בימי הסגר הראשון שהיה בישראל בחודש מרץ – עלו בי מחשבות על הבית שהרבה פעמים נתפש כמקום הרצוי, הנשאף – להיות בו, לנוח בו, לשהות – ועל האופנים שבהם הוא יכול להפוך למקום צר, מצר מרחב.

וגם מחשבות על אפשרות לפתח עלו בי, פתח שמתאפשר באמצעות מגע עם אחר, עם זולת.

את המחשבות האלה כתבתי במסה שפורסמה בימים אלה בגיליון חדש ויפהפה של כתב העת מאזניים בעריכת מיכל חרותי.

הגיליון מאגד בתוכו מסות אישיות-נשיות.

מוזמנים להיכנס לקישור ולקרוא את המחשבות שלי.

אני אצה אל סגור הבית – ליאור גרנות – מתוך מאזניים אוקטובר 2028

וגם: באותו הקשר, מזמינה אתכם להצטרף לסדנת הביבליותרפיה הוירטואלית בנושא בית – שמתחילה ב25.10:

http://bibliotherapy.co.il/courses/home/

מה זה מה שאי אפשר להגיד אותו? – אותו בלתי ניתן לתמלול?  – - -

לפעמים אלו דברים שלא נעים להגיד, לפעמים מפחיד לומר, ולפעמים לנו עצמנו אין מלים עבור הדברים הרוחשים בתוכנו.

את השורות האלו אני כותבת בשעה שהתינוקת שלי ישנה בחדר הסמוך; לפני כן בכתה. הבכי שלה העיד על בטן מציקה או רעב או עייפות או כל אלו יחד. הבכי ביטא את הבלתי ניתן לתמלול שלה; ואני מנסה לקרוא בבכי: האם הוא מעיד על עייפות או על רעב או על כאב. אני מרימה אותה, בתנוחה זאת ובתנוחה אחרת, בנענוע לכאן ונענוע לשם: מה ממי, מציק לך משהו, כואב, אני אומרת, והיא לומדת לחבר את המילה כאב עם הדבר הזה שהיא מרגישה בתוכה. איך ניתן לדעת אם באמת זה כאב? איך אפשר לחבר שם לתחושה? אילו היא יכלה להגיד לי, להסביר במלים – - -

וכשאנחנו גדולים? – כשאנחנו גדולים אנחנו אומרים, מסבירים. שמים את הלב שלנו בתוך מלים כמו להכניס בלילת עוגה לתבנית. מקווים שיֵצא מזה משהו טוב, שיצא אפוי, שהנמען שלנו יקבל לתוכו את המלים שלנו באהבה, בהבנה. אבל לא תמיד זה ככה. לא תמיד אנחנו מצליחים לומר את מה שהתכוונו. ואם מצליחים? – לא תמיד המלים שאמרנו מתמקמות במקום הנכון אצל השומע.ת שלנו, לא תמיד הוא מבין, לא תמיד הוא קשוב עד הסוף, לא תמיד אוזניו ולבו עוטפים את מילותינו.

ולעתים יש ויתור: ויתור על האמירה. אם לא יבינו אותי – למה לנסות? – ואז משתבללת הנפש לתוך עצמה, נסגרת, לא מושיטה עצמה אל החוץ.

ובתוך כל זה ומאחורי כל זה ישנה משאלה: "אילו" – המשאלה להיות מובנת, המשאלה להיות אהובה, המשאלה לדיוק – שיבינו אותי בדיוק, שיזהו מה אני צריכה, שירגיעו את הצורך הזה בערסול הנכון בדיוק. אילו יכולתי להגיד לך… אילו היית מקשיבה, אילו היית מבינה. לוּ אוֹמַר, לוּ תביני.

המשוררת אלחנדרה פיסארניק כתבה: "עזרי לי לכתוב את השיר הכי מיותר/ שאין בו תועלת אפילו לא להביא תועלת/ עזרי לי לכתוב מלים/ בלילה הזה, בעולם הזה" (מתוך הספר: "בלילה הזה, בעולם הזה", בתרגום טל ניצן). על אף שהשיר הוא כאילו הכי מיותר – כל כך מיותר עד כי אין בו תועלת אפילו לא להביא תועלת – היא פונה לזולת, לנמענת, ומבקשת ממנה לעזור לה לכתוב אותו. אולי משום שזאת האפשרות היחידה שישנה: לכתוב, לומר, לדבר, להתעקש על נמען, להתעקש על הבנה, להתעקש על אהבה.

אני מסיימת לכתוב את השורות האלו והולכת להציץ על הבת שלי שישנה לה עכשיו בשלווה. השמיכה עוטפת את גופה הקטן, נשימותיה שלוות. גופה אומר רוגע. זה רגע שאין בו צורך במלים, הוא נכון ומדויק ושלֵו, כמו התאמה, כמו מבט עיניים של שני אנשים אוהבים מאד.

*

ב21/2 אנחה סדנת כתיבה חד פעמית בת שלוש שעות: " אִלּוּ יָכֹלְתִּי לְהַגִּיד לָךְ דְּבָרִים שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אַגִּיד" – שבה תהיה לנו הזדמנות שניה להגיד את אותם דברים שלא אמרנו ושאנחנו רוצים לומר: לכתוב אותם, ולוּ לעצמנו, ובעצם האמירה הזאת לעבור תהליך של גילוי ואולי אפילו משהו מההזדככות. לכתוב, לומר, לצעוק, לשיר.

קישור עם הפרטים: http://bibliotherapy.co.il/courses/one-day-of-writing-february-201/

כתבו לי להצטרפות והרשמה: lior.granot@gmail.com

]]> https://bibliotherapy.co.il/the-ineffable/feed/ 0 https://bibliotherapy.co.il/love-and-separateness/ https://bibliotherapy.co.il/love-and-separateness/#comments Tue, 30 May 2017 10:33:28 +0000 http://bibliotherapy.co.il/?p=989 המיתולוגיה מספרת את סיפור אהבתם הטרגי של אורפאוס ואורידיקה שהמוות הפריד ביניהם באמצעות נחש שהכיש את אורידיקה. אורפאוס שלא יכול היה לחיות בלעדי אורידיקה עשה את דרכו אל השאול כדי להשיב אליו את אהובתו.

בזכות נגינתו שובת האוזן והלב ניתנה בידו ההזדמנות להיכנס אל השאול, להוציא את אורידיקה משם ולהשיבה לארץ החיים, אך זאת בתנאי אחד: בזמן לכתם תפסע אורידיקה בדממה מאחוריו ולאורפאוס אסור יהיה להסב את מבטו לאחור.

וכך, הם מתחילים ללכת בדממה, אבל באורפאוס מתחילה לנקר החרדה: שמא אורידיקה לא צועדת מאחוריו? אולי הערים עליו אל השאול והוא צועד לבדו?

