"הלכתי עם אמא להכיר את הגן/ ואת הגננת בת שבע /אמא סיפרה שאני בן שלוש/ (היא בכלל שכחה את ורבע)/ אמא אמרה עוד מילים של גדולים/ אמרה: "ילד נוח וקל"/ ראיתי שם טרקטור וסתם גלגלים/ וקטר (אבל קצת מקולקל)// ואחר-כך שמעתי/ "הוא קצת מתבייש"/ ושיש לנו כתובת,/ וטלפון יש./ אבל דבר אחד חשוב/ אמא לא אמרה./ ובגללו אני עכשו/ עצוב נורא נורא/ שסבתא קוראת לי יותמי,/ ואמא קוראת לי צ'יצ'ון/ ואבא קורא לי חמודי,/ ואומר שאני מוקיון.// אז אם אלך מחר לשם,/ היא תקרא לי סתם/ יותם."

הדבר החשוב שאמא שכחה לומר הוא השמות הייחודיים שבני המשפחה קוראים בהם לילד, שמות של אהבה, כאלו שהופכים אותו להיות שייך ומיוחד, לא "סתם יותם".

אני חושבת על השמות שקוראים לנו בהם לאורך הילדוּת שלנו, ולא רק שמות קונקרטיים אלא גם מסרים שמעבירים לנו על האופן שבו אנחנו נתפשים בעיני האחרים המשמעותיים לנו.

הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט דיבר על "תפקיד הראי של האֵם והמשפחה בהתפתחותו של הילד" וטען שפניה של האֵם הם למעשה הראי הראשון שפוגש התינוק במפגשו עם העולם: כשהאם מביטה בתינוקה המחייך היא מחייכת אליו חזרה ואומרת: "אתה שמח!", כשכואב לו – היא מעווה את פניה בהבעת כאב, ואומרת: "אוי, כואב לך". דרך מבטה לומד התינוק על עצמו ועל תחושותיו, לומד להכיר את עצמו. ויניקוט שואל מה קורה לתינוק שאמו לא משקפת לו את פניו אלא את מצב רוחה שלה ואומר שתינוקות כאלו ינסו לנבא את החזות האמהית המשתנה כשם שבודקים את מזג האויר או שיפתחו דפוס של הימנעות מלהביט (ויניקוט, 1995/1971, עמ' 129).

למעשה, כולנו אוצרים בתוכנו את המבטים של האחרים כלפינו שמיתרגמים לקולות שמופנמים בנפשנו. המבטים הראשונים הם המבטים של הורינו. לעתים אלו מבטים מיטיבים ומצמיחים שמאפשרים לנו לראות את הטוב והיפה שבנו, ולעתים אלו מבטים מביישים, מאשימים, ביקורתיים, לא מרוצים, שגורמים לנו לחוש אשמה או חוסר מסוגלות.

הקולות האלו מדברים אלינו מאז שאנחנו נולדים, ואחר כך תופסים מקום בנפש ולא פעם גם מכוונים את ההתנהגות שלנו ואת הבחירות שלנו.

אני חושבת על זה שכל אחד צריך שיהיה לו לפחות קול אחד משמעותי מיטיב בתוכו, שגם בזמנים קשים ידע ללחוש באוזניו: אתה נהדר, אתה מסוגל, יש לך כוחות, אתה מיוחד, יש לך את כל מה שצריך כדי להצליח, אתה אהוב.

עבור מטופלים שלא נוכח בתוכם קול מיטיב שכזה – המטפל.ת יכול.ה להוות את הקול הזה, של המבט הרואה והמתפעל. עם הזמן וככל שהקול הזה מופנם הוא מאפשר למטופל להכיר את הטוב שבו ולחוות אותו כשלו.

קולות מזיקים שהופנמו בנפש נצרבו בתוכה כמובן. אבל גם מולם ניתן לעשות עבודה: להביט בהם היום ממבט אחר, הנושא בחובו לא רק את הילד.ה שהיינו אלא גם את האיש או האשה הבוגרים שאנחנו ולנהל איתם דיאלוג אחר: לא כזה שנאלץ לקבלם – כפי שאולי היה בילדוּת -  אלא כזה שמוחה נגדם, חותר תחתם ומתעמת איתם.

המשוררת היפנית שיבטה טויו, שהחלה לכתוב שירה בגיל 92, כתבה בשיר "כשאני עוצמת עיניים", כך: "כשאני עוצמת עיניים/ שתי צמות קלועות לראשי/ ואני מתרוצצת מלאת חיים// קול אמי קורא לי מרחוק// עננים לבנים נשרכים בשמיים/ מעל שדה פרחים רחב// עכשיו, בת תשעים ושתיים,/ כשאני עוצמת עיניים/ עולם הרגעים שהיו/ משמח את לבי מאד". (מתוך הספר: "הבוקר בא תמיד" (תרגם: איתן בולוקן), עמ' 18, הוצאת לוקוס, 2017). ובשיר אחר מתוך אותו הספר: "כשאני נעשית בודדה/ אני חופנת בשתי ידיי/ את קרני השמש/ החודרות מבעד לחריצי הדלת/ וטומנת בהן את פניי/ שוב ושוב// חומן מעלה בי את חומה של אמי// "אמא, את רואה איך אני מתגברת?"/ אני לוחשת וקמה על רגליי" (שם, עמ' 36).

גם בגיל הותיק הזה היא נושאת בתוכה את קולה של אמא, זה שלמענו שווה עבורה להתגבר ולקום על הרגליים.

כאיזה תרגיל ביבליותרפיה אני מזמינה אתכם, מי שקורא.ת את השורות האלו לחשוב על קול מיטיב אחד שהולך אתכם: מישהו שאמר לכם דברים טובים, אוהבים, שראה את היופי שבכם. כתבו משפט או משפטים שהוא אמר לכם.ן מן הזיכרון. מהמשפטים האלה אתם יכולים לצאת לכתיבה – לאפשר לקולות המיטיבים האלה שאתם נושאים אתכם להתגבר ולהתעצם, לתקף את נוכחותם עבורכם כקולות של אהבה.

*

ב15/5 אנחה סדנת כתיבה בת שלושה מפגשים בשם "לכתוב את הקולות" – שבה נכתוב אל נמענים פנימיים בתוכנו, על קולות שאנחנו נושאים איתנו, ומתוכם ננסה לזקק את הקול שלנו ולכתוב אותו, ברור וצלול.

לקריאה נוספת ולהרשמה: http://bibliotherapy.co.il/courses/me-and-the-other-workshop/

להזמנה נוספת:

לכתוב את הקולות סרטון

*

מקורות:

ויניקוט, דונלד. [1995 (1971)] משחק ומציאות (תרגם: יוסי מילוא), הוצאת עם עובד.

טויו, שיבטה. (2017). הבוקר בא תמיד (תרגם: איתן בולוקן), הוצאת לוקוס.

"על גבעה שטופת רוחות, /לבדו,/ בלי אף אחד שיוכל להיות חבר שלו,/ גר משהו אחר" (קֵייב, קתרין (1994) [1999]. משהו אחר. אור יהודה: הוצאת הד ארצי ושבא. איורים: כריס רידל).

במלים אלו נפתח הספר: "משהו אחר" המגולל את סיפורו של "משהו אחר", יצור ש"ידע שהוא אחר כי כך אמרו לו כולם" (שם). הספר מתאר בפנינו את ניסיונותיו של משהו אחר להתחבר ולהשתייך, את הדחייה שסופג מן החברה, את האופן שהוא מפנים את הדחייה החברתית ונוקט גם הוא באופן פעולה זהה כלפי "מישהו" – יצור שנראה לו "בכלל לא כמוני" – ואת החברוּת המיוחדת שהוא מצליח לבסוף ליצור עם "מישהו".

   מי מאיתנו לא מרגיש לפעמים "משהו אחר"? מי מאיתנו לא חווה תחושות של חוסר שייכות לקבוצה? מי מאיתנו לא נדחה או לא דחה? – הספר פוגש אותנו באזורים הנפשיים האלו: של הצורך להשתייך, של הצורך בקבלה, חברות ואהבה, של הקושי להתיידד והקושי לקבל את מי ששונים מאיתנו ואת התקווה שאלו בכל זאת אפשריים.

   עבור ילדים נושאי השייכות והחברות, המיקום בהיררכיה החברתית, קבלה ודחייה – הם נושאים המהווים נדבך מרכזי בעיסוק שלהם, בתחושת ה- well being שלהם בבית הספר ובמסגרות חברתיות וכן באופן שבו הם בונים לעצמם את הדימוי העצמי שלהם.

קבוצות רגשיות של ילדים עוסקות, לפיכך, פעמים רבות במיומנויות חברתיות, בדרכים ליצירת קשרים חברתיים, בעיבוד רגשות ובאופן שהילדים מְתָקשרים את רגשותיהם ואת הצרכים הרגשיים שלהם אל החוץ באופן שגם מיטיב איתם וגם מתקבל בקבוצה באופן שניתן להקשיב לו. אולם לעתים דיבור ישיר על מצבים רגשיים ועל סיטואציות חברתיות שונות יכול להיות מאיים מדי עבור ילדים: הם עלולים לחוש חשופים מדי בדיבור כזה ונטולי הגנות.

השפה הטבעית לילדים היא שפת המשחק והיצירה. כאן מגיעים לעזרתנו, המטפלים, אמצעים עקיפים בשיח עם ילדים – כמו למשל עבודה עם סיפור.

בשיח באמצעות סיפורים – הקרובים למצבים הרגשיים שחווים הילדים –  הם יכולים להביא את עולמם הפנימי באופן מעמיק ובה בעת תוך תחושת ביטחון ושמירה: הסיפור, לכאורה, מספר על "מישהו אחר", לא עלי. באופן זה, יכולים הילדים לדבר באמצעות הסיפור באופן השלכתי: הם מדברים על הדמויות בסיפור ואליהן ובאופן זה בעצם מדברים על עצמם ועל עולמם הפנימי.

כיצד נעשית העבודה באמצעות סיפור? – בואו ניקח לדוגמא את הסיפור שהבאתי כאן: "משהו אחר". נניח שאנחנו עובדים עם קבוצת ילדים שבתוכה ישנם ילדים החווים דחייה וילדים שהם אלו המדירים את הילדים האחרים (כמובן גם שילד אחד יכול להיות במצבים מסוימים דחוי ובמצבים אחרים – לדחות ילדים אחרים). הילדים החווים דחייה עשויים להזדהות עם דמותו של "משהו אחר" בסיפור, ואלו המדירים – עשויים להזדהות עם הדמויות בסיפור שלא מקבלות אותו ("מצטערים. אתה לא משלנו. /אתה לא כמונו./ אתה משהו אחר"). מטרתנו היא לאפשר לילדים החווים דחייה את הבעת רגשותיהם וכן מציאת דרכי התמודדות עם המצב, ועבור הילדים המדירים – לעורר הזדהות עם הדמות החווה דחייה ובאמצעות כך לעורר בקרבם אמפתיה כלפיה, מה שיאפשר להם התבוננות על התנהגותם המדירה ותהליך של שינויה. אם כך, הדמות שבאמצעותה נרצה לעבוד היא דמותו של "משהו אחר" – הילדים הדחויים יחושו ממילא הזדהות עמה, ובקרב הילדים המספקים חוויה של דחייה – נרצה לעורר הזדהות עמה על מנת להפעיל תהליך של אמפתיה.

