בזכות נגינתו שובת האוזן והלב ניתנה בידו ההזדמנות להיכנס אל השאול, להוציא את אורידיקה משם ולהשיבה לארץ החיים, אך זאת בתנאי אחד: בזמן לכתם תפסע אורידיקה בדממה מאחוריו ולאורפאוס אסור יהיה להסב את מבטו לאחור.

וכך, הם מתחילים ללכת בדממה, אבל באורפאוס מתחילה לנקר החרדה: שמא אורידיקה לא צועדת מאחוריו? אולי הערים עליו אל השאול והוא צועד לבדו?

אורפאוס קורא לאורידיקה, אבל זו שומרת את מצוותו של אל השאול ולא מדברת. ואז, חרדתו של אורפאוס משתלטת עליו והוא מסב את מבטו לאחור – רק לרגע – רק לרגע לוודא שאהובתו עדיין שם. ברגע זה חורץ, למעשה, אורפאוס את גורלה של אורידיקה למיתה וכך גם את גורל מימוש אהבתם בארץ החיים.

השבוע סיפרתי את הסיפור הזה לבני נוער בסדנת כתיבה שאני מנחה. ביקשתי מהם לכתוב בהשראת הסיפור על דמות שמשהו במציאות חייה מאלץ אותה ללכת קדימה אבל היא מסבה את ראשה לאחור. אחרי הגרסה הזאת, ביקשתי מהם, כתבו גרסה נוספת שבה הדמות שלכם לא מסבה את ראשה לאחור אלא ממשיכה לצעוד.

מה היה קורה לוּ אורפאוס לא היה מסב את ראשו? מה היה קורה לוּ הוא היה בוטח בהבטחה שניתנה לו ובוטח באהבתה של אורידיקה שצועדת אחריו ושותקת כדי להציל את אהבתם?

אורפאוס הסב את מבטו לאחור מתוך החרדה שאורידיקה נותרה בארץ המתים, הוא רצה לוודא שהיא אתו בדרך אל ממלכת החיים, אבל דווקא הסבת המבט הזאת היא שהמיתה אותה והמיתה את האפשרות של אהבתם להיות ממומשת בממלכת החיים.

מהי הסבת המבט? מהי האחיזה? – הסרוב של אורפאוס להביט קדימה בעצם היה סרוב לרווח: סרוב לשתיקה שבינו ובין אורידיקה, כורח לאחוז, לדעת שהיא איתו והוא אוחז באהבתה; סרוב לסמוך על אהבתם ועל יכולתה של אהבתם להיות מותמרת שוב לאהבה ביניהם שיש בה חיים.

הרבה פעמים אנחנו, כמו אורפאוס, מסרבים להרפות את האחיזה מתוך הרצון לשמר חי את מה שהיה, לשמר אֶת האהבה חיה, לוודא שהיא חיה. כך למשל, כאשר מציאות של קשר כופה פרידה מן הקשר כפי שהיה אבל אנחנו לא נעתרים, אלא מתעקשים לשמר את שהיה ולו באופן המועט אשר ניתן לנו: עוד הודעה, עוד דרישת שלום, עוד שיחה, עוד פגישה. רק את זאת, עוד פעם אחת, רק לוודא שהיא שם, איתנו, אורידיקה, כדי לא לפרום את חוט האהבה, מתוך תקווה שנוכל – עוד כמה צעדים, ממש עוד כמה פסיעות – לפסוע שוב בביטחון ובאהבה בממלכת החיים. אבל דווקא זה – דווקא ההיאחזויות האלה (רק עוד פעם אחת) – יש בהן כדי להמית: הדיבור שוב ושוב על מה שהיה לא מאפשר תנועה. יש בו הליכה מעגלית, חזרתית, על מה שנאמר כבר, על הפגיעות שהיו, הכאבים, המִשקעים. כמו אורפאוס, אנחנו בטוחים שבמבט הזה נוכל להציל את האהבה שלנו, אבל כמותו – אנחנו למעשה – בבלי דעת – ממיתים בהיאחזותנו גם את הטוב שהיה באהבה ועוד יותר מזה: ממיתים את מה שעוד יכול להיות: אֶת הסיכוי של האהבה ההיא להיות מותמרת בבוא הזמן לאהבה אחרת בינינו, כזאת שיש בה קרבת-לב ונפש כמו שיכולה להיות רק בין אלו שנפשותיהם נקשרו זו בזו בקשר בל ינתק.

