לשירתה של דליה רביקוביץ נחשפתי לראשונה כשהייתי בת 13.
אמי קראה לי את שירהּ: גאוה.
בשעור ספרות עמדתי לפני כל הכיתה וקראתי בפניהם: "אפילו סלעים נשברים, אני אומרת לְךּ", מנסה לדבר בשפת הלב עם אותם הילדים שבמכוון ניסו לסדוק בידיים גסות לב שאיננו סלע.
דליה העניקה לי מילים: גם את האפשרות לדבר את העולם הפנימי שלי ("תשע מילים אמרתי לְךּ, אתה אמרתָּ ככה וככה" – דליה דיברה איתי באותן תשע מילים מדויקות, מסוימות, בעולם שאומר "ככה וככה" ) וגם את האפשרות לזכות להד, להבנה ("היתה בינינו הבנה", היא כתבה לסבתה, וכמה זה לא מובן מאליו, כמה יקר, לזכות להבנה בעולם).
