מה זה מה שאי אפשר להגיד אותו? – אותו בלתי ניתן לתמלול?  – - -

לפעמים אלו דברים שלא נעים להגיד, לפעמים מפחיד לומר, ולפעמים לנו עצמנו אין מלים עבור הדברים הרוחשים בתוכנו.

את השורות האלו אני כותבת בשעה שהתינוקת שלי ישנה בחדר הסמוך; לפני כן בכתה. הבכי שלה העיד על בטן מציקה או רעב או עייפות או כל אלו יחד. הבכי ביטא את הבלתי ניתן לתמלול שלה; ואני מנסה לקרוא בבכי: האם הוא מעיד על עייפות או על רעב או על כאב. אני מרימה אותה, בתנוחה זאת ובתנוחה אחרת, בנענוע לכאן ונענוע לשם: מה ממי, מציק לך משהו, כואב, אני אומרת, והיא לומדת לחבר את המילה כאב עם הדבר הזה שהיא מרגישה בתוכה. איך ניתן לדעת אם באמת זה כאב? איך אפשר לחבר שם לתחושה? אילו היא יכלה להגיד לי, להסביר במלים – - -

וכשאנחנו גדולים? – כשאנחנו גדולים אנחנו אומרים, מסבירים. שמים את הלב שלנו בתוך מלים כמו להכניס בלילת עוגה לתבנית. מקווים שיֵצא מזה משהו טוב, שיצא אפוי, שהנמען שלנו יקבל לתוכו את המלים שלנו באהבה, בהבנה. אבל לא תמיד זה ככה. לא תמיד אנחנו מצליחים לומר את מה שהתכוונו. ואם מצליחים? – לא תמיד המלים שאמרנו מתמקמות במקום הנכון אצל השומע.ת שלנו, לא תמיד הוא מבין, לא תמיד הוא קשוב עד הסוף, לא תמיד אוזניו ולבו עוטפים את מילותינו.

ולעתים יש ויתור: ויתור על האמירה. אם לא יבינו אותי – למה לנסות? – ואז משתבללת הנפש לתוך עצמה, נסגרת, לא מושיטה עצמה אל החוץ.

ובתוך כל זה ומאחורי כל זה ישנה משאלה: "אילו" – המשאלה להיות מובנת, המשאלה להיות אהובה, המשאלה לדיוק – שיבינו אותי בדיוק, שיזהו מה אני צריכה, שירגיעו את הצורך הזה בערסול הנכון בדיוק. אילו יכולתי להגיד לך… אילו היית מקשיבה, אילו היית מבינה. לוּ אוֹמַר, לוּ תביני.

המשוררת אלחנדרה פיסארניק כתבה: "עזרי לי לכתוב את השיר הכי מיותר/ שאין בו תועלת אפילו לא להביא תועלת/ עזרי לי לכתוב מלים/ בלילה הזה, בעולם הזה" (מתוך הספר: "בלילה הזה, בעולם הזה", בתרגום טל ניצן). על אף שהשיר הוא כאילו הכי מיותר – כל כך מיותר עד כי אין בו תועלת אפילו לא להביא תועלת – היא פונה לזולת, לנמענת, ומבקשת ממנה לעזור לה לכתוב אותו. אולי משום שזאת האפשרות היחידה שישנה: לכתוב, לומר, לדבר, להתעקש על נמען, להתעקש על הבנה, להתעקש על אהבה.

אני מסיימת לכתוב את השורות האלו והולכת להציץ על הבת שלי שישנה לה עכשיו בשלווה. השמיכה עוטפת את גופה הקטן, נשימותיה שלוות. גופה אומר רוגע. זה רגע שאין בו צורך במלים, הוא נכון ומדויק ושלֵו, כמו התאמה, כמו מבט עיניים של שני אנשים אוהבים מאד.

*

ב21/2 אנחה סדנת כתיבה חד פעמית בת שלוש שעות: " אִלּוּ יָכֹלְתִּי לְהַגִּיד לָךְ דְּבָרִים שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אַגִּיד" – שבה תהיה לנו הזדמנות שניה להגיד את אותם דברים שלא אמרנו ושאנחנו רוצים לומר: לכתוב אותם, ולוּ לעצמנו, ובעצם האמירה הזאת לעבור תהליך של גילוי ואולי אפילו משהו מההזדככות. לכתוב, לומר, לצעוק, לשיר.

קישור עם הפרטים: http://bibliotherapy.co.il/courses/one-day-of-writing-february-201/

כתבו לי להצטרפות והרשמה: lior.granot@gmail.com

]]> https://bibliotherapy.co.il/the-ineffable/feed/ 0 https://bibliotherapy.co.il/story-and-voice/ https://bibliotherapy.co.il/story-and-voice/#comments Thu, 15 Aug 2013 22:15:17 +0000 http://bibliotherapy.co.il/?p=412 " הייתי רוצה שיהיה מאחורי קול (…) שיאמר כך: "צריך להמשיך, אין בכוחי להמשיך, צריך להמשיך, צריך לומר מלים ככל שיש מלים בנמצא, צריך לומר אותן עד שהן תמצאנה אותי, עד שהן תאמרנה לי – מאמץ משונה, טעות משונה, צריך להמשיך, זה אולי כבר נעשָׂה, אולי הן כבר אמרו לי, אולי הן נשאו אותי אל סף הסיפור שלי, אל מפתן הדלת הנפתחת אל הסיפור שלי; ואני אופתע אם היא תיפתח."

(מישל פוקו, מתוך: סדר השיח, הוצאת בבל, 2002).