אם נהיה בטוחים בקיומה של האהבה הזאת ובחוסנה – גם אם איננו מסבים את מבטנו לאחור – ונאפשר לעצמנו להתקיים ברווח השקט, תוך ידיעה שאורידיקה האוהבת איתנו ושאהבתנו איתה, נוכל לאפשר את התנועה לעבר החיים: לאחר זמן של רווח, הקשר יפסיק אולי לסבוב סביב מה שהיה, ומה שיכול היה אולי להיות ולא היה, ויוכל בבוא הזמן להתקיים במרחב אחר: מרחב שיש בו תנועה וחיוּת ואהבת-לב בת קיימא – שבה אורפאוס ואורידיקה חיים, ומאושרים. אהבת-לב שכרוכה בשירת נימי הלב של אורפאוס ואורידיקה הסרוגים אלו באלו, שירת לב כנגינתו של אורפאוס, כרוכה באור הנפקח בבואה של האהבה הזאת מחדש אל דרך החיים כהיפקח השמש בבוקר, כהיפקח תינוק אל העולם: בשיר ובאור, באור ובשיר.

אבל האם אפשר באמת "להתחיל מחדש", חלק ונקי, מאל"ף, כמו צעד ראשון? הרי הצעדים הקודמים זְכורים בכפות הרגליים, זכורים במְכַל הנפש; לעולם אנחנו נושאים אִתנו את הצעד הראשון שצעדנו כאשר פסענו לראשונה, את הצעד הראשון בכניסה אל הגן, לבית הספר, את כל צעדי ההתחלה שאי פעם נפשנו פסעה לעשות. הנפש שלנו נושאת בחובה את ההצלחות ואת אי ההצלחות, את הניסיונות והאכזבות, את ההתחלות: אלו המהוססות, ואלו שבבת אחת; את הפרידות: אלו שבקאט ואלו המתמשכות; אֶת כל העניינים הבלתי גמורים שלנו היא זוכרת, הנפש, ונושאת אותם אִתה – לכל התחלה שנתחיל. הלא תמיד ישנם משקעי זיכרון, משקעי השפעה, אם לא זיכרון מודע – אז רישומֵי הדברים בגוף הזוכר.

והאם באמת אפשר "לגמור משהו"? לגמרי לסיים, לגמרי לסגור, לגמרי להשאיר מאחור?

בשיר יפהפה שנתקלתי בו השבוע[1] אומר לנו ט.כרמי שלא, שאי-אפשר. כך הוא כותב:

אָלֶפְתָּיו/ ט.כרמי

מִסְתַּבֵּר, שֶׁקָּשֶׁה לְהָבִיא מַשֶּׁהוּ לִידֵי גְמָר גָּמוּר וּמְסֻיָּם

וּלְהַתְחִיל מֵאָלֶף רַעֲנָן וּמְבֻיָּשׁ.

נִצְטָרֵךְ, אֵפוֹא, לְהִתְרַגֵּל לְהַתְחִיל מִיָּשָׁן

וְלִגְמֹר תָּמִיד מֵחָדָשׁ.

*

בעצם, אומר לנו כאן ט.כרמי, אין דבר כזה להתחיל מאל"ף. אין דבר כזה "גְּמָר גמור ומסוים". אנחנו תמיד נושאים אִתנו את ה"ישן" – את כל המטען שלנו, את עברנו, את זיכרונותינו, את האנשים שאהבנו ואלו שאהבו אותנו, את אלו שפגעו בנו ואת אלו שפגענו בהם, את התקוות שלנו, את חלומותינו, את הדברים שרצינו לעשות ולא עשינו, את אלו שהצלחנו לעשות. ועם כל זה אנחנו באים אל ההתחלה החדשה שלנו – מתחילים אותה מִיָּשָׁן. אבל – הוא אומר לנו בסיומו של השיר – אל תישארו ב"ישן", אל תוך הישן הזה – אל תוך העבר – תזרעו חדש. תמזגו את החדש לישן, תערבבו את כל האותיות אלו עם אלו, תתחילו מחדש גם אם החדש הוא "בֵּי"ת", תאפשרו לעצמכם את חדוות גילוי החדש בתוך ה"ישן", בתוך מה שהנכם. אל תשאפו למחוק את הישן. תנו לו את המקום שלו, הוא חלק מכם, קבלו אותו באהבה; תקבלו את הישן – על כל מִשְגָיו, כישלונותיו, מבוכותיו – תסלחו לו, תאספו אותו אליכם, אל תבקשו למחוק אותו; קחו אותו יד ביד ותעשו לו הכרות עם החדש, שלבו ביניהם, ערבבו בין הת"ו של ה"גמוּר" ובין ה"אלף" של החדש. האותיות הרי מעורבבות ממילא: אין דבר כזה ת"ו מוחלטת, סופית, עם נקודה אחריה, שלא מנביעה מתוכה עוד גל של התחלה. ואין דבר כזה אל"ף "רענן ומבויש", שלפרק ידו לא מחובר חוט – חוט שאליו קשורים כל הת"וים שקדמו לו, מזכירים לו מנין בא ודוחפים אותו – בפיכחון וידיעה של ת"ו, פיכחון וידיעה של קשישת האותיות – ללכת קדימה, אל הגילוי. האל"ף והת"ו סרוגות זו בזו, משולבות: "אָלֶפְתָּיו" כמאמר הכותרת.

