אָצָה אֶל סְגוֹר הַבַּיִת – מחשבות על סגירוּת ואפשרות לְפֶּתַח

אָצָה אֶל סְגוֹר הַבַּיִת – מחשבות על סגירוּת ואפשרות לְפֶּתַח

 

בימי הסגר הראשון שהיה בישראל בחודש מרץ – עלו בי מחשבות על הבית שהרבה פעמים נתפש כמקום הרצוי, הנשאף – להיות בו, לנוח בו, לשהות – ועל האופנים שבהם הוא יכול להפוך למקום צר, מצר מרחב.

וגם מחשבות על אפשרות לפתח עלו בי, פתח שמתאפשר באמצעות מגע עם אחר, עם זולת.

את המחשבות האלה כתבתי במסה שפורסמה בימים אלה בגיליון חדש ויפהפה של כתב העת מאזניים בעריכת מיכל חרותי.

הגיליון מאגד בתוכו מסות אישיות-נשיות.

מוזמנים להיכנס לקישור ולקרוא את המחשבות שלי.

אני אצה אל סגור הבית – ליאור גרנות – מתוך מאזניים אוקטובר 2028

וגם: באותו הקשר, מזמינה אתכם להצטרף לסדנת הביבליותרפיה הוירטואלית בנושא בית – שמתחילה ב25.10:

http://bibliotherapy.co.il/courses/home/

על הכאב

על הכאב

"ממש כאילו חייבת להיות בי

כמוּת כזאת של כְּאֵב,

אם לא בנפש הרי בגוף,

אם לא ברגל הרי בצלע,

אם לא מתחת ללב הרי בברכים.

החולשה חיה בי בגבורה

ונאבקת על קיומה.

אולי היא ברירה שמעולם לא נוסתה,

אופן אחר של חיים, שברוב יעילותנו

הִשְׁחַתְנוּ והשלכנו הַצִּדָּה,

אׂרַח קיוּם עדִין, רגיש,

אשר בוכֶה בתוכנו."

בשיר הזה קוראת המשוררת אֵוָה קִיְלפִּי לתת מקום לכאב אשר קיים בתוכנו. זה יכול להיות כאב פיזי – ברגל, בצלע, בגרון, בבטן –  או כאב נפשי.

בדרך כלל כשכואב לנו הנטייה הטבעית היא לרצות לסלק את הכאב: אנחנו לוקחים משככי כאבים, מנסים לעשות כל שביכולתנו כדי להיפטר מן האורח הבלתי רצוי. כאשר סוף-סוף עובר הכאב אנחנו מעריכים את האפשרות שנראתה לנו קודם כטבעית ומובנת מאליה, לחיות ללא כאב: לבלוע בלי כאב גרון, ללכת ללא כאבי ברכיים, לנשום ללא כאבים בחזה.

Continue reading

שיר לערב חג/ מאת דגנית דיאמנט אנגלברג

שיר לערב חג/ מאת דגנית דיאמנט אנגלברג

בפתחו של החג המציין את תחילתה של שנה מביאה המטפלת במוסיקה, דגנית דיאמנט אנגלברג, את שירהּ  של תרצה אתר "שיר לערב חג" כטקסט מרפא עבורה, המאפשר לה לגעת בתוכה בגעגועים לאביה ולקיים עמו דיאלוג  – באמצעות השיר – בפתחו של ערב החג.

היא נוגעת בעצב ובגעגוע הנובעים מן החֶסר אך גם במפגש הפנימי האינטימי והנוכח עם אביה שמאפשר ניגונו של השיר בתוכה.

Continue reading

להיות לזמן מה / מאת מיכל פרי

להיות לזמן מה / מאת מיכל פרי

כיצד אפשר לברוא מקום בתוכנו? כיצד אפשר לתאר כאב? איך אפשר לברוא מקום אשר ידברר בתוכנו את הכאב, יושיט לו יד, יהווה עֵד והד עבורו?

ואיך להיות?

בסיפורה "להיות לזמן מה" לוקחת אותנו מיכל פרי אל תהיותיה של המספרת על השאלות הגדולות הללו ומציעה אפשרות למקום, לאדמה, באמצעות הד מילותיה של תרצה אתר.

_______________________________________________________________________________________________________

Continue reading

הִנֵּה אַתְּ כָּאן – מלים לתרצה אתר במלאות 40 שנה למותה

הִנֵּה אַתְּ כָּאן – מלים לתרצה אתר במלאות 40 שנה למותה

הערב התקיים בבית ביאליק ערב מרגש לציון 40 שנה לפטירתה של תרצה אתר, תרצה מרעידת-הלב והיפה.

תרצה, ששיריה זורמים בעורקי, שאֶת עבודת התזה שלי כתבתי על החרדה המכוננת את חווית הבית כהיעדר בשירתה.

אני מעלה לכאן את המלים שכתבתי לפני כמה ימים לתרצה וקראתי הערב: מלים שמורכבות מערבוב מילותיה של תרצה, שורות שירתה, לתוך מילותי שלי; משום שכזאת שירתה: מותכת בנפש, מתערבלת עם חומריה הסמיכים ונוגעת במעמקיהם.