כיצד אפשר לעשות זאת? – בחלקו הראשון של הסיפור מתוארת דמותו של "משהו אחר" המנסה להשתלב אך נדחית על-ידי האחרים: "כשהיה מנסה לשבת איתם/ לטייל איתם,/ או להצטרף למשחקים שלהם,/ הם תמיד אמרו: "מצטערים. אתה לא משלנו./ אתה לא כמונו. אתה משהו אחר.// משהו אחר עשה כמיטב יכולתו/ כדי להיות כמו האחרים./ הוא חייך ואמר "הַי!, בדיוק כמו שהם עשו./ הוא צייר ציורים./ הוא שיחק את המשחקים שהלם, כשהם הרשו לו. / הוא הביא את ארוחת-העשר שלו בשקית, בדיוק כמו כולם. אבל זה לא עזר (…) "אתה לא שייך לפה", הם אמרו. "אתה לא כמונו. אתה משהו אחר." משהו אחר הלך הביתה" (שם). לאחר שחוזר "משהו אחר" לביתו אפשר לומר לילדים כך: "משהו אחר ניסה להשתלב ולהיות חֶלק, אבל לא קיבלו אותו למשחק. הוא כותב ביומן שלו את תחושותיו ומחשבותיו.  מה הוא כותב?" – ולבקש מהם לכתוב בשמו. הבקשה הזאת לכתיבה בשמה של הדמות הדחויה תאפשר לילדים החווים דחייה "לאוורר את רגשותיהם", ולילדים המספקים חוויה של דחייה – לשים את עצמם בנעליו של מי שמודר מן הקבוצה ובאמצעות כך – לפתח רגשות של חמלה כלפיו. אם היינו שואלים את הילדים "כיצד הרגיש משהו אחר?" סביר להניח שהיו עונים תשובות קצרות תוויתיוֹת: "עצוב", "מבואס", "לא כיף לו". לעומת זאת, בקשה לכתוב את רגשותיו ומחשבותיו ביומן – שהיא למעשה בקשה לדבר בשמו – מאפשרת הבעה רחבה ועמוקה יותר של מנעד חוויות רגשיות.

ניתן גם לבקש מהילדים לדבר אל הדמויות המדירות את "משהו אחר" – "מה אתם רוצים לומר להם"?" – באופן זה, מדברים הילדים ישירות אל החלקים המדירים בתוכם, ואלו שחווים את הדחייה – מוצאים דרך לדבר אל הדמויות המדירות בסיפור באופן שאולי לא מתאפשר להם במציאות.

אפשר גם לבקש מן הילדים להציע ל"משהו אחר" דרכי התמודדות: "מה יכול "משהו אחר" לעשות כשהאחרים לא מקבלים אותו לחברתם? – הוא ניסה בכל כוחו להתקבל ואחר כך הלך הביתה. האם יש עוד דברים שהוא יכול לעשות?" – באופן זה יכולים הילדים לפתח דרכי התמודדות עם סיטואציה חברתית של הדרה.

אנחנו יכולים לראות שבכל השאלות שהדגמתי לעיל הדיבור נעשה באמצעות הסיפור, דרך הדמויות. הדיבור איננו דיבור ישיר אל הילדים (כמו למשל השאלה: "האם גם לך קרה משהו דומה?"), שכן דיבור זה הוא חושף מדי. מאידך, הדיבור גם איננו על הסיפור (שאלות כגון: "למה הילדים לא קיבלו את משהו אחר?", "למה משהו אחר היה עצוב?"), שהוא דיבור חיצוני ומרחיק. הדיבור הוא "דיבור אֶת" – בשמן של הדמויות בסיפור ואל הדמויות בסיפור – דיבור שעושה שימוש בסיפור כמצע לדיאלוג, שבאמצעותו יכולים הילדים לדבר את פנים נפשם.

הביבליותרפיה – טיפול רגשי באמצעות ספרות – מתבססת על תיאוריות ספרותיות הרואות בטקסט הספרותי בן-שיח לדיאלוג: אנחנו משוחחים עם הטקסט ובאמצעות כך מבטאים חלקים בנפשנו ומגלים חלקים בנפשנו. בכל פעם ששיר או סיפור נוגע בנו ומעורר בנו עניין זה משום האופן שהוא פוגש את עולמנו הפנימי: ההזדהות שלנו עם הדמויות, האופן שבו הטקסט מעורר בנו תקווה, מאפשר לנו לראות זוויות שונות באירועי חיים שונים ופרספקטיבות חדשות, מאפשר לנו למצוא את עצמנו בתוכו.

   מזה שלוש שנים אני מנחה דרך מחלקת הרווחה של מועצת גן-רווה קבוצות רגשיות  באמצעות ביבליותרפיה לילדים בכיתות ב'-ג', ביוזמתה של העובדת הסוציאלית גב' פלורה לוי. את הילדים מפנה לקבוצה יועצת בית הספר, ובתחילת השנה מתקיימת פגישת הכרות (אינטייק) עם כל אחד מהורי הילדים שנוכחות בה גב' פלורה לוי ואני. לפי דברי ההורים והתרשמות צוות בית-הספר, נקבעת מטרה טיפולית עבור כל אחד מן הילדים בקבוצה. בהמשך השנה אנחנו מקיימות מפגש נוסף עם כל אחד מן ההורים, ובסיום השנה – פגישה משותפת של קבוצת הילדים עם הוריהם.

במרכזו של כל מפגש קבוצתי עם הילדים עומד סיפור שאני מביאה שבאמצעותו מתנהל השיח סביב נושאים הקשורים בסיטואציות חברתיות, בכוחות ואמונה בעצמי, בשאיפות וחלומות ובהתמודדות של הילדים עם משימות הניצבות בפניהם בבית הספר ובחייהם החברתיים. לעתים אני משלבת גם פעילות יצירה הקשורה לסיפור, שבאמצעותה מביעים הילדים את התכנים הרגשיים המעסיקים אותם הקשורים לסיפור. בתחילת השנה בוחרים הילדים שם לקבוצתם, ובאחת הקבוצות אף הציעו הילדים שבכל מפגש יביא ילד אחר ממתק לכל הקבוצה, והם מקפידים לקיים את הנוהג הזה, התורם לתחושת השייכות והשותפות שלהם בקבוצה.

הסיפור "משהו אחר" מסתיים בכך ש"משהו אחר" ו"מישהו" מתחברים. האיור החותם את הסיפור הוא כזה שבו נראים היצורים "משהו אחר" ו"מישהו" ישובים על כורסא וביניהם יושב ילד (שמאויר כילד ולא כיצור). הטקסט המלווה את התמונה וחותם את הסיפור הוא: "וכשבא אליהם מישהו, שנראה להם באמת-באמת מוזר, הם אפילו לא העלו על הדעת להגיד לו שהוא לא כמוהם או שהוא לא שייך או שהוא לא מהסוג שלהם. הם רק זזו קצת ופינו גם לו מקום."

                                                                                                                              (איור: כריס רידל, מתוך הספר: "משהו אחר").

הבימאית והתסריטאית רתם קידר, בקריאה אישית, אינטימית ונוגעת ללב בשירו של גיא פרל חושפת את הרגעים מלאי החסד שבהם שיר של אחר יכול לדבר אותנו, רגשות והלכי נפש שהיו בתוכנו עוד מבלי שידענו לקרוא להם בשם, מבלי שידענו שנולדו בתוכנו. רגעי החסד האלה הם רגעים שבהם השיר הופך להיות בן-ברית שלנו בעולם, או במילותיה של רתם קידר: "העולם שסביבי הופך שוב למקום מוכר ".

______________________________________________________________

יום אחד, לפני כמה שבועות, השיר הזה הציל את חיי.

אני כותבת ומוחקת את שורת הפתיחה הדרמטית הזו, מודעת להגזמה, מדמיינת את הפאתוס שמתלווה לקריאה, ולא מצליחה למצוא לה תחליף.

אנסה לנסח מחדש: יום אחד, ברגע שבו הייתי הכי צריכה את זה, השיר הזה הניח לי יד גדולה ורכה על הלחי ואמר לי (אני נשבעת): "את לא לבד."

היום הזה התרחש ב"תקופת מעבר". אני אוהבת מעברים, וכבר עשיתי כמה שינויים בחיי:   עברתי דירות, מסגרות ומקומות עבודה, אבל אף פעם לא עשיתי את זה ככה. לא לבד, לא הכל בבת אחת. הילדים הגדולים נסעו לאבא שלהם ואני קבעתי עם האקסית הטרייה והזאטוט המתוק בתבל, סופשבוע משותף בביתה המקסים של חברה אהובה, בקיבוץ רבדים. חשבתי שהבית הנעים והקיבוץ האהוב והמוכר יאפשרו לנו להניח לרגע לכל העניינים הבוערים, להיפרד באיטיות הראויה, להתרגל ביחד לחיים לבד.

ביום שישי הבועה הזו עוד היתה הגיונית. בשבת בבוקר התעוררתי בבהלה קיומית.

קמתי הפוכה, לא רגועה, נושמת כמו בהתקף חרדה. לא הצלחתי למצוא את מקומי. לא בתוך הבית האהוב והמוכר ולא מחוצה לו. יצאתי החוצה ונכנסתי בחזרה, עשיתי יוגה, שתיתי עוד קפה, אפילו עישנתי סיגריה, וכלום – דופק מהיר, נשימה שטוחה, בכי קטוע ולא מספק.

אחרי דקות ארוכות כאלה הלכתי לארון הספרים ומצאתי את ״יש נקודה מעל הראש שלך״, ספר שאני מאד אוהבת, שקניתי לחברתי, בעלתי הבית, לכבוד אחד מימי ההולדת שלה. התחלתי לקרוא בו ותוך כדי המפגש עם השורות המוכרות – נרגעתי. חזרתי לנשום. חזרתי להרגיש רצויה בעולם. ואז, כאילו לראשונה, נתקלתי ב״הקראת שירה״.

קראתי בנונשלנטיות את שתי השורות הראשונות של השיר:

"אני דיברתי אותי לפני שנולדתי".

נשמתי עם הרווח שאחריהן, כמו שלימדה אותי המורה שלי לספרות בתיכון,  ורק אז המשכתי לשורה הבאה:

"בעבר הקראתי שירה לפני שכתבתי אותה,"

היא כבר תפסה אותי בבטן, השורה הזאת. תפסה אותי בול במקלעת השמש. החזירה אותי לעצמי, עם פלונטר בבטן, ״קוראת״ ממחברת ריקה חיבור שהייתי אמורה לכתוב כשיעורי בית. יודעת ששוב אני לא בסדר. הייתי אז בת תשע או עשר, אבל זה לא באמת משנה. לא הגיל ואפילו לא הסיטואציה, אלא רק התחושה שככה, עם הקריאה בשיר, בהינף משפט , חזרתי לעצמי.

"כך שתמיד הייתי מאחר להגיע והשורות התפזרו".

השורות מתפזרות, השורות מצטברות, ובשבילי זהו תיאור מדויק של הקצב שמבדיל אותי משאר העולם, שעורר בי בעיקר ביקורת כלפי עצמי ממש עד לרגע הזה, מול השיר.

"הרביתי לְחַיֵךְ".

ברור  שלְחַיֵךְ. זו הדרך הכי סבירה להעלים ממי שאפשר את הפגם הזה בייצור, ולהקסים את מי שכבר קלט, שלא יסגיר אותנו.

עם תיאור ההעתקה מהלוח, הביס מהסנדוויץ׳ שנשאר בפה והמורה הנכנסת, אני צוללת עמוק אל תוך השיר, שמתאר באופן מדויק ומלא חמלה את הפגם שלי.

הצורך להתאים את הקצב שלי לקצב העולם מלווה אותי כבר שנים. הניסיון להסתיר את הפער הזה מהסביבה גרם לי הרבה אי-דיוקים מכאיבים, ועם השיר צללתי לתהומות של אי הדיוקים האלה.

"חזרתי הביתה לאט".

השורה הזאת מחזירה אותי הביתה ברגע, בלי קישוטים, אל הסוף הנהדר:

"גם היום אני מספיק להגיע רק אל זנב השורה. עִקרה כבר פָּרח -  נאמר ואיננו".

הי, אני אומרת לעצמי, גם הוא לא הצליח לתקן את הפגם הזה,  אבל כמה יפה הוא מנסח אותו:

"למדתי לנחש את המילים שחסרות לי  כדי להרגיש".