תתחילו מישן, אומר לנו ט.כרמי, כי כך מתחילים – עם הישן שיכול לעתים להיות שק משא כבד ולעתים יכול להיות שק מתנה ולעתים גם וגם; ותגמרו מחדש – תסיימו אחרת, תעשו איזה טוויסט, תכניסו להתחלה שלכם –  הנושאת עמה את הישן – איזה אחר, איזה חדש שאף פעם עוד לא היה לה.

אז לשנה הזאת אאחל לכם, קוראי השורות האלו, שתתחילו מִיּשָׁן – תקבלו אליכם בזרועות פתוחות ורחבות ובנשימת עומק אֶת הישן שלכם – את הישן שיכול להשתנות ואתם מקווים שישתנה, ואת הישן שהוא אתם, שהוא חלק מכם שיהיה תמיד. תאספו אותו אליכם במחילה ובחסד ובהכרת תודה: לולא הוא – לא הייתם אתם. לולא הוא – לא הייתם מרוויחים אנשים יקרים שהוא זימן לכם, לא הייתם לומדים, לא הייתם מגלים בעצמכם תובנות ובינה, לא הייתם מרוויחים את עצמכם. לולא הוא – לא הייתם נדחפים קדימה אל האל"ף שלכם הממתין מעבר לפינה.

אז תתחילו מִיּשָׁן וקחו אותו עמכם למפגש עם החדש – אפשרו לעצמכם להמשיך עם חדש, להמשיך מחדש, כשהאל"ף והבי"ת, הלמ"ד, המ"ם, השי"ן, הת"ו – משתרגות להן אלו באלו, כותבות ביחד שיר ישן-חדש לשנה טובה, נשומה ומוּשֶׁרֶת.

ואני מתחילה-חדשות:

• סדנת כתיבה לילדים בגיל 10-12 – שישה ימים בחופשת סוכות
• סדנת כתיבה לנשים – 12 מפגשים – החל מ- 6/11/16

מוזמנים לספר לרוצות ולרוצים לכתוב ולמוכנים/ות לגלות חדש בתוך ישן.

מכאן ואילך מתמקד הסיפור בניסיונותיו ומאמציו של הילד לתפוס כוכב: בהתחלה הוא קם מוקדם מאד בבוקר, שהרי אז – הוא חושב לעצמו – הכוכבים כבר עייפים, אבל שום כוכב  לא נראה בשמיים. הוא יושב וממתין כל היום בסבלנות רבה, עד שלבסוף, ממש לפני השקיעה, הוא מבחין בכוכב אחד. הילד מנסה לתפוס אותו: הוא מטפס על העץ הגבוה ביותר שמוצא, מנסה להשתמש בגלגל הצלה, חושב לטוס לשמיים בספינת חלל, מבקש עזרה משחף – אבל כל הניסיונות האלו לא צולחים. ההתמדה של הילד, האמונה שלו ודבקותו בניסיון להגשים את חלומו חודרים אל הלב.

אני נזכרת בשיר ישן של לוי בן אמיתי – "לחלום, לשיר": "אֶחָד צָרִיךְ לָשֵׂאת בְּלֵּב חֲלוֹם,/ שֶׁהָרַבִּים שְׁכֵחוּהוּ./ תָּמִיד לַחְלֹם, לַחְלֹם./ אֶחָד צָרִיךְ לִנְצֹר בַּלֵּב חֲלוֹם,/ אֲפִלּוּ יִוָתֵר לְבַד.// מִישֶׁהוּ צָרִיךְ לָשִׁיר אֶת הַחֲלוֹם,/ גַּם בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלוֹ./ תָּמִיד לָשִׁיר, לָשִׁיר./ מִישֶׁהוּ יוֹסִיף לָשִׁיר אֶת הַחֲלוֹם./ אֲפִלּוּ יִוָתֵר אַחְרוֹן."

כך הילד בסיפור, נוצר בלבו חלום, אפילו שהוא לבד בחלומו – אולי אפילו דווקא משום שהוא לבד בחלומו –  ומנסה לשיר את החלום: עושה כל שביכולתו כדי לנסות להגשימו, לא מוותר, מעלה במוחו רעיונות יצירתיים. אבל באיזשהו שלב לאחר שניסה כבר כל כך הרבה רעיונות ואף אחד מהם לא צלח – מגיע השלב שבו הילד מתייאש: "הילד התיאש. הוא חשב שלעולם לא יצליח לתפוס כוכב", מספר לנו המספר בפשטות האופיינית לספר. אבל דווקא אז, בנקודה הזאת, שבה הכל נראה חסר תקווה ושחור – פתאום רואה הילד משהו זוהר שצף על פני המים: "זה היה הכוכב היפה ביותר שראה מימיו. כוכב-תינוק שנפל כנראה מן השמיים".  לאחר שהילד מנסה לתפוס את הכוכב ולא מצליח צץ במוחו רעיון: "אולי הגלים יסחפו את הכוכב אל החוף והוא יוכל לתפוס אותו?" – הציפיה של הילד מתוארת באריכות: "הוא צעד על החוף הלוך ושוב… וחיכה…" – אומר המשפט הכתוב על פני שני עמודים שלמים עם תמונתו של הילד ניצב על החוף לנוכח הים הגדול.