אורפאוס קורא לאורידיקה, אבל זו שומרת את מצוותו של אל השאול ולא מדברת. ואז, חרדתו של אורפאוס משתלטת עליו והוא מסב את מבטו לאחור – רק לרגע – רק לרגע לוודא שאהובתו עדיין שם. ברגע זה חורץ, למעשה, אורפאוס את גורלה של אורידיקה למיתה וכך גם את גורל מימוש אהבתם בארץ החיים.

השבוע סיפרתי את הסיפור הזה לבני נוער בסדנת כתיבה שאני מנחה. ביקשתי מהם לכתוב בהשראת הסיפור על דמות שמשהו במציאות חייה מאלץ אותה ללכת קדימה אבל היא מסבה את ראשה לאחור. אחרי הגרסה הזאת, ביקשתי מהם, כתבו גרסה נוספת שבה הדמות שלכם לא מסבה את ראשה לאחור אלא ממשיכה לצעוד.

מה היה קורה לוּ אורפאוס לא היה מסב את ראשו? מה היה קורה לוּ הוא היה בוטח בהבטחה שניתנה לו ובוטח באהבתה של אורידיקה שצועדת אחריו ושותקת כדי להציל את אהבתם?

אורפאוס הסב את מבטו לאחור מתוך החרדה שאורידיקה נותרה בארץ המתים, הוא רצה לוודא שהיא אתו בדרך אל ממלכת החיים, אבל דווקא הסבת המבט הזאת היא שהמיתה אותה והמיתה את האפשרות של אהבתם להיות ממומשת בממלכת החיים.

מהי הסבת המבט? מהי האחיזה? – הסרוב של אורפאוס להביט קדימה בעצם היה סרוב לרווח: סרוב לשתיקה שבינו ובין אורידיקה, כורח לאחוז, לדעת שהיא איתו והוא אוחז באהבתה; סרוב לסמוך על אהבתם ועל יכולתה של אהבתם להיות מותמרת שוב לאהבה ביניהם שיש בה חיים.

הרבה פעמים אנחנו, כמו אורפאוס, מסרבים להרפות את האחיזה מתוך הרצון לשמר חי את מה שהיה, לשמר אֶת האהבה חיה, לוודא שהיא חיה. כך למשל, כאשר מציאות של קשר כופה פרידה מן הקשר כפי שהיה אבל אנחנו לא נעתרים, אלא מתעקשים לשמר את שהיה ולו באופן המועט אשר ניתן לנו: עוד הודעה, עוד דרישת שלום, עוד שיחה, עוד פגישה. רק את זאת, עוד פעם אחת, רק לוודא שהיא שם, איתנו, אורידיקה, כדי לא לפרום את חוט האהבה, מתוך תקווה שנוכל – עוד כמה צעדים, ממש עוד כמה פסיעות – לפסוע שוב בביטחון ובאהבה בממלכת החיים. אבל דווקא זה – דווקא ההיאחזויות האלה (רק עוד פעם אחת) – יש בהן כדי להמית: הדיבור שוב ושוב על מה שהיה לא מאפשר תנועה. יש בו הליכה מעגלית, חזרתית, על מה שנאמר כבר, על הפגיעות שהיו, הכאבים, המִשקעים. כמו אורפאוס, אנחנו בטוחים שבמבט הזה נוכל להציל את האהבה שלנו, אבל כמותו – אנחנו למעשה – בבלי דעת – ממיתים בהיאחזותנו גם את הטוב שהיה באהבה ועוד יותר מזה: ממיתים את מה שעוד יכול להיות: אֶת הסיכוי של האהבה ההיא להיות מותמרת בבוא הזמן לאהבה אחרת בינינו, כזאת שיש בה קרבת-לב ונפש כמו שיכולה להיות רק בין אלו שנפשותיהם נקשרו זו בזו בקשר בל ינתק.

אם נהיה בטוחים בקיומה של האהבה הזאת ובחוסנה – גם אם איננו מסבים את מבטנו לאחור – ונאפשר לעצמנו להתקיים ברווח השקט, תוך ידיעה שאורידיקה האוהבת איתנו ושאהבתנו איתה, נוכל לאפשר את התנועה לעבר החיים: לאחר זמן של רווח, הקשר יפסיק אולי לסבוב סביב מה שהיה, ומה שיכול היה אולי להיות ולא היה, ויוכל בבוא הזמן להתקיים במרחב אחר: מרחב שיש בו תנועה וחיוּת ואהבת-לב בת קיימא – שבה אורפאוס ואורידיקה חיים, ומאושרים. אהבת-לב שכרוכה בשירת נימי הלב של אורפאוס ואורידיקה הסרוגים אלו באלו, שירת לב כנגינתו של אורפאוס, כרוכה באור הנפקח בבואה של האהבה הזאת מחדש אל דרך החיים כהיפקח השמש בבוקר, כהיפקח תינוק אל העולם: בשיר ובאור, באור ובשיר.

                                                                                                                                                               חיה לוי

*

אני קוראת אֶת השיר הנוגע-נוגע הזה מאת חיה לוי ונזכרת בשורה: "לפעמים אתה לא" מהספר "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" מאת ד"ר סוס.

אם יוצאים – מגיעים למקומות נפלאים. אולי. ולפעמים לא. ולפעמים אין כוח לצאת. לפעמים אנחנו לא. עול החיים מעיק מדי. ובכל זאת גם ברגעים האלו – ישנו לנו הדמיון, אפשרות ה"אִם", האפשרות לדמיין חיים אחרים. גם אם בחיים האלה – עכשיו – אני מקפיאה תותים, בחיים האחרים אני מבשלת מהם ריבה – רוקחת חדש, מערבבת ניחוחות. גם אם עכשיו אין לי כוח להכין ארוחה לעשרים וארבעה אורחים (או אפילו לשניים) ולא לשבת כל הלילה לעבוד – אני יכולה לדמיין בעיני רוחי איזה "מָתַי" כזה, זמן שבו אלו יהיו אפשריים.

   אֶת השיר הזה, אם כך, אני לא קוראת רק כשיר תלונה על המצב העכשווי שבו… איך לומר… לא… – אלא כשיר שמצביע על האפשרות, שיכול להחזיק את קיומה. ואולי זאת המשמעות של להקפיא תותים – לזכור שהם יכולים בבוא הרגע המתאים – בבוא הכוחות –  להפוך לריבה.

   ובכל זאת, על אף האפשרות שגלומה בשיר לריבה, לחיוּת, לצחוק – עדיין זוכה האפשרות הזאת למעמד מהוסס, בלתי יציב: "תשלחי לי מילה אחת/ ותכתבי לי שאת בודדה כמוני/ אחר כך נצחק על זה/ אבל בחיים אחרים". כלומר, הדוברת מבקשת כאן את הקִרבה של הנמענת שלה: מילה אחת היא מבקשת, תכתבי לי שאת בודדה כמוני – ואז אולי הבדידות תהיה מעט-מעט פחות בודדה, ואחר כך הן תוכלנה לצחוק על זה. אבל כאן מגיע האבל – "אבל בחיים אחרים" – ששומט את התקווה שהגיחה לכאן להרף; הדוברת כמו יודעת: לא, אנחנו לא נצחק על זה, נצחק על זה ב"חיים אחרים", לא כאן, לא באמת, רגע כזה של קרבה כבר לא יהיה בינינו.