ואז, רק אז הגיע הבכי, כמו שבכי צריך להיות – ארוך, עמוק ומשחרר.

האפשרות להתבונן אחרת על הקצב שלי, הפכה את הבוקר והיום ההוא למשהו שהיה שווה לחיות אותו. הפכה שוב את העולם שסביבי למקום מוכר, שיש בו עוד יצורים כמוני, שמדברים בשפה שלי, שבאו מאותו כוכב.

________________________________________

* תודה לאפרת שטיגליץ.

   ________________________________________

רתם קידר היא בימאית ותסריטאית, אמא, מלמדת קולנוע ועורכת תסריטים. קוראת שירה באובססיביות מגיל 14.

ואיך להיות?

הלילה נמתח לאורך ולרוחב, כמו שמיכת פוך סינטטי עבה וכבדה של פעם. מדי פעם הציצה בשעון ולאכזבתה ראתה שרק שלוש לפנות בוקר, ואז ארבע וחמש. היא חיכתה לפסי האור הראשונים של היום, אבל נזכרה ששוב דיברו על ערפל. כשכבר הצליחה לעצום עיניים ולישון מעט, הרגישה בכובד המונח על רגליה ועל ביטנה. מתיקות בת ארבע, עם שלפוחית מלאה וקוצר רוח להתחיל את היום החדש. היא ניסתה להתהפך לצד השני ולבקש שיחזור לישון, אבל ידעה שאין לזה סיכוי. עדיף לקום ולארגן ולקחת לגן. אחר כך תנסה לנשום.

היא מילאה את כל מטלות הבוקר ולרגע נדבקה בשמחת הקטן ללכת לגן ודנה אתו בכובד ראש בשאלה האם ילכו ברגל או ירכבו באופניים. כמעט שכחה את תלאות הלילה ואת מאורעות האתמול. עוד מעט, אמרה לעצמה. עוד מעט אוכל לנבול. שורות ריחפו בראשה, עוד ספירה, עוד עונה, עוד מעט. כמו מנטרה, שאם רק תחשוב אותה שוב ושוב ייברא לה מקום בתוכה. אחר כך, בדרך חזרה מהגן, היא תיזכר. תרצה אתר. וכמו תמיד כשהיא נזכרת בה ובעיר הירח שלה, חשבה כמה יפה ומדויק היא ידעה לתאר את הכאבים הכי חדים. הלוואי שהייתה יכולה לשוחח עמה.

כשהגיעה הביתה, נאבקה ברצון לחזור למיטה. ניסתה לדבוק בהחלטתה מליל אמש. כי כך אי אפשר עוד. היא מחליטה להדליק את המחשב ומיד מופיע לפניה האתר ששמרה אתמול, לפני שהלכה לישון והייתה כל כך בטוחה שהיום תצליח. ההתחלה קלה – המחשב סורק את הרשתית ומודיע שזהותה אומתה. ואז השאלות הקשות יותר, עם מי תרצי לדבר – גבר או אישה, צעיר או מבוגר, מהאסכולה הישנה או החדשה, על כמה שורות שיחה תרצי לשלם, מה הבעיה.

מה הבעיה, היא חשבה. שאלת מיליון הדולר. אילו הייתה יודעת, אולי לא הייתה צריכה לדבר עם מכונה. האתר דווקא ניסה לעזור לה לענות: אהבה, זוגיות, עבודה, אחר?

כן, אחר. זו הבעיה שלה, שתמיד היא אחרת. גם אם כלפי חוץ נראתה כמו כולם. גם אם מילאה בהצלחה את כל המשימות שכולם ממלאים בשלב זה של החיים. היא אמא של, אישה של, אחראית על, וחברה של. אבל רק היא יודעת שהיא אחרת. פעם חשבה שכולם כמוה, נשרטים שוב ושוב מבפנים. אחר כך חשבה שאולי בסופו של דבר היא תהיה כמו כולם. אף פעם לא שאלה את  עצמה מי זו הישות הזה שנקראת כולם. כמה כולם יש. מה הם חושבים הכולם האלה. איך הם מרגישים.

היא ענתה למטפל האלקטרוני שהמתין בסבלנות, אחר. אנא פרטי, הגיב. איך להיות, כתבה. האם התכוונת לאיך להיות שמחה, איך להיות בריאה, איך להתחתן, איך להיות אמא טובה. איך להיות, ענתה לו. שאלתך אינה מזוהה במערכת. האם תרצי לנסח אותה מחדש? לא, ענתה. האם תרצי לשוחח עם הנציג האלקטרוני שלנו ולהסביר לו את סוג הבעיה? לידיעתך, שיחות כאלו מותנות בתשלום של ארבע שורות שיחה וקיומן אינו מבטיח מציאת מענה לשאלתך. האם אני רוצה, תהתה. אפילו מחשב אינו מבין מה אני רוצה, אולי אני באמת כל כך מוזרה. כן, ענתה לו. אקח את הסיכון שגם אתה לא תבין. קול גברי בעל גוון מתכתי נשמע באוזניה.

שלום, אני דונלד, במה אוכל לעזור?

התלבטתי מאוד אם לפנות אליכם. לא טוב לי, כבר שנים. מרגישה שאני נקרעת מבפנים. בזמן האחרון המצב החמיר ואני לא יודעת מה לעשות.

האם תוכלי לומר עוד על המילה נקרעת?

כן, הרגשה שכל דבר קטן מכאיב לי. למשל אתמול…

מילים צהובות הבהבו על המסך – אם ברצונך להמשיך את השיחה, עלייך לשלם על ארבע שורות נוספות. האם ברצוני להמשיך את השיחה, שאלה את המחשב. תשובה בלתי מזוהה. האם ברצונך להמשיך את השיחה? האם תרצי להגדיר מחדש את הבעיה? האם תרצי לצאת מהמערכת? לצאת מהמערכת, ענתה. תשובה אינה מזוהה. אנא חזרי על המשפט המתאים.

היא נשמה עמוק והחליטה לנסות שוב. חזרה על המשפט שיגבה ממנה עוד כמה עשרות שקלים ושבה אל הנציג החביב. היא ציפתה לשאלתו אך הבינה שהוא ממתין לדבריה.

אני כבר לא זוכרת איפה היינו, אמרה. לא בטוחה שאני בכלל רוצה לפנות לעזרה. חוששת שגם אתה לא תוכל להבין ותחשוב שאני מוזרה.

האם את חושבת שאת מוזרה.

כן, לא. לא יודעת. חשבתי שאולי אתה תדע.

המילים הצהובות חזרו להבהב. הנציג עדיין אינו מזהה מה הבעיה. האם תרצה לשלם תמורת שורות נוספות? כן, ענתה. ולנציג השירות אמרה, אינני טובה דיי. שורה אדומה הופיעה. הנציג הצליח לזהות את הבעיה – איך להיות אם טובה דיה. לאחר שתעני על השאלון למיפוי הנפש, תוכלי להחליט אם לבחור במסלול הקצר לפתרון או במסלול הארוך. לידיעתך, עלות המסלול אינה נקבעת על פי אורכו.

היא הניחה את ראשה על השולחן ועצמה את עיניה. ראתה מולה בית קפה קטן, שולחן בודד עומד בחצר, ערוך לשניים, צופה לעבר חוף הים. יד מונחת על כתפה ברכות. היא פוקחת את עיניה, ותרצה, יפה במקטורן לבן, שערה מתבדר מעט ברוח, אומרת את שמהדהד בתוכה כבר מזמן.

לָדַעַת מַה מַּשְׁמָע

לִהְיוֹת,

וְלֹא לִחְיוֹת,

לִהְיוֹת, לִזְמַן-מָה, אוּלַי לִשְׁנִיָּה,

לֹא כְלוּם,

רַק הַכֹּל,

רַק אֲדָמָה.

* השורות של תרצה אתר מתוך "מחשבות על ראש הגבעה", עיר הירח הוצ' הקיבוץ המאוחד, עמוד 63

——————————————————————————————————-

מיכל פרי היא עובדת סוציאלית וביבליותרפיסטית מירושלים. מטפלת בילדים ובמבוגרים ומדריכת הורים.

אני חושבת פעמים רבות על טקסטים ספרותיים לא רק כבעלי אפשרות לרפא אלא כמצילי חיים ממש: כאלו המאפשרים לנו למצוא משענת וכוחות, תקווה, אפשרויות התבוננות חדשות על מצבי חיים ועל הלכי נפש וכאלו הסוללים לנו נתיבי נפש לגילוי עצמנו.

לאה גולדברג כתבה:

"אֲנִי הָלַכְתִּי אָז

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ אוֹהֵב אוֹתִי מְאֹד (…)

אֲנִי הָלַכְתִּי אָז

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ חָלַם אוֹתִי יָפָה.

עַל פְּנֵי הַלַּיְלָה לִבְלְבוּ תְהוֹמוֹת

וּרְאִי הַיָּם צִיֵר לִי אֶת פָּנַי

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ כָּתַב עָלַי שִׁירִים (…)"

                                                        (מתוך השיר: "אני הלכתי אז").

לפעמים אנחנו מרגישים שיש טקסטים שנכתבו במיוחד בשבילנו, במיוחד עלינו, כמו מתנה פרטית מאד.

כש"מישהו כותב עלינו שירים" אנחנו משתקפים, קיימים בעולם, מאפשרים לנו לראות את הצטיירות פנינו שלנו בראי הטקסט ולזכות להד לקולנו הפנימי שאולי אפילו לא היינו מודעים לחלקים ומנעדים בתוכו.

בשיר אחר כתבה לאה גולדברג:

"אֲנִי הוֹלֶכֶת אֵלַי

בְּפָנִים שֶׁבִּקַּשְתָּ לַשּׁוְא

כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֵלֶיךָ".

                                                                    (מתוך השיר: "אֵלַי")

לעתים מאפשרים לנו טקסטים שנוגעים במעמקי נפשנו גילוי רבדי עומק בעולמנו הנפשי, מפגש עם זיכרונות, הרהורי נפש שעדיין לא זכו לשֵם, אֶת ההליכה אלינו.

במדור החדש שאני פותחת כעת באתר אני מזמינה כותבים אורחים לכתוב על טקסט – של משורר/ת או סופר/ת –  שהיתה לו השפעה מרפאת עבורם או כזה שיש לו בעיניהם השפעה כזאת בכלל.

בכך ניגע בביבליותרפיה לא רק כפי שהיא מתבטאת בחדר הטיפול אלא במפגש האינטימי המרפא שבין הקוראים ובין הטקסטים האהובים עליהם.

הכתיבה יכולה להיות פרועה, משחקת, כזאת המממשת בתוכה שיח עם הטקסט הנבחר – באיזו דרך שיבחרו הכותבים; מעין טיול פרטי של שעת בין ערביים – של הליכה אֵלַי, אליכם, אל אזורי ראי הים, לבלוב התהומות, האזורים שבהם נכתבים שירים, נרקמים חלומות, נסללות דרכים, שבהם מתאפשרת לנפש מנוחת-מה של מרפא, של מרגוע, של גילוי.

*

יהודית רביץ שרה את "אני הלכתי אז" בצירוף מלים של דן תורן. לטקסט החדש קראו: "אמבולנס האהבה".

                                                                         *

כותבים וכותבות המעוניינים לשתף בטקסט שהוא בעיניהם או עבורם "מרפא" ובמחשבות שלהם על אודותיו – מוזמנים/ות לכתוב לי למייל: lior.granot@gmail.com

אבל האם אפשר באמת "להתחיל מחדש", חלק ונקי, מאל"ף, כמו צעד ראשון? הרי הצעדים הקודמים זְכורים בכפות הרגליים, זכורים במְכַל הנפש; לעולם אנחנו נושאים אִתנו את הצעד הראשון שצעדנו כאשר פסענו לראשונה, את הצעד הראשון בכניסה אל הגן, לבית הספר, את כל צעדי ההתחלה שאי פעם נפשנו פסעה לעשות. הנפש שלנו נושאת בחובה את ההצלחות ואת אי ההצלחות, את הניסיונות והאכזבות, את ההתחלות: אלו המהוססות, ואלו שבבת אחת; את הפרידות: אלו שבקאט ואלו המתמשכות; אֶת כל העניינים הבלתי גמורים שלנו היא זוכרת, הנפש, ונושאת אותם אִתה – לכל התחלה שנתחיל. הלא תמיד ישנם משקעי זיכרון, משקעי השפעה, אם לא זיכרון מודע – אז רישומֵי הדברים בגוף הזוכר.