גם בנו, הקוראים, מתעוררות הציפיה והתקווה וגם המתח: מה יעלה בגורלו של הילד ובגורל הכוכב? האם הילד יצליח לתפוס את הכוכב שלו? – תמונת האושר של הילד בעמוד הבא מלמדת אותנו שכן. הילד ניצב שם, ליד כוכב גדול שנראה ככוכב-ים, שמח ומאושר, והכתוב אומר כך: "… והנה, הכוכב באמת נסחף אל החול הזהוב הנוצץ. הילד תפס את הכוכב. כוכב משלו."; והתמונה החותמת את הספר היא תמונה שבה אוחז הילד בידו את הכוכב.

במהלך הקריאה עוברים הקוראים תהליך של ציפיה ותקווה יחד עם הילד אך בה בעת הם הלא יודעים שאין זה אפשרי לתפוס כוכב. הפער בין הידיעה הזאת לבין התקווה שימצא כוכב מעצים את המתח שמעוררת הקריאה. והנה, מתגלה לנו בסיומו של הסיפור שהילד מצא כוכב. אולם הכוכב שמצא לא נפל לידיו בתהליך פלאי – שהיה גורם לכל הסיפור להיראות בלתי אמין – אלא הילד שכל כך רצה בכוכב הצליח לראות בכוכב ים את הכוכב הנחשק שלו. זאת אומרת, שגם כאשר חוקי המציאות לא אפשרו את קיום משאלתו – הילד יכול היה לאמץ לעצמו נקודת מבט על המציאות שתאפשר לו למצוא בתוכה את אשר כמה לו. יש כאן בעיני מסר חשוב ונהדר שמלמד אותנו שלעתים הדרכים למציאת מה שחשקנו בו הן מפתיעות ובלתי צפויות אם רק נפקח עיניים להביט.

כוכבו הנוצץ והמאיר של הילד לוקח אותי לשורות העוסקות באור; אני חושבת על השורות משירה של חוה אלברשטיין "גם אתה תעבור" – היא כותבת שם ככה: "כשהחושך יורד והפחד גובר/ אל תצעק כמה חושך/ בוא תדליק איזה נר". לילד שבסיפור היה חשוך; אבל הוא לא חיכה שהכוכב יפול ויגיע אליו אלא התאמץ כדי לנסות לתפוס אותו, כדי "להדליק איזה נר". שלא כמו בשורות אחרות העוסקות באור – "שמש,הביאו שמש/ אם שָמי מעוננים" – שבהן הדוברת קוראת אל האחרים שיביאו את השמש למענה, הילד בסיפור – שגם שמיו היו מעוננים בבדידותו ובתפילותיו לכוכב שיהיה חבר שלו – נאבק להביא את האור בעצמו. אך משהוא לא מצליח להביא את האור שבחוץ אליו הוא מבין שהאור למעשה נמצא בתוכו, כמו שאומרות השורות הבאות בשירה של נעמי שמר: "עוצמת את עיני/ אבל השמש היא בפנים". זאת אומרת, הילד מבין שהכוכב שלו נמצא למעשה בתוכו ולכן הוא יכול לבחור לראות אותו באובייקטים שונים בחוץ, כמו כוכב-ים למשל.

אחד הדברים היפים ביותר בעיני בסיפור הוא שהילד כלל לא יודע שמדובר בכוכב ים. למעשה גם הטקסט לא אומר זאת מפורשות. זאת אומרת, הילד לא חש בשום פנים ואופן שעשה פשרה כלשהי או שויתר על הכוכב שלו. הוא רואה את הכוכב שבמים ובטוח שזה אכן הכוכב, כוכב-תינוק שנפל כנראה מן השמיים. ואולי מה שהסיפור אומר לנו כאן הוא שכאשר מאד מאמינים במשהו ורוצים אותו ופועלים כל כך על מנת להשיגו – אפשר למצוא אותו בכל מיני אופנים, וכל עוד אנחנו נושאים את האמונה בתוכנו – לא נדע אפילו שאלו אולי לא האופנים שאליהם התכוונו.

אם כן, הסיפור מלמד אותנו משהו חשוב על יכולתנו לברוא: יכולתנו לפעול להגשמת משאלותינו ויכולתנו לברוא את הגשמתן במרחבי הנפש שלנו, כפי שהילד ברא לו את הכוכב שלו בעיני רוחו, שאִפשר לו להבחין בכוכב שבחוץ.