   ולכן זה שיר עצוב בעיני. דווקא כי גלומה בו אפשרות – אפשרות שנמוגה. ומה עצוב מזה.

   תקוות הבית – "ומתי הבית שלי יחזור" – ותקוות הקרבה (תכתבי לי, נצחק) נדמות כמעבר להרים, אי שם, בחיים האחרים.

   ועכשיו? מה עכשיו? – עכשיו אני שותה קפה ואוכלת המון לחם (מה שיש, בוצעת עם היד, רק כדי להרגיע רעב), ומתגעגעת. מתגעגעת – כלומר בתוך ההווה מחזיקה גם את העבר, את מה שהיה, וגם את מה שלא יהיה עוד, אֶת מה שיכול אולי להיות ככה, באופן הזה, רק בחיים האחרים ההם, אלו שנמצאים אי שם, מעבר לשדות התות.

   (ואולי… אולי… שדות התות לא רחוקים כל-כך?

   מה את אומרת?

 הלא המקפיא במרחק נגיעה,

בואי נושיט את היד ונפשיר את התותים,

נרתיח מים, נרקח ריבה.

כשתפתחי את הדלת – והניחוח –

תדעי: עכשיו זה המָתַי. הבית חזר).

כשהייתי נערה היה לי מנהג להעתיק למחברות שירים שנגעו לליבי, שהזדהיתי איתם ברגע מסוים, שדיברו את הקול שלי, שנתנו לי כוח. מבלי ששמעתי אז על המושג "ביבליותרפיה" כבר עשיתי  לעצמי ביבליותרפיה בבלי דעת.

רבים מהשירים שהעתקתי למחברות שלי ושהאזנתי להם שוב ושוב היו שיריה של חוה אלברשטיין, שהרגשתי שמדברים את הנפש שלי באופן עמוק. הייתי נוהגת לבקר ב"אוזן השלישית" ולקנות תקליטים ישנים שלה, להתיישב על הרצפה סמוך לפטיפון ולהאזין להם שעות ארוכות, יודעת את מילות כל השירים על-פה. לכל מצב רגשי היה שיר שהתאים. ישנם שירים שהולכים אתי מאז כל השנים, תמיד, נישאים בתיק הנפש שלי כמרפא מצטלצל: "שיר מגרש את החושך בלילה/שיר מחזק את הלב בימים קשים"; ושורות מתוך השיר "גם אתה תעבור": "כשהחושך יורד והפחד גובר/ אל תצעק 'כמה חושך'/ בוא תדליק איזה נר" – שתמיד מזכירים לי את הכוחות שתמיד טמונים בתוכנו, לעשות משהו, להדליק נר, גם כשנדמה שאפל ממש.

אז, בגיל 15, הלכתי לאותה הופעה של חוה ארבע פעמים רצופות; לאחת מהן עם סבתי האהובה, לאחת מהן עם ידיד; "אתם יודעים שזאת הופעה של חוה אלברשטיין…", אמרה לנו הסדרנית לנוכח גילנו הצעיר, "אנחנו יודעים!", עניתי בגאווה, "וזאת פעם רביעית שלי בהופעה הזאת!".

באחת מן ההופעות האלו אזרתי אומץ, נגשתי אל מאחורי הקלעים ונתתי לחוה מכתב שכתבתי לה. אני זוכרת עד היום מה לבשתי, זוכרת את המעטפה שלתוכה הכנסתי את המכתב. אמרתי לחוה כמה אני אוהבת את שיריה ואותה, והיא חזרה ואמרה "תודה, תודה", ואני זוכרת שחשבתי אז כמה מוזר זה שאני מרגישה כאילו אני מכירה אותה לעומק וזה נראה לי ברור לגמרי שגם היא מכירה אותי, הכרות אינטימית מאד – שהרי היא מצליחה לדייק כל כך את הנפש שלי – אבל בעצם היא לא מכירה אותי, ואני עבורה נערה אנונימית. כעבור כמה שבועות, יום אחד אחר הצהריים אבא שלי נכנס הביתה ובידו מעטפות מן הדואר: "מי רוצה מעריב לנוער?", הוא שאל, "ומי רוצה מכתב מחוה אלברשטיין?". חוה כתבה לי מכתב תשובה נוגע ורואה ועמוק ומיטיב, בכתב ידה, שהלך אתי לאורך כל השנים וחזרתי וקראתי בו ברגעים שונים. אחת השורות במכתב היתה: "תמשיכי להקשיב לעצמך ולכי בדרך האישית שלך" – שורה שהיתה לי כפנס להאיר את ההליכה בדרכים האישיות שלי,  הדרכים הנכונות והמדויקות עבורי, לאורך השנים.

בשבוע שעבר הייתי בהופעה של חוה, שבה היא שרה שני שירים שפתאום חשבתי עליהם ביחד, חשבתי על הקו המתוח בין שניהם, או על המרחב המצוי בין שניהם, שהוא אולי המרחב האינטימי והעמוק והפרטי שמתאפשר בשיחת נפש שירית עם יוצר אהוב, כמו שיחת הנפש המתמשכת, הפרטית שלי, עם חוה אלברשטיין – באמצעות המפגש עם שיריה; מרחב המאפשר אינטימיות ותחושה של הכרות עמוקה גם כשאין מכירים באמת.

השיר הראשון הוא "ואיך אצלך" שכתבה חוה אלברשטיין (מתוך האלבום "ואיך אצלך", 2013), והשיר השני הוא "אדבר אתך" שכתבה רחל שפירא (מתוך האלבום "כמו צמח בר", 1975).

בשיר "ואיך אצלך" אני קוראת את הפער בין הדיבור היומיומי, החיצוני, זה שמעל לפני השטח, ובין הרגשות האמתיים הרוחשים מתחת, אלו הבלתי מדוברים: "ואיך אצלך, איך החיים שלך/ אתה מחייך, יפה החיוך שלך/ כמו תמיד יש בו חום, יש בו גם עוצמה וכוח/ אבל משהו בו לא נותן לי עכשיו מנוח.// ואיך אצלך, התמונות באמת מקסימות/ הבית יפה, הילדים מתוקים מאד/ אבל איך אצלך, לא סיפרת דבר עדיין/ מה קרה לשמחה, מה קרה לברק בעיניים// אם זה קשה, בוא נשכח מזה/ אם זה קשה, בוא נעזוב את זה/ בוא נדבר על גשמי השנה, על משחק העונה/ על תזונה נכונה, על מצב המדינה// עוד שומעת אותך, אסור לאבד עניין/ אין עבר, אין עתיד, רק אנחנו עכשיו וכאן/ אף אחד לא ישתיק, הם לא ישנו אותנו/ ולאן שנלך החלום ילווה אותנו// אם זה קשה, בוא נשכח מזה, אם זה קשה, בוא נעזוב את זה/ בוא נדבר על גשמי השנה, על משחק העונה, על תזונה נכונה, על מצב המדינה// אם זה קשה, כן, זה טפשי/ בוא נדבר על גשמי העונה/ על תזונה נכונה, על מצב המדינה/ איך אצלך, איך החיים שלך."