*

דלת נפתחת. שלום, נעים מאד. זה כאן? כן, כן, תיכנסי. מצאת בקלות?
מפתן הדלת. שתי נשים זרות עדיין. מטפלת. מטופלת. זו מול זו. נאמרות ביניהן מלים ראשונות; מלים של מפתן. מאחורי המפתן הזה ישנם חדרים שלמים, מובילים לחדרים נוספים ועוד ועוד, דלתות נסתרות, מרתפים, עליות גג, סדקי קיר.
מאחורי המפתן ישנו סיפור. כיצד יפתחו המלים פתח אל הסיפור הזה? כיצד הוא יספר את עצמו?
באלו מלים לבחור? המטפלת מאזינה בדריכות. היא מקשיבה למלים; מקשיבה לאשר הן אומרות. מאחורי המלים הללו, היא יודעת, ישנו גם מה שלא נאמר. חלקו עוד יֵאמר עם הזמן, חלקו אולי לא.
היא מאזינה לשתיקות. נושמת עם המטופלת שלה לתוך השתיקה. יש לנו זמן.
הייתי רוצה שיהיה מאחורַי קול, חושבת המטופלת, שיאמר אותי. שיאמר את כל מה שאינני יודעת לנסח עכשיו, את מה שעוד אין לו מלים, שיספר אותי ככה, פשוט, בלי הצורך לתרגם אותי אל החוץ, אליה. שהיא פשוט תבין. רוצה שהיא תסתכל עלי ותדע: את הכאבים, את הפחדים, את הכמיהות, את האכזבות, את החלומות הכי גדולים; אלו שהוחמצו ואלו שממתינים להתגשם. איך לנקז הכל, לכנס את הכל אל הקול הזה? כיצד הוא ישָמע? כמו בכי? כמו צחוק? כמו אנחת רווחה? כמו צעקה? אהההה? אוווווו?
אני צריכה לומר לה, לומר לה, לומר לה, עד שהמלים שלי ימצאו אותי, עד שהמלים שלה ימצאו אותי, יגידו לי פשוט: הנה. אַתְּ.
אין שום דבר חדש היום, אומרת המטופלת, הכל אותו הדבר. ואמרתי את זה כבר אלפי פעמים, כבר שנים אני יושבת פה אצלך ואומרת ואומרת ואומרת.
בואי נמצא מלים אחרות לסיפור שלך, אומרת לה המטפלת. בואי נשיר אותו, בואי ננגן אותו בגיטרה חשמלית, בואי נעשה לו תערוכת צילומים. בואי נלוש אותו, ככה, עם כפות הידיים החשופות, את מוכנה?
הבאתי לך שיר, היא אומרת לה: "המלים לא עושות אהבה/ הן עושות חֶסֶר/ אם אומר מים, אשתה? / אם אומר לֶחֶם, אוכַל?" (אלחנדרה פיסארניק); ובכל זאת, ואף על פי כן, זה כל מה שיש לנו, מלים. הכמיהה הראשונית, הבראשיתית הזאת להזנה אינסופית – היא כמיהה שנדונה מראש להיוותר ריקה, עם חלל מסוים של חֶסֶר, אבל בואי נמצא לזה מלים, מלים של שיר. איך לכנות את החסר הזה? בואי ניתן לו לדבר. דברי בשמו. תצעקי בשמו. תבעטי ותשרטי ותכי בשמו. מה הוא אומר, מה הוא היה רוצה, מה הוא צועק, תגידי לי. "איני מתימרת לכלום בשיר הזה, רק להתיר את גרוני" (פיסארניק); בואי, תתירי. מותר לך. תשירי ותתירי, תתירי ותשירי; כמו שמתירים פקעת סבוכה, חונקת. הנה, עכשיו פרמת קצת מהסבך. תבכי. זה בסדר. אני אתך.
אין בכוחי להמשיך, היא אומרת. אני יודעת, אני יודעת, אומרת המטפלת. אבל אני ממשיכה, היא מחייכת מבעד דמעה, כי המלים האלו – כן, אלו שעושות חסר, אלו שלא מספקות מים ולחם – המלים האלו, דווקא הן – הן נושאות אותי, תראי, אל סף הסיפור שלי הן נושאות אותי; דווקא המלים האלו שהבאת עכשיו – אלו שאומרות שמותר לי לשנוא אותן, לקלל אותן, הן אינן עושות אהבה – דווקא הן, תראי, נשאו אותי אל הצעקה של החֶסֶר, הן נתנו לי מלים לזה, כמו בור, כמו תהום, כמו שחור ללא סוף, כמו גומחות, סדקים, חללים. אני יכולה לחבר את כל מילות האין האלו לשרשרת, לחרוז לי מחרוזת, להיעטף בהן, ככל שזה נשמע מצחיק, דווקא בהן – מלים של חֶסֶר.
את מופתעת, היא אומרת. מופתעת? כן. מופתעת שנפתחה לך דלת. איך פתאום, ככה, בלי שהרגשת, נפתחה לך דלת אל עצמך, אל הסיפור שלך. כן… מצחיק, אה? זה כאילו… כאילו שיש מאחורי קול שמדבר אותי, שמדבר לך אותי, שמדבר לי אותי, בלי שאני מתאמצת כאילו, בלי שאני מנסחת בשבילו, מפעילה אותו, הוא פשוט מדבר שם, אותי.
צריך לומר מלים, ככל שיש מלים בנמצא, ככל שיש. ולהפוך אותן ולטלטל אותן ולשזור אותן לצירופים משונים, לחדש אותן, למצוא אותן מחדש. לומר אותן ולומר אותן, עד שהן תאמרנה לי, עד שהן תמצאנה אותי – נישאת על סף הסיפור שלי, פנימה, אל תוכו.