ונדמה שאין מלים מתאימות יותר לסיום הפוסט הזה ממילות השיר: "שמור לך חלום קטן" שתרגם אהוד מנור: "שא את עיניך מעלה, / שְמע איך לוחש הרוח הלילה, / שים את ידך ביד הענן / ובקש חלום קטן. // זרוק עוד כוכב לרשת, / בוא רגע אל מעבר לקשת / תן את קולך בזמר ישן / ובקש חלום קטן.  //על כֶּתֶף ענן עם הרוח, / על מים טובים, / אל לב האגם הזרוע / אור כוכבים. // אל תחכה בשער עד שתקום איילת השחר, / עד סוף הדרך, עד כלות הזמן, / שמור לך חלום קטן."

תחלמו, זִרקו כוכב לרשת, תנו ידכם ביד ענן וצאו במסע לתפיסת הכוכב, להגשמת אורו.

*

בחופשת חנוכה אקיים במשך  6 ימים סדנת "לכתוב אור" לבני נוער – שבה נבקש להדליק איזה נר בכתיבה. לכל הפרטים לחצו כאן. 

לפני כמה חודשים נתקלו עיני בקול קורא לאנתולוגיה חדשה – בעריכת המשוררת ריקי כהן – ששְׁמה: "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה", בהתבסס על הציטוט הידוע של סימון דה בובואר. הקול הקורא קרא למשוררות ולצלמות לשלוח שירים וצילומים לאנתולוגיה בהשראת המשפט הזה. התיישבתי לכתוב. "לא נולדתי אשה, נעשיתי", היה המשפט הראשון שעלה בראשי, בגוף ראשון, ומתוכו נולד השיר שכתבתי במשך כמה ימים.

אנחנו נולדות תינוקות. גברים נולדים תינוקות. כבר אז, כידוע, מתחילה החלוקה. ורוד לבנות, כחול לבנים. שמלות, קוקיות, סרטים ובובות לבנות, מכוניות ונעלי ספורט לבנים. תהיי עדינה, מתוקה. תהיה גבר. זכורה לי פעם שחיכיתי בתור לבדיקות דם ולפני היה ילד כבן חמש-שש שבכה כשיצא מהבדיקה, מלווה באביו. "אתה גבר", אמר לו האב, "גבר לא בוכה".  מגיל חמש מחונך הילד הזה להשתיק את בכיו, להשתיק הבעות הנתפשות כמעידות על חולשה או אפילו על רגש טבעי של כאב.

ילדות, לעומת זאת, מוסללות לפסיביות, לעדינות, לרגשנות, לריצוי. לפני שנים עבדתי בגן ילדים ובחג הפורים הגעתי מחופשת לנסיך. "איזה יופי", "אמרה לי הגננת, "התחפשת לציירת", "לא, התחפשתי לנסיך", הסברתי; "נסיכה", היא תיקנה, "לא… נסיך…", התעקשתי. מיותר לציין שכל הילדות בגן התחפשו לנסיכות וכל הילדים התחפשו ללוחמים או אבירים או שאר מיני תחפושות לוחמניות. בעיניה המבולבלות של הגננת ראיתי אז את ההשתקפות של הסדר החברתי הברור כל כך, המקוטלג, שאפילו אשה המחופשת לנסיך יכולה לערער עליו.

ולתוך זה אנחנו גדלות, גם כיום. וברבות השנים שוכחות שלא נולדנו כך אלא נעשינו. שהנסיכה הלבושה במיטב שמלותיה המפוארות, התפוחות, הגנדרניות, הממתינה לנסיך שלה, היא רק תחפושת. ומי שמעזה להשיל מעליה את התחפושת הזאת – מקוטלגת כ"גברית", כאילו יש רק דרך אחת, מאד מסוימת, להיות אשה. לערעור על הסדר החברתי יש מחיר. אבל גם להישארות בתוכו: מחיר של השתקת קולות אחרים בתוך הנפש, קולות המבקשים לעצמם משהו אחר. לעתים החברה ממסכת כל כך את הקולות האלו עד שאפילו האשה או הנערה עצמה לא יכולה לשמוע את קולה שלה, לדוגמא אשה הנמצאת במערכת יחסים שבה היא מרצה את בן זוגה באופן אוטומטי ולא קשובה לצרכיה שלה ואולי אף כלל אינה מודעת להם; אשה המגלה בגיל מבוגר את משיכתה המינית לבנות מינה משום שכלל לא העלתה את האפשרות הזאת לגבי עצמה בתוך חברה המכוונת להטרו-נורמטיביות; אשה המוותרת על קריירה משמעותית ועל הגשמה מקצועית לטובת טיפול בילדים ובבית ; אשה שנישאת ומיד מביאה ילדים כי "ככה זה" מבלי לשאול את עצמה אם הרצון הוא באמת שלה ועוד.