אני חושבת על השאלה השגרתית הזאת – "איך אצלך?" – כמו "מה נשמע?", "מה קורה?", "מה העניינים?", ונזכרת בבדיחה ששמעתי פעם:

-"מה נשמע?"

-"במילה אחת? בסדר…"

-"ובשתי מלים?"

- "לא בסדר"…

כמה אנחנו רגילים לענות את תשובת ה"בסדר" האוטומטית הזאת, שחובה אולי מאחוריה הרבה "לא בסדר", אולי כי אנחנו לא רוצים להכביד על הצד השני, אולי כי אנחנו לא רוצים להיות "הורסי המסיבות", אולי כי לא מאמינים שהצד השני באמת מעוניין לשמוע, ואולי – כמו שמציע השיר הזה – פשוט משום שזה קשה: קשה לדבר על מה שבאמת, על מה שרוחש מתחת לסיסמאות ומתחת לנושאים הכלליים, על האישי, על האינטימי. אני חושבת על תרבות ה"פייסבוק-הכל דבש" שאנחנו חיים בה: התמונות המחייכות שאנשים מעלים מטיולים, מימי הולדת, חגיגות חתונה, תמונות של שולחנות חג ערוכים, הצהרות אהבה, תינוקות שנולדים – מוכרחים להיות שמח; ואם זה קשה – לפחות כלפי חוץ, קבל עם ופייסבוק – תַּראו את השמח. ודווקא בשיר הזה הדוברת מתעקשת לראות מבעד לכללי, לסיסמאתי: החיוך שלך יפה, היא אומרת, ורואה את העוצמה והכוח שבו, אבל גם משהו בו לא נותן לה מנוח, ומתחת לתמונות הבאמת מקסימות היא מצליחה לראות את העיניים שהברק בהן כבה. הדוברת מבקשת את הדיבור האינטימי, החשוף, האמתי ומצביעה על בריחתו של בן שיחהּ לנושאים כלליים: גשמי השנה, משחק העונה, תזונה נכונה ומצב המדינה; נושאים כלליים שלא מספרים באמת מה שלומו: "אבל איך אצלך, לא סיפרת דבר עדיין".

אני חושבת על הנמען בשיר הזה, אני חושבת עלינו, על כולנו, על שיחות החולין שלנו, שלפעמים יכולות להשאיר אותנו בודדים מאד, שומרים את ה"מה אצלנו" האמתי אצלנו, נשארים אתו לבד אחרי שכולם הולכים, וכמה בעצם אנחנו כמהים לאיזה מבט רואה, מבט שיראה מתחת לחיוך מלא החום, העוצמה והכוח – שמשהו בו השתנה; מבט שיראה – כפי שרואה הדוברת בשיר הזה – ויושיט לנו יד שתאפשר לנו את הדיבור. אֶת היד הזאת המזמינה לדיבור מושיטה הדוברת בשיר "אדבר אתך", שהיא בעיני אותה דוברת מהשיר "ואיך אצלך", או אולי הפוך בעצם – הדוברת מ"איך אצלך" היא אותה הדוברת מהשיר "אדבר אתך", שהוא השיר המוקדם יותר כמובן: "כשאתה חִוֵּר מצַּעַר/ מתחפר בשתיקתךָ – / תן לי לדבר אליךָ/ וללכת בין צלליך/ להיות אתך.// לא אשאל אותך מדוע,/ לא אחריד את בדידותך./ זהירה, כמו מהססת,/ באותות חִבָּה וחסד/ אדבר אתךָ.// יש בי כֹּח, יש בי כֹּח./ אל תחוס עלי,/ אל תפריע לקוצים שלך/ לשרוט את רגלי.// כשאתה עָיֵף עד מָוֶת,/ לא נרדם בחשכה,/ בשעה שסיוטיך/ מרדפים חלומותיך – / אשאר אתך.// על ידך אני נודדת/ בין שנתך ליקיצתך,/ המלים שלי שבירות הן/ וכפות ידי קטנות הן – / אך הן לצדך.// כשאראה, או כשתאמר לי/ חרש, חרישי,/ כי מתיך מתקבצים – /גם אני ארכין את ראשי.// לא אשאל אותך מדוע,/ לא אחריד את בדידותך./ זהירה, כמו מהססת,/ באותות חִבָּה וחסד/ אדבר אתך."

הדוברת בשיר הזה מציעה נוכחות עוטפת, יציבה, ההולכת בעדינות בין הצללים – צללי הנפש, אלו המעיקים, שקשה לדבר אותם – קשובה ונוכחת מבלי להציק, מבלי לשאול מדוע, מבלי לשפוט. אני חושבת על המלים הרבות של יש, של נוכחות, של "אני כאן" שנמצאות בשיר הזה: "ללכת בין צלליך", "להיות איתך", "אשאר אתך", "הן [כפות הידיים] לצדך", "כשאראה", "ארכין את ראשי". כל הפעלים הללו לא מציינים דיבור אלא נוכחות ממשית ורגשית שאין בה מלל ובכל זאת השיר זכה לכותרת "אדבר אתך", אולי משום שבהימצאות הנוכחת הזאת, הקשובה, העדינה, הרגישה – יש כל כך הרבה דיבור – גם אם ללא מלים –  והיא המאפשרת דיבור.

הדוברת בשיר הזה אוזרת אומץ וכוחות כשהיא נכנסת – בעדינות ובסבלנות – לתוך חומת החיוך היפה והתמונות המקסימות מהשיר "ואיך אצלך" ומוכנה לשהות במקום הקשה, לא לברוח ממנו, לא להסיט אותו ולא לשכוח ממנו, מוכנה להיכנס לסבך הצער, הצללים, הקוצים, הסיוטים.

אני חושבת על שני השירים האלו כשירים שמדברים טיפול: "איך אצלך", אנחנו רגילים לשאול בשיחות חולין, בסדר, אנחנו רגילים לענות. בטיפול אנחנו רואים מתחת ה"בסדר במילה אחת" גם את מה שפחות בסדר, אנחנו לוקחים זמן וסבלנות וכוחות כדי לשהות – מטופל ומטפל – באזורים המוצללים. אני חושבת על הדוברת בשני השירים כמטפלת רואה ונוכחת: רואה מתחת לחיוך את מה שפחות מחויך, רואה את ההגנות של הנמען שלה – המטופל שלה – שרוצֶה "לשכוח מזה", לדבר על נושאים אחרים, לברוח לשיחה כללית, רואָה את הצורך שלו בנוכחות שלה – נוכחות של יחד, נוכחות שצועדת צעד צעד, נודדת אתו בין שינה ליקיצה, בין חלום ובין התבוננות על חלום, נוכחות אקטיבית שמראה לו: אני אתך, אני שותפה לכאב שלך, אני מרגישה את הכאב שלך בעצמי, מרכינה את ראשי כשמתיך מתקבצים, אבל לא נבהלת, לא נשרטת מהקוצים שלך, אני עומדת בזה, עומדת בך, אני לא אשלוף אותך משתיקתך בכוח, אני אהיה לצדך – נוכחת בסבלנות – עד שתוכל לדבר, עד שתוכל לדבר אתי אֶת שבאמת, גם אם טיפין טיפין בהתחלה, גם אם במשורה. קודם בוא ונשיל את הדיבור ההוא, החיצוני, על הגשמים והמשחק והמדינה – שתמיד תמיד יש מה לדבר עליה – בוא נשיל לאט את המעטפות, אחר כך תשתוק. ואהיה שם אתך, בשתיקה, באותות חיבה וחסד, בדיבור עדין, נודד, נע בין הצללים. עד שתוכל לדבר. לפעמים נשתוק שנינו, לפעמים נאזין יחד לשיר שידבר בשבילנו, שידבר אותנו, שידבר אותך.