והאם באמת אפשר "לגמור משהו"? לגמרי לסיים, לגמרי לסגור, לגמרי להשאיר מאחור?

בשיר יפהפה שנתקלתי בו השבוע[1] אומר לנו ט.כרמי שלא, שאי-אפשר. כך הוא כותב:

אָלֶפְתָּיו/ ט.כרמי

מִסְתַּבֵּר, שֶׁקָּשֶׁה לְהָבִיא מַשֶּׁהוּ לִידֵי גְמָר גָּמוּר וּמְסֻיָּם

וּלְהַתְחִיל מֵאָלֶף רַעֲנָן וּמְבֻיָּשׁ.

נִצְטָרֵךְ, אֵפוֹא, לְהִתְרַגֵּל לְהַתְחִיל מִיָּשָׁן

וְלִגְמֹר תָּמִיד מֵחָדָשׁ.

*

בעצם, אומר לנו כאן ט.כרמי, אין דבר כזה להתחיל מאל"ף. אין דבר כזה "גְּמָר גמור ומסוים". אנחנו תמיד נושאים אִתנו את ה"ישן" – את כל המטען שלנו, את עברנו, את זיכרונותינו, את האנשים שאהבנו ואלו שאהבו אותנו, את אלו שפגעו בנו ואת אלו שפגענו בהם, את התקוות שלנו, את חלומותינו, את הדברים שרצינו לעשות ולא עשינו, את אלו שהצלחנו לעשות. ועם כל זה אנחנו באים אל ההתחלה החדשה שלנו – מתחילים אותה מִיָּשָׁן. אבל – הוא אומר לנו בסיומו של השיר – אל תישארו ב"ישן", אל תוך הישן הזה – אל תוך העבר – תזרעו חדש. תמזגו את החדש לישן, תערבבו את כל האותיות אלו עם אלו, תתחילו מחדש גם אם החדש הוא "בֵּי"ת", תאפשרו לעצמכם את חדוות גילוי החדש בתוך ה"ישן", בתוך מה שהנכם. אל תשאפו למחוק את הישן. תנו לו את המקום שלו, הוא חלק מכם, קבלו אותו באהבה; תקבלו את הישן – על כל מִשְגָיו, כישלונותיו, מבוכותיו – תסלחו לו, תאספו אותו אליכם, אל תבקשו למחוק אותו; קחו אותו יד ביד ותעשו לו הכרות עם החדש, שלבו ביניהם, ערבבו בין הת"ו של ה"גמוּר" ובין ה"אלף" של החדש. האותיות הרי מעורבבות ממילא: אין דבר כזה ת"ו מוחלטת, סופית, עם נקודה אחריה, שלא מנביעה מתוכה עוד גל של התחלה. ואין דבר כזה אל"ף "רענן ומבויש", שלפרק ידו לא מחובר חוט – חוט שאליו קשורים כל הת"וים שקדמו לו, מזכירים לו מנין בא ודוחפים אותו – בפיכחון וידיעה של ת"ו, פיכחון וידיעה של קשישת האותיות – ללכת קדימה, אל הגילוי. האל"ף והת"ו סרוגות זו בזו, משולבות: "אָלֶפְתָּיו" כמאמר הכותרת.

תתחילו מישן, אומר לנו ט.כרמי, כי כך מתחילים – עם הישן שיכול לעתים להיות שק משא כבד ולעתים יכול להיות שק מתנה ולעתים גם וגם; ותגמרו מחדש – תסיימו אחרת, תעשו איזה טוויסט, תכניסו להתחלה שלכם –  הנושאת עמה את הישן – איזה אחר, איזה חדש שאף פעם עוד לא היה לה.

אז לשנה הזאת אאחל לכם, קוראי השורות האלו, שתתחילו מִיּשָׁן – תקבלו אליכם בזרועות פתוחות ורחבות ובנשימת עומק אֶת הישן שלכם – את הישן שיכול להשתנות ואתם מקווים שישתנה, ואת הישן שהוא אתם, שהוא חלק מכם שיהיה תמיד. תאספו אותו אליכם במחילה ובחסד ובהכרת תודה: לולא הוא – לא הייתם אתם. לולא הוא – לא הייתם מרוויחים אנשים יקרים שהוא זימן לכם, לא הייתם לומדים, לא הייתם מגלים בעצמכם תובנות ובינה, לא הייתם מרוויחים את עצמכם. לולא הוא – לא הייתם נדחפים קדימה אל האל"ף שלכם הממתין מעבר לפינה.

אז תתחילו מִיּשָׁן וקחו אותו עמכם למפגש עם החדש – אפשרו לעצמכם להמשיך עם חדש, להמשיך מחדש, כשהאל"ף והבי"ת, הלמ"ד, המ"ם, השי"ן, הת"ו – משתרגות להן אלו באלו, כותבות ביחד שיר ישן-חדש לשנה טובה, נשומה ומוּשֶׁרֶת.

ואני מתחילה-חדשות:

• סדנת כתיבה לילדים בגיל 10-12 – שישה ימים בחופשת סוכות
• סדנת כתיבה לנשים – 12 מפגשים – החל מ- 6/11/16

מוזמנים לספר לרוצות ולרוצים לכתוב ולמוכנים/ות לגלות חדש בתוך ישן.

*
אַתְּ. אֲנִי. אֲנִי אֵלַיִךְ – מגדר הפרדה לפגישה חיה –
עולמה של הביבליותרפיסטית הטמון בטקסט הספרותי הנבחר על ידה לטיפול
הרצאה – יום עיון ביבליותרפיה – מכללת דוד ילין
ליאור גרנות

את יושבת מולה עכשיו, את, היא, זו מול זו, חדר אחד, שתי כורסאות, תפקידים: מטופלת, מטפלת. היא מביטה סביבה, בוחנת את החדר, ואז מחייכת חיוך קטן ומישירה אליך מבט. בשתיקת הרגע שמונחת בין הכורסא שלה לבין שלךְ טמון סיפור. הסיפור איננו רק הסיפור שלה, את יודעת, זה לא סיפור שנכתב משכבר וממתין להיקרא, להישמע באוזנייך; הסיפור הזה ממתין להיכּתב, ממתין ששתיכן תכתבו אותו יחד, תגלפו אותו ממעמקי הנפש שלה שתפגוש את הנפש שלך, ממעמקי המלים והאין-מלים, הכאב והכוח, מעמקי תהומות של חריקות, אי-הבנות, של דברים שיהיו קשים להיאמר, ממעמקי רגעים יקרים, פְּנִיניים, של קרבת הלב.

יכולת לפגוש אותה במקומות אחרים: בקופת הסינמטק, חולפת מולךְ על אופניים בשׂדרה, עוברת על פניך בחוף הים, בחנות הספרים, מתעכבת על ספרי השירה. אֶת המקומות האלה ואחרים היא תביא אִתהּ לכאן, כשתספר לךְ, אחד אחד תשלוף אותם מתוכה, כמו מוציאה חפצים יקרי-לב מתיקהּ, פורשׂת אותם לפניך. כשתצאי מן הפגישות אִתהּ, תעלי על אופנייך, תעצרי בסינמטק לקנות כרטיסים לערב, תמשיכי, תעצרי בחנות הספרים לבדוק מה חדש, תדוושי משם אל הים שאוסף אל חיקו את הכל, הֵד המלים שנאמרו ביניכן ילווה אותך, והד הדברים ההם שעוד אין להם שמות, אלו שבגללם בּוֹכוֹת, עד שלאט לאט ניתַן שֵׁם, נמצאות מלים.

תרצי למצוא לה מלים לדברים ההם, לדברים שאותם היא תשתוק, תסתבך בתוכם, תלך מסביבם, תיגע-לא תיגע, תדבר במלים כלליות, רחופות, חסרות משקל, מתעופפות, הדברים שתנסי להתעכב עליהם עוד ועוד, להבין, לדייק, להתעקש, ללכוד בפינצטה, לבקש אותה: תתני לי דוגמא, ומה למשל, והיא לא תדע להדגים, ורק תגיד לא יודעת, סתם, אני לא יודעת לתקשר, אני לא מובנת, די, ונמאס לי, ואוף, ומה הטעם בכלל. אַתְּ תרצי להגיש לה אותן מלוטשות, מלים שידברו אֶת האין-מלים שלה, שידייקו לה את הפחד, את הכאב, את הפגיעוּת, שיערסלו אותה, שתדע שבחיקן היא יכולה להירגע, לדעת שהיא בבית, יכולה להפסיק את הריצה חסרת הנשימה, הדרוכה, להניח ראשה בחיק המלים שתגישי לה כמו בחיקה של אֵם ויניקוטיאנית, כמו בחיקו של שיר.

בחיקו של שיר. תרצי להביא לה שיר. ספרי השירה ידלגו מן הכוננית, מהשולחן בסלון, מהשידה הקטנה, כמו ילדי גן הנאבקים להגיע לראש התור לקבל ממתק או מתנה. אז תשבי לקפה של לילה עם דליה. אלו השעות שלכן. אפילו סלעים נשברים, היא תאמר לךְ שוב בפעם האלף, שנים רבות הם שוכבים על גבם בחום ובקור, שנים כה רבות, כמעט נוצר רושם של שלווה. עד שיבוא כלב ים קטן, ופתאום, אמרתי לךְ, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה. ומה גם אנשים. אני יודעת, דליה, מה, כבר שכחת? אֶת הפעם ההיא שהייתי ילדה וקראתי את השיר הזה לפני כל הכיתה? אני רוצה להביא לה את השיר הזה, דליה, מה את אומרת? ודליה: את צריכה להיות זהירה, האם את לא יודעת מה זה בגד בוער? אני יודעת, תגידי לה, אבל זה לא בגד בוער. עברו הרבה שנים מאז, השיר הזה עבר גלגולים, השיר הזה כבר איננו חשש סכנה, גם אז בעצם הוא לא היה רק חשש סכנה, כמה כוח היה בלומר את המלים ההן לפני כל הכיתה, השיר הזה הוא שלי ושלך, דליה, אבל הוא יכול להיות גם שלה. אני לא יודעת, דליה תאמר, אני לא בטוחה, ותבקש שתקרבי אליה את המאפרה. היא תנשוף את העשן מתוכה ותאמר: ומה תעשי אם תהיה שם דמעה? דמעה, מה הבעיה בדמעה, תשאלי, דמעה שלךְ, היא תדייק, לא שלה. את יודעת, דליה, פרנצי אמר שהגורם המרפא בטיפול הוא ערבוב הדמעות של המטופל והמטפל שיוצרות מן אחדות שאפשר אולי למצוא רק ביחסי אמא וילד. דליה תביט בך מסויגת ותקשה עוד: הדמעה שלך, אם תהיה, על מי היא תהיה בעצם? עליה? עליך? – תמיד דמעות על אחר נוגעות בנו במשהו מתוכנו, נכון? תשיבי לה, זה העניין הזה עם אמפתיה, להרגיש בעצמי משהו ממה שהאחר מרגיש, לשאת אותו בתוכי; הדמעה תהיה עליה ועלי, וגם על הדבר ההוא שיִנָּגע שם בין שתינו ברגע ההוא, הדבר הזה שהשיר שלך יִצוֹר בינינו, ואת יודעת מה, היא בוודאי תהיה גם עליך. כן, דליה תהנהן, ותוסיף: "וראיתי אני אֶת דמעת העשוקים/ הולכת ונמוגה על לֶחְיָם. / (…)/ ועל שפת הכנרת היו מתרחֲצים/ ורוח לא נשב על הים./ ולא היה מי שיֵלך על הגלים/ רק המון סירות ומשחקים./ וראיתי אֶת דמעת העשוקים". כן, תאמרי לה, כשאת עוצרת ורואה את דמעת העשוקים על שפת הכנרת, בינות לסירות ולמשחקים, זה משום שאת מכירה את הדמעה מתוכך, את יודעת אותה. אכן יודעת, היא תיאנח, תיקח עוד שאיפה מן הסיגריה ותאמר: "סורְגֵי החלון נחרתו בעורי./ לא תאמיני שעברתי את זה./ ממש לא הייתי חייבת/ לעמוד בזה במובן אנושי./ בי' בטבת הוטל המצור/ בי"ז תמוז הובקעה העיר/ בט' באב נחרב הבית./ בכל אלה הייתי לבד". אֶת המלים האלו היא תגיד בקול הרועד אך הבוטח שלה, עם השי"ן השורקת, מניחה מילה אחר מילה בחלל ביתך, ואז תקום, תחליק בידה על שמלתה האדומה. עוד מעט כבר שחר, היא תאמר לך, אל תאבדי זמנךְ לְבַטלה, רוב המלים אין בן ממש, תחייך אליך חיוך חם, כזה של נפש בנפש, ותלך לה. רגע לפני שתצא את הבית היא תסתובב אליך, תביט לתוך עיניך ותוסיף: "היסטוריה של הפרט" קראתי לשיר ההוא, שמתוכו ציטטתי לך. היסטוריה של הפרט.

