אפשר לברוא מקום אשר ידברר בתוכנו את הכאב, יושיט לו יד, יהווה עֵד והד עבורו?

ואיך להיות?

בסיפורה "להיות לזמן מה" לוקחת אותנו מיכל פרי אל תהיותיה של המספרת על השאלות הגדולות הללו ומציעה אפשרות למקום, לאדמה, באמצעות הד מילותיה של תרצה אתר.

_______________________________________________________________________________________________________

Continue reading

"כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ כָּתַב עָלַי שִׁירִים" – פתיחה למדור אורחים כותבים והזמנה לכתיבה

"כיצד מרפאת הביבליותרפיה?" – זאת חלק מכותרת עבודת הדוקטורט שלי, שבה אני בוחנת את האיכויות התרפויטיות הייחודיות של טקסטים מז'אנרים שונים ואת ההשפעות הטיפוליות הייחודיות שלהם בטיפול בביבליותרפיה.

אני חושבת פעמים רבות על טקסטים ספרותיים לא רק כבעלי אפשרות לרפא אלא כמצילי חיים ממש: כאלו המאפשרים לנו למצוא משענת וכוחות, תקווה, אפשרויות התבוננות חדשות על מצבי חיים ועל הלכי נפש וכאלו הסוללים לנו נתיבי נפש לגילוי עצמנו.

pencil

Continue reading

"בִּגְלַל דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁמוֹת" –           שירה כמדברת את הבלתי ניתן לתמלול:     הרצאה לערב השקת ספרו של גיא פרל – לשאת את הנפש במהופך

"בִּגְלַל דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁמוֹת" – שירה כמדברת את הבלתי ניתן לתמלול: הרצאה לערב השקת ספרו של גיא פרל – לשאת את הנפש במהופך

 

 

 [בגלל הלילה/ בגללו/ אני כעת יושבת/ ולא נלקחת./ בגלל החושך/ בגללו/ אני נדמית לךָ/ חולמת או משתעשעת.// אינני נלקחת לשום מקום,/ בכיתי בגלל דברים שאין להם שמות/ ובגללך למשל בכיתי רק לרגע/ מפני שהיו בי דִּמְעוֹת פתאום./ לא בכיתי כי שתלך/ רציתי להחליף את המלים./ בקשתי ללכת מעט אחריך,/ חשבתי שתלך בצעדים קטנים.(תרצה אתר)]

(לשמיעת הקטע לחצו על הלינק והורידו את הקובץ)

https://drive.google.com/file/d/0BzoCVe-CeDNAbEFvQWJqaU16QW9vNzM0Y1plam00Y2lIdG9N/view?usp=sharing

 *

בְּלילה אחד את יושבת, משוררת, ומחפשת להחליף אֶת המלים. הלילה סמיך וחשוך; את יושבת אבל אינך מוצאת מנוחה. אינך נלקחת לשום-מקום. הלילה הזה איננו מקום, הוא חושך. משהו מנקר בתוכך, לא שקט, מבעבע, מתרוצץ, אין לך שֵם לזה. המלים לא עוטפות אותך, לא מצליחות לתחום. את מרגישה אֶת גוש המועקה בחזה, הולך ומטפס לגרון, הולך ומטפס לעיניים שלך, פורץ מתוכך בצורה של דמעות. הבכי מחליף לך את המלים, הוא עמוק ורחב ובלתי נשלט בדיוק כמו הדבר הזה, הדבר הגעשי שבתוכך שאין לך שם בשבילו, שאין אף מילה שיכולה להיות הוא בדיוק.

מבחוץ זה יכול להיראות כמו שעשוע: אשה יושבת ולוקחת דבר, מן רגש או כּמָה ומנסה להחליף במילה, אולי כמו משחק לוטו של ילדים – מנסים למצוא התאמה בין תמונות, ואת – כאילו גם, מנסה להתאים בין תמונת הרגש שלך למילה. וכשלא מצליחה – את בוכה, כאילו הבכי יחליף לך את המילה החסרה, יחליף לך את הרגש. מה את עושה, לכי לישון, כבר לילה, מה את משחקת בלוטו עכשיו.