איך להגדיר את המרחב הזה שבין שני השירים האלו? אולי זה מרחב התנועה מן הכללי, ששם, מן הדיבור המכסה, אל הדיבור הפרטי מאד, האינטימי, זה שנעשה לעתים ללא מלים ועדיין – הוא דיבור עמוק ומשמעותי כל כך. ובשני השירים האלו ישנה ההתעקשות. התעקשות הדוברת לראות, התעקשות הדוברת להיות נוכחת: להמשיך לשאול על ה"אצלך" הפרטי גם בתוך הדיבור הכללי; להיות באזורים הקשים –  המוצללים, המדבריים, אלו שלעתים הם נעדרי שֵם, ובכל זאת להצליח לשהות בהם – באותות חיבה וחסד.

אני חושבת על הרגעים האלו שבהם אין לנו מלים לדבר את האמתי, הפרטי מאד, ואולי אנחנו גם לא רוצים לדברו – לא מאמינים שיוכלו להבין אותנו, לא רוצים לחשוף את כאבנו לעולם. ברגעים האלו השירים, בעיני, הם מתנה, הם הצלה, הם קול מרפא בהיותם קול מְדַבֵּר. כאשר אנחנו לא מצליחים למצוא בעצמנו את המלים שלנו, אנחנו יכולים להקשיב למלים של אחרים, שידברו את הנפש שלנו. מלים של אחרים שמדברות אותנו יכולות להיות בדיוק הדיבור הזה של החיבה והחסד, מבלי להחריד בדידות, מבלי לפלוש, לנוע בתיאום לצדנו. הן יכולות להגיד לנו: "היי, אנחנו כאן אתך, אנחנו יודעות, גם אנחנו, זה בסדר. את/ה לא לבד, יש לך קול", וזה כל כך הרבה.

בשיר "שיר במתנה" ששרה חוה אלברשטיין וכתבה תרצה אתר ישנן שורות המדברות על השיר כמתנה: "המנגינה ושיר הזֶּמֶר נבראים מתוך הלב/ על כן צריך לתת אותם במתנה./ וגם מֻתָּר לומר בשקט/ אם תרצה לומר בשקט,/ שהשיר לָנֶצַח הוא לשתי עיניךְ/ היפות במתנה". מתנת השיר – מתנות השירים – היא המתנה הגדולה שמעניקה לי חוה אלברשטיין לאורך השנים: מתנת דיבור הנפש שלי גם כשהמלים שלי רדומות או משתבללות בתוך עצמן או שתוקות; מתנת הנוכחות, כמו אומרת לי בין המלים 'אני כאן אתךְ, תני לי לדבר אליךְ, באותות חיבה וחסד אדבר אתךְ'; מתנת המנגינה והצטלצלות הקול והזֶּמֶר המגרשים את החושך בלילה והופכים את הלילה לשירים רבים.

ועוד מתנה חשובה ויקרה מאד נותנים לנו שירים שמהדהדים אותנו, ובשבילי כאלו הם שיריה של חוה: מתנת ה"איך אצלך?" – כאילו בשירים שלה שכמו מופנים אלי – במיוחד וספציפית ואישית אלי – היא כמו אומרת לי: 'אז ככה זה אצלי, ואיך אצלך? איך באמת באמת אצלך'? – ומבקשת ממני להתבונן פנימה לתוך עצמי, לבדוק מה שלומי ואיך אצלי. בשירה מגלה לנו היוצר את עולמו האינטימי ביותר – בין אם השיר הוא ביוגרפי ובין אם אינו ביוגרפי – ובכך כאילו אומר לנו 'עזוב אותך ממסכות, מדיבורים כלליים, בוא תסתכל גם אתה לתוך העולם שלך, אתה לא חייב להגיד בקול רם, אתה יכול לשתוק את זה ולתת לצלילים להתנגן ולחדור לתוכך, לעטוף אותך, להיות אתך, זה מספיק וזה המון'.

באופנים האלו של מגע השיר עם הנפש, של יכולתו לתת שֵם ולדבר את האזורים הכמוסים ביותר, של יכולתו להפגיש אותנו עם עצמנו, של יכולתו להיות מלווה וחבר – מהווה השיר אפשרות לטיפול אינטימי, עדין, זהיר אבל נוכח ומשמעותי כל כך.

המכתב ההוא של חוה אלברשטיין מ-1996 שמור אצלי והולך אתי, ולמכתב ההוא נוספה תכתובת הלב העמוקה שמתקיימת באמצעות השירים ובין המלים והמנגינות, תכתובת ה"איך אצלךְ", תכתובת ה"אדבר אתךְ", תכתובת ה"בעיניים עצומות/ לים ולגליו תקשיב./ אז באצבעות חמות/ יגעו בךָ מלים של שיר" (מתוך השיר "בעיניים עצומות" ששרה חוה אלברשטיין, כתב איציק מאנגר ותרגמה רחל שפירא). אני עוצמת את העיניים ומאפשרת למילות השירים לגעת בי, להוליד בתוכי מלים חדשות ותנועה, כמו תנועת הגוף הצף על פני מים רגועים בהתמסרו לגלים.

הנה, זה האיך אצלי, תקשיבי: ים וגליו, יקיצה ושינה, לפעמים זה קשה, לפעמים בתוך זה חיוך של חום וכוח, ומנגינה- מלים- מנגינה- מלים של שיר.