את תצאי למרפסת, מהורהרת, תשקעי בערסל. בי' בטבת הוטל המצור, בי"ז תמוז הובקעה העיר, בט' באב נחרב הבית: היסטוריה של הפרט. כולנו חלק מהכל, מחורבן, ממלחמה, מתקווה לאהבה וליצירה ולבניה ולאיחוי, מן האנושי. ומהו טיפול אם לא מפגש רב-שכבתי של נפש המטופלת עם נפש המטפלת והתהוות הקשר העדין שנרקם שם בין שתיהן, שממשיך להיוולד ולהירקם מפגישה לפגישה. ותחשבי על אוגדן, שדיבר על מפגש נפשות בשפה ייחודית, חד-פעמית, הנוצרת בין כל זוג אנליטי, בין מטפל ומטופל ספציפיים, שפה שהיא אחת מן הדרכים להמציא את הפסיכואנליזה מחדש עם כל מטופל ומטופל. תחשבי על הדברים שלו באשר למקום התרחשות הטיפול: באזור החפיפה שבין החלימה של המטופל לזו של המטפל . אחת מן השפות הייחודיות הנוצרת בכל מפגש טיפולי, תמשיכי לחשוב על דבריו, היא "דיבור שהוא חלימה", דיבור פּרוּם, משייט, הכולל בתוכו אסוציאציות חופשיות, תהליכי חשיבה ראשוניים ודיבור על נושאים העשויים להיראות ממבט ראשון כ"לא אנליטיים" כמו דיבור על ספרים, שירה, סרטים… בדיבור החלימה המתהווה בין המטופל למטפל, הוא אמר, משתתף המטפל בחלימה שחולם המטופל את החלומות שלא חלם קודם לכן. כך מאפשר המטפל למטופל לחלום את עצמו באופן מלא יותר אל תוך הקיום . לחלום את עצמו אל תוך הקיום, איזה יופי של משפט, תחשבי. המיזוג בין החלום לבין המציאות, הידיעה שאפשר ומותר לחלום, חלום שמוליד עצמי בעזרת מטפלת-מיילדת-חולמת.

תחשבי עליה. עד כמה הילדוּת שלה אפשרה לה לחלום. תרצי להביא לה שיר על ילדוּת. דמותה של דליה עדיין תִּשְׁרֶה עליך: "חורשות הכבשים הירוקים גלשו במורָדות/ והים למטה שכשך והכחיל מן השמש./ בַּשָּׁמַיִם פרחו עננים כמו שושני נהר/ ואנחנו היינו עוד יְלָדוֹת./ (…)/ "והייתי יוצאת בשמש אל השדה הקרוב/ ואוהבת את העננים והוגה בהם סיפורים/ והיתה לי שְׁהות רבה להרהר בצער/ מראשית הסתו האפור ועד סוף הקיץ הצהוב." אבל לה לא היתה שהות, תחשבי על הדיבור המהיר שלה, המתקשה להשתהות, בכל פעם שתרשה לעצמה להרפות משהו, להאט את קצב נשימתה, להיכנס לתוך סיפור או התרחשות או מחשבה שתספר לך – היא תקטע את עצמה, כמו קופצת לצליל שעון מעורר לא מותאם, חזק מדי, שבא מהר, באופן פתאומי ומוקדם. מה שהות, תכעסי על עצמך, של מי השיר הזה בכלל, של מי לעזאזל השיר הזה, איפה היא בתוכו, הוא שלה באיזה אופן, או שהוא רק שלך, שלך ושל דליה? אבל הדמעה, תחשבי, דמעת העשוקים, והיסטוריה של הפרט, והדמעה שלך היא הדמעה שלה; ואז שוב הקול הכועס: מי אמר?! מי אמר שאת יכולה להרגיש אותה עד הסוף? מי אמר שהדמעה שלך היא שלה והדמעה שלה היא שלך, מה את בכלל יודעת על הדמעה שלה. אני יודעת משהו על דמעות, תעני לעצמך, ומילותיה של דליה יחלצו לעזרתך: "שום דבר אנושי אינו זר לי". שום דבר אנושי אינו זר לי, תלחשי לעצמך, ותחבקי את ידייך אליך, בשמיים תראי את ניצני הבוקר שמפציע, ואז תיזָכרי בשורות ההן: "לאיזה חיק יפלוט אותי הבוקר הזה/ (כמו ים סוער פולט סחורה/ שנשמטה מֵאֳנִיָּה בשעת סופה)./ כך היתה חושבת מילי/ לו יכלה/ למזוג לתוך מילים/ אֶת מה שהיא יודעת בגופה:/ היא עולה ויורדת, עולה ויורדת/ על גלים של מה שמכונה העולם,/ מושיטה ידיה לְפָנים,/ מהראש דרך האגן אל הרגלים/ היא מתפתלת/ כמו בַּקָּשָׁה". מילי. כן, תגידי לעצמך, תביאי לה את מילי. הקטע עם היער יתאים כל-כך: "מילי רצה יחפה ביער./ שלג ביער וחושך/ ויש בו קולות של זאבים ותנים,/ כמו בכל יער./ היא רצה מן היער/ ואליו. היא נמצאת שם לבד/ אבל בין העצים יש אנשים מפעם./ הם שוכבים מוטלים על האדמה/ מרוב שאין להם כבר כוח לזוז,/ מרוב שהם רעבים ומותשים./ למילי יש סַלְסִלָּה עם עוגה,/ היא מחלקת לכל אחד פירור,/ רוצה שיספיק לכולם./ תודה, מילי, הם אומרים,/ אפשר עוד, מילי,/ מילי, תביאי לנו אוכל, מילי, מילי,/ אל תלכי. מילי, תצילי אותנו./ מילי מנסה ככל יכולתה./ הסלסִלה של מילי נשארת ריקה,/ לעצמה לא השאירה פירור./ קר לה נורא וכפות הרגליים שלה כואבות מן הקור/ והיא רעבה אבל היא רצה ורצה./ איך אפשר לצאת מהיער הזה,/ היא חייבת לצאת משם, היא חייבת להגיד שלום/ לכל האנשים האלה וללכת./ הרגליים שלה נִטָּעות בַּמָּקוֹם". דרך הפרגמנט הזה, את יודעת, היא תוכל לדבר אֶת היער שלה, אבל עוד לפני כן – היא תוכל להכיר בזה שהוא שם, לקרוא לו יער. ואחר כך לתאר אותו, לדבר את רצונה לנוע הלאה ממנו ואת התנועה הזאת שמשיבה אותה שוב ושוב, בעל כורחה, בחזרה אליו. אֶת הדברים שמשאירים אותה שם היא תוכל לדבר, אלו שמגיחים לנטוע את רגליה במקומן דווקא כשהיא מתכוונת להפנות מבטה. אבל איך תוכלי להביא לה אֶת הקטע הזה, איך תוכלי להביא לה אֶת מילי, הלא אַתְּ היא זו שכתבה אותה. אֶת "גאווה" של דליה התלבטת אם להביא לה, אז שיר שלך? השתגעת? עליך לשים את הגבול. אזור חפיפה בין חלומות, ערבוב הדמעות, הכל טוב ויפה, אבל שיר שלך, באמת? לא, עד כאן. פה עובר הגבול. כאן עוברת גדר ההפרדה. יש היא, יש את. ואת לא יכולה להביא לה את הטקסט הזה מבלי לומר שאת כתבת אותו, זה ברור. אם את מביאה – אז תביאי, עד הסוף. ותתמודדי עם מה שזה יעלה. תודי שגם לך יש יער, מה קרה? מה כל כך קשה להודות בזה? לכולנו יש יער הרי, ולפעמים אפילו כמה, ואנחנו רוצים לצאת מהיערות האלה ולא רוצים, ויכולים לצאת מהם ולא יכולים, ואובדים בתוכם ומשחקים שם מחבואים עם עצמנו ותופסת, וברגעים היפים מצליחים להקים לנו בקתה, לא הרחק מן היער, אלא דווקא בתוכו, בקתה חמימה ומוארת, ויכולים לצאת מתוכה אל היער, הפעם בלי חשש, בידיעה שנוכל לסייר שם ולשוב חזרה. ועדיין – לא. להביא לה טקסט שלך זה פשוט לא מתאים. זה לשים אותך במרכז, זה להעמיד אותה במצב בעייתי מאד: אם היא תשנא אותו למשל, אֶת הטקסט הזה על היער, עד כמה היא תוכל להרגיש חופשיה להגיד לך? עד כמה היא בכלל תרגיש חופשיה להרגיש? עד כמה היא תרגיש חופשיה לשוטט באמת ביער שלה כשהיא יודעת שזאת את שכתבת על יערות אחרים? לא, לא, זה לא בא בחשבון. תביאי לה יער אחר. כן, יער אחר. מה, חסרים יערות? – היער ההוא של לאה מ"שירֵי האשה הזרה" יעבור לך בראש, היער אשר לִמְדָהּ לנשום. לפעמים יערות מלמדים אותנו לנשום. עם אוויר הבוקר הקריר, הנקי, תקראי את השיר הזה ותנשמי אותו ולתוכו: "אני ירוקה ורוויה כמו שיר שעבר בעשב/ אני עמוקה ורכה כמו קן ציפור./ אני מתמול שלשום,/ מיער אשר לִמְּדַנִי לנשום/ מִלֵּאוּת אוהבים חבוקים ישנים בָּעֵשֶׂב.// אני מִשָׁם – / מכפר הרוחות הקטנים,/ על גבעה אחרונה שָם עמדה טחנת הרוח/ ושמיים תלו על כנפהּ עננים מהולים בעשן./ והלך הרוח ובא הרוח./ אני מכפר המקיש בכפות של עֵץ/ אני מִשָם".