לעתים מפגשים שונים במהלך החיים עשויים לסדוק משהו במעטפת הזאת ולחשוף את הקולות הרוחשים מתחת, המבקשים להתגלות. אלו יכולים להיות מפגשים עם טקסטים (כגון זה של סימון דה בובואר למשל או כגון הטקסטים האמיצים שלוקטו לאנתולוגיה "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה") או עם נשים אחרות שמראות שאפשר גם אחרת, שאפשר גם למצוא דרך לתת ביטוי לקול הפרטי שלך. ולעתים זה שילוב של מפגש עוצמתי הן עם נשים אחרות והן עם טקסטים, כפי שקורה בסדנאות הכתיבה לנשים שאני מנחה בשנים האחרונות. מרגש אותי מאד להיות עדה כל פעם מחדש לעוצמה שמוצאות הנשים בתוכן לגעת במשאלות כמוסות, בתשוקות, בכאבים, בקולות רדומים לעתים, להעיר ולבטא אותם במלוא צלילותם. מרגש אותי הכוח שהן מעניקות זו לזו, הכוח שהן שואבות מן הטקסטים והאופנים שבהם הן כותבות מחדש את הטקסטים שעמם הן באות בדיאלוג.

אני מרגישה שבמפגשים האלו הציפיות, המוסכמות, ה"מה יגידו" – מוּשָלים, וחומרי הנפש הראשוניים מונחים כמו אבני בניין רכות, שניתן ללוש ולעצב אותן ולבנות מחדש, לערער על מה שנתפש כמובן מאליו לכאורה, לשאול שאלות, להעז לחקור ולשאול, ולכתוב. לכתוב. לקעקע על הדף את הקול המתהווה, המאפשר לעצמו להישמע, המבקש להיות חקוק.

אני נדהמת כיצד לעתים כבר במפגש הראשון נוצרת אינטימיות בין הנשים, מרחב שמאפשר מיד לשים על השולחן ולשתף את מה שבחיי היומיום אולי פחות זוכה לשיתוף, מרחב שמאפשר להשיל תחפושות, מסכות, לגעת בבפנים.

והכתיבה. הכתבה שממקדת, שמחייבת להביט פנימה, שלא מאפשרת לברוח. אֶת השיר שלי לאנתולוגיה לקח לי כמה ימים לכתוב. כמה ימים של התבוננות פנימית, של התבוננות לאחור, של מציאת המלים שידייקו, שידייקו את הנפש שלי ואת אופן הביטוי. ואז מתרחש הקסם הזה – שאף פעם אין לי הסבר כיצד הוא קורה : אחרי הכתיבה הטקסט שאני עצמי כתבתי מגלה לי את עצמי, מספר לי מה בעצם רציתי לומר. כשקראתי את הקול הקורא לאנתולוגיה לא ידעתי מה אני מבקשת להגיד על "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה", או כיצד אני עצמי נעשיתי או מה זה אומר "להיעשות אשה". אבל אחרי שכתבתי ידעתי. אחרי שכתבתי הטקסט שלי עצמו גילה לי, גילה לי את קולי שלי.

מיד אביא אותו כאן לפניכם, שתוכלו לשמוע בעצמכם את הקול, לגלות כיצד אפשר להיעשות כך, וכיצד אפשר אחרת, אבל לפני כן אני רוצה להזמין אתכן, נשים, לסדנת הכתיבה הקרובה לנשים, שתחל ב-13/10/15 ותימשך 12 מפגשים. בסדנא נפגוש טקסטים של משוררות העוסקים בנשים, נפגוש נשים כותבות אחרות, והחשוב מכל – נפגוש ונבטא את קולותינו שלנו, אלו הפנימיים, עמוקים, המבקשים להישמע ולהיכתב. הסדנא מיועדת הן לנשים מתחילות בכתיבה והן למנוסות, המבקשות להביע את קולן הכותב על טהרת וחגיגת מפגש נשי.

והנה השיר שלי, שאני קוראת בקול, כדי שאפשר יהיה לשמוע את הקול בעולם, ומתחתיו השיר כתוב – כדי שאפשר יהיה לקרוא לאט אות-אות, מילה-מילה, את אבני הבניין המרכיבות את הקול השר.

 סוכר / ליאור גרנות

לא נולדתי אשה, נעשיתי.

לתוך מציאות טרם זמנית הגחתי,

גדולה מעט מכף יד,

משקל של חבילת סוכר, אמא אמרה.

יצור קמוט, תוֵי פנים בלתי מובחנים,

צינורות לפה ולשם, אינקובטור;

לא ברור היה אִם אשרוד.

סוכר, היא סוכר הקטנה.

נלחמתי כמו גבר.

גדלתי ילדה, דמעות

היו באות בקלות, מישהו

זרק מילה, אחרת התסיסה נגדי.

הייתי יפה

(דוגמנית-צמרת, אמרה בכיתה בי"ת

המורָה לבלט, המורֶה בתיכון לא אמר

אך שאל במסיבת הסיום  בקול צרוד ולוחש:

אז… יש לך חבר? ו… מתי ניפגש?).

לבשתי שמלות:

הירוקה הארוכה עם הפרחים בצד,

הכחולה המבריקה עם הבד שנצמד,

האדומה המיני (המוכרת אמרה: מהממת! שימי אותה עם חוטיני),

וגרביונים שקופים עוטפים כף רגל נתונה בנעלֵי

עקב דקים, סירה, פלטפורמה, בובה.