 וכך, יוצאת נינה לרחוב ולא שועה לקריאותיה של אמה לעצור. היא פונה לעוברים ושבים אקראיים – נערה שחולפת ברחוב, איש שסוחב שתי מזוודות, שתי נשים שאולי הן סבתות של מישהו –  ושואלת אותם אִם הם אוהבים אותה. הנערה עונה: "בטח, מתוקה." אבל נינה מרגישה, ככל הנראה, את הכלליוּת שבתשובה הזאת ואומרת: "אני לא מתוקה, אני נינה". כלומר, האהבה שנינה מבקשת היא אהבה ספציפית, ייחודית, אמיתית, הממוענת רק עבורה, עבור נינה, ולא לכל ילדה מתוקה שהיא. האיש הסוחב שתי מזוודות עונה לשאלתה במלים: "אני ממהר" וממשיך ללכת. לכל אחד, כנראה, המטען והמשא שהוא נושא אִתו. שתי הנשים שיושבות בגינה מגיבות לשאלתה כך: "מה קרה?" שואלת האשה עם הכובע. "מסכנה, אולי היא ילדה לא אהובה", אומרת האשה עם המקל. "נכון," אומרת נינה, "אמא חושבת ששושי היא בן אדם ונותנת לה לשבת על הברכים שלה." שתי הנשים מציעות לנינה שוקולד ולוקחות אותה לבית שלהן. בבית אין "לא ילדים ולא כלבים", וכששתי הנשים מציעות לה חפיסת שוקולד שלמה, אומרת נינה: "כל-כך הרבה? אמא שלי לא מרשה. שלום!" והולכת משם. נינה לא נעתרת לחפיסת השוקולד, כמו יודעת שאהבה אינה נמדדת בחומריוּת ובכמות הממתקים שמציעים לה. וזה גם הרגע שבו היא נזכרת באמא שלה, כמו יודעת שהאהבה האמיתית ממתינה לה בבית. הסיפור ממשיך בכך שנינה מאבדת את דרכה: "מדרך אחת יוצאות עוד שתי דרכים ונינה לא יודעת באיזו מהן לבחור". "ילדה", פונה לעברה נהג שעוצר ברמזור, "למה את מסתובבת לבדך, את קטנה! איפה אמא שלךְ?". בשיטוטיה של נינה אמה למעשה מוזכרת פעמיים: פעם אחת היא נזכרת בה בעצמה, כששתי הנשים מציעות לה שוקולד, ולבה מנחה אותה לפעול לפי האיסורים של אמה ("אמא שלי לא מרשה"), והפעם השניה היא אזכורה באמצעות החוץ, כשהנהג שואל "איפה אמא שלך?". זאת הנקודה שבה פוגשת הילדה בדובי שהיה הדובי שלה, המהווה מעין ייצוג פנימי המאפשר לה לשוחח עם נפשה שלה. זה קטע הכתוב באופן מכמיר לב ממש: "פתאום היא רואה מישהו תקוע על הגדר. "אני מכירה אותךָ," היא אומרת, "אתה הדובי מַכְּס שלי!". "פעם הייתי." – עונה לה הדובי. "למה הפסקתָּ?", שואלת אותו נינה. "כשנשארתי בלי אוזן מישהו חשב שאני מיותר. אבל זה לא היה נכון, כי נשארה לי עוד אוזן". "אתה שומע מה שאני אומרת לך?", "רק באוזן שנשארה". "דובי מכס, אתה יודע את הדרך לבית שלי?" בטח. מי שנעזב תמיד זוכר את הדרך הביתה". "אתה יכול להראות לי?" "רק אם תקחי אותי אתָךְ".

נינה לא נעזבה, היא עזבה כי הרגישה שהיא מיותרת. לעומתה, הדובי אכן נעזב על ידה, כי נינה חשבה שהוא מיותר. כשהדובי אומר "אבל זה לא נכון" (אני לא מיותר) הוא למעשה כמו אומר גם לנינה: "המחשבות שלך לא נכונות, את לא מיותרת" וגם מבקש את אהבתה כפי שהיא מבקשת את אהבתה של אמה. המשפט שאומר הדובי "מי שנעזב תמיד זוכר את הדרך הביתה" הוא משפט מכמיר לב וכואב. מי שנעזב תמיד זוכר את הדרך הביתה ותמיד כמֵה לשוב בה, להיות מחובק ונאהב שוב, כפי שהתבטא בשאלתה הישירה והחשופה של נינה לעוברים ולשבים: "אתם אוהבים אותי?". הדובי מבקש לחזור הביתה ומתנֶה את הדרכתו לגבי הדרך הביתה בכך שנינה תיקח אותו איתה.

הדובי ונינה הולכים כשפתאום הם רואים את אמא רצה: "נינה! נינה!". נינה אומרת לאמא: "תראי את מי מצאתי!", ואמא אומרת בפנים כעוסות: "אלף פעמים אמרתי לך לא ללכת לכביש". נינה נותנת יד לאמא שלה ושואלת אותה: "אמא, את אוהבת אותי?" "בטח," אמא אומרת, "עד אין סוף".

התמונה החותמת את הספר היא זו שבה אמא ונינה הולכות הביתה יד ביד, כשנינה חובקת את דובי מכְּס.

ה"בטח" שאומרת אמא לנינה שונה כל-כך מה"בטח, מתוקה", שעונה לה הנערה. "הבטח" של הנערה הוא בלתי אישי מאחר שאינה מכירה כלל את נינה, הוא נאמר מן הפה ולחוץ כנראה כדי להרגיע את נינה. לעומת זאת, "הבטח" של אמא מלווה בהבטחה ובאישור: "עד אין סוף". דמותה של האֵם בסיפור היא דמות אוהבת ודואגת. היא דואגת לנינה שיוצאת מן הבית, קוראת אחריה לשוב ויוצאת לחפשה. היא גוערת בה על שהולכת לכביש, מתוך דאגתה ושמירתה עליה. בניגוד לסיפור אחר של נורית זרחי "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי- מי כבר בעולם כולו יצליח בזה" – ששם דמות האם מביעה אהבה מותנית ומבקשת כל העת מילדתה להשתנות כדי שתהיה מותאמת לרצונותיה שלה – בסיפור הזה ברור כי אהבתה של האֵם קיימת ונוכחת ללא תנאים, ורק הילדה היא זו שמפחדת שאמא לא אוהבת אותה, וזאת משום שמעניקה תשומת לב לכלבה ואוסרת על הילדה לזרוק עליה קוביות.

הסיפור מבטא באופן אותנטי ורגיש את הדאגה שלעתים מנקרת בלבו של כל ילד כאשר כועסים עליו וכאשר מעניקים תשומת לב לאחר/ת בסביבתו, הדאגה שלא אוהבים אותו. פנייתה של נינה לזרים עם השאלה התמה, החשופה והנזקקת: "את/ה אוהב/ת אותי?" מנכיחה את הדאגה הזאת ואת הצורך של נינה – ושל כל ילד – באישור לכך שאוהבים אותו, באמירה הנשנית שכן, אוהבים אותו, אוהבים אותו עד אין סוף.

דרך דמותו של דובי מכְּס משורטט הכאב החשוף, הגולמי, של מי שמרגיש מיותר, זנוח ובלתי נחוץ, ואת הכמיהה והמאמץ שלו – של כולנו – להרגיש נחוצים, אהובים, ראויים: "נשארה לי עוד אוזן", הוא אומר לנינה, כמו להראות שהוא ראוי. במשפט שהוא אומר לנינה "מי שנעזב תמיד זוכר את הדרך הביתה" גלומים הכאב והשבר העומדים בבסיסה של הדרך הלאה מן הבית של מי שנעזב, הבית אשר נשבר בתוכו, וגלומה הכמיהה לזכות לתיקון, לשיבה, למסלול חזרה בדרך הביתה כשאתה חבוק ואהוב, כפי שחבוק דובי מכס בזרוע אחת של נינה, כשזרועהּ השניה נתונה בידה של אמא.