את תביאי את השיר לפגישה שלכן, הוא יונח ביניכן על השולחן, תשאלי אותה אם היא רוצה לקרוא או שאת. היא תבקש שתקראי לה. היא תשקע בכורסא, תראי אותה מפליגה לשָם שלה, לגבעות ולרוחות, לעננים המהולים בעשן. תציעי לה לכתוב. היא תכתוב ותקרא בפניך, תספר לך, תיקח אותך אִתָהּ להפלגה, לטיפוס על גבעה, למעוף עם רוח, לסבך ענפים. ואז באחת הפגישות פתאום היא תאמר לך: גם את. גם אני מה? תשאלי; גם את, היא תחזור, גם את משָם, מהכפר ההוא, הכפר שלי, הכפר המקיש בכפות של עץ. אנחנו שתינו. לְמָה את מתכוונת, תתעקשי לדייק, והיא תשרטט אֶת הקִרבה ביניכן, אֶת הדברים שמרגישה בהם דומה, שמנחשת שדומה, את המקומות שבהם הייתן יכולות להיפגש במקרה, כמו על גבי עמודים מסוימים בספרים של דליה ולאה ותרצה. מבטיכן יתלכדו ברגע ההוא, אולי אפילו תהיינה שם דמעותיים, אחת שלה, אחת שלך, ערבוב הדמעות ההוא של פרנצי, רגע חשוף של מפגש. הנה דווקא מתוך "שירֵי האשה הזרה", תחשבי, נולד רגע של חסד. אחרי הרגע ההוא היא תדבר באופן אחר, משהו יפָּתח שם, יאפשר לעצמו. הנה היא חולמת את עצמה לתוך הקיום. מצחיק, תחשבי, דווקא כשחיפשתי יער אחר, לא שלי. דווקא כשרצית להציב גדר הפרדה והרחקת נדוד ל"שָם" של לאה, היא תחפש אותך ב"שם" ההוא, תחפש אותך ממשית בתוכו, חיה, נעה. והיא תמצא אותך שם, מקישה יחד אִתהּ בכפות של עץ. לא גדר הפרדה היא היתה צריכה ממך אלא פגישה חיה, תנועה משותפת, מתהווה, שתאפשר לה לפגוש את עצמה דרכך, להרגיש מובנת יותר, קרובה יותר, זרה פחות, שייכת.
מעתה, תדעי, זה כבר לא סיפור שאתן כותבות יחד; אתן כותבות שיר עכשיו, שיר חי ומתנגן נכתב ומושר ביניכן, מלווה בהקשה; בהקשת כפות העץ ובמקצב השַקת פעימות הלב של האני והאת, פעימות הלב של אנחנו.
*
קישור להרצאה המצולמת:

*
שמות השירים הנזכרים (לפי סדר הופעתם בהרצאה):

רביקוביץ, דליה. "גאוה". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 118
רביקוביץ, דליה. "כל משבריך וגליך". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 139
רביקוביץ, דליה. "היסטוריה של הפרט". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 249
רביקוביץ, דליה. "חלומותיה של תרצה". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 63
רביקוביץ, דליה. "תמונה". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 28
רביקוביץ, דליה. "תכונות אנושיות". מתוך: כל השירים (2010). תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 154
גרנות, ליאור. "מילי קמה בבוקר – 2". מתוך: שׂמה והולכת (2012). תל-אביב: קשב לשירה, עמ' 10
גרנות, ליאור. "עוד על המפלצות – 10". מתוך: שׂמה והולכת (2012). תל-אביב: קשב לשירה, עמ' 51-52
גולדברג, לאה. "שירי האשה הזרה-א.". מתוך: שירים ג (2010). תל-אביב" ספריית פועלים, הקיבוץ המאוחד, עמ' 28

ביבליוגרפיה:
אוגדן, תומס. (2009) [2013]. לגלות מחדש את הפסיכואנליזה. תל-אביב: הוצאת תולעת ספרים.
פרנצי, שנדור. (1932) [2013]. היומן הקליני. תל-אביב: הוצאת עם-עובד.

כשהייתי נערה היה לי מנהג להעתיק למחברות שירים שנגעו לליבי, שהזדהיתי איתם ברגע מסוים, שדיברו את הקול שלי, שנתנו לי כוח. מבלי ששמעתי אז על המושג "ביבליותרפיה" כבר עשיתי  לעצמי ביבליותרפיה בבלי דעת.

רבים מהשירים שהעתקתי למחברות שלי ושהאזנתי להם שוב ושוב היו שיריה של חוה אלברשטיין, שהרגשתי שמדברים את הנפש שלי באופן עמוק. הייתי נוהגת לבקר ב"אוזן השלישית" ולקנות תקליטים ישנים שלה, להתיישב על הרצפה סמוך לפטיפון ולהאזין להם שעות ארוכות, יודעת את מילות כל השירים על-פה. לכל מצב רגשי היה שיר שהתאים. ישנם שירים שהולכים אתי מאז כל השנים, תמיד, נישאים בתיק הנפש שלי כמרפא מצטלצל: "שיר מגרש את החושך בלילה/שיר מחזק את הלב בימים קשים"; ושורות מתוך השיר "גם אתה תעבור": "כשהחושך יורד והפחד גובר/ אל תצעק 'כמה חושך'/ בוא תדליק איזה נר" – שתמיד מזכירים לי את הכוחות שתמיד טמונים בתוכנו, לעשות משהו, להדליק נר, גם כשנדמה שאפל ממש.

אז, בגיל 15, הלכתי לאותה הופעה של חוה ארבע פעמים רצופות; לאחת מהן עם סבתי האהובה, לאחת מהן עם ידיד; "אתם יודעים שזאת הופעה של חוה אלברשטיין…", אמרה לנו הסדרנית לנוכח גילנו הצעיר, "אנחנו יודעים!", עניתי בגאווה, "וזאת פעם רביעית שלי בהופעה הזאת!".

באחת מן ההופעות האלו אזרתי אומץ, נגשתי אל מאחורי הקלעים ונתתי לחוה מכתב שכתבתי לה. אני זוכרת עד היום מה לבשתי, זוכרת את המעטפה שלתוכה הכנסתי את המכתב. אמרתי לחוה כמה אני אוהבת את שיריה ואותה, והיא חזרה ואמרה "תודה, תודה", ואני זוכרת שחשבתי אז כמה מוזר זה שאני מרגישה כאילו אני מכירה אותה לעומק וזה נראה לי ברור לגמרי שגם היא מכירה אותי, הכרות אינטימית מאד – שהרי היא מצליחה לדייק כל כך את הנפש שלי – אבל בעצם היא לא מכירה אותי, ואני עבורה נערה אנונימית. כעבור כמה שבועות, יום אחד אחר הצהריים אבא שלי נכנס הביתה ובידו מעטפות מן הדואר: "מי רוצה מעריב לנוער?", הוא שאל, "ומי רוצה מכתב מחוה אלברשטיין?". חוה כתבה לי מכתב תשובה נוגע ורואה ועמוק ומיטיב, בכתב ידה, שהלך אתי לאורך כל השנים וחזרתי וקראתי בו ברגעים שונים. אחת השורות במכתב היתה: "תמשיכי להקשיב לעצמך ולכי בדרך האישית שלך" – שורה שהיתה לי כפנס להאיר את ההליכה בדרכים האישיות שלי,  הדרכים הנכונות והמדויקות עבורי, לאורך השנים.

בשבוע שעבר הייתי בהופעה של חוה, שבה היא שרה שני שירים שפתאום חשבתי עליהם ביחד, חשבתי על הקו המתוח בין שניהם, או על המרחב המצוי בין שניהם, שהוא אולי המרחב האינטימי והעמוק והפרטי שמתאפשר בשיחת נפש שירית עם יוצר אהוב, כמו שיחת הנפש המתמשכת, הפרטית שלי, עם חוה אלברשטיין – באמצעות המפגש עם שיריה; מרחב המאפשר אינטימיות ותחושה של הכרות עמוקה גם כשאין מכירים באמת.

השיר הראשון הוא "ואיך אצלך" שכתבה חוה אלברשטיין (מתוך האלבום "ואיך אצלך", 2013), והשיר השני הוא "אדבר אתך" שכתבה רחל שפירא (מתוך האלבום "כמו צמח בר", 1975).

בשיר "ואיך אצלך" אני קוראת את הפער בין הדיבור היומיומי, החיצוני, זה שמעל לפני השטח, ובין הרגשות האמתיים הרוחשים מתחת, אלו הבלתי מדוברים: "ואיך אצלך, איך החיים שלך/ אתה מחייך, יפה החיוך שלך/ כמו תמיד יש בו חום, יש בו גם עוצמה וכוח/ אבל משהו בו לא נותן לי עכשיו מנוח.// ואיך אצלך, התמונות באמת מקסימות/ הבית יפה, הילדים מתוקים מאד/ אבל איך אצלך, לא סיפרת דבר עדיין/ מה קרה לשמחה, מה קרה לברק בעיניים// אם זה קשה, בוא נשכח מזה/ אם זה קשה, בוא נעזוב את זה/ בוא נדבר על גשמי השנה, על משחק העונה/ על תזונה נכונה, על מצב המדינה// עוד שומעת אותך, אסור לאבד עניין/ אין עבר, אין עתיד, רק אנחנו עכשיו וכאן/ אף אחד לא ישתיק, הם לא ישנו אותנו/ ולאן שנלך החלום ילווה אותנו// אם זה קשה, בוא נשכח מזה, אם זה קשה, בוא נעזוב את זה/ בוא נדבר על גשמי השנה, על משחק העונה, על תזונה נכונה, על מצב המדינה// אם זה קשה, כן, זה טפשי/ בוא נדבר על גשמי העונה/ על תזונה נכונה, על מצב המדינה/ איך אצלך, איך החיים שלך."

אני חושבת על השאלה השגרתית הזאת – "איך אצלך?" – כמו "מה נשמע?", "מה קורה?", "מה העניינים?", ונזכרת בבדיחה ששמעתי פעם:

-"מה נשמע?"

-"במילה אחת? בסדר…"

-"ובשתי מלים?"

- "לא בסדר"…

כמה אנחנו רגילים לענות את תשובת ה"בסדר" האוטומטית הזאת, שחובה אולי מאחוריה הרבה "לא בסדר", אולי כי אנחנו לא רוצים להכביד על הצד השני, אולי כי אנחנו לא רוצים להיות "הורסי המסיבות", אולי כי לא מאמינים שהצד השני באמת מעוניין לשמוע, ואולי – כמו שמציע השיר הזה – פשוט משום שזה קשה: קשה לדבר על מה שבאמת, על מה שרוחש מתחת לסיסמאות ומתחת לנושאים הכלליים, על האישי, על האינטימי. אני חושבת על תרבות ה"פייסבוק-הכל דבש" שאנחנו חיים בה: התמונות המחייכות שאנשים מעלים מטיולים, מימי הולדת, חגיגות חתונה, תמונות של שולחנות חג ערוכים, הצהרות אהבה, תינוקות שנולדים – מוכרחים להיות שמח; ואם זה קשה – לפחות כלפי חוץ, קבל עם ופייסבוק – תַּראו את השמח. ודווקא בשיר הזה הדוברת מתעקשת לראות מבעד לכללי, לסיסמאתי: החיוך שלך יפה, היא אומרת, ורואה את העוצמה והכוח שבו, אבל גם משהו בו לא נותן לה מנוח, ומתחת לתמונות הבאמת מקסימות היא מצליחה לראות את העיניים שהברק בהן כבה. הדוברת מבקשת את הדיבור האינטימי, החשוף, האמתי ומצביעה על בריחתו של בן שיחהּ לנושאים כלליים: גשמי השנה, משחק העונה, תזונה נכונה ומצב המדינה; נושאים כלליים שלא מספרים באמת מה שלומו: "אבל איך אצלך, לא סיפרת דבר עדיין".