וכך יצאתי למסיבה.

במשך שנים רקדתי:

עם החייל, עם הטייס, עם הצייר, עם המרצֶה, עם המתופף.

אחד שרירי וחסון, אחד מזוקן, אחד מבוגר, אחד צעיר וחמוד, בנות עשרים

יוצאות בריקוד.

קימרתי את הגוף בהתאם לצורות כפות ידיהם,  קימרתי חיוך (מיליון דולר),

עצמתי עיניים, הטיתי את הראש לאחור, הסתחררתי. נתתי להם להוביל.

איזה ריקוד זה היה.

בבקרים מצאתי את הלב שלי

מונח לצדי, גרגרֵי סוכר

נשרו ממנו עם כל פעימה, מבקשים להזכיר לי משהו, לא ידעתי

מה.

היום כשאהובתי שוכבת מתחתי

ואני באה אליה

כמו גבר,

כמו אשה,

(כמו גבר שהוא אשה, כמו אשה שהיא גבר, כמו גבר-גבר, כמו אשה-אשה,

כמו ילדה, כמו תינוקת, כמו ילד, כמו תינוק)

אני בוקעת,

נולדת מחדש

אשה בזרועותיה,

לא נעשית,

נולדת.

אצבעותיה משרטטות את תוֵי פני בקווים ברורים, שפתיה

בוזקות על עורי

גרגרים מתוקים

וגומעות.

הימים חולפים שנה עוברת/ בלי מנגינה אני נשארת./ אני אשה שאף פעם בשום מקום/ לא למדה לנגן./ תשמור עלי הפעם שנוכל לנחש כמיטב היכולת/ מה קרוב יותר, / מותי או מותךָ?/ ובין אפשרות כזו ואחרת/ המנגינה איננה נשארת./ כל לילה אני צולחת נהרות חמים שורצי תנינים./ מה שהיה היה./ לא יאומן באיזו קלות דעת/ שכחת איך פעם אחת בחיים/ הייתי אשה חיה./ חבל על דאבדין ולא משתכחים/ במיוחד בלילה הזה/ שצורב אותי ככוויה./ מה שהיה היה./ תדבק לשוני לחכי אם אומר עוד פעם מלים של אהבה./ / דבש ובשמים וריחות רוזמרין/ הם מה שנותר לי ממךָ./ והלילה הזה ארוך כל-כך/ ואיום כנדגלות/ מה נשתנה הלילה הזה/ מכל הלילות./ לא אהבה אני מבקשת/ רק מים רבים/ מעל לראשי/ שיכבו את האהבה./ כל מימי הים התיכון/ והים האדום והים השחור/ הם מים של שלוה. // ותר לי הפעם שלח אותי לחופשי/ ואני אהיה מנוחמת וחופשיה./ לא ימצאוני השומרים הסובבים בחוץ/ לא יפצעוני ולא יכוני/ פעם שלישית או שניה./ אבל אתה ישן שנה של שכחה/ וחולם עליךָ ועל עצמךָ/ וגם לי יש כוח בלתי משוער/ לשכוח מה שצריך לשכוח/ בעיקר לשכוח אותךָ"

    (דליה רביקוביץ/ חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה)

                                          *

תדבק לשוני לחכי אם אומר עוד פעם מלים של אהבה, היא אומרת לעצמה. תדבק לשוני לחכי, תדבק לשוני, אם עוד פעם. אוי ואבוי לךְ אם עוד פעם תגידי, אסור לך, היא מאיימת על עצמה, מתרה בעצמה, וזאת משום ששוב חזרה על כך, שוב אמרה מלים של אהבה, חזרה ואמרה מלים של אהבה להוא שישֵן שינה של שכחה, להוא שממלא את לבה, שהאהבה אליו כמים רבים, שוצפים, גואים, לא אהבה, לא אהבה, לא אהבה אני מבקשת, רק מים רבים מעל לראשי שיכבו אותה. היא מחפשת את החולצה השחורה. החולצה שהוא אהב, שהיא אהבה, אהבה את עצמה בתוכה, אהבה את ההשתקפות שלה בעיניו. עיניו שהביטו בה ללילה אחד, לילה אחד של תשוקה, של אובדן החושים, עד שהגיע הבוקר. בבוקר פג הקסם. היה הקסם או שלא היה? הלא גם עכשיו לילה. אבל בלילה הזה המים עולים על גדותיהם, מאיימים להטביע, נהרות חמים שורצי תנינים, בכל לילה. לו היתה יודעת לנגן. לו היתה יודעת לנגן היתה שרה לעצמה, היתה ממלאת את הלילה בצלילי מנגינה, היתה ממלאת את לבה הסתום, מלא עד גדותיו ברגש ההוא – אהבה. רק מים רבים, רק מים רבים. כל מימי הים התיכון והים האדום והים השחור. היא חוזרת לשם מתוך כפיית חזרה, רצון הילדה להרגיש פעם, לו עוד פעם, לו פעם אחת את שבאותו הלילה. היא הולכת לשם, עיוורת היא הולכת לשם, היא פוסעת בחשכה, מוטחת אל קירות החושך, תרה אחריו, מוצאת, פונה אליו במלים הכתובות בלבה, נתקלת בקירות החושך, בקירות שנת הקרח שלו, קירות זויתיות לבו. לא עוד פעם, לא עוד פעם, היא ממלמלת לעצמה, מנסה לעצור את דימום הפציעה של היתקלות נפשה בקשיות זויות נפשו, ותר לי הפעם, היא מתחננת. ותר לי, היא פונה אליו כמו לאלוהים, ותר לי, שחרר אותי, גאל אותי. אנא. היא יודעת שהיא זאת הכובלת את עצמה. היא מנסה להשיב לעצמה את השליטה: תדבק לשוני לחכי אם אומר עוד פעם מלים של אהבה, יש לי כוח בלתי משוער לשכוח מה שצריך לשכוח, בעיקר לשכוח אותךָ. לשכוח אותך, לשכוח אותך, לשכוח אותך, היא משננת לעצמה, כמו כישוף. יש לי כוחות בלתי משוערים. היא מנסה לטשטש את מראה פניו – פניו העולים מולה בכל בוקר, פניו המוארים, הרכים, הטובים, החומלים, פניו הקוראים לתוך נפשה, לא, לא, פניו הזויתיים, האטומים, הקפואים, פניו השוכחים, פניו המוסבים ממנה והלאה, והלאה, והלאה, אל כל מימי הים התיכון והים האדום והים השחור, אל כל המים שבעולם.