השאלה שמפנה נינה לאמא בסיום הסיפור: "את אוהבת אותי?" היא למעשה השאלה שרצתה לשאול אותה כבר בהתחלה, כשיצאה מן הבית בכעס, והפנתה את השאלה הזאת לעוברים ושבים. בסיום הסיפור היא מפנה את השאלה הזאת לאמא, כשבעצם בתוך לבה – כך אני מאמינה – היא יודעת את התשובה, היא יודעת שכן, אבל זקוקה לאישור, זקוקה לשמוע אותו מאמא: בטח, אני אוהבת אותך. עד אין סוף.

הספר מספר לנו, אם כך, על הפחד – גם של ילדים אהובים – שאולי לא אוהבים אותם (בשעת כעס, ריב, כאשר מעניקים תשומת לב לאחר/ת), ועל הצורך שלהם לשמוע –  גם במילים – שאוהבים אותם עד אין סוף, ועד הירח ועד השמיים ובחזרה. על הצורך של כולנו מספר הספר הזה, להיות אהובים ולשמוע שאנחנו אהובים, כדי שנדע את הדרך הביתה, אל הבית שבלב, וכדי שנוכל לרצות להישאר –  לא לברוח –  אלא לעשות בית שיבָּנה מתוך אמונה בקיומה של אהבה, אהבת תמיד, חובקת ובלתי מותנית, עד אין סוף.

כאשר אני קוראת את השיר הזה של לאה גולדברג עוטפת אותי תחושה של אפשר, של תקוה, של היכולת לגלף מתוך הקיים את האפשרי שטמון בו וממתין להיוולד.

אני חושבת על אשה שטמונים בה ריח הים והצדפים וקליפות התפוזים – ריחות של אהבה, של געגוע, של תשוקה. כל אלו ממתינים להתגלות, להינגע, לצאת אל האור, כמו קסם שקיים תמיד, חבוי, ורק זקוק לכך שמישהו יקסום אותו כדי להתרחש.

אור וים מקיפים את האשה הזאת, סובבים סביבה בטעם הערגה המלוחה, עד שמשהו מתוכה עתיד לפרוץ מתוך מאת החישוקים, לעמוד ברור וזקוף, לדבר את עצמו.

אני חושבת על האשה הזאת כעל אשה הפוגשת את קסם הכתיבה. היא משוטטת על חוף הים, יחפה, אפופה בחולות הנפש הצמאים, חסרת מנוחה. היא מפשפשת בתיקה, מוציאה מתוכו פיסת נייר קמוטה ועט. כותבת. היא לא יודעת מה היא כותבת, אבל פתאום איזה מרחב נפתח בתוכה והיא כותבת דברים שהיו חשוקים בה שנים. בהתחלה הם זורמים מתוכה כמו זרזיף, אחר כך כמו נחשול, אחר כך כמו סערה. היא מפסיקה. לוקחת נשימה עמוקה בריח מלח. שואפת אותה לקרבּה. קוראת את שכתבה. מנגבת את פניה הרטובים באצבעותיה, פתאום היא משתקפת לעצמה.

כל הדרך הביתה אצבעותיה ממששות את הפתק בכיסה. היא מגיעה הביתה, קוראת בו שוב. פתאום היא מרגישה כמו אי. העולם שסביבה רוחש מים, הם עלולים להציף אותה, להטביע. מי עוד מרגיש כמוני, היא חושבת, בכל העולם הזה מי. למחרת היא שוב צועדת על החוף, מתכופפת להרים צדף. מתרוממת, מבטה צד דמות של אשה על שובר הגלים. היא רואה אותה משרבטת משהו בפנקס. האשה קמה, מנערת את גופה מן החול, יורדת משובר הגלים, צועדת על החוף. היא מוציאה מהכיס את הפתק מאתמול, מיישרת אותו, מתיישבת, מוציאה עט. האשה משובר הגלים חולפת על פניה, מבטיהן מצטלבים. יש ביניהן חיוך של הבנה. הֵי, היא קוראת פתאום בקול לא לה. האשה עוצרת. מסתובבת אליה. ראיתי שגם את… שגם את כותבת, שכתבת שם משהו, כשישבת על שובר הגלים, היא אומרת לה באומץ בלתי מתוכנן. כן, אומרת האשה. אני יכולה…? יכולה לקרוא לך את מה שכתבתי…? היא שואלת בהיסוס. האשה מתיישבת לידה. היא קוראת בשטף, בלי להרים עיניה מן הדף, קוראת כמו להשתקפות של עצמה. היא מסיימת, מרימה את מבטה, פניה של האשה שטופות דמעות. גם אני, היא אומרת, גם אני. הן מושיטות ידיים זו לזו. מפגש של אי עם אי. אנחנו יבשת עכשיו, מחייכת אליה האשה. היא מחייכת חזרה.

באותו הערב כשהיא חוזרת לביתה היא נושאת בתוכה אור וים ואת הקסם הזה, הקסם הזה של בלתי מסוים שמתרחש בין אשה אחת כותבת לאשה אחרת כותבת, הקסם שמפגיש אותיות נפש קדומות של זו עם אותיות נפש קדומות של זו. היא מרגישה את הגלים הירוקים גואים בתוכה והופכים ממים לפרח, לניצנים ירוקים של אביב.

*

ב-19/4/15 נפתחת סדנת כתיבה לנשים בהנחייתי: נוברות במגירה.

אתן מוזמנות למפגש אי באי, ליצירת יבשות, למרחבי מים ואביב.

הימים חולפים שנה עוברת/ בלי מנגינה אני נשארת./ אני אשה שאף פעם בשום מקום/ לא למדה לנגן./ תשמור עלי הפעם שנוכל לנחש כמיטב היכולת/ מה קרוב יותר, / מותי או מותךָ?/ ובין אפשרות כזו ואחרת/ המנגינה איננה נשארת./ כל לילה אני צולחת נהרות חמים שורצי תנינים./ מה שהיה היה./ לא יאומן באיזו קלות דעת/ שכחת איך פעם אחת בחיים/ הייתי אשה חיה./ חבל על דאבדין ולא משתכחים/ במיוחד בלילה הזה/ שצורב אותי ככוויה./ מה שהיה היה./ תדבק לשוני לחכי אם אומר עוד פעם מלים של אהבה./ / דבש ובשמים וריחות רוזמרין/ הם מה שנותר לי ממךָ./ והלילה הזה ארוך כל-כך/ ואיום כנדגלות/ מה נשתנה הלילה הזה/ מכל הלילות./ לא אהבה אני מבקשת/ רק מים רבים/ מעל לראשי/ שיכבו את האהבה./ כל מימי הים התיכון/ והים האדום והים השחור/ הם מים של שלוה. // ותר לי הפעם שלח אותי לחופשי/ ואני אהיה מנוחמת וחופשיה./ לא ימצאוני השומרים הסובבים בחוץ/ לא יפצעוני ולא יכוני/ פעם שלישית או שניה./ אבל אתה ישן שנה של שכחה/ וחולם עליךָ ועל עצמךָ/ וגם לי יש כוח בלתי משוער/ לשכוח מה שצריך לשכוח/ בעיקר לשכוח אותךָ"