אני חושבת על הנמען בשיר הזה, אני חושבת עלינו, על כולנו, על שיחות החולין שלנו, שלפעמים יכולות להשאיר אותנו בודדים מאד, שומרים את ה"מה אצלנו" האמתי אצלנו, נשארים אתו לבד אחרי שכולם הולכים, וכמה בעצם אנחנו כמהים לאיזה מבט רואה, מבט שיראה מתחת לחיוך מלא החום, העוצמה והכוח – שמשהו בו השתנה; מבט שיראה – כפי שרואה הדוברת בשיר הזה – ויושיט לנו יד שתאפשר לנו את הדיבור. אֶת היד הזאת המזמינה לדיבור מושיטה הדוברת בשיר "אדבר אתך", שהיא בעיני אותה דוברת מהשיר "ואיך אצלך", או אולי הפוך בעצם – הדוברת מ"איך אצלך" היא אותה הדוברת מהשיר "אדבר אתך", שהוא השיר המוקדם יותר כמובן: "כשאתה חִוֵּר מצַּעַר/ מתחפר בשתיקתךָ – / תן לי לדבר אליךָ/ וללכת בין צלליך/ להיות אתך.// לא אשאל אותך מדוע,/ לא אחריד את בדידותך./ זהירה, כמו מהססת,/ באותות חִבָּה וחסד/ אדבר אתךָ.// יש בי כֹּח, יש בי כֹּח./ אל תחוס עלי,/ אל תפריע לקוצים שלך/ לשרוט את רגלי.// כשאתה עָיֵף עד מָוֶת,/ לא נרדם בחשכה,/ בשעה שסיוטיך/ מרדפים חלומותיך – / אשאר אתך.// על ידך אני נודדת/ בין שנתך ליקיצתך,/ המלים שלי שבירות הן/ וכפות ידי קטנות הן – / אך הן לצדך.// כשאראה, או כשתאמר לי/ חרש, חרישי,/ כי מתיך מתקבצים – /גם אני ארכין את ראשי.// לא אשאל אותך מדוע,/ לא אחריד את בדידותך./ זהירה, כמו מהססת,/ באותות חִבָּה וחסד/ אדבר אתך."

הדוברת בשיר הזה מציעה נוכחות עוטפת, יציבה, ההולכת בעדינות בין הצללים – צללי הנפש, אלו המעיקים, שקשה לדבר אותם – קשובה ונוכחת מבלי להציק, מבלי לשאול מדוע, מבלי לשפוט. אני חושבת על המלים הרבות של יש, של נוכחות, של "אני כאן" שנמצאות בשיר הזה: "ללכת בין צלליך", "להיות איתך", "אשאר אתך", "הן [כפות הידיים] לצדך", "כשאראה", "ארכין את ראשי". כל הפעלים הללו לא מציינים דיבור אלא נוכחות ממשית ורגשית שאין בה מלל ובכל זאת השיר זכה לכותרת "אדבר אתך", אולי משום שבהימצאות הנוכחת הזאת, הקשובה, העדינה, הרגישה – יש כל כך הרבה דיבור – גם אם ללא מלים –  והיא המאפשרת דיבור.

הדוברת בשיר הזה אוזרת אומץ וכוחות כשהיא נכנסת – בעדינות ובסבלנות – לתוך חומת החיוך היפה והתמונות המקסימות מהשיר "ואיך אצלך" ומוכנה לשהות במקום הקשה, לא לברוח ממנו, לא להסיט אותו ולא לשכוח ממנו, מוכנה להיכנס לסבך הצער, הצללים, הקוצים, הסיוטים.

אני חושבת על שני השירים האלו כשירים שמדברים טיפול: "איך אצלך", אנחנו רגילים לשאול בשיחות חולין, בסדר, אנחנו רגילים לענות. בטיפול אנחנו רואים מתחת ה"בסדר במילה אחת" גם את מה שפחות בסדר, אנחנו לוקחים זמן וסבלנות וכוחות כדי לשהות – מטופל ומטפל – באזורים המוצללים. אני חושבת על הדוברת בשני השירים כמטפלת רואה ונוכחת: רואה מתחת לחיוך את מה שפחות מחויך, רואה את ההגנות של הנמען שלה – המטופל שלה – שרוצֶה "לשכוח מזה", לדבר על נושאים אחרים, לברוח לשיחה כללית, רואָה את הצורך שלו בנוכחות שלה – נוכחות של יחד, נוכחות שצועדת צעד צעד, נודדת אתו בין שינה ליקיצה, בין חלום ובין התבוננות על חלום, נוכחות אקטיבית שמראה לו: אני אתך, אני שותפה לכאב שלך, אני מרגישה את הכאב שלך בעצמי, מרכינה את ראשי כשמתיך מתקבצים, אבל לא נבהלת, לא נשרטת מהקוצים שלך, אני עומדת בזה, עומדת בך, אני לא אשלוף אותך משתיקתך בכוח, אני אהיה לצדך – נוכחת בסבלנות – עד שתוכל לדבר, עד שתוכל לדבר אתי אֶת שבאמת, גם אם טיפין טיפין בהתחלה, גם אם במשורה. קודם בוא ונשיל את הדיבור ההוא, החיצוני, על הגשמים והמשחק והמדינה – שתמיד תמיד יש מה לדבר עליה – בוא נשיל לאט את המעטפות, אחר כך תשתוק. ואהיה שם אתך, בשתיקה, באותות חיבה וחסד, בדיבור עדין, נודד, נע בין הצללים. עד שתוכל לדבר. לפעמים נשתוק שנינו, לפעמים נאזין יחד לשיר שידבר בשבילנו, שידבר אותנו, שידבר אותך.

איך להגדיר את המרחב הזה שבין שני השירים האלו? אולי זה מרחב התנועה מן הכללי, ששם, מן הדיבור המכסה, אל הדיבור הפרטי מאד, האינטימי, זה שנעשה לעתים ללא מלים ועדיין – הוא דיבור עמוק ומשמעותי כל כך. ובשני השירים האלו ישנה ההתעקשות. התעקשות הדוברת לראות, התעקשות הדוברת להיות נוכחת: להמשיך לשאול על ה"אצלך" הפרטי גם בתוך הדיבור הכללי; להיות באזורים הקשים –  המוצללים, המדבריים, אלו שלעתים הם נעדרי שֵם, ובכל זאת להצליח לשהות בהם – באותות חיבה וחסד.

אני חושבת על הרגעים האלו שבהם אין לנו מלים לדבר את האמתי, הפרטי מאד, ואולי אנחנו גם לא רוצים לדברו – לא מאמינים שיוכלו להבין אותנו, לא רוצים לחשוף את כאבנו לעולם. ברגעים האלו השירים, בעיני, הם מתנה, הם הצלה, הם קול מרפא בהיותם קול מְדַבֵּר. כאשר אנחנו לא מצליחים למצוא בעצמנו את המלים שלנו, אנחנו יכולים להקשיב למלים של אחרים, שידברו את הנפש שלנו. מלים של אחרים שמדברות אותנו יכולות להיות בדיוק הדיבור הזה של החיבה והחסד, מבלי להחריד בדידות, מבלי לפלוש, לנוע בתיאום לצדנו. הן יכולות להגיד לנו: "היי, אנחנו כאן אתך, אנחנו יודעות, גם אנחנו, זה בסדר. את/ה לא לבד, יש לך קול", וזה כל כך הרבה.

בשיר "שיר במתנה" ששרה חוה אלברשטיין וכתבה תרצה אתר ישנן שורות המדברות על השיר כמתנה: "המנגינה ושיר הזֶּמֶר נבראים מתוך הלב/ על כן צריך לתת אותם במתנה./ וגם מֻתָּר לומר בשקט/ אם תרצה לומר בשקט,/ שהשיר לָנֶצַח הוא לשתי עיניךְ/ היפות במתנה". מתנת השיר – מתנות השירים – היא המתנה הגדולה שמעניקה לי חוה אלברשטיין לאורך השנים: מתנת דיבור הנפש שלי גם כשהמלים שלי רדומות או משתבללות בתוך עצמן או שתוקות; מתנת הנוכחות, כמו אומרת לי בין המלים 'אני כאן אתךְ, תני לי לדבר אליךְ, באותות חיבה וחסד אדבר אתךְ'; מתנת המנגינה והצטלצלות הקול והזֶּמֶר המגרשים את החושך בלילה והופכים את הלילה לשירים רבים.

ועוד מתנה חשובה ויקרה מאד נותנים לנו שירים שמהדהדים אותנו, ובשבילי כאלו הם שיריה של חוה: מתנת ה"איך אצלך?" – כאילו בשירים שלה שכמו מופנים אלי – במיוחד וספציפית ואישית אלי – היא כמו אומרת לי: 'אז ככה זה אצלי, ואיך אצלך? איך באמת באמת אצלך'? – ומבקשת ממני להתבונן פנימה לתוך עצמי, לבדוק מה שלומי ואיך אצלי. בשירה מגלה לנו היוצר את עולמו האינטימי ביותר – בין אם השיר הוא ביוגרפי ובין אם אינו ביוגרפי – ובכך כאילו אומר לנו 'עזוב אותך ממסכות, מדיבורים כלליים, בוא תסתכל גם אתה לתוך העולם שלך, אתה לא חייב להגיד בקול רם, אתה יכול לשתוק את זה ולתת לצלילים להתנגן ולחדור לתוכך, לעטוף אותך, להיות אתך, זה מספיק וזה המון'.

באופנים האלו של מגע השיר עם הנפש, של יכולתו לתת שֵם ולדבר את האזורים הכמוסים ביותר, של יכולתו להפגיש אותנו עם עצמנו, של יכולתו להיות מלווה וחבר – מהווה השיר אפשרות לטיפול אינטימי, עדין, זהיר אבל נוכח ומשמעותי כל כך.

המכתב ההוא של חוה אלברשטיין מ-1996 שמור אצלי והולך אתי, ולמכתב ההוא נוספה תכתובת הלב העמוקה שמתקיימת באמצעות השירים ובין המלים והמנגינות, תכתובת ה"איך אצלךְ", תכתובת ה"אדבר אתךְ", תכתובת ה"בעיניים עצומות/ לים ולגליו תקשיב./ אז באצבעות חמות/ יגעו בךָ מלים של שיר" (מתוך השיר "בעיניים עצומות" ששרה חוה אלברשטיין, כתב איציק מאנגר ותרגמה רחל שפירא). אני עוצמת את העיניים ומאפשרת למילות השירים לגעת בי, להוליד בתוכי מלים חדשות ותנועה, כמו תנועת הגוף הצף על פני מים רגועים בהתמסרו לגלים.

הנה, זה האיך אצלי, תקשיבי: ים וגליו, יקיצה ושינה, לפעמים זה קשה, לפעמים בתוך זה חיוך של חום וכוח, ומנגינה- מלים- מנגינה- מלים של שיר.

לפני כמה חודשים נתקלו עיני בקול קורא לאנתולוגיה חדשה – בעריכת המשוררת ריקי כהן – ששְׁמה: "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה", בהתבסס על הציטוט הידוע של סימון דה בובואר. הקול הקורא קרא למשוררות ולצלמות לשלוח שירים וצילומים לאנתולוגיה בהשראת המשפט הזה. התיישבתי לכתוב. "לא נולדתי אשה, נעשיתי", היה המשפט הראשון שעלה בראשי, בגוף ראשון, ומתוכו נולד השיר שכתבתי במשך כמה ימים.

אנחנו נולדות תינוקות. גברים נולדים תינוקות. כבר אז, כידוע, מתחילה החלוקה. ורוד לבנות, כחול לבנים. שמלות, קוקיות, סרטים ובובות לבנות, מכוניות ונעלי ספורט לבנים. תהיי עדינה, מתוקה. תהיה גבר. זכורה לי פעם שחיכיתי בתור לבדיקות דם ולפני היה ילד כבן חמש-שש שבכה כשיצא מהבדיקה, מלווה באביו. "אתה גבר", אמר לו האב, "גבר לא בוכה".  מגיל חמש מחונך הילד הזה להשתיק את בכיו, להשתיק הבעות הנתפשות כמעידות על חולשה או אפילו על רגש טבעי של כאב.