היא מקרבת אפה אל הכר, שואפת לקרבה. דבש ובשמים וריחות רוזמרין. עובר יום ועוד יום וכל הלילות האלו שורצי הנהרות, שורצי התנינים, הריח דוהה. היא מושיטה את היד, מנסה לאחוז, איפה אתה, איפה אתה, איפה אתה, הידיים שלה תופסות אויר, היא באה אליו, שוב באה אליו, עוד מילה של אהבה, זה היה שם פעם, הוא היה, היה את הלילה ההוא, היתה החולצה השחורה, היא יכולה למצוא את אשר היה. אבל לא, שוב, הוא איננו שם, רק קליפה של מה שהיה פעם הוא. לא יאומן באיזו קלות דעת הוא שוכח אותה. תדבק לשוני לחכי, תדבק לשוני לחכי, תדבק לשוני לחכי. ידבקו רגלי, שידבקו רגלי, שלא יוליכו אותי שוב לשם, להידפק על שערי לבו הנעולים, להיתפס בידי שומרי הלב המיומנים, מנטרלים אותי תוך רגע, מכים ופוצעים אותי, פעם שניה ושלישית ועשירית. שערי הלב האטומים שלו. שום שריר לא זע בפניו, שום ניע. הוא ישן שינה של שכחה. היא מכה בחזם של השומרים. לקול צחוקם, לקול צחוקם. אגרוף של ילדה על לב פלדה, הם צוחקים. מה תעשה עם כל הכעס הזה, במי תטיח את אגרופיה, היא פונה אל עצמה. קורעת בזעם את החולצה השחורה, משליכה אל הפח, מכבסת את המצעים ההם עם ריחות הבשמים, רק מים רבים מעל לראשי, היא מבקשת, רק מים רבים מעל לראשי. אל תחזרי לשם, אני מתחננת אליך, היא אומרת לעצמה. תדבק לשונך. הדבר הזה המושך אותך בעבותות פעם אחר פעם, הרצון לחזור שוב ללילה ההוא, לחפש אהבה, כקבצנית את מחפשת. מלאי האהבה שלו אליך נגמר. היה זה רק הלילה ההוא.

מה נשתנה הלילה הזה, הלילה הזה, הלילה הזה שצורב אותה ככוויה. מה נשתנה. הלילה הזה כולו מרור, היא חושבת לעצמה.

הי, את זוכרת? את זוכרת איך פעם אחת בחיים? איך פעם אחת בחיים היית אשה חיה?

הי, תפתחי את הארון, יש כאן כמה שמלות מסתתרות, לא שחורות, שמלות צבעוניות, צוחקות. יש לך כוחות בלתי משוערים. ותרי לעצמך, ותרי לעצמך, שחררי את עצמך לחופשי. היי מנוחמת וחופשיה. ראי, קלו המים, אין תנינים. 

תלמדי לנגן.

*

לקראת האביב מאחלת חרות לכולנו, שיהיה בנו האומץ לשלח עצמנו לחופשי, לבקש אהבה ולזכות בה, לנגן.

ולקראת אביב מזמינה אתכן לסדנת כתיבה ייחודית לנשים שבה נתור אחר אוצרות נפש כמוסים ונשלח אותם אל החופש, אל הדף

לפרטים נוספים: http://tinyurl.com/k4t6njh