    (דליה רביקוביץ/ חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה)

                                          *

תדבק לשוני לחכי אם אומר עוד פעם מלים של אהבה, היא אומרת לעצמה. תדבק לשוני לחכי, תדבק לשוני, אם עוד פעם. אוי ואבוי לךְ אם עוד פעם תגידי, אסור לך, היא מאיימת על עצמה, מתרה בעצמה, וזאת משום ששוב חזרה על כך, שוב אמרה מלים של אהבה, חזרה ואמרה מלים של אהבה להוא שישֵן שינה של שכחה, להוא שממלא את לבה, שהאהבה אליו כמים רבים, שוצפים, גואים, לא אהבה, לא אהבה, לא אהבה אני מבקשת, רק מים רבים מעל לראשי שיכבו אותה. היא מחפשת את החולצה השחורה. החולצה שהוא אהב, שהיא אהבה, אהבה את עצמה בתוכה, אהבה את ההשתקפות שלה בעיניו. עיניו שהביטו בה ללילה אחד, לילה אחד של תשוקה, של אובדן החושים, עד שהגיע הבוקר. בבוקר פג הקסם. היה הקסם או שלא היה? הלא גם עכשיו לילה. אבל בלילה הזה המים עולים על גדותיהם, מאיימים להטביע, נהרות חמים שורצי תנינים, בכל לילה. לו היתה יודעת לנגן. לו היתה יודעת לנגן היתה שרה לעצמה, היתה ממלאת את הלילה בצלילי מנגינה, היתה ממלאת את לבה הסתום, מלא עד גדותיו ברגש ההוא – אהבה. רק מים רבים, רק מים רבים. כל מימי הים התיכון והים האדום והים השחור. היא חוזרת לשם מתוך כפיית חזרה, רצון הילדה להרגיש פעם, לו עוד פעם, לו פעם אחת את שבאותו הלילה. היא הולכת לשם, עיוורת היא הולכת לשם, היא פוסעת בחשכה, מוטחת אל קירות החושך, תרה אחריו, מוצאת, פונה אליו במלים הכתובות בלבה, נתקלת בקירות החושך, בקירות שנת הקרח שלו, קירות זויתיות לבו. לא עוד פעם, לא עוד פעם, היא ממלמלת לעצמה, מנסה לעצור את דימום הפציעה של היתקלות נפשה בקשיות זויות נפשו, ותר לי הפעם, היא מתחננת. ותר לי, היא פונה אליו כמו לאלוהים, ותר לי, שחרר אותי, גאל אותי. אנא. היא יודעת שהיא זאת הכובלת את עצמה. היא מנסה להשיב לעצמה את השליטה: תדבק לשוני לחכי אם אומר עוד פעם מלים של אהבה, יש לי כוח בלתי משוער לשכוח מה שצריך לשכוח, בעיקר לשכוח אותךָ. לשכוח אותך, לשכוח אותך, לשכוח אותך, היא משננת לעצמה, כמו כישוף. יש לי כוחות בלתי משוערים. היא מנסה לטשטש את מראה פניו – פניו העולים מולה בכל בוקר, פניו המוארים, הרכים, הטובים, החומלים, פניו הקוראים לתוך נפשה, לא, לא, פניו הזויתיים, האטומים, הקפואים, פניו השוכחים, פניו המוסבים ממנה והלאה, והלאה, והלאה, אל כל מימי הים התיכון והים האדום והים השחור, אל כל המים שבעולם.

היא מקרבת אפה אל הכר, שואפת לקרבה. דבש ובשמים וריחות רוזמרין. עובר יום ועוד יום וכל הלילות האלו שורצי הנהרות, שורצי התנינים, הריח דוהה. היא מושיטה את היד, מנסה לאחוז, איפה אתה, איפה אתה, איפה אתה, הידיים שלה תופסות אויר, היא באה אליו, שוב באה אליו, עוד מילה של אהבה, זה היה שם פעם, הוא היה, היה את הלילה ההוא, היתה החולצה השחורה, היא יכולה למצוא את אשר היה. אבל לא, שוב, הוא איננו שם, רק קליפה של מה שהיה פעם הוא. לא יאומן באיזו קלות דעת הוא שוכח אותה. תדבק לשוני לחכי, תדבק לשוני לחכי, תדבק לשוני לחכי. ידבקו רגלי, שידבקו רגלי, שלא יוליכו אותי שוב לשם, להידפק על שערי לבו הנעולים, להיתפס בידי שומרי הלב המיומנים, מנטרלים אותי תוך רגע, מכים ופוצעים אותי, פעם שניה ושלישית ועשירית. שערי הלב האטומים שלו. שום שריר לא זע בפניו, שום ניע. הוא ישן שינה של שכחה. היא מכה בחזם של השומרים. לקול צחוקם, לקול צחוקם. אגרוף של ילדה על לב פלדה, הם צוחקים. מה תעשה עם כל הכעס הזה, במי תטיח את אגרופיה, היא פונה אל עצמה. קורעת בזעם את החולצה השחורה, משליכה אל הפח, מכבסת את המצעים ההם עם ריחות הבשמים, רק מים רבים מעל לראשי, היא מבקשת, רק מים רבים מעל לראשי. אל תחזרי לשם, אני מתחננת אליך, היא אומרת לעצמה. תדבק לשונך. הדבר הזה המושך אותך בעבותות פעם אחר פעם, הרצון לחזור שוב ללילה ההוא, לחפש אהבה, כקבצנית את מחפשת. מלאי האהבה שלו אליך נגמר. היה זה רק הלילה ההוא.

מה נשתנה הלילה הזה, הלילה הזה, הלילה הזה שצורב אותה ככוויה. מה נשתנה. הלילה הזה כולו מרור, היא חושבת לעצמה.

הי, את זוכרת? את זוכרת איך פעם אחת בחיים? איך פעם אחת בחיים היית אשה חיה?

הי, תפתחי את הארון, יש כאן כמה שמלות מסתתרות, לא שחורות, שמלות צבעוניות, צוחקות. יש לך כוחות בלתי משוערים. ותרי לעצמך, ותרי לעצמך, שחררי את עצמך לחופשי. היי מנוחמת וחופשיה. ראי, קלו המים, אין תנינים. 

תלמדי לנגן.

*

לקראת האביב מאחלת חרות לכולנו, שיהיה בנו האומץ לשלח עצמנו לחופשי, לבקש אהבה ולזכות בה, לנגן.

ולקראת אביב מזמינה אתכן לסדנת כתיבה ייחודית לנשים שבה נתור אחר אוצרות נפש כמוסים ונשלח אותם אל החופש, אל הדף

לפרטים נוספים: http://tinyurl.com/k4t6njh