ילדות, לעומת זאת, מוסללות לפסיביות, לעדינות, לרגשנות, לריצוי. לפני שנים עבדתי בגן ילדים ובחג הפורים הגעתי מחופשת לנסיך. "איזה יופי", "אמרה לי הגננת, "התחפשת לציירת", "לא, התחפשתי לנסיך", הסברתי; "נסיכה", היא תיקנה, "לא… נסיך…", התעקשתי. מיותר לציין שכל הילדות בגן התחפשו לנסיכות וכל הילדים התחפשו ללוחמים או אבירים או שאר מיני תחפושות לוחמניות. בעיניה המבולבלות של הגננת ראיתי אז את ההשתקפות של הסדר החברתי הברור כל כך, המקוטלג, שאפילו אשה המחופשת לנסיך יכולה לערער עליו.

ולתוך זה אנחנו גדלות, גם כיום. וברבות השנים שוכחות שלא נולדנו כך אלא נעשינו. שהנסיכה הלבושה במיטב שמלותיה המפוארות, התפוחות, הגנדרניות, הממתינה לנסיך שלה, היא רק תחפושת. ומי שמעזה להשיל מעליה את התחפושת הזאת – מקוטלגת כ"גברית", כאילו יש רק דרך אחת, מאד מסוימת, להיות אשה. לערעור על הסדר החברתי יש מחיר. אבל גם להישארות בתוכו: מחיר של השתקת קולות אחרים בתוך הנפש, קולות המבקשים לעצמם משהו אחר. לעתים החברה ממסכת כל כך את הקולות האלו עד שאפילו האשה או הנערה עצמה לא יכולה לשמוע את קולה שלה, לדוגמא אשה הנמצאת במערכת יחסים שבה היא מרצה את בן זוגה באופן אוטומטי ולא קשובה לצרכיה שלה ואולי אף כלל אינה מודעת להם; אשה המגלה בגיל מבוגר את משיכתה המינית לבנות מינה משום שכלל לא העלתה את האפשרות הזאת לגבי עצמה בתוך חברה המכוונת להטרו-נורמטיביות; אשה המוותרת על קריירה משמעותית ועל הגשמה מקצועית לטובת טיפול בילדים ובבית ; אשה שנישאת ומיד מביאה ילדים כי "ככה זה" מבלי לשאול את עצמה אם הרצון הוא באמת שלה ועוד.

לעתים מפגשים שונים במהלך החיים עשויים לסדוק משהו במעטפת הזאת ולחשוף את הקולות הרוחשים מתחת, המבקשים להתגלות. אלו יכולים להיות מפגשים עם טקסטים (כגון זה של סימון דה בובואר למשל או כגון הטקסטים האמיצים שלוקטו לאנתולוגיה "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה") או עם נשים אחרות שמראות שאפשר גם אחרת, שאפשר גם למצוא דרך לתת ביטוי לקול הפרטי שלך. ולעתים זה שילוב של מפגש עוצמתי הן עם נשים אחרות והן עם טקסטים, כפי שקורה בסדנאות הכתיבה לנשים שאני מנחה בשנים האחרונות. מרגש אותי מאד להיות עדה כל פעם מחדש לעוצמה שמוצאות הנשים בתוכן לגעת במשאלות כמוסות, בתשוקות, בכאבים, בקולות רדומים לעתים, להעיר ולבטא אותם במלוא צלילותם. מרגש אותי הכוח שהן מעניקות זו לזו, הכוח שהן שואבות מן הטקסטים והאופנים שבהם הן כותבות מחדש את הטקסטים שעמם הן באות בדיאלוג.

אני מרגישה שבמפגשים האלו הציפיות, המוסכמות, ה"מה יגידו" – מוּשָלים, וחומרי הנפש הראשוניים מונחים כמו אבני בניין רכות, שניתן ללוש ולעצב אותן ולבנות מחדש, לערער על מה שנתפש כמובן מאליו לכאורה, לשאול שאלות, להעז לחקור ולשאול, ולכתוב. לכתוב. לקעקע על הדף את הקול המתהווה, המאפשר לעצמו להישמע, המבקש להיות חקוק.

אני נדהמת כיצד לעתים כבר במפגש הראשון נוצרת אינטימיות בין הנשים, מרחב שמאפשר מיד לשים על השולחן ולשתף את מה שבחיי היומיום אולי פחות זוכה לשיתוף, מרחב שמאפשר להשיל תחפושות, מסכות, לגעת בבפנים.

והכתיבה. הכתבה שממקדת, שמחייבת להביט פנימה, שלא מאפשרת לברוח. אֶת השיר שלי לאנתולוגיה לקח לי כמה ימים לכתוב. כמה ימים של התבוננות פנימית, של התבוננות לאחור, של מציאת המלים שידייקו, שידייקו את הנפש שלי ואת אופן הביטוי. ואז מתרחש הקסם הזה – שאף פעם אין לי הסבר כיצד הוא קורה : אחרי הכתיבה הטקסט שאני עצמי כתבתי מגלה לי את עצמי, מספר לי מה בעצם רציתי לומר. כשקראתי את הקול הקורא לאנתולוגיה לא ידעתי מה אני מבקשת להגיד על "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה", או כיצד אני עצמי נעשיתי או מה זה אומר "להיעשות אשה". אבל אחרי שכתבתי ידעתי. אחרי שכתבתי הטקסט שלי עצמו גילה לי, גילה לי את קולי שלי.

מיד אביא אותו כאן לפניכם, שתוכלו לשמוע בעצמכם את הקול, לגלות כיצד אפשר להיעשות כך, וכיצד אפשר אחרת, אבל לפני כן אני רוצה להזמין אתכן, נשים, לסדנת הכתיבה הקרובה לנשים, שתחל ב-13/10/15 ותימשך 12 מפגשים. בסדנא נפגוש טקסטים של משוררות העוסקים בנשים, נפגוש נשים כותבות אחרות, והחשוב מכל – נפגוש ונבטא את קולותינו שלנו, אלו הפנימיים, עמוקים, המבקשים להישמע ולהיכתב. הסדנא מיועדת הן לנשים מתחילות בכתיבה והן למנוסות, המבקשות להביע את קולן הכותב על טהרת וחגיגת מפגש נשי.

והנה השיר שלי, שאני קוראת בקול, כדי שאפשר יהיה לשמוע את הקול בעולם, ומתחתיו השיר כתוב – כדי שאפשר יהיה לקרוא לאט אות-אות, מילה-מילה, את אבני הבניין המרכיבות את הקול השר.

 סוכר / ליאור גרנות

לא נולדתי אשה, נעשיתי.

לתוך מציאות טרם זמנית הגחתי,

גדולה מעט מכף יד,

משקל של חבילת סוכר, אמא אמרה.

יצור קמוט, תוֵי פנים בלתי מובחנים,

צינורות לפה ולשם, אינקובטור;

לא ברור היה אִם אשרוד.

סוכר, היא סוכר הקטנה.

נלחמתי כמו גבר.

גדלתי ילדה, דמעות

היו באות בקלות, מישהו

זרק מילה, אחרת התסיסה נגדי.

הייתי יפה

(דוגמנית-צמרת, אמרה בכיתה בי"ת

המורָה לבלט, המורֶה בתיכון לא אמר

אך שאל במסיבת הסיום  בקול צרוד ולוחש:

אז… יש לך חבר? ו… מתי ניפגש?).

לבשתי שמלות:

הירוקה הארוכה עם הפרחים בצד,

הכחולה המבריקה עם הבד שנצמד,

האדומה המיני (המוכרת אמרה: מהממת! שימי אותה עם חוטיני),

וגרביונים שקופים עוטפים כף רגל נתונה בנעלֵי

עקב דקים, סירה, פלטפורמה, בובה.

וכך יצאתי למסיבה.

במשך שנים רקדתי:

עם החייל, עם הטייס, עם הצייר, עם המרצֶה, עם המתופף.

אחד שרירי וחסון, אחד מזוקן, אחד מבוגר, אחד צעיר וחמוד, בנות עשרים

יוצאות בריקוד.

קימרתי את הגוף בהתאם לצורות כפות ידיהם,  קימרתי חיוך (מיליון דולר),

עצמתי עיניים, הטיתי את הראש לאחור, הסתחררתי. נתתי להם להוביל.

איזה ריקוד זה היה.

בבקרים מצאתי את הלב שלי

מונח לצדי, גרגרֵי סוכר

נשרו ממנו עם כל פעימה, מבקשים להזכיר לי משהו, לא ידעתי

מה.

היום כשאהובתי שוכבת מתחתי

ואני באה אליה

כמו גבר,

כמו אשה,

(כמו גבר שהוא אשה, כמו אשה שהיא גבר, כמו גבר-גבר, כמו אשה-אשה,

כמו ילדה, כמו תינוקת, כמו ילד, כמו תינוק)

אני בוקעת,

נולדת מחדש

אשה בזרועותיה,

לא נעשית,

נולדת.

אצבעותיה משרטטות את תוֵי פני בקווים ברורים, שפתיה

בוזקות על עורי

גרגרים מתוקים

וגומעות.

הפעולה הזאת של חיבוק המפלצת – אשר משתלבת בטבעיות בתוך חריזה יפהפייה, איורים מרהיבים (שאיירה נטלי וקסמן שנקר) ושורות קצובות – היא לא פחות מגאונית בעיני.
מה אומרת לנו כאן שירה גפן? הדבר המאיים הוא מאוים בעצמו: אותו דבר המהווה ייצוג של פחד הוא גם פוחד וזקוק להגנה ולחיבוק. באופן פרדוכסלי, רק ברגע שאנו יכולים להיות אמיצים מספיק כדי לקרב ולאמץ לחיקנו את הדברים אשר מהם אנחנו פוחדים – הפחד יכול להירגע קמעה ולנום שקט בזרועותינו. רק ברגע שנאזור אומץ להתבונן בפחדים שלנו, להישיר אליהם מבט, להכניס אותם לאזורים האינטימיים ביותר בנפשנו (המיוצגים בסיפור על ידי המיטה ועל ידי החלומות) – הם יפסיקו להיחוות כמאיימים כל כך עבורנו.
אם כך, הדרך להתמודד עם החרדה איננה באמצעות הכחשתה וניסיון להעלימה (כפי שמציעה האֵם בסיפור) אלא באמצעות התקרבות אליה, התיידדות עמה ואפילו חיבוקה.

אני חושבת על השורות מהשיר "שיר לשירה" שכתב יהונתן גפן, אביה של שירה גפן: "חבקי את כל פחדַי בשתי ידייך, חבקי דובים גדולים מתוך שנתךְ"; והשורות החותמות את השיר: "תהיי קטנה, מאומה לא יברח לך, אני אהיה גדולה גם בשבילךְ". האם הדוברת בשיר יכולה להיות גדולה ושומרת עבור הילדה שלה לא כאשר היא מכחישה את פחדיה או מתעלמת מהם אלא כאשר היא מסוגלת לומר לה לחבק את הפחד, לאמץ אותו אליה. אולי כאשר באים במגע עם הפחד ומחבקים את הדובים הגדולים – אז אפשר לנשום לתוך הפחד ולהתפנות לראות פתאום חצי ירח קורץ צהוב צהוב מתוך האפילה.

אני חושבת כיצד ניתן – בטיפול באמצעות ביבליותרפיה – לחבק את הדובים הגדולים, לאפשר לַפחד לְדָבֵּר: לכתוב מונולוג בשמו של הפחד, לדבר אֶת קולה של המפלצת – זו הפוחדת בעצמה וזו שמפחדים ממנה…
אולי התקרבות כזאת אל הפחד והתיידדות עמו יכולה לאפשר מציאת מקום עבורו בתוך הנפש ללא הדחף להדוף את הפחד מן הנפש והלאה, בדיוק כפי שבספרה של שירה גפן נמצא מקום למפלצת: בתוך עולם נפשי עשיר של ילדה המעוצב בספר באמצעות מגוון הדמויות המאכלסות את חדרה של רותי, באמצעות החריזה החכמה ומקצב השורות הקבוע והמרגיע. בתוך העושר והרוגע האלו יש גם מקום למפלצת, ומה שיפה הוא שהמקום הזה הופך בסיום הסיפור למקום של שלווה ושינה רגועה.