Continue reading

עולמה של הביבליותרפיסטית הטמון בטקסט הספרותי הנבחר על ידה לטיפול

עולמה של הביבליותרפיסטית הטמון בטקסט הספרותי הנבחר על ידה לטיפול

לפני כשבועיים התקיים במכללת דוד ילין יום העיון השנתי של המסלול לתואר שני בביבליותרפיה. נושאו של יום העיון המרתק היה: "הגדר החיה בטקסט ובנפש" – על האופן שבו מפגשים טיפוליים מעוררי קונפליקט משרתים את הטיפול או מקשים עליו. אני דיברתי ביום העיון על עולמה של הביבליותרפיסטית הטמון בטקסט הספרותי הנבחר על ידה לטיפול ועל השאלות העולות מכך, כגון שאלת בחירת טקסט בעל קרבה רגשית עמוקה לעולמה של המטפלת (כשדרגת הקרבה הגבוהה ביותר היא טקסט שנכתב על-ידי המטפלת עצמה); שאלת טשטוש הגבולות האפשרי בין המטפלת למטופלת הפוגשות זו את זו במרחב הטקסט – הסכנות הטמונות בכך לצד התרומה האפשרית לברית הטיפולית. עד כמה על המטפלת לשאוף ליצירת "גדר הפרדה" בינה לבין המטופלת בטקסטים שהיא בוחרת או האם דווקא נוכחותה הסובייקטיבית בטקסט עשויה לתרום להפיכת האינטראקציה הטיפולית לפגישה חיה בין המטופלת למטפלת והן בין כל אחת מהן ונפשה שלה?
אני מצרפת כאן את ההרצאה הכתובה במלואה, וכן בסוף הטקסט קישור להרצאה המצולמת.

Continue reading

ואיך אצלך? – שיריה של חוה אלברשטיין כטיפול אינטימי

ואיך אצלך? – שיריה של חוה אלברשטיין כטיפול אינטימי

                       

כשהייתי נערה היה לי מנהג להעתיק למחברות שירים שנגעו לליבי, שהזדהיתי איתם ברגע מסוים, שדיברו את הקול שלי, שנתנו לי כוח. מבלי ששמעתי אז על המושג "ביבליותרפיה" כבר עשיתי  לעצמי ביבליותרפיה בבלי דעת.

רבים מהשירים שהעתקתי למחברות שלי ושהאזנתי להם שוב ושוב היו שיריה של חוה אלברשטיין, שהרגשתי שמדברים את הנפש שלי באופן עמוק. הייתי נוהגת לבקר ב"אוזן השלישית" ולקנות תקליטים ישנים שלה, להתיישב על הרצפה סמוך לפטיפון ולהאזין להם שעות ארוכות, יודעת את מילות כל השירים על-פה. לכל מצב רגשי היה שיר שהתאים. ישנם שירים שהולכים אתי מאז כל השנים, תמיד, נישאים בתיק הנפש שלי כמרפא מצטלצל: "שיר מגרש את החושך בלילה/שיר מחזק את הלב בימים קשים"; ושורות מתוך השיר "גם אתה תעבור": "כשהחושך יורד והפחד גובר/ אל תצעק 'כמה חושך'/ בוא תדליק איזה נר" – שתמיד מזכירים לי את הכוחות שתמיד טמונים בתוכנו, לעשות משהו, להדליק נר, גם כשנדמה שאפל ממש.

Continue reading

סיפור וקול

סיפור וקול

" הייתי רוצה שיהיה מאחורי קול (…) שיאמר כך: "צריך להמשיך, אין בכוחי להמשיך, צריך להמשיך, צריך לומר מלים ככל שיש מלים בנמצא, צריך לומר אותן עד שהן תמצאנה אותי, עד שהן תאמרנה לי – מאמץ משונה, טעות משונה, צריך להמשיך, זה אולי כבר נעשָׂה, אולי הן כבר אמרו לי, אולי הן נשאו אותי אל סף הסיפור שלי, אל מפתן הדלת הנפתחת אל הסיפור שלי; ואני אופתע אם היא תיפתח."

(מישל פוקו, מתוך: סדר השיח, הוצאת בבל, 2002).
Continue reading