* אֶת תמונת הנושא של הפוסט צילמתי לפני כמה ימים בניו-יורק, בקפה שעל גדות ההדסון, שעליו כתבה תרצה אתר: "אני לא שכחתי את נסיוניתיךָ לנחם".

הנה.

Continue reading

"בִּגְלַל דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁמוֹת" –           שירה כמדברת את הבלתי ניתן לתמלול:     הרצאה לערב השקת ספרו של גיא פרל – לשאת את הנפש במהופך

"בִּגְלַל דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁמוֹת" – שירה כמדברת את הבלתי ניתן לתמלול: הרצאה לערב השקת ספרו של גיא פרל – לשאת את הנפש במהופך

 

 

 [בגלל הלילה/ בגללו/ אני כעת יושבת/ ולא נלקחת./ בגלל החושך/ בגללו/ אני נדמית לךָ/ חולמת או משתעשעת.// אינני נלקחת לשום מקום,/ בכיתי בגלל דברים שאין להם שמות/ ובגללך למשל בכיתי רק לרגע/ מפני שהיו בי דִּמְעוֹת פתאום./ לא בכיתי כי שתלך/ רציתי להחליף את המלים./ בקשתי ללכת מעט אחריך,/ חשבתי שתלך בצעדים קטנים.(תרצה אתר)]

(לשמיעת הקטע לחצו על הלינק והורידו את הקובץ)

https://drive.google.com/file/d/0BzoCVe-CeDNAbEFvQWJqaU16QW9vNzM0Y1plam00Y2lIdG9N/view?usp=sharing

 *

בְּלילה אחד את יושבת, משוררת, ומחפשת להחליף אֶת המלים. הלילה סמיך וחשוך; את יושבת אבל אינך מוצאת מנוחה. אינך נלקחת לשום-מקום. הלילה הזה איננו מקום, הוא חושך. משהו מנקר בתוכך, לא שקט, מבעבע, מתרוצץ, אין לך שֵם לזה. המלים לא עוטפות אותך, לא מצליחות לתחום. את מרגישה אֶת גוש המועקה בחזה, הולך ומטפס לגרון, הולך ומטפס לעיניים שלך, פורץ מתוכך בצורה של דמעות. הבכי מחליף לך את המלים, הוא עמוק ורחב ובלתי נשלט בדיוק כמו הדבר הזה, הדבר הגעשי שבתוכך שאין לך שם בשבילו, שאין אף מילה שיכולה להיות הוא בדיוק.

מבחוץ זה יכול להיראות כמו שעשוע: אשה יושבת ולוקחת דבר, מן רגש או כּמָה ומנסה להחליף במילה, אולי כמו משחק לוטו של ילדים – מנסים למצוא התאמה בין תמונות, ואת – כאילו גם, מנסה להתאים בין תמונת הרגש שלך למילה. וכשלא מצליחה – את בוכה, כאילו הבכי יחליף לך את המילה החסרה, יחליף לך את הרגש. מה את עושה, לכי לישון, כבר לילה, מה את משחקת בלוטו עכשיו.

Continue reading

מלחמה זה דבר בוכה, ועל האנושיות

מלחמה זה דבר בוכה, ועל האנושיות

בכל הימים האחרונים – ימי המלחמה –  קשה לי לכתוב, קשה לי לקרוא, קשה לי להתרכז יותר מדי, מלבד בקריאת חדשות (ריפרש כל חמש דקות) ובקריאת סטטוסים בפייסבוק. כמו כולנו, אני מוצפת מידע ללא הפסקה ומלאת דאגה, חרדה וכאב על כל המוות הזה: מותם של חיילי צה"ל, מותם של מאות פלסטינים – שליש מתוכם ילדים – ומותם של אזרחים ישראלים. "מלחמה זה דבר בוכה", כתבה תרצה אתר, אמת בוכה שנכונה תמיד.Continue reading

כשתקטני תביני – הילד השואל שבמטופל ושבמטפל

כשתקטני תביני – הילד השואל שבמטופל ושבמטפל

השיר הנפלא של תרצה אתר: "כשתגדלי תביני" בנוי מרצף שאלות ששואלת ילדה את אמא שלה, כפי שאופייני לילדים. האם מצידה עונה ומסבירה ככל יכולתה, אבל תמיד מגיע הרגע הזה שבו לאם אין כבר הסבר, אולי משום שהשאלות של הילדה הן שאלות שגם לנו המבוגרים קשה להתמודד איתן, ואולי משום שמדובר בנושאים לא פשוטים רגשית, שגם לנו קשה לפגוש בתוכנו. כך, למשל שואלת הילדה כיצד סבא שלה הגיע לשמיים – עם סולם? ו"למה כולם לא רופאים, רק חולים?", ואיך בדיוק זה מרגיש כשיש תינוק בבטן: "איך התינוק שם בפנים, כמו פרפר?" – על השאלות הללו עונה האם: "לא, זה קשה להסביר, האמיני, כשתגדלי תביני".Continue reading