"על גבעה שטופת רוחות, /לבדו,/ בלי אף אחד שיוכל להיות חבר שלו,/ גר משהו אחר" (קֵייב, קתרין (1994) [1999]. משהו אחר. אור יהודה: הוצאת הד ארצי ושבא. איורים: כריס רידל).

במלים אלו נפתח הספר: "משהו אחר" המגולל את סיפורו של "משהו אחר", יצור ש"ידע שהוא אחר כי כך אמרו לו כולם" (שם). הספר מתאר בפנינו את ניסיונותיו של משהו אחר להתחבר ולהשתייך, את הדחייה שסופג מן החברה, את האופן שהוא מפנים את הדחייה החברתית ונוקט גם הוא באופן פעולה זהה כלפי "מישהו" – יצור שנראה לו "בכלל לא כמוני" – ואת החברוּת המיוחדת שהוא מצליח לבסוף ליצור עם "מישהו".

   מי מאיתנו לא מרגיש לפעמים "משהו אחר"? מי מאיתנו לא חווה תחושות של חוסר שייכות לקבוצה? מי מאיתנו לא נדחה או לא דחה? – הספר פוגש אותנו באזורים הנפשיים האלו: של הצורך להשתייך, של הצורך בקבלה, חברות ואהבה, של הקושי להתיידד והקושי לקבל את מי ששונים מאיתנו ואת התקווה שאלו בכל זאת אפשריים.

   עבור ילדים נושאי השייכות והחברות, המיקום בהיררכיה החברתית, קבלה ודחייה – הם נושאים המהווים נדבך מרכזי בעיסוק שלהם, בתחושת ה- well being שלהם בבית הספר ובמסגרות חברתיות וכן באופן שבו הם בונים לעצמם את הדימוי העצמי שלהם.

קבוצות רגשיות של ילדים עוסקות, לפיכך, פעמים רבות במיומנויות חברתיות, בדרכים ליצירת קשרים חברתיים, בעיבוד רגשות ובאופן שהילדים מְתָקשרים את רגשותיהם ואת הצרכים הרגשיים שלהם אל החוץ באופן שגם מיטיב איתם וגם מתקבל בקבוצה באופן שניתן להקשיב לו. אולם לעתים דיבור ישיר על מצבים רגשיים ועל סיטואציות חברתיות שונות יכול להיות מאיים מדי עבור ילדים: הם עלולים לחוש חשופים מדי בדיבור כזה ונטולי הגנות.

השפה הטבעית לילדים היא שפת המשחק והיצירה. כאן מגיעים לעזרתנו, המטפלים, אמצעים עקיפים בשיח עם ילדים – כמו למשל עבודה עם סיפור.

בשיח באמצעות סיפורים – הקרובים למצבים הרגשיים שחווים הילדים –  הם יכולים להביא את עולמם הפנימי באופן מעמיק ובה בעת תוך תחושת ביטחון ושמירה: הסיפור, לכאורה, מספר על "מישהו אחר", לא עלי. באופן זה, יכולים הילדים לדבר באמצעות הסיפור באופן השלכתי: הם מדברים על הדמויות בסיפור ואליהן ובאופן זה בעצם מדברים על עצמם ועל עולמם הפנימי.

כיצד נעשית העבודה באמצעות סיפור? – בואו ניקח לדוגמא את הסיפור שהבאתי כאן: "משהו אחר". נניח שאנחנו עובדים עם קבוצת ילדים שבתוכה ישנם ילדים החווים דחייה וילדים שהם אלו המדירים את הילדים האחרים (כמובן גם שילד אחד יכול להיות במצבים מסוימים דחוי ובמצבים אחרים – לדחות ילדים אחרים). הילדים החווים דחייה עשויים להזדהות עם דמותו של "משהו אחר" בסיפור, ואלו המדירים – עשויים להזדהות עם הדמויות בסיפור שלא מקבלות אותו ("מצטערים. אתה לא משלנו. /אתה לא כמונו./ אתה משהו אחר"). מטרתנו היא לאפשר לילדים החווים דחייה את הבעת רגשותיהם וכן מציאת דרכי התמודדות עם המצב, ועבור הילדים המדירים – לעורר הזדהות עם הדמות החווה דחייה ובאמצעות כך לעורר בקרבם אמפתיה כלפיה, מה שיאפשר להם התבוננות על התנהגותם המדירה ותהליך של שינויה. אם כך, הדמות שבאמצעותה נרצה לעבוד היא דמותו של "משהו אחר" – הילדים הדחויים יחושו ממילא הזדהות עמה, ובקרב הילדים המספקים חוויה של דחייה – נרצה לעורר הזדהות עמה על מנת להפעיל תהליך של אמפתיה.

כיצד אפשר לעשות זאת? – בחלקו הראשון של הסיפור מתוארת דמותו של "משהו אחר" המנסה להשתלב אך נדחית על-ידי האחרים: "כשהיה מנסה לשבת איתם/ לטייל איתם,/ או להצטרף למשחקים שלהם,/ הם תמיד אמרו: "מצטערים. אתה לא משלנו./ אתה לא כמונו. אתה משהו אחר.// משהו אחר עשה כמיטב יכולתו/ כדי להיות כמו האחרים./ הוא חייך ואמר "הַי!, בדיוק כמו שהם עשו./ הוא צייר ציורים./ הוא שיחק את המשחקים שהלם, כשהם הרשו לו. / הוא הביא את ארוחת-העשר שלו בשקית, בדיוק כמו כולם. אבל זה לא עזר (…) "אתה לא שייך לפה", הם אמרו. "אתה לא כמונו. אתה משהו אחר." משהו אחר הלך הביתה" (שם). לאחר שחוזר "משהו אחר" לביתו אפשר לומר לילדים כך: "משהו אחר ניסה להשתלב ולהיות חֶלק, אבל לא קיבלו אותו למשחק. הוא כותב ביומן שלו את תחושותיו ומחשבותיו.  מה הוא כותב?" – ולבקש מהם לכתוב בשמו. הבקשה הזאת לכתיבה בשמה של הדמות הדחויה תאפשר לילדים החווים דחייה "לאוורר את רגשותיהם", ולילדים המספקים חוויה של דחייה – לשים את עצמם בנעליו של מי שמודר מן הקבוצה ובאמצעות כך – לפתח רגשות של חמלה כלפיו. אם היינו שואלים את הילדים "כיצד הרגיש משהו אחר?" סביר להניח שהיו עונים תשובות קצרות תוויתיוֹת: "עצוב", "מבואס", "לא כיף לו". לעומת זאת, בקשה לכתוב את רגשותיו ומחשבותיו ביומן – שהיא למעשה בקשה לדבר בשמו – מאפשרת הבעה רחבה ועמוקה יותר של מנעד חוויות רגשיות.

ניתן גם לבקש מהילדים לדבר אל הדמויות המדירות את "משהו אחר" – "מה אתם רוצים לומר להם"?" – באופן זה, מדברים הילדים ישירות אל החלקים המדירים בתוכם, ואלו שחווים את הדחייה – מוצאים דרך לדבר אל הדמויות המדירות בסיפור באופן שאולי לא מתאפשר להם במציאות.

אפשר גם לבקש מן הילדים להציע ל"משהו אחר" דרכי התמודדות: "מה יכול "משהו אחר" לעשות כשהאחרים לא מקבלים אותו לחברתם? – הוא ניסה בכל כוחו להתקבל ואחר כך הלך הביתה. האם יש עוד דברים שהוא יכול לעשות?" – באופן זה יכולים הילדים לפתח דרכי התמודדות עם סיטואציה חברתית של הדרה.

אנחנו יכולים לראות שבכל השאלות שהדגמתי לעיל הדיבור נעשה באמצעות הסיפור, דרך הדמויות. הדיבור איננו דיבור ישיר אל הילדים (כמו למשל השאלה: "האם גם לך קרה משהו דומה?"), שכן דיבור זה הוא חושף מדי. מאידך, הדיבור גם איננו על הסיפור (שאלות כגון: "למה הילדים לא קיבלו את משהו אחר?", "למה משהו אחר היה עצוב?"), שהוא דיבור חיצוני ומרחיק. הדיבור הוא "דיבור אֶת" – בשמן של הדמויות בסיפור ואל הדמויות בסיפור – דיבור שעושה שימוש בסיפור כמצע לדיאלוג, שבאמצעותו יכולים הילדים לדבר את פנים נפשם.

הביבליותרפיה – טיפול רגשי באמצעות ספרות – מתבססת על תיאוריות ספרותיות הרואות בטקסט הספרותי בן-שיח לדיאלוג: אנחנו משוחחים עם הטקסט ובאמצעות כך מבטאים חלקים בנפשנו ומגלים חלקים בנפשנו. בכל פעם ששיר או סיפור נוגע בנו ומעורר בנו עניין זה משום האופן שהוא פוגש את עולמנו הפנימי: ההזדהות שלנו עם הדמויות, האופן שבו הטקסט מעורר בנו תקווה, מאפשר לנו לראות זוויות שונות באירועי חיים שונים ופרספקטיבות חדשות, מאפשר לנו למצוא את עצמנו בתוכו.

   מזה שלוש שנים אני מנחה דרך מחלקת הרווחה של מועצת גן-רווה קבוצות רגשיות  באמצעות ביבליותרפיה לילדים בכיתות ב'-ג', ביוזמתה של העובדת הסוציאלית גב' פלורה לוי. את הילדים מפנה לקבוצה יועצת בית הספר, ובתחילת השנה מתקיימת פגישת הכרות (אינטייק) עם כל אחד מהורי הילדים שנוכחות בה גב' פלורה לוי ואני. לפי דברי ההורים והתרשמות צוות בית-הספר, נקבעת מטרה טיפולית עבור כל אחד מן הילדים בקבוצה. בהמשך השנה אנחנו מקיימות מפגש נוסף עם כל אחד מן ההורים, ובסיום השנה – פגישה משותפת של קבוצת הילדים עם הוריהם.

במרכזו של כל מפגש קבוצתי עם הילדים עומד סיפור שאני מביאה שבאמצעותו מתנהל השיח סביב נושאים הקשורים בסיטואציות חברתיות, בכוחות ואמונה בעצמי, בשאיפות וחלומות ובהתמודדות של הילדים עם משימות הניצבות בפניהם בבית הספר ובחייהם החברתיים. לעתים אני משלבת גם פעילות יצירה הקשורה לסיפור, שבאמצעותה מביעים הילדים את התכנים הרגשיים המעסיקים אותם הקשורים לסיפור. בתחילת השנה בוחרים הילדים שם לקבוצתם, ובאחת הקבוצות אף הציעו הילדים שבכל מפגש יביא ילד אחר ממתק לכל הקבוצה, והם מקפידים לקיים את הנוהג הזה, התורם לתחושת השייכות והשותפות שלהם בקבוצה.

הסיפור "משהו אחר" מסתיים בכך ש"משהו אחר" ו"מישהו" מתחברים. האיור החותם את הסיפור הוא כזה שבו נראים היצורים "משהו אחר" ו"מישהו" ישובים על כורסא וביניהם יושב ילד (שמאויר כילד ולא כיצור). הטקסט המלווה את התמונה וחותם את הסיפור הוא: "וכשבא אליהם מישהו, שנראה להם באמת-באמת מוזר, הם אפילו לא העלו על הדעת להגיד לו שהוא לא כמוהם או שהוא לא שייך או שהוא לא מהסוג שלהם. הם רק זזו קצת ופינו גם לו מקום."

                                                                                                                              (איור: כריס רידל, מתוך הספר: "משהו אחר").

אני חושבת פעמים רבות על טקסטים ספרותיים לא רק כבעלי אפשרות לרפא אלא כמצילי חיים ממש: כאלו המאפשרים לנו למצוא משענת וכוחות, תקווה, אפשרויות התבוננות חדשות על מצבי חיים ועל הלכי נפש וכאלו הסוללים לנו נתיבי נפש לגילוי עצמנו.

לאה גולדברג כתבה:

"אֲנִי הָלַכְתִּי אָז

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ אוֹהֵב אוֹתִי מְאֹד (…)

אֲנִי הָלַכְתִּי אָז

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ חָלַם אוֹתִי יָפָה.

עַל פְּנֵי הַלַּיְלָה לִבְלְבוּ תְהוֹמוֹת

וּרְאִי הַיָּם צִיֵר לִי אֶת פָּנַי

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ כָּתַב עָלַי שִׁירִים (…)"

                                                        (מתוך השיר: "אני הלכתי אז").

לפעמים אנחנו מרגישים שיש טקסטים שנכתבו במיוחד בשבילנו, במיוחד עלינו, כמו מתנה פרטית מאד.

כש"מישהו כותב עלינו שירים" אנחנו משתקפים, קיימים בעולם, מאפשרים לנו לראות את הצטיירות פנינו שלנו בראי הטקסט ולזכות להד לקולנו הפנימי שאולי אפילו לא היינו מודעים לחלקים ומנעדים בתוכו.

בשיר אחר כתבה לאה גולדברג:

"אֲנִי הוֹלֶכֶת אֵלַי

בְּפָנִים שֶׁבִּקַּשְתָּ לַשּׁוְא

כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֵלֶיךָ".

                                                                    (מתוך השיר: "אֵלַי")

לעתים מאפשרים לנו טקסטים שנוגעים במעמקי נפשנו גילוי רבדי עומק בעולמנו הנפשי, מפגש עם זיכרונות, הרהורי נפש שעדיין לא זכו לשֵם, אֶת ההליכה אלינו.

במדור החדש שאני פותחת כעת באתר אני מזמינה כותבים אורחים לכתוב על טקסט – של משורר/ת או סופר/ת –  שהיתה לו השפעה מרפאת עבורם או כזה שיש לו בעיניהם השפעה כזאת בכלל.

בכך ניגע בביבליותרפיה לא רק כפי שהיא מתבטאת בחדר הטיפול אלא במפגש האינטימי המרפא שבין הקוראים ובין הטקסטים האהובים עליהם.

הכתיבה יכולה להיות פרועה, משחקת, כזאת המממשת בתוכה שיח עם הטקסט הנבחר – באיזו דרך שיבחרו הכותבים; מעין טיול פרטי של שעת בין ערביים – של הליכה אֵלַי, אליכם, אל אזורי ראי הים, לבלוב התהומות, האזורים שבהם נכתבים שירים, נרקמים חלומות, נסללות דרכים, שבהם מתאפשרת לנפש מנוחת-מה של מרפא, של מרגוע, של גילוי.

*

יהודית רביץ שרה את "אני הלכתי אז" בצירוף מלים של דן תורן. לטקסט החדש קראו: "אמבולנס האהבה".

                                                                         *

כותבים וכותבות המעוניינים לשתף בטקסט שהוא בעיניהם או עבורם "מרפא" ובמחשבות שלהם על אודותיו – מוזמנים/ות לכתוב לי למייל: lior.granot@gmail.com

יאיר הורוביץ, מתוך מחזור השירים: מקום. בתוך הספר: ארץ בחירה
*

כשאני קוראת את השיר הזה של יאיר הורוביץ, המלים הראשונות מתוכו שנחקקות בי הן: "הספר אינו מאזין לי". לא "אני לא מאזין – או לא קשוב – אל הספר" אלא "הספר אינו מאזין לי". כלומר, פעולת הקריאה איננה פעולה חד צדדית של התכווננות הקורא אל הטקסט אלא היא פעולה דיאלוגית, הדורשת מאמץ משני הצדדים שלוקחים חלק בדיאלוג. לא רק הטקסט מדבר, אלא גם אני מדבר, והטקסט צריך להיות מספיק קשוב אלי, ללכוד את תשומת לבי המוסחת על ידי הקולות האחרים.
אני קוראת כאן את תחושת התסכול, הקיפאון, התחושה שהדברים תקועים ועומדים במקום, אבל יחד עם זה את ההתעקשות והמאבק לנסות בכל זאת, לשוב אל הספר, לפתוח אותו ערב אחר ערב, לבדוק – אולי הפעם יאזין לי, אולי הפעם אני אאזין לו, אולי הפעם תיווצר שיחה בינינו, תיווצר הבנה, תיווצר אהבה.

אני חושבת על התיאור של הורוביץ את הניסיון להתקרב אל הספר – את ההתמדה שבפתיחתו שוב ושוב בתקווה שמשהו ישתנה, שמשהו יפתח בשיח עם הספר – וחושבת על תהליך טיפולי ועל הקריאה שאנחנו עושים בתוך נפשנו שלנו.
לעתים תהליך טיפולי הוא כמו מפגש עם ספר: אנחנו אוחזים בידינו את הספר-נפש שלנו, ממששים את הכריכה; לפעמים היא כריכה קשה, לפעמים רכה, לפעמים צבעונית מאד, לפעמים חלקה. ישנם פרקים שכבר קראנו; יש פרקים שאנחנו מדלגים עליהם, מפחדים להתקרב; יש פרקים שאנחנו חוזרים אליהם שוב ושוב; יש פרקים שעדיין לא כתבנו – עמודים ריקים שממתינים להתמלא בשורות חדשות.
ולפעמים אנחנו קוראים בנפש במקום שסגרנו אותה לפני שבוע, בפגישה הקודמת, או בפגישה שלפני כמה חודשים; ולפעמים זה נדמה כאילו אנחנו עדיין בפרק הראשון, גם אם עבר זמן רב מאד מאז קראנו או כתבנו אותו לראשונה. אני מדברת כאן על תחושה של מעגליות, של תקיעות, של תחושה מתסכלת שהנה שוב אני חוזרת על הדפוסים המוכרים, שוב אני נופל לאותם בורות, שוב אני מדבר על אותם הנושאים, מעין "שוב המדחום עולה/ אני לא אשתנה/ אותו סיפור ישן תופס אותי כל פעם…", כמו ששרה מזי כהן.
אבל האם באמת מדובר פה בסיפור ישן? האם הסיפור שלנו לא משתנה ולו מעצם הקריאה החוזרת שלנו בו? אני רואה את השינוי כתהליך תת קרקעי שמתרחש לו מתחת לפני השטח גם אם אנחנו לא מודעים אליו, גם אם אנחנו לא רואים אותו; אבל מתחת לשכבת האדמה – או בעומקו של מרקם הדף עליו נכתב הסיפור – ישנה תזוזה; משהו זע ועושה את דרכו קדימה. מעצם הקריאה הנשנית – הנגיעה שוב ושוב באותם הדברים – גם הטקסט – כלומר סיפור הנפש – משתנה; וגם אנחנו משתנים.

אחד הדברים שמתסכלים בעיני בתחושת התקיעות והקיפאון הוא המלים החוזרות על עצמן.
כלומר, כוונתי היא שלא רק התכנים נראים כחוזרים על עצמם אלא כך גם המלים המשמשות לתיאורם – ובכך הן מאבדות מממשותן והופכות חלולות.
כיצד אפשר לקרוא בטקסט הנפש התקוע לכאורה באופן שיחיה אותו? באופן שיגרום לו לדבר אחרת או להיקרא באופן אחר? – התשובה שאני רוצה להציע לכך היא: באמצעות שיר.
כשהורוביץ כותב "אני קורא בספר במקום שסגרתי אותו אתמול. אני סוגר את הספר במקום שסגרתי אותו אתמול" הוא מתמלל תחושות של תקיעות וקיפאון. אבל כשהוא כותב "אני שומע קולות אחרים" – הוא מאוורר את התקיעות הזאת, כמו ששיר מאוורר את הנפש. אפשר – דרך דיאלוג עם המשפט הזה – לגעת ב"קולות האחרים", להאזין לדברים שאומרים הקולות האחרים, לשאול אלו קולות הייתי רוצה לשמוע, אלו קולות אני שומעת עכשיו, איך נשמעים הקולות האלו, אלו גוונים יש להם. דרך כך עשוי להתאפשר מבט אחר על הקולות הקיימים עכשיו, על הטקסט הנראה חתום וחזרתי.

לעתים בקשר שלנו עם עצמנו ובקשרים עם האחר – נראה שאנחנו עומדים במקום שבו עמדנו.
אבל לעתים דווקא ההשתהות באותם מקומות הנראים "תקועים" היא זו שעשויה להוביל את השינוי, את ההיפתחות. ב"השתהות" אינני מתכוונת לניסיון לאלץ את פתיחת החסימה בכוח; מה שנראה כסגור וחתום זקוק לזמן שלו על מנת להיפתח; אני מתכוונת ליכולת לשהות שם, לבוא במגע עם החסום, לשוב ולגעת בספר הסגור, במקום שבו סגרנו אותו אתמול. מוטב שתהיה זו נגיעה רכה, מלטפת, מרפרפת, כמו ניגון של שיר, שכמו אומרת: "הי, אני כאן, לא שכחתי. אני לא מאיצה שום דבר, אלא רוצה רק להזכיר שאני כאן, ממתינה בסבלנות לזמן שיתאים להיפתח". ההאזנה הסבלנית והסלחנית הזאת אל הספר הסגור שאינו מאזין עשויה להביא עמה את הקולות האחרים, את משב הרוח של החדש, האביבי, המשתנה. כמו באהבה.

המפגש עם דאגות של ילדים הוא לעתים מפגש מטריד ומאיים עבור הורים: משום שהם רוצים כל כך להגן על ילדיהם – עצם ההאזנה לתכנים מאיימים שמגיעים מפי הילד ומעסיקים את עולמו – כבר יש בה לעתים כדי לגרום להורים תחושת חרדה ורצון להסיט ולהעלים את התכנים המפחידים. מתוך כך, ההורים עשויים להשמיע לעתים משפטים כמו: "זה לא יכול לקרות", "אתה מדמיין", "לך זה לא יקרה" וכו'.
משפטים כגון אלו – הנאמרים מתוך כוונה להרגיע – עשויים דווקא להגביר את הדאגה והחרדה, משום שהילד חש שהוא נותר בודד איתה ואין הוא יכול לתקשר אותה אל החוץ, שהרי המבוגרים אומרים שהיא בכלל לא קיימת.

הספר "לאן הולכות הדאגות בלילות" מאת אנתוני בראון (תרגמה מאנגלית: אירית ארב; הוצאת כנרת) מספר את סיפורו של אילי שהיה "דאגן לא קטן" ודאג בגלל הרבה מאד דברים. הוריו של אילי מנסים לעזור, ואביו אומר: "אל תדאג, ילד, הדברים האלה לא יכולים לקרות. זה רק בדמיון שלך". אמא של אילי אומרת: "אל תדאג, חומד, לא ניתן לשום דבר לפגוע בך". אבל האמירות האלו של הוריו של אילי לא מקלות עליו והוא עדיין דואג. כשאילי משתף את סבתו בדאגותיו היא מבינה לליבו ואומרת שכשהיתה בגילו גם היא דאגה ככה. סבתו של אילי מביאה לו "בובות דאגה"; "פשוט תספר לכל אחת מהן דאגה אחת שלך ושים אותן מתחת לכרית. הן ידאגו במקומך בזמן שתישן".
בלילות הבאים אילי באמת ישן בשקט ובשלווה, אלא שכעבור כמה לילות הוא מתחיל לדאוג וחושב על כל הדאגות שהעביר לבובות הדאגה… אילי עמל ומכין בובות דאגה לבובות הדאגה וכך כולם ישנים מצוין.

"דברי עכשיו, ילדה, אני שומעת/ כל העולם מקשיב למלמולך/ דברי, מלאך שלי, אני יודעת/ שלא תמיד יקשיבו לקולך", כך נפתח "שיר לשירה".
"בובות הדאגה" מבוססות בעצם על הקשבה ועל יכולתו של הזולת להוות מיכל לרגשותיו של אדם אחר.
כך, בטיפול מתקיים מרחב המאפשר האזנה עמוקה למלמול הנפש, מרחב המהווה מיכל לדאגות ולפחדים, להתמודדויות שונות, לקולה של הנפש. מרחב בטוח ומקבל זה הוא התנאי לכל טיפול נפשי באשר הוא, ובכך מהווים הטיפול והמטפל סוג של "בובת דאגה": המטפל הוא זה המחזיק את דאגות המטופל ונושא אותן אצלו, ומחזיר אותן למטופל כשהן מרוככות ומעובדות יותר. אני חושבת על הטיפול בביבליותרפיה כעל בובת דאגה ייחודית ומיוחדת: בטיפול באמצעות ביבליותרפיה מביא הילד את עולמו הפנימי באמצעות משחק וסיפור. הדמויות במשחק ואלו שבסיפורים חולקות דאגות ופחדים דומים לאלו שמתמודד עמם הילד. הדמויות הללו אולי אינן "דואגות במקומו" אבל מצע המשחק והדמויות מאפשר לילד לדבר את דאגותיו, לספר את רגשותיו ולעבד את התכנים המעסיקים את עולמו. ילד שפוגש בסיפור ילד כמותו שדואג מדברים דומים לאלו המעסיקים אותו – כבר פוגש למעשה ב"בובת דאגה": יש עוד מישהו שדואג מאותם הדברים שמעסיקים אותו; נטל הדאגה מתחלק וכן נוצרת תחושה של הזדהות, המאפשרת לילד לחוש שהוא אינו לבד בעולם עם חששותיו.
העיסוק בפחדים ובדאגות שמוצא לו ערוץ ביטוי באמצעות משחק סימבולי ובאמצעות עבודה רגשית עם דמויות מסיפור – מאפשר לילד לעסוק בתכנים מעוררי הדאגה, להתיידד איתם, לתת להם שמות, וכך הם הופכים מדבר גדול (ומפלצתי לעתים) לדבר שיש לו שם ושאפשר להכיל אותו בתוך הנפש ולהתמודד איתו. כך, אפשר להירדם בלילה, כשהדאגות קטנות יותר, ואפילו – לפני שנרדמים – "לראות פתאום חצי ירח/ קורץ צהוב צהוב מתוך